בס"ד. שיחת* אסרו חג השבועות, ה'תשט"ו.
– בכינוס להרמי"ם ומנהלי הישיבות שבערי השדה –
בלתי מוגה
א. נמצאים אנו בכינוס הרמי"ם של הישיבות שבערי השדה.
שדה בכלל הו"ע שאינו קדושה, כמ"ש1 "עשו גו' איש שדה", וצריכים לתקן את השדה ולהעלותו לשדה קדושה, שזוהי הכנה לעיר דקדושה2.
וזהו מ"ש3 "ויצא יצחק לשוח בשדה", שהתפלל תפלת מנחה4 – כידוע5 שגדולה מעלת תפלת המנחה על תפלת שחרית ותפלת ערבית, כי, תפלת שחרית היא לפני שמתחיל לעסוק בעסקיו, ותפלת ערבית היא לאחרי גמר עסקיו, ואילו תפלת מנחה היא בשעה שעומד בעיצומו של הלהט בעולם ("אין מיטן רעכטן קאָך פון וועלט"), ואעפ"כ נעמד להתפלל, ועומד "כעבדא קמי מרי'"6,
ועי"ז פועל המשכת אלקות בהעסק גופא, ומעלה את העסק עצמו למעלה, כולל גם העסק של כל היום, שלפנ"ז ושלאח"ז.
וענין זה מתאים להנ"ל – שהשדה עצמו אינו ענין של קדושה, וצריכים לתקנו ולהעלותו לקדושה.
ב. כיון שכן הוא ענין השדה בשרשו, הרי כן הוא גם בגשמיות – שהישיבות שבערי השדה צריכים להיות הכנה להישיבה שבערים המרכזיים, שהרי הכתות הגבוהות שבישיבות שבערי השדה הם למטה מהכתות הגבוהות שבישיבה המרכזית, ובמילא, יש להתייחס לישיבות שבערי השדה כהכנה ויסודות שעליהם נבנית הישיבה המרכזית.
כלומר: העבודה בישיבות שבערי השדה היא – לפעול על תלמידי הכתות, החל מהכתה הראשונה, להתחיל להכין אותם שיהיו ראויים ומוכשרים ללמוד בישיבה המרכזית.
וענין זה נוגע לא רק להתלמידים עצמם, אלא גם לקיום המוסד – כי, אם לאחרי כן ילכו התלמידים למקום אחר, אזי מתעוררת אצל ההורים השאלה: לשם מה צריך התלמיד לילך לשני מקומות, הרי גם ההתחלה יכולה להיות באותו מקום שבו ממשיך לאחרי כן.
– ענין זה לא נשאר "סוד", שהרי לתלמידים יש חברים וכו'. ובמילא, אם בשביל "לקנות שלימות" צריכים ללכת למקום אחר – יכול הוא מלכתחילה לילך למקום זה!
ונמצא, שהענין המדובר שהרמי"ם בישיבות שבערי השדה צריכים לפעול על התלמידים שילכו לישיבה המרכזית – הרי זה ענין שנוגע הן להתלמידים והן להמוסד.
ג. מה שטוענים ש"ליובאוויטש" היא מאד קפדנית ("זייער שטרענג"), ולכן קשה למשוך לכאן תלמידים – הנה:
לכל לראש – לשון הגמרא7 הוא "עבדא בהפקירא ניחא לי'", ולא נאמר לשון כזה על יהודי אמריקני ח"ו.
ועוד זאת – אילו היו מתחשבים בכך, לא הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא כלל את ליובאוויטש לאמריקא... כיון שליובאוויטש מעולם לא חיפשה "קולא", אדרבה: תמיד הוסיפו חומרא והידור.
כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לאמריקא, לפולין וכיו"ב, היו כאלו שחששו וטענו שאם ילכו בדרך זו, לא יהי' אף אחד... ובמילא צריכים לילך בדרך של פשרות. ובסופו של דבר התברר שדוקא דרכו של הרבי, לא להניח פשרות וקולות, דוקא דרך זו הצליחה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות – שהיו ריבוי תלמידים.
