בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשט"ו.

בלתי מוגה

א. זמן תפלת מנחה – דהיינו הזמן שלאחר חצות היום, כאשר "ינטו צללי ערב"1 – שייך כבר ליום המחרת.

ולכן, כאשר ביום המחרת אין אומרים תחנון (מצד ענין שהתחלתו כבר בלילה) – אין אומרים תחנון גם בתפלת מנחה ביום שלפניו, ואם חל בשבת – אין אומרים "צדקתך"2.

ועפ"ז נמצא, שזמן זה שייך כבר לראש חודש סיון. והיינו, שנוסף על השייכות הכללית דשבת זו לראש חודש סיון, מצד היותה "שבת מברכים" – ישנה שייכות נוספת לראש חודש סיון כאשר נמצאים בערב ראש חודש אחר חצות היום.

ב. בנוגע לראש חודש סיון כתיב3 "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ודרשו בגמרא4: "כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם5 החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש".

ומקשה אדמו"ר הזקן6: "למה נק' ראש חודש בכתוב בלשון ביום הזה", רק ברמז, כך שיש צורך ללמוד את פירושו בגזירה שוה, דלכאורה הול"ל בפירוש "ביום הראשון", ולמה נאמר "ביום הזה" דוקא?

ומבאר אדמו"ר הזקן7: "ולכן נק' ביום הזה סתם, כי יום היינו אור וגילוי, כמ"ש8 ויקרא אלקים לאור יום", ועד"ז תיבת "זה" מורה על ענין הגילוי, כמארז"ל9 "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה". וזהו ענינו של ראש חודש – ענין הגילוי, שהרי בראש חודש הוא מולד הלבנה, ענין הגילוי שבא לאחרי ההעלם שביום כ"ט, שהוא העלם הכי גדול.

וזהו ג"כ כחם של בני ישראל, ש"מונין ללבנה"10, "המאור הקטן"11, כמ"ש12 "מי יקום יעקב כי קטן הוא" – שגם בהיותם ובהמצאם במצב של העלם הכי גדול, בכחם לפעול שם את הגילוי הכי גדול.

וכפירוש רבנו הזקן13 עה"פ14 "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", שבכחם של בני ישראל להמשיך את הענין ד"הוי' אחד"15, ע"י "תורה אחת"16, גם "בארץ" – בענינים ארציים.

ג. וזהו גם ענינו של ראש חודש סיון דוקא – שבו כלול הענין דמתן תורה, שהוא תכלית הגילוי דאלקות בעניני העולם:

בנוגע לכללות הענין דמתן-תורה איתא במדרש17: "משל למה הדבר דומה, למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם18, כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר19 וירד ה' על הר סיני וכתיב20 ואל משה אמר עלה אל ה'".

ובפרטיות יותר:

"בני רומי לא ירדו לסוריא" – שלא תהי' המשכת אלקות למטה, דהיינו שלמטה לא יהי' ההרגש ד"אלקות בפשיטות"21; "ובני סוריא לא יעלו לרומי" – שלמטה לא תהי' עלי', דהיינו המדריגה ד"בני עלי'"22, שעבודתם – "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דילי', ליחדא קוב"ה ושכינתי'"23.

וגם ביטול הגזירה במתן-תורה – הי' בנוגע לב' הענינים: "וירד הוי' על הר סיני" – המשכת אלקות למטה, "ואל משה אמר עלה אל הוי'" – ומכיון שמשה הוא "רועה נאמן", "רעיא מהימנא"24, יכולים כל בני ישראל לעלות על ידו.

וזהו שבנוגע לראש חודש סיון נאמר הלשון "היום הזה", שמורה על גילוי, "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי" – כיון שבמתן- תורה הי' תכלית הגילוי.

והנה, שלימות ענין זה תהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' ב"פ "זה"9, כמ"ש25 "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"; אבל גם גילוי זה דלעתיד הוא בכח הגילוי דמתן-תורה.

