בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם גו'.
* * *
ב. בהמשך להמבואר לעיל (בהמאמר) ע"ד ענין הנסכים בעבודת האדם שזהו"ע ההמשכה למטה – יש להוסיף:
בלקו"ת פרשתנו1 איתא ש"צריך האדם להשפיל עצמו ולומר די לעבד להיות כרבו ולעשות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים".
כלומר: אל יאמר האדם שאין רצונו לירד ממדריגתו כדי לעסוק בענינים גשמיים וחומריים, שכן, "דיו לעבד להיות כרבו"2, וכשם שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים3, כך צריך להיות מתאים לו ("עס זאָל אים אָנשטיין") לירד ולעסוק בענינים גשמיים וחומריים לעשותם דירה לו ית'.
וכיון שצדיקים דומין לבוראן4, הרי, גם ביחס אליהם צריך לומר "דיו לעבד להיות כרבו", ובנדו"ד, שיש ללמוד מהנהגתו של הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, כדלקמן.
ג. ובהקדמה – שיום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש תמוז, אשר, בו ישנו היום המיוחד די"ב תמוז, יום ההולדת ויום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ולכן, ה"ז הזמן המתאים להתבונן בהנהגתו של הרבי בעת המאסר והגאולה:
גם במשך הזמן שבין היציאה מבית האסורים להגאולה בי"ב תמוז – בהיותו בעיר מקלטו (קאַסטראַמאַ), פנה נדחת – המשיך הרבי לעסוק בהרבצת התורה והפצת היהדות, כמו יסוד חדר, מקוה, וכיו"ב5.
ביום הש"ק האריך הרבי בתפלתו בבית-הכנסת – דבר שעורר רושם רב ופלא גדול: יהודי מתפלל עד השעה שלש-ארבע אחה"צ!... כולם כבר סיימו מזמן את התפלה, סעדו סעודת שבת וגם הספיקו לישון ("מ'האָט שוין אָפּגעדאַוונט, אָפּגעגעסן און זיך אויסגעשלאָפן"...), וכאן עומד לו "ראַבין" (רב) ומתפלל עדיין!... ועד כדי כך נעשה רעש בעיירה, שאפילו הכומר של העיירה בא בעצמו לבית-הכנסת לראות את הפלא הגדול!...
ולמרות כל זה, הרי העובדה שבימים אלה לא הי' הרבי יכול לכתוב מכתב ליהודי בנוגע לענינים פשוטים, הכאיבה לו וציערה אותו, עד כדי כך, שהתבטא6 בפני א' החסידים המקורבים ששהו עמו [החסיד ר' אלי' חיים7 או החסיד ר' מיכאל דוואָרקין8], שאם כן הוא המצב, לשם מה צריכים את היד?! – מוטב שהיתה היד נעשית רזה ומצומקת ("עס וואָלט זיין בעסער די האַנט זאָל ח"ו אָפּדאַרן")!...
והגע עצמך:
למרות שמדובר אודות ידו הקדושה של הרבי, שעל ידה הניח תפילין, ועשה בה כו"כ ענינים של קדושה וכו' – אומר הרבי, שכיון שעברו ימים ספורים שבהם לא היתה יכולה יד זו לכתוב מכתב ליהודי [אף שבאותם ימים עצמם עשה כו"כ פעולות גם בהפצת התורה והיהדות, נוסף לכך ששהותו בעיר מקלטו היתה חלק מכללות המאסר בשביל עבודתו בהפצת התורה והיהדות], מוטב לה שתיעשה רזה ומצומקת ("זי זאָל אָפּדאַרן")...
ד. הנהגה זו מהוה לימוד והוראה לכאו"א בנוגע להתעסקות עם הזולת:
ישנם כאלה הטוענים מדוע צריכים הם לירד ממדריגתם כדי להתעסק עם זולת שנמצא במעמד ומצב ירוד, הרי מוטב יותר אם היו מנצלים זמן זה בשביל ההתעסקות בענינים נעלים בעבודה עם עצמם ("טאָן מיט זיך").
