וירד הוי' על הר סיני, יום ב' דחג השבועות, ה'תשט"ו

בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשט"ו

(הנחה בלתי מוגה)

וירד1 הוי' על הר סיני2, ואיתא במד"ר3 כל אשר חפץ הוי' עשה4, אמר דוד אע"פ שגזר הקב"ה השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם5, משל למה"ד למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם, ובמ"ת בטל הגזירה, שנאמר וירד הוי' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל הוי'6, והיינו, שבמתן תורה נעשה החיבור דאלקות עם עולמות. וצריך להבין מהו ההתחדשות דמ"ת דוקא, והרי גם בתחילת הבריאה הי' אלקות בעולמות, ובפרט לפירוש הבעש"ט7 ע"פ8 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שהדבר הוי' עומד תמיד בהנברא להוותו, שזהו כל קיומו של הנברא, וכפי שמבאר בארוכה בשער היחוד והאמונה9 שכל מציאות הנברא הוא רק הכח האלקי, ומה שנראה לנו ליש זהו לפי שאין אנו רואים את האלקות, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות היו רואים באמת איך שכל מציאות הנברא הוא אלקות, וא"כ הרי כל החסרון הוא רק בהעין שאינו רואה, אבל הצדיקים שרואים, הרי כן הוא באמת אצלם, וא"כ מהו ההתחדשות דמ"ת.

ב) ולהבין זה צריך להקדים תחילה10 שבכללות האור אלקי שבעולמות יש ב' המשכות. הא' הוא האור שבשביל העולמות, והב' הוא האור שדבוק בהעצם וענינו הוא לגלות עצמותו. ובסגנון אחר (אין אַנדערע ווערטער) הרי זה האור שבגבול ומדה, והאור שבבחי' א"ס ובל"ג.

וביאור הענין, דהנה, האור שבגבול הוא אור הקו, דאור הקו בא במדה וגבול בשביל העולמות, ולהיות שעלה ברצונו ית' בסדר העולמות שיהי' בהם עשר ספירות ושיתחלקו להחלוקות דחב"ד חג"ת נהי"מ, לכן הנה גם בהקו ישנם עשר ספירות, דמאחר שכל המשכתו במדה וגבול הוא לצורך העולמות, לזאת יש גם בו ע"ס. ויתירה מזה, שגם בשרש הקו (לפני הצמצום) יש ע"ס, והו"ע ע"ס הגנוזות (להשיטה ששרש הקו הוא מע"ס הגנוזות11), דמאחר שכללות המשכה זו היא בשביל העולמות, לזאת הנה גם בשרשו יש בו ע"ס. ואין זה בסתירה להמבואר במק"א12 שהע"ס נתחדשו ע"י הצמצום דוקא, דלכאורה אין זה לפי המבואר כאן שגם בשרש הקו לפני הצמצום יש ע"ס, כי, הספירות כמו שהם לפני הצמצום הם בתכלית הפשיטות לגמרי, שאינם בבחי' מציאות ניכרת כלל, ולכן נקראים בשם ספירות הגנוזות לפי שהן גנוזות ונעלמות בהאור שבבחי' א"ס ובל"ג, וע"י הצמצום נעשו הספירות נפרדות, ועי"ז הם נעשים בבחי' מציאות ניכרת, וזהו שנתחדש בהקו ע"י הצמצום דוקא. אמנם גם באור הקו שהספירות הם בבחי' מציאות, אינם מציאות גמורה, והיינו שאינם במציאות ממש, כמאמר13 ע"ס בלי מ"ה, שהספירות שבהקו הם מציאות דבלתי מציאות. וזהו מה שהקו עשוי מנקודות14 (היינו שאינו קו ארוך הנמשך מלמעלה למטה, אלא הוא עשוי מנקודות), שענין הנקודה הוא שאין בה ציור, והיינו, דכל ספירה שבהקו היא בבחי' נקודה שאין בה ציור, שאינה במציאות. ואף שמבואר במק"א15 בענין הספירות דתהו שלהיותם נקודות הרי הם בתוקף המציאות, ונמצא שענין הנקודה הוא סיבה לתוקף המציאות, היפך המבואר כאן, הנה באמת אין זה סותר להמבואר כאן, כי, ספירות דתהו להיותם מתלבשים בכלים והם במציאות, הנה במציאות כאשר המציאות היא בנקודה הרי זה בתוקף יותר, משא"כ בהספירות שבהקו, שאין שם עדיין ענין הכלים, הרי ענין הנקודה הוא שאין בה ציור ואינה במציאות. וכל זה הוא בהספירות כמו שהם בהקו, שאינם בבחי' מציאות ממש. ורק ע"י התלבשותם בהכלים, דעיקר הכלים הוא באצילות, אזי הם נעשים בבחי' מציאות ממש.