וע"ד שמצינו שבמתן-תורה כתיב26 "אנכי הוי' אלקיך" – פעם אחת אנכי, ולעת"ל כתיב27 "אנכי אנכי הוא מנחמכם" – ב"פ אנכי; ואעפ"כ גם הגילוי דלעתיד הוא בכח מתן-תורה, אלא שלעתיד יבוא לידי גילוי.

ד. מהי הדרך להגיע לידי גילוי זה דמתן-תורה – על כך נאמר בפסוק שלאח"ז28 "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני":

בנוגע ל"רפידים" – שלכאורה אינו מובן29: למאי נפק"מ מאיזה מקום נסעו, שהכתוב צריך לפרש שמו של המקום? – פירשו חז"ל30 שבזה נרמז "שרפו ידיהם מדברי תורה".

ויש לבאר דיוק הלשון "שרפו ידיהם מדברי תורה"31:

ענין התורה הוא חכמה ושכל, כמ"ש32 "כי היא חכמתכם ובינתכם גו'", וענין השכל שייך להמוח שבראש, ואין לו שום שייכות להידים, וכדאיתא בשער היחוד והאמונה33 שה"אומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים .. כל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים".

וא"כ, הול"ל "שרפו מוחם", או "ראשם", "שכלם" וכיו"ב, ולמה נאמר "שרפו ידיהם מדברי תורה", ידים דוקא?!

וביאור הענין:

ענינה של התורה הוא – "ללמוד וללמד לשמור ולעשות"34. יכול אדם ללמוד תורה ולהבינה, ואעפ"כ להישאר באופן שהוא והתורה הם שני דברים שונים. וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר35: הוא אמנם למד תורה, אבל התורה לא לימדה אותו מאומה!... ואם רוצים שלימוד התורה יפעל את פעולתו – ה"ז ע"י קיום המצוות דוקא.

וזהו דיוק הלשון "רפו ידיהם מדברי תורה" – כי, ידים קאי על כללות המצות, בדוגמת "יד המחלקת צדקה"36, והרי כללות המצוות נקראים בשם צדקה37, ו"רפו ידיהם" – ענינו חלישות בקיום המצוות בפועל.

ה. ועז"נ "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני":

הדרך להגיע למתן-תורה היא – ע"י "ויסעו מרפידים", להסיע עצמו ("אָפּ-פאָרן") מהמצב ד"רפו ידיהם". אין די בכך שהאדם מתחיל ללמוד תורה, אלא עליו גם לקיים בעצמו "ויסעו" – להסיע עצמו ממצב של "רפיון ידים" (שענינו חלישות בקיום המצוות, כנ"ל), ולהתחזק בקיום המצוות בפועל.

כאשר ישנו מצב של "רפידים" ("רפו ידיהם") – הרי גם כשהאדם שקוע בשכל התורה, עלול לבוא אליו "עמלק", כמ"ש38 "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", "שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם"39. וההכנה למתן-תורה היא – להסיע את עצמו מ"רפידים".

[וזהו ג"כ הטעם שבהקדמה לשו"ע אדמו"ר הזקן מודגשת מעלת לימוד ההלכות, וכן שמענו מרבינו נשיאנו שעיקר ההדגשה היתה על לימוד ההלכות40 – כיון שדוקא ע"י ההלכות בא לימוד התורה לידי קיום המצוות בפועל].

ו. וכאשר ישנו הענין ד"ויסעו מרפידים" – אזי "ויבואו מדבר סיני", דהיינו שאפשר להגיע למדריגת "ביום הזה באו מדבר סיני".