והסיבה לכך היא – שכאשר הולכים בדרך של פשרות, רואים התלמידים שנותנים להם לא חינוך אמיתי מצד עצמו, אלא מתנהגים עמהם לפי רוח הזמן; אבל כאשר לא מניחים שום קולות, אזי מרגישים התלמידים שנותנים להם ענין עקרוני ("מיט אַ פּרינציפּ"), ענין אמיתי שאינו משתנה לפי רוח הזמן. וענין זה גופא מביא תנועה של קירוב מצדם של התלמידים.
ועוד מעלה בזה: טבע האדם הוא שכאשר יודע שלא יוכל לפעול מאומה – אזי מלכתחילה לא יתווכח. כאשר יודעים שכאן (בישיבה זו) לא יוותרו על שום דבר – לא יתווכחו ההורים מלכתחילה, ויחשבו, מילא, הילד (או הילדה) שלי יהי' קצת יותר אדוק ("פרימער אַ ביסל").
ומלבד כל הסברות הנ"ל – הרי "אין חכם כבעל הנסיון"8, והנסיון הראה במוחש, כאמור, שכל אלו שהלכו בדרך של פשרות, הלכו סוכ"ס לכיוון השמאלי ("אַלץ לינקער"), וכל אלו שהלכו בדרך ללא פשרות, הצליחו הן באיכות והן בכמות9.
*
ד. נהוג לקשר כל ענין עם פרשת השבוע או עם ענינא דיומא:
עומדים אנו באסרו חג השבועות, שהוא "יום טבוח"10.
החידוש בשבועות – שבו היו מקריבים שתי הלחם. בפסח – היו מקריבים את העומר, ובשבועות היו מקריבים שתי הלחם. העומר הי' משעורים11, ושתי הלחם – מחטים12.
וע"פ המבואר בסידור, בלקו"ת ועוד דרושים13, הנה, שתי הלחם שבאים מן החטים – ענינם הוא תורה, שנקראת "לחם"14, ובפרטיות יותר: שתי הלחם – כי בתורה יש תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, גליא דתורה וסתים דתורה15. ובכללות באים שתי הלחם מן החטים – מאכל אדם.
ולעומת זאת, העומר בא מן השעורים, מאכל בהמה, כדאיתא בגמרא16 בנוגע למנחת סוטה: "כשם שמעשי' מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה", וזהו גם ענינה של מנחת העומר – לברר את נפש הבהמית שתהי' ראוי' לאחרי כן לקבל את התורה.
והנה, הן העומר והן שתי הלחם מתירים את החדש, שהי' אסור לפני הקרבת העומר ושתי הלחם. אבל יש חילוק ביניהם – שקודם הקרבת העומר יש איסור חדש גם להדיוט, אבל קודם הקרבת שתי הלחם יש איסור חדש רק במקדש17.
ובזה שהקרבת שתי הלחם מתירה חדש במקדש – ישנם ג' הסברות18:
א) האיסור דחדש קודם הקרבת שתי הלחם הוא אותו איסור חדש שהי' קודם הקרבת העומר, אלא שבתחילה הי' האיסור (הן על שעורים והן על חטים) הן בגבולים והן במקדש, והעומר התיר חדש להדיוט, ואילו איסור חדש (מחטים) במקדש נשאר עד הקרבת שתי הלחם.
ב) ישנם ב' איסורים נפרדים: איסור אחד של חדש ישנו לפני הקרבת העומר, ואיסור זה ניתר לגמרי ע"י הקרבת העומר. וישנו איסור נוסף של חדש במקדש – איסור בפני עצמו – קודם הקרבת שתי הלחם.
ג) קודם הקרבת שתי הלחם אין חלות איסור על חדש (שהרי לא מצינו בתורה שאסור להקריב מן החדש קודם הקרבת שתי הלחם), אלא ישנו דין בשתי הלחם שצריכים להיות "מנחה חדשה", ובכדי ששתי הלחם יהיו מנחה חדשה, לא היו יכולים להשתמש בחדש לפני הקרבת שתי הלחם, כיון שאז לא היו מנחה חדשה.