ויובן זה עד"מ מכחות הנפש, שהם עשר כחות מחולקים זמ"ז, והרי הנפש הוא פשוט, ומ"מ פועלת הנפש ע"י הכחות, שמתחכם בכח החכמה ומתחסד בכח החסד כו'. ומבאר בזה רבינו בתניא16 שתרי"ג מיני כחות כלולים בנפש, והיינו, דעם היותו עצם אחד פשוט, מ"מ, כלולים בו תרי"ג מיני כחות (שמהם נמשך כל כח להתלבש באבר מיוחד ולפעול פעולתו), ובכללות הם עשר כחות הכלולים בנפש. והכחות הכלולים בנפש הם הממוצעים בין הנפש להכחות הגלויים המתלבשים באברי הגוף. וכיון שכל ממוצע המחבר ב' דברים בהכרח שתהי' לו השתוות לשני הדברים שהוא מחברם, הנה כן הוא גם בהממוצעים דכחות הכלולים בנפש, שלגבי עצם הנפש הרי הם משתוים אליו שהם פשוטים ע"ד פשיטות עצם הנפש, וכמו שהם לגבי הכחות הרי הם פשוטים רק מהמציאות דכחות הגלויים המתלבשים באברי הגוף, ואינם בבחי' פשיטות ממש. ונמצא שבכללות ישנם ג' בחינות, כחות הכלולים בנפש שהם בפשיטות לגמרי, והכחות כמו שהם פשוטים רק ממציאות כחות המתלבשים, והמציאות דכחות ממש שמתלבשים באברי הגוף. וכמו"כ יובן למעלה, שע"ס הגנוזות הם בפשיטות לגמרי, ורק כאשר באים בהקו אז הם נעשים במציאות, אבל מציאותם היא באופן של נקודות בלבד, ויובן זה במכ"ש מעקודים, שהע"ס עקודים בכלי אחד17, והיינו, דעם היות שיש שם בחי' כלים, מ"מ, כיון שהכלים אינם נפרדים כי אם כלי אחד, לכן הספירות אינם במציאות ממש אלא בבחי' פשיטות, ועאכו"כ בהספירות שבהקו שאין שם בחי' הכלים כלל, הרי בודאי שהם בפשיטות. ומציאות הספירות נעשים בהתלבשותם בהכלים דוקא, דעיקר הכלים הוא באצילות, הנה באצילות נעשים הע"ס בבחי' מציאות ממש.

ג) והנה כל זה הוא ההמשכה הא' שבאה בגבול, אך המשכה הב' היא ההמשכה שבבחי' א"ס ובל"ג, והוא האור שלגלות עצמותו, והיינו, שאור זה אין ענינו בשביל העולמות, אלא הוא גילוי מן העצם. וכמו שבא בבחי' גילוי בעולמות הרי הוא נקרא בשם רצון, שהוא גילוי העצמות. וכמו שהוא בכחות הנפש, שכח הרצון חלוק מכח השכל (ושאר הכחות שלמטה ממנו לרצון), ששכל הוא מציאות דבר בפ"ע מהנפש, ולכן הנה גם כשפוסק מלהשכיל נשארת ההשכלה, להיותה מציאות לעצמה. וזהו הוראה שכח השכל עצמו הוא מציאות דבר, שלכן הוא עושה מציאות דבר, היינו, השכלה שכלית שיכולה להתקיים מבלעדי הכח שהמציאה. משא"כ הרצון אינו מציאות בפ"ע מהנפש, וכל מציאותו הוא רק הטיית והמשכת הנפש, ולכן לאחר שהרצון מסתלק והפסיק לרצות לא נשאר מהרצון מאומה, להיות שאינו מציאות לעצמו.