וענין זה מתחיל בראש חודש סיון, שביום זה היא ההתחלה דמתן- תורה,

והיינו, שנוסף על מעלתו של ראש חודש סיון מצד ספירת העומר, שביום זה עוסקים כבר בבירור המדה האחרונה (מלכות), ובמדה זו גופא אוחזים כבר במדת התפארת, שעד מדת התפארת הוא עיקר המדות41 – יש ביום זה מעלה נוספת, שבו היא ההתחלה דמתן-תורה,

וכאמור, שהענין דמתן-תורה הוא החיבור דמעלה ומטה – "וירד ה' על הר סיני", "ואל משה אמר עלה אל ה'", וע"י משה נמשך ענין זה אצל כל בני ישראל, שהרי משה הוא "רעיא מהימנא", ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"42, ועי"ז נעשה ענין נוסף – שבכאו"א מישראל ישנו ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא43.

וכמו כן נעשה הענין ד"מדבר סיני" – "שירדה שנאה לאומות העולם עליו"44, דהיינו שנאה לנפש הבהמית ועניני הגוף המבלבלים לעבודה45.

ואז מקבלים את התורה באופן המתאים לרצון התורה – ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"46, היינו, שלא חסר להם דבר, ועד שאפילו בנוגע ללבושים (שהם מקיפים בלבד) כתיב47 "שמלתך לא בלתה מעליך", והיינו שישנם כל הענינים הגשמיים, ולומדים תורה במנוחה.

וההכנה לכל זה היא – "ויסעו מרפידים" (כנ"ל), שעי"ז זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' איש על דגלו.

* * *

ח. המאמר דלעיל48 – התחלתו היא ממאמר של הצמח-צדק, שאמר לפני מאה שנה, בשנת תרט"ו, ד"ה הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה49.

במאמר זה – מביא הצ"צ מ"ש בכתי"ק של אדמו"ר הזקן [ולהעיר, שבכלל אין בידינו מאמרים מאדמו"ר הזקן שכתב בעצמו, וכל שבידינו הוא הנחות שהגי', מלבד ספר התניא ועוד מאמרים בודדים] בד"ה להבין ענין הדגלים כו'50.

וכמו כן ישנו המאמר מכ"ק אדמו"ר מהר"ש51, מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע52, ומכ"ק מו"ח אדמו"ר (משנת ת"ש)53.

ובכל דור נתפרטו הענינים יותר ויותר, כיון שמצד מיעוט הדור הי' צורך לפרט יותר, ולהסיר יותר ויותר קושיות, דהיינו העלמות והסתרים, כדי שיוכלו להבין את הענין54.

ובפרטיות:

המאמר כפי שהוא מאדמו"ר הזקן – הוא בקיצור גדול. במאמר הצ"צ מבואר כבר הענין בתוספת ביאורים, ונוסף לזה – ישנם מראי-מקומות והערות. והרי המראי-המקומות של הצ"צ אינם בדוגמת מראי-המקומות של "מסורת הש"ס", שמציין סתם מקומות נוספים שבהם מדובר ע"ד ענין זה, אלא הצ"צ מציין למקומות שכאשר יעיינו בהם יתוסף תוספת ביאור בהענין.

ועד"ז בהמאמרים שלאח"ז, שבכל מאמר הענין מבואר עוד יותר מבקודמו.

ועד להמאמר ד"ה איש על דגלו מכ"ק מו"ח אדמו"ר – שאף שמדובר בו רק ע"ד חלק מהענינים המדוברים בהמאמרים שלפנ"ז, מ"מ, חלק זה הוא בביאור יותר, לא רק לגבי מאמרי שאר רבותינו נשיאינו שלפנ"ז, אלא גם לגבי מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אף שהוא ברוחב.

ט. והנה, אף שענין זה (תוספת הביאור בכל מאמר לגבי המאמרים שלפנ"ז) הוא מצד מיעוט הדור, שגרם לכך שבכל דור הי' צורך לפרט יותר (כנ"ל) – מ"מ יש בזה גם מעלה.

וע"ד המבואר55 בענין "מתלמידי יותר מכולן"56, היינו, שאף ש"הרבה קבלתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי", מ"מ, "מתלמידי יותר מכולן", יותר ממה שקיבל מרבותיו ומחבריו גם יחד – לפי שדוקא ע"י שלומד עם התלמיד, ועליו להסיר את הקושיות, העלמות והסתרים, אזי ממציא עומק חדש שלא הי' מתגלה אלמלא הלימוד עם התלמיד, כי, כדי לבטל ענין של העלם צריך להתגלות עומק לפנים מעומק ("אַ טיפערער עומק") בשכל.