הם יודעים אמנם שיש צורך לעולם בהתעסקות עם דברים תחתונים, ובלשון חז"ל9 "אי אפשר לעולם .. בלא בורסקי", אבל, כל אחד מהם טוען מדוע צריך הוא להיות ה"בורסקי"!...
ומה גם – מוסיפים לטעון – שהם אינם פועלים מאומה בהדברים התחתונים, שהרי הם אינם רואים שפעלו משהו... ולאידך, רואים הם היטב שהירידה לעסוק בענינים תחתונים מפריעה להם ומבלבלת אותם בעבודתם הם. וא"כ, טוענים הם, מה רוצה הקב"ה מהם ("וואָס וויל דער אויבערשטער פון זיי האָבן"...), למה להם לירד לעסוק בענינים תחתונים ("נאָך וואָס דאַרף מען קריכן אין נידעריקע ענינים"), ולהסתכן בכך שעלולים לבוא ח"ו למצב ד"יפתה לבבכם", ועד לההמשך "וסרתם ועבדתם גו'"10 – עכ"פ בדקות דדקות, ע"ד מארז"ל11 "ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן".
והמענה לכל זה – "דיו לעבד להיות כרבו":
למרות הפלאת מעלתו של הרבי, הי' לו מתאים ("אים איז אָנגעשטאַנען") להתעסק בענינים פשוטים, ולא עוד אלא שהתמסר להתעסקות זו עד כדי כך שאמר שלולי זאת מוטב שידו תהי' רזה ומצומקת... וא"כ, אם לרבי הי' מתאים להתעסק בענינים פשוטים, הרי בודאי שההתעסקות בענינים פשוטים יכולה להיות מתאימה לאנשים כערכנו, אשר, לאחרי כל המעלות... הן המעלות האמיתיות ואפילו המעלות המדומות, "וויפל ער זאָל ניט האַלטן פון זיך", מבין הוא שאין לו ערך כלל אל הרבי!
וא"כ, אם אינו יכול לפעול על עצמו להתעסק עם הזולת ע"י התבוננות אחרת – יפעול זה בעצמו עי"ז שיתבונן ש"דיו לעבד להיות כרבו".
ולא עוד אלא שעי"ז שיפעל על עצמו "להיות כרבו" – אזי "יהי' כרבו", ובזה גופא – תחילה "כ.רבו", בכ"ף הדמיון, ולאח"ז גם ללא כ"ף הדמיון, כיון שכל מציאותו נעשית מציאותו של רבו, בדוגמת שליח שכל מציאותו נעשית מציאות המשלח12.
* * *
ה. בהמשך להאמור ע"ד ענין הנסכים, ההמשכה למטה שבההתעסקות עם הזולת – יש להוסיף ולהבהיר גם לאידך גיסא על דבר הצורך וההכרח בעבודה עם עצמו, אשר, בענין זה יש לימוד והוראה מההנהגה בנוגע לקריאת שמע ותפילין, שהם בדוגמת זבח ונסכים, כמובן ממארז"ל13 "כל הקורא ק"ש בלא תפילין .. כאילו הקריב .. זבח בלא נסכים" (כנ"ל בהמאמר).
ויש להקדים ולבאר תחילה ההנהגה שמצינו אצל חסידים ואנשי מעשה לקרות ק"ש קטנה ללא תפילין,
– ברשימותי14 ציינתי מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו כ"ק אדנ"ע, הי' קורא ק"ש קטנה בתפילין. אבל אעפ"כ, רואים בפועל שעמא דבר דהחסידים נוהגים לקרות ק"ש קטנה בלא תפילין –
דלכאורה, כיון שק"ש קטנה היא מפני שחוששים שמא יאחרו זמן ק"ש, היינו, שאין זה "כאדם הקורא בתורה"15, אלא כדי לצאת י"ח מצות ק"ש מדאורייתא – כיצד קורין ק"ש בלא תפילין, היפך מארז"ל13 "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"?