אך צריך להבין מה שהמשכת אור הבל"ג אינה לצורך העולמות אלא גילוי מן העצם, הלא ידוע18 שגילוי האור למעלה הוא ברצון דוקא. ולכן הנה המשל דאור וזיו השמש אינו משל מכוון כל כך לגילוי האור למעלה, לפי שמאור השמש מוכרח בהגילוי אור ממנו, משא"כ למעלה הגילוי הוא ברצון דוקא, ומשום זה הנה המשל מכחות הנפש הוא מכוון יותר. ומאחר שגילוי האור למעלה הוא גילוי רצוני, א"כ הרי גם אור הבל"ג אינו צורך העצם, והוא ג"כ בא בכוונה לצורך העולמות, ומאחר שגם אור הבל"ג הוא בשביל העולמות, מהו הענין שהוא גילוי מן העצם. אך הענין הוא, דעם היות שב' ההמשכות ענינם הוא בשביל העולמות, מ"מ הם חלוקים בענינם, דאור הקו שהוא אור הבא בגבול ענינו הוא בשביל לפעול פעולת ההתהוות, היינו לפעול המציאות שבעולמות, ומאחר שענינו הוא לפעול את המציאות, לזאת בהכרח שגם הוא בעצמו איזה מציאות דבר, והיינו, שאור הקו הוא מציאות, ויש בו מעלה ומטה כו', ועי"ז הוא מהוה המציאות ועושה מעלה ומטה בעולמות. אמנם אור הבל"ג, אף שגם הוא בא בכוונה לצורך העולמות, מ"מ, אין ענינו לפעול את המציאות דעולמות, אלא אדרבה, ענינו הוא לגלות אלקות בעולמות ולפעול הביטול בעולמות, היינו העדר המציאות, ולכן, הנה אף שגילוי זה הוא פועל בעולמות דוקא, שהרי כוונת המשכתו הוא ג"כ בשביל העולמות כנ"ל, מ"מ, מאחר שענינו הוא לגלות במציאות הגבול דעולמות את האוא"ס הבל"ג ולמעלה יותר, הרי אור זה הוא גילוי העצם, ושייך ענינו גם אם לא הי' התהוות העולמות כלל, שהרי ענינו הוא גילוי אלקות. וזהו שאור הבל"ג הוא גילוי העצם שאינו בשביל העולמות, היינו שענין המשכה זו הוא לפעול בעולמות העדר מציאותם ולגלות בהם את העצמות. וזהו כללות ההפרש בין ב' המשכות אלו, ששניהם באים מן העצמות ודבוקים בו, וכוונת המשכתם הוא בשביל העולמות, אך הם חלוקים בענינם, דאור הבא בגבול, אף שגם הוא בא מן העצמות ודבוק בו, מ"מ, מאחר שענינו הוא לפעול פעולת ההתהוות, לכן בא גם הוא במציאות, משא"כ אור הבל"ג, אף שהוא ג"כ בשביל העולמות, מ"מ, מאחר שענינו הוא לגלות את העצמות, הרי הוא בבחי' א"ס, והוא גילוי העצם.

ד) אמנם עדיין צריך להבין בטעם ההמשכה הב' בבחי' א"ס שהוא בשביל להאיר את העולמות, שהרי גם המשכת האור שבא בגבול היא ג"כ להאיר את העולמות, שהרי אין ענינו לפעול פעולת ההתהוות בלבד, אלא שענינו הוא גם להאיר, לפעול בהנבראים ידיעת אלקות. דהנה, עיקר ענין אור הבא בגבול הוא באצילות (כנ"ל שבאצילות הוא עיקר מציאות הספירות), וידוע שהממוצע דאצילות בין אלקות לנבראים הוא בב' ענינים, בהכלים והאורות, הממוצע דכלים הוא לפעול פעולת ההתהוות, והממוצע דאורות הוא לגלות אלקות בנבראים. וכמבואר בסידור19 בענין החומר והצורה דמלאכים [שהרי גם המלאכים הם בעלי חומר, דאף שהם שכלים נבדלים20, הרי זה דוקא לגבי למטה מהם, אבל באמת גם הם בעלי חומר], ששרשם מאורות וכלים דאצילות, היינו, ששרש חומר המלאכים, שזהו מציאותם, הוא מהכלים דאצילות, ושרש צורת המלאכים, שזהו הביטול שבהם, הוא מהאורות דאצילות, דבאצילות הו"ע אורות וכלים, וכמו שמשתלשל למטה בבי"ע נעשה מזה חומר וצורה במלאכים, וכמו"כ הוא גם בנבראים שלמטה, שהמציאות שלהם באה מן הכלים, והביטול שבהם בא מן האורות. ואף שאמיתית ההתהוות הוא מן האור דוקא, כמ"ש רבינו נ"ע21 שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו כו' הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו', הרי שגם ההתהוות באה מן האור, מ"מ, הנה ההתהוות בפועל באה מן הכלים דוקא, שמהכלים נעשה המציאות, ומהאור נעשה הביטול. וכיון שגם מהאור דאצילות שהוא האור שבגבול נמשך גילוי אלקות, א"כ אינו מובן מה בא להוסיף ההמשכה שבבחי' בלי גבול דוקא.