ועד"ז בעניננו – שכאשר לומדים מאמר כפי שנאמר ע"י רבי שהוא תלמיד של רבו, אזי ניתוסף בזה עומק חדש, שלא הי' קודם לכן. והיינו, שלא זו בלבד שהתלמיד מפרט את הענינים שבמאמר הרב מן הכלל אל הפרט, אלא יתירה מזה, שבמאמר התלמיד מתחדשים ענינים שקודם לכן היו בהעלם לגמרי, ולא נתגלו מעולם – העלם כזה שהרב מוסר להתלמיד ולא קאי אדעתי'57, היינו, שהענין נמסר אמנם להתלמיד, אבל אינו בגילוי כלל, אלא בתכלית ההעלם. אלא שלהיותו תלמידו של הרב, בכחו לגלות גם את ההעלם, שלא נתגלה אפילו להרב עצמו.

והיינו, שע"י לימוד התורה לשמה, זוכה שיתגלו לו ענינים שניתנו למשה מסיני – כמארז"ל58 "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" – ולא נתגלו עד עתה, היינו, שאין זה אלא שניתנו למשה, אבל לא בהשגה בגילוי, אלא בהעלם, והתגלותם היא ע"י תלמיד ותיק דוקא.

י. ועפ"ז יובן מאמר הגמרא59: "אמר לו (הקב"ה למשה) אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".

ולכאורה אינו מובן:

א) ממה-נפשך: אם דבר זה הוא "הלכה למשה מסיני" – איך יתכן שמשה עצמו "לא הי' יודע מה הן אומרים"?

ב) כיצד "נתיישבה דעתו" של משה כששמע שזוהי "הלכה למשה מסיני" – והרי סו"ס לא הבין את הדברים?

והביאור – ע"פ האמור:

ענין זה נמסר למשה רבינו בהעלם, ורבי עקיבא, בהיותו תלמידו של משה (היינו שר"ע קיבל מרבו, ורבו מרבו, איש מפי איש עד משה רבינו) – הי' בכחו לגלות ענין זה.

ולכן, כששמע משה שהלכה זו היא "הלכה למשה מסיני", דהיינו שכחו של ר"ע "לדרוש על כל קוץ וקוץ כו'" אינו אלא בהיותו תלמידו של משה ("ומתלמידי יותר מכולן") – "נתיישבה דעתו".

יא. קבלתי מכתב מא' ששואל מדוע מוכרחים ללמוד "חסידות ליובאוויטש" דוקא, הרי אפשר ללמוד את תורת החסידות של הבעש"ט והמגיד?

– בחור מאבד לריק נייר ודיו, מעטפה ובולים, כדי לכתוב מכתב לניו-יורק, כדי שיסבירו לו מדוע יש ללמוד "חסידות ליובאוויטש" דוקא!... –

ויש להוסיף "תוספות ביאור" בשאלתו – אפילו ב"חסידות ליובאוויטש" (כפי שהוא מכנה זאת) גופא, ישנו חילוק בין מאמרי הדורות האחרונים למאמרי הדורות שלפנ"ז (כפי שמצינו דוגמא לזה במאמר הנ"ל), וגם על כך יש לשאול: מדוע יש צורך ללמוד גם את המאמרים המאוחרים, ולא להסתפק בלימוד מאמרי הדורות הקודמים?

והמענה לזה60 – כמו המענה על הצורך בלימוד תורה שבעל-פה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בלימוד תושב"כ בלבד, אף שהכל כלול בתושב"כ, ועד"ז בתושבע"פ גופא, אין להסתפק בלימוד המשנה, ובהכרח ללמוד גם ברייתא וגמרא, אף ש"אילפא .. אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא לי' ממתניתין"61, וכמו כן אין להסתפק בלימוד הגמרא, ובהכרח ללמוד גם את דברי הפוסקים שלאח"ז, וכן אין להסתפק בלימוד דברי הראשונים, ובהכרח ללמוד גם את דברי האחרונים.