וכבר שקו"ט בזה כו"כ16, ומסקנת דבריהם שהפירוש ד"הקורא ק"ש בלא תפילין" (שחשיב כעדות שקר) הוא למי שאינו מניח תפילין כלל, אבל הא שאינו מניח תפילין בשעת ק"ש (אלא לאחרי זה) ודאי לא חשיב עדות שקר ח"ו.
ו. ובפרטיות יותר:
מהביאורים הידועים בזה – בשם החוזה מלובלין17 – שכיון שאמרו שק"ש בלא תפילין הוי כזבח בלא נסכים, הרי כשם שיכולים להביא הנסכים לאחרי הזבח, דקיי"ל שאדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר (עד עשרה ימים)18, כך יכולים להניח תפילין לאחרי ק"ש, ולא הוי עדות שקר.
אמנם, ביאור זה אינו מחוור לגמרי, כי, ק"ש ותפילין אינם דומים לגמרי לזבח ונסכים, שהרי בזבח ונסכים יכול להביא הנסכים גם למחר, משא"כ בק"ש ותפילין אינו יכול לדחות הנחת תפילין למחר, ואם לא יניח תפילין בו ביום בודאי יחשב לעדות שקר?
ואין לתרץ שבתפילין יש סיבה צדדית שמונעת צירוף הנחת תפילין דמחר לק"ש דיום שלפניו (שלא תחשב לעדות שקר), בגלל הפסק הלילה שלאו זמן תפילין הוא19, כי:
גם נסכים זמנם ביום דוקא ולא בלילה20, כמו קרבנות שאין מקריבים אותם אלא ביום, שנאמר "ביום צוותו"21, ואעפ"כ, אין הלילה מפסיק צירוף הנסכים לזבח דיום שלפניו, ומאי שנא תפילין.
ויתירה מזה: בנסכים, חיוב הבאתם ביום ולא בלילה הוא מדאורייתא, ואעפ"כ אין הלילה חשיב הפסק לצירוף הנסכים לזבח, ועאכו"כ בתפילין, שמדאורייתא זמנם גם בלילה, אלא שחכמים גזרו שלא להניח תפילין בלילה (שמא יישן בהם)22, ודאי שאין הלילה חשיב הפסק לצירוף התפילין לק"ש.
ז. ויש לומר הביאור בזה:
הגדר דעדות שקר בק"ש בלא תפילין אינו אלא כשמבטל מצות תפילין (שאינו מניחם כלל), אבל זה שבשעת ק"ש אינו מקיים מצות תפילין (אלא מניחם לאחר זמן), לא חשיב עדות שקר, כיון שאינו מבטל המצוה דתפילין, שהרי מקיימה לאחר זמן23.
ועפ"ז אתי שפיר שהנחת תפילין דמחר לא מהני לק"ש דיום שלפניו שלא תחשב לעדות שקר – דכיון שעבר כל היום ולא הניח תפילין הרי ביטל המצוה דתפילין [ופשיטא שלא מהני הא שמדאורייתא הוי לילה זמן תפילין, דכיון שבנוגע לפועל אינו יכול להניח תפילין בלילה, הרי ביטל מצות תפילין מדאורייתא, גם אם הסיבה שלא הניחם בלילה היא גזירת חכמים24], ובמילא הוי הק"ש עדות שקר.
ח. וענין נוסף בטעם המנהג דק"ש קטנה בלא תפילין דוקא (נוסף על האמור שאפשר לקרות ק"ש בלא תפילין דלא חשיב עדות שקר) – כפי שמבאר הרה"צ ממונקאַטש25 שיש מעלה בקודש לתפילין שהם בעשי' לגבי ק"ש שהיא (במחשבה ו)בדיבור (כמוזכר בהמאמר), ולכן צריך לקרות ק"ש תחילה ולאח"ז להניח תפילין, משום "מעלין בקודש"26.