ה. והביאור בזה ברוחניות הענינים:
כאשר מדובר אודות איסור חדש בהדיוט – הרי זה דבר הפשוט ש"ראשית עריסותיכם" "תרימו תרומה לה'"19, היינו, שאי אפשר להשתמש בענינים הגשמיים קודם שמשתמשים בהם לגבוה, לכל-הפחות עומר אחד,
– וע"ד הדין שאסור לעסוק בעסקיו קודם התפלה20, וכמו כן אסור לאכול קודם התפלה21 (ורק בדורות האחרונים מצד חלישות הדורות התירו כו'22), כיון שצריכים ליתן תחילה לגבוה, ורק לאח"ז יכולים ליתן לגוף ונה"ב –
ואז הרי זה בהצלחה – כדאיתא בגמרא במסכת ר"ה23 "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות".
אמנם, כאשר מדובר אודות ענין התורה – שתי הלחם – ובתורה גופא דורשים שיהי' "חדש", היינו, מן המובחר – אזי יש סברא לומר שכיון שבכל אופן ("סיי ווי") הרי זה ענין של תורה, אין זה נוגע ("מאַכט ניט אויס") אם אינו מן המובחר כ"כ.
אבל האמת היא – כפי שרואים בפועל שכאשר לומדים תורה ללא חיות או ללא יראת-שמים, הנה לאט לאט מתנתקים לגמרי מהתורה.
ולכן, מצינו אמנם סברא ש"מנחה חדשה" ב"שתי הלחם" אינו אלא הידור18, אבל, לדעת רוב המפרשים ורוב הפוסקים הרי זה ענין שנוגע גם בדיעבד, כי, כאמור, ענין זה שלימוד התורה צריך להיות מתוך חיות ויראת-שמים נוגע גם לעיכובא.
וזהו שאמרו חז"ל24 "בכל יום ויום יהיו בעיניך (דברי תורה) כחדשים" – כיון שהקב"ה יודע תכונות ויצר לב האדם, שאם דברי תורה לא יהי' אצלו "כחדשים", הרי זה ילך ויתקרר עד שיהי' בקרירות לגמרי.
ו. ובנוגע לעניננו:
אלו שנסעו לערי השדה – הנה בזמנים הראשונים הי' הרבה יותר קשה מכמו שהוא עכשיו, כיון שזה הי' דבר חדש;
אמנם, במשך הזמן, לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלח שלוחים לכבוש את ערי השדה, והם לא התחשבו בשום דבר, בדעת הבעלי-בתים, בעניני כספים וכיו"ב, והשקיעו את כל מוחם כחם ומרצם ("די גאַנצע קאָפּ מיט די גאַנצע ענערגיע") בעבודה זו – הנה עכשיו, לאחרי שעברו כמה שנים, נעשתה העבודה קלה הרבה יותר מאשר אז, אבל, אין את אותה מסירת-נפש שהיתה אז, בגלל התיישנות הדבר. – אינני רוצה לומר שהדבר התמאס ("דערעסן"), אבל עכ"פ נתיישן הדבר, ואין בו החיות שהיתה בעבר.
עומדים אנו למחרת מתן-תורה (והרי מתן-תורה הוא גם בערי השדה), אבל צריך לחזור ולהיות "חדשים". – יש מקום24 שבו נאמר "כ.חדשים", בכ"ף הדמיון, אבל במקום נוסף25 נאמר הלשון "חדשים", ללא כ"ף הדמיון.
ובכן: ידמה ("זאָל זיך דוכטן") לכל אחד שעכשיו קוראו הרבי אליו ("דער רבי רופט אים אַריין") – כמו שהי' בשנים תש"א ותש"ב – ואומר לו: הנני מוסר לך את העיר ואת הילדים שבה, שתעשה מהם חסידים...
ואז – יתבטלו כל ההעלמות וההסתרים, ויהי' בהצלחה.
ועי"ז תומשך הצלחה גם בנוגע אליו – שהוא עצמו יהי' חסיד וירא-שמים, וגם הבית יהי' בית חסידי כדבעי.
קיץ בריא וקיץ שמח, וברכת הצלחה בגשמיות וברוחניות.
הוסיפו תגובה