והתירוץ על כל הנ"ל – שבחלקי התורה הקודמים היו הענינים בהעלם, ובדורות שלאח"ז, עד לגדולי ישראל האחרונים שלמדו תורה לשמה וברוה"ק (כפי שמקובל מאדמו"ר הזקן, שכל המחברים עד הש"ך והט"ז עשו חיבוריהם ברוה"ק62), שמלבד זאת שפירטו את מה שהי' קודם לזה בכללות, חידשו גם ענינים שהיו קודם לזה בהעלם לגמרי, ורק ניתנו למשה בסיני.

וככל הדברים האלה – כן הוא גם בנוגע ללימוד תורת החסידות.

*

יב. ישנו מכתב מכ"ק מו"ח אדמו"ר63 אודות חג השבועות, שבו כותב – על יסוד התוס' בשבת64 – ש"(ב)חג השבועות .. השי"ת מטריד את (השטן) המקטרג .. כדוגמת הטרדתו .. ביום הקדוש דצום כפורים".

– בגמרא ובתוס' מדובר אודות הזמן דמתן-תורה (בפעם הראשונה), וחידושו של כ"ק אדמו"ר במכתבו, שכן הוא גם בכל שנה ושנה. –

ומקשים על כך: ידוע ש"השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני"65. ולכאורה, ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל נמצא שאין לו שליטה אלא בשס"ג ימים בלבד, שהרי גם בחג השבועות אינו שולט?

[לכאורה הי' אפשר לתרץ, שיש חילוק בין יוהכ"פ לחג השבועות, כי, ענין זה שבחג השבועות אין השטן מקטרג, נתחדש רק במתן-תורה, אבל לא קודם לכן, מתחילת הבריאה. ואף שגם ענינו של יוהכ"פ הוא לאחרי מתן-תורה – הרי הענין דיוהכ"פ הי' גם קודם לזה, שהרי מצינו שברית המילה של אברהם אבינו היתה ביוהכ"פ66. אבל באמת אין לומר כן, כיון שעיקר ענינו של יוהכ"פ – "עיצומו של יום מכפר"67 – נפעל לאחרי מתן-תורה דוקא, וא"כ אין חילוק בין יוהכ"פ לשבועות].

והביאור בזה:

מבואר בתו"א68 "הטעם מה שחג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד משא"כ בפסח וסוכות שהן ז' ימים, כי בחג השבועות הוא .. בחי' יחידה שלמעלה מהתחלקות כו'", והיינו, שחג השבועות הוא למעלה מהזמן. ומזה מובן גם בנוגע ליוהכ"פ שהוא למעלה מהזמן.

ומ"מ יש חילוק בין חג השבועות ליוהכ"פ – שיוהכ"פ הוא למעלה מהזמן מצד "עיצומו של יום", היינו, שהיום מצד עצמו הוא למעלה מהזמן, משא"כ חג השבועות, שהיום מצד עצמו הוא יום ככל הימים, אלא שמצד העבודה דמתן-תורה (הן מתן-תורה שבכל יום ויום, כפי שאומרים בכל יום "נותן התורה", לשון הוה69, ובפרט בחג השבועות) נעשה למעלה מהזמן.

ועפ"ז מובן שענין זה שיש יום מיוחד בשנה שאין השטן שולט בו – שייך ליוהכ"פ, מצד עיצומו של יום, משא"כ בחג השבועות, שביטול שליטת השטן אינו מצד היום עצמו, אלא מצד העבודה דמתן-תורה.

ולכן מבואר במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל שבחג השבועות צריך "להתעסק בתשובה בנוגע לתורה" – כיון שענין זה (שהשטן אינו שולט בחג השבועות) נעשה ע"י עבודה דוקא.