ובהקדם – שמצינו כן לענין ציצית ותפילין, שכיון שקדושת התפילין גדולה מקדושת הציצית [שהרי תפילין הם "תשמישי קדושה"27, משא"כ ציצית שאינם אלא "תשמישי מצוה"27 בלבד, וגם: תפילין היא מצוה ש"אדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה"28, משא"כ ציצית, "אין אדם מחוייב לקנות לו טלית (שחייבת בציצית) ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית"29, אלא יכול לילך בבגד שאינו חייב בציצית], לכן הסדר הוא ש"אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין, שמעלין בקודש"30.
והא דהקשו האחרונים31 שהכלל ד"מעלין בקודש" הוא רק במצוה אחת [כמו בנר חנוכה, ש"ביום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך .. דמעלין בקודש ואין מורידין"32, ועד"ז בלחם הפנים, ש"על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין"33], משא"כ בכגון-דא שישנם ב' מצוות, לא אמרינן "מעלין בקודש", אלא להיפך, ש"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו"34 – כבר תירצו על זה35 שכיון ששניהם (הטלית והתפילין) על גופו של האדם שמתקדש בהם, שייך בזה שפיר מעלין בקודש, שתחילה לובש על גופו הטלית, ואח"כ מוסיף ומניח על גופו התפילין, שעי"ז ניתוסף בקדושת האדם.
ועד"ז מובן בנוגע לק"ש ותפילין, שעם היותם ב' מצוות, שייך בהם שפיר מעלין בקודש, כיון שעל ידם נמשכת קדושה על האדם, ולכן צ"ל הסדר דק"ש ואח"כ תפילין, שמתחיל בהקדושה דק"ש, ואח"כ מוסיף בהקדושה היותר נעלית דתפילין.
ט. והנה, כל השקו"ט הנ"ל היא בנוגע לק"ש קודם הנחת תפילין, אבל לאחרי שכבר הניח תפילין, בודאי יוכל לקרות ק"ש במשך כל היום גם בלא תפילין, ואין בזה חשש דמעיד עדות שקר.
אמנם, מצינו36 במנהג הגאונים שהיו קורין גם ק"ש דערבית בתפילין, ובסיום פרשה שני' (לאחרי הפסוק "וקשרתם גו'") היו חולצין התפילין [כלומר, אף שמנהגם הי' להתפלל ערבית מבעוד יום (כדאיתא בתוס'37), מ"מ, לא רצו שיהיו התפילין עליהם במשך כל תפלת ערבית כיון ששייכת ללילה שאינו זמן תפילין], ועכצ"ל שגם בק"ש דערבית (לאחרי שכבר קיימו מצות תפילין) היו חוששין להענין דעדות שקר בק"ש ללא תפילין, עד כדי כך, שהעדיפו להפסיק באמצע ק"ש (בין פרק לפרק) לצורך חליצת התפילין מאשר לקרות ק"ש ללא תפילין!
ועד"ז מצינו38 שהחתם סופר נהג שלא לקרות ק"ש בתפילין דר"ת, משום שאם ההלכה כרש"י (כמנהג העולם) נמצא שלדינא אין תפילין דר"ת חשובים תפילין39, ואם יאמר בהם שמע הוי ק"ש בלא תפילין. ומזה מוכח שהחשש דעדות שקר בק"ש בלא תפילין הוא גם לאחרי קיום מצות תפילין.
וההסברה בזה40 – שהחשש דעדות שקר בק"ש ללא תפילין גם לאחרי הנחת תפילין אינו אלא להדעה שמצות תפילין היא (לא רק להניח התפילין, וברגע שהניחם, כבר קיים המצוה, אלא) "להיות תפילין על הראש"41, ובכל רגע ורגע שהתפילין עליו ה"ה מקיים מצות תפילין, ולכן, גם לאחרי שכבר הניח תפילין, יש חשש דעדות שקר אם יקרא ק"ש בלא תפילין, מצד ביטול המצוה ברגע זה.