אך הענין הוא, דהנה אור הקו מאחר שבא ע"י הצמצום ובא במדה וגבול, הנה כל מה שנמשך למטה יותר הוא הולך ומתמעט, ולכן המשכת אור הקו היא רק עד הפרסא שבין אצילות לבי"ע, וגם באצילות גופא הוא רק הארת הקו בלבד, ולמטה מאצילות אינו נמשך. והגם שע"י הכאת הכלים בהפרסא שבין אצילות לבי"ע נתנוצצו מהם אורות בבי"ע22, הרי המשכה זו היא מהכלים בלבד, ומהכלים גופא הרי זה ע"י ההכאה בהפרסא דוקא, ורק ענין התנוצצות בלבד, שהניצוץ הוא נפרד (הארה נבדלת). ומ"ש במק"א23 שגם מן האורות דאצילות התנוצצו בבי"ע, הנה זהו רק מבחי' בינה ולמטה, שאין זה עצמות האצילות ממש, דעיקר עצמות האצילות הוא בחי' חכמה24, כמאמר25 אבא עילאה מקננא באצילות [וגם באצילות גופא הנה הארת החכמה שהוא עיקר האצילות הוא ע"י הבינה26], ומה שנמשך בבי"ע הרי זה התנוצצות מספירת הבינה בלבד, שאין זה עצמות האצילות כלל. אמנם, כל זה הוא מצד המשכת האור שבגבול. ובכדי שיהי' המשכת אור עצמות האצילות בבי"ע, הרי זה ע"י המשכת אור הבל"ג דוקא, דאור הבל"ג פועל על אור הגבול שיהי' נמשך בבי"ע, היינו שיהי' חיבור עצמות האצילות ובי"ע, שאז דוקא יהי' בהנבראים בחי' ביטול במציאות.