ומזה מובן שכל זה אינו אלא בדורות שלפנינו כשהיו נוהגים לישב בתפילין כל היום, משא"כ בימינו שנהגו שלא להניחם כל היום (מפני שצריכים גוף נקי ואין כל אדם יכול להזהר שלא יפיח בהם כו')42, הנה לאחרי הנחת תפילין, שוב אין חשש דעדות שקר בק"ש בלא תפילין, ולכן, גם כשמתפללין ערבית מבעוד יום, אין אנו קורין ק"ש של ערבית בתפילין (דלא כבזמן הגאונים), וכן נוהגים אנו לקרות ק"ש גם בתפילין דר"ת (ועד"ז בתפילין דראב"ד ושמ"ר – אלה שנוהגים להניחם), כהוראת רבותינו נשיאינו בזה43 (דלא כהחתם סופר).
י. ויש להוסיף בזה – ע"פ פנימיות הענינים:
הטעם שבימינו אין מניחים תפילין כל היום, הוא, מצד ירידת הדורות – "אכשור דרי" (בתמי')44 – שאין בכוחנו לפעול המשכה יתירה על ההמשכה שכבר נפעלה ע"י הפעולה דהנחת תפילין, דלא כבזמן הגאונים שבכל רגע ורגע היו פועלים המשכה חדשה.
ואף שהטעם ע"פ נגלה הוא מצד הזהירות דגוף נקי (כנ"ל), הרי, הא גופא שבגלל חשש זה נמנעים מהנחת תפילין כל היום, הוא, משום שבלאה"כ אין אנו יכולים להוסיף ולפעול המשכה חדשה עי"ז שיהיו התפילין מונחים עלינו במשך כל היום.
[דוגמא לדבר: מבואר בחסידות45 שהטעם שאין תוקעין בשופר בר"ה שחל בשבת הוא משום שההמשכה דתק"ש נעשית ע"י יום השבת, אלא שבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו פועלים ע"י תק"ש המשכה חדשה נעלית יותר מההמשכה שנעשית מצד יום השבת, ובזמן הזה אין בכחנו לפעול המשכה יותר נעלית מההמשכה שע"י יום השבת. כלומר: אף שהטעם ע"פ נגלה הוא משום גזירה דרבה46, הרי, הא גופא שבגלל גזירה דרבה נמנעים לקיים המצוה דתק"ש (דלכאורה איך דחו מ"ע מה"ת בגלל גזירה דרבה), הוא, משום שבלאה"כ אין בכחנו לפעול ע"י תק"ש המשכה יתירה לגבי ההמשכה דיום השבת].
ויש להוסיף, שענין זה נוגע גם ליחידי סגולה שאפילו בזמן הזה בכחם וביכלתם לפעול המשכה יתירה ע"י הנחת תפילין כל היום כמו בזמן הגאונים.
ובהקדם פתגם הצמח-צדק47 אודות אדמו"ר הזקן (ומזה מובן גם בנוגע לרבותינו נשיאינו ממלאי מקומו), שאילו הי' בזמן התנאים הי' גם הוא מגדולי התנאים, ואילו הי' בזמן הנביאים הי' גם הוא מגדולי הנביאים, שמצד עצמו הי' בדרגת תנא ונביא, אלא כיון שהדור לא הי' כדאי, הי' זה בהעלם.
ומזה מובן שרבותינו נשיאינו היו יכולים לפעול המשכה חדשה ע"י הנחת תפילין כל היום, כמו בזמן הגאונים. ואעפ"כ, ידוע שגם הם לא נהגו לישב בתפילין כל היום, כי, הדור לא הי' כדאי וראוי לכך ("מ'קען ניט דורכשפּאַרן די חומריות פון דעם דור").
יא. ומכהנ"ל יש לימוד והוראה בנוגע לסדר העבודה עם עצמו ועם הזולת – שהם בדוגמת ב' הענינים דק"ש (עולה, העלאה, עבודה עם עצמו) ותפילין (נסכים, המשכה, עבודה עם הזולת).
ובהקדמה:
ישנם כאלה שנתמנו על ענינים של עסקנות ציבורית, ובמהלך עסקנותם התחילו להרגיש תענוג גדול ("אַ גרויסן געשמאַק") בעסקנות, וכל כך נשתקעו בזה ("זיי האָבן זיך אויף אַזוי פיל אַריינגעלאָזט אין דעם") עד ששכחו לגמרי על עצמם...