ה) וזהו מ"ש במ"ת וירד הוי' על הר סיני, כיון שמ"ת פעל המשכת אור הבל"ג, שע"י המשכה זו דוקא נעשה חיבור עצמות האצילות ובי"ע, משא"כ קודם מ"ת לא הי' חיבור עצמות האצילות ובי"ע. ואף שהאבות ע"י עבודתם המשיכו גילוי אלקות בעולם, מ"מ, אין זה כמו הגילוי דמ"ת. והענין בזה, דגבי האבות כתיב27 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם, דשם שדי הוא שם המורה על ההגבלה, כמארז"ל28 מאי דכתיב אני א-ל שדי, אני הוא שאמרתי לעולמי די, דבשעה שברא הקב"ה את העולם הי' העולם מרחיב והולך כו', ואלולי שאמרתי די הי' מרחיב והולך עד עתה, היינו, שהי' מתפשט בלי גבול. ולכאורה אינו מובן, הרי כל מציאות נברא בהכרח שיהי' מוגבל, ואיך אפשר אשר הי' העולם מתפשט והולך בלי גבול. אך הענין הוא, כמ"ש בשער היחוד והאמונה29 דבאמת הנה כל נברא הוא רק אור וזיו המתפשט ממקורו, ומאחר שהוא אור וזיו הרי יכול להיות התפשטות עד אין שיעור, והיינו, שענין ההתפשטות בלי גבול לא קאי על הנברא עצמו, כי אם על ההארה האלקית, שההארה מצד עצמה מתפשטת עד אין שיעור, וזהו שנקרא הקב"ה הגדול30, שהיא מדת החסד והתפשטות חיות והתהוות לעולמות וברואים לאין קץ ותכלית. אך ענין ההגבלה הוא מצד בחי' הגבור, שמצמצם את ההשפעה, ובשרשו הו"ע הצמצום המגביל את אור הבלי גבול. וזהו"ע שם שדי שנתגלה להאבות, שהוא ענין ההגבלה, היינו כמו שהאור נמשך בכלים, דכלים הם מגבילים. וזהו וארא גו' בא-ל שדי, דא-ל הוא בספירת החסד שהיא מדת גדולתו, ושדי הו"ע ההגבלה, וא-ל שדי היינו כפי שמדת גדולתו וחסדו שהוא אור הבל"ג מתצמצמת ובאה בכלים. וזוהי מעלת עולם התיקון, כידוע שבעולם התהו היו אורות מרובים וכלים מועטים31, שהכלים היו במיעוט ולא יכלו לסבול את האור, ובתקון באים האורות בכלים, לפי שהאורות נתצמצמו ונתלבשו בכלים. וזוהי מדריגת אברהם, כמארז"ל32 שני אלפים תהו שני אלפים תורה כו', דעד אברהם הי' בחי' תהו, ומאברהם התחיל בחי' התקון, שהו"ע התלבשות האורות בכלים, ובענין זה היתה עבודתו של אברהם אבינו שעשה כלים לאלקות, שע"י עבודתו בהכנסת אורחים ופרסום אלקותו ית', כמ"ש33 ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, היינו, לא א-ל העולם, שהעולם הוא דבר בפני עצמו ואלקות מושל ושולט על העולם, כי אם א-ל עולם, שהעולם עצמו הוא אלקות34, הנה ע"י עבודתו זו עשה כלים לגילוי אור האלקי, והמשיך האורות בכלים. וטעם הדבר הוא לפי שבו בעצמו הי' המשכת האור בהכלים. דהנה איתא בע"ח35 בפירוש מארז"ל36 האבות הן הן המרכבה, שיש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי' אלקות שנמשך ממדריגה אחרונה שבבורא, וניצוץ זה מתלבש בכח ניצוץ א' נברא הנקרא יחידה, שבו יש שרשי ד' מדריגות הפנימיים בנשמה שהם נרנ"ח [דאף שמבואר במק"א37 שחי' הוא מקיף, מ"מ, הרי זה מקיף הקרוב השייך אל הפנימי, אך יחידה הוא בחי' המקיף ממש]. והתלבשות הניצוץ בורא בהניצוץ נברא דיחידה שכולל ד' מדריגות הפנימיים דנרנ"ח הו"ע התלבשות אלקות בהכלים. וכיון שענין זה הי' באברהם עצמו, הנה עי"ז המשיך האור אלקי בכלים ע"י עבודתו בעשיית כלים לאלקות. אמנם, לאחרי כל זה, הנה כאשר האורות מתלבשים בכלים הרי הם מתצמצמים ע"י הכלים, ואין זה עצמות האצילות, וזהו הגילוי דא-ל שדי, שמורה על ההגבלה כנ"ל. וגם לפי פירוש הב' דשדי שהוא כמו והריקותי לכם ברכה עד בלי די38, שמורה על העדר ההגבלה, הרי העדר ההגבלה הוא רק לגבי המקבל, וכמארז"ל39 עד שיבלו שפתותיכם (דייקא) מלומר די, היינו, שרק לגבי המקבל הרי זה בלי גבול, אבל באמת יש בזה הגבלה. וזהו גם הענין שדי באלקותי לכל ברי'40, שהוא בל"ג לגבי הנבראים41. וע"ד מ"ש במלאכת המשכן שהמלאכה היתה דים גו' והותר42, היינו שהעדר ההגבלה הי' רק לגבי מה שהוצרך למלאכת המשכן, שהי' יותר מהגבלה זו, אבל מ"מ הי' זה בהגבלה. וכל זה הוא אופן ההמשכה שע"י האבות. אך ההתחדשות דמ"ת הוא שהאיר עצמות האצילות בבי"ע, שזהו מ"ש וירד הוי' על הר סיני, ואל משה אמר עלה אל הוי', דהוי' הוא עצמות האצילות, חכמה דאצילות, ובבחי' החכמה דאצילות נכללים גם מדריגות עליונות יותר בעילוי אחר עילוי עד להעצמות, וכל זה נתגלה במ"ת, כמ"ש43 אנכי הוי' אלקיך, הוי' הוא בחי' חכמה דאצילות, ולמעלה יותר בעילוי אחר עילוי עד בחי' אנכי, דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ44, וכל זה נעשה אלקיך, כחך וחיותך45, היינו, שכל הענינים נתגלו למטה, שעי"ז נשלמת הכוונה שיהי' בתחתונים דירה לו ית'46.