– ה"געשמאַק" שבעסקנות ציבורית הוא בעצם העובדא שבהיותו "עסקן ציבורי" פטור הוא מלחשוב על עצמו, מעמדו ומצבו כו', ובודאי שאינו צריך לחשוב אודות ביטול עצמו (וגם לא אודות ביטול זולתו, כיון שיש לו "משמשים" ו"משמשי משמשים" שיעשו זאת עבורו)...
ועל זה באה ההוראה מסדר ההנהגה דק"ש ותפילין – שלמרות גודל המעלה שבתפילין ועד שגדלה מעלתם גם לגבי ק"ש, אין מניחים תפילין כל היום, ולא עוד אלא שמקדימים ק"ש לתפילין:
א) למרות גודל המעלה שבעסקנות ציבורית, יש להגביל את הזמן המוקדש לעסקנות שיהי' בהתאם למה שנצטווה (שעה אחת, ב' ג' או ד' שעות, וכיו"ב), שכן, במשך זמן זה פועל הוא כל מה שביכלתו לפעול, ובמילא אין לו להשקיע בזה זמן נוסף, כיון שעי"ז לא יתוסף בפעולתו (כשם שהנחת תפילין היא במשך זמן מוגבל, כיון שאי אפשר להוסיף בהמשכה דתפילין ע"י הנחתם במשך כל היום).
ב) בד בבד עם פעילותו בעסקנות ציבורית, צריך לחשוב גם אודות עצמו, כמ"ש48 "ומבשרך לא תתעלם", היינו, לעסוק בבירור עצמו, לטבול במקוה ("גיין אין וואַסער"), ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות וכו', ובכללות, כפתגם החסיד ר' גרשון דוב שה"מחר" צריך להיות באופן אחר לגמרי49. ולא עוד אלא שהמחשבה אודות עצמו היא ההקדמה (בדוגמת ההקדמה דק"ש לתפילין) שעל ידה תהי' העסקנות כדבעי, שלא יבוא למצב שישתקע בהעסקנות עד שישכח לגמרי על עצמו ("ער וועט ניט וויסן פון זיין ליַיב און לעבן").
יב. ויש להוסיף, שגם ענין זה מרומז בהמאמר "דיו לעבד להיות כרבו":
נוסף על האמור לעיל (ס"ב) ש"צריך האדם להשפיל עצמו ולומר די לעבד להיות כרבו ולעשות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים", ע"י ההתעסקות עם הזולת – צריכה להיות עבודה זו גופא מתוך ידיעה והכרה שזוהי עבודת העבד לרבו, היינו, שאינו עושה זאת מצד ה"געשמאַק" שלו בעסקנות ציבורית, אלא אך ורק מצד ציווי והוראת רבו, "להיות כרבו".
ובפרטיות יותר – שצריך לידע שמצד עצמו ה"ה במעמד ומצב ד"עבדא בהפקירא ניחא לי'"50, ומצד טבע ההפקירות יש לו כו"כ תאוות כו', ועד שטבע ההפקירות פועל שינוי בשכלו וחושיו, ובמילא יתכן שמצד טבע ההפקירות, שאינו חפץ לעסוק עם עצמו, יבחר לעצמו את העבודה של עסקנות ציבורית שיש לו בה "געשמאַק". ולכן, יש צורך בזהירות שלא לסמוך על עצמו, אלא "להיות כרבו", לעשות ע"פ הוראתו כו'.
והבחינה לזה שעבודתו אינה מצד ה"געשמאַק" שלו אלא מצד ציווי והוראת רבו, היא, כאשר נרגש אצלו שהעבודה עם הזולת הו"ע של ירידה למטה, ומצד עצמו אינו חפץ בהירידה למטה, ואדרבה, "מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קמי' מלכא"51 (כפי שמצינו52 בשייכות לנסכים שענינם המשכה למטה), אלא שמוכרח לירד למטה בגלל ציווי והוראת רבו.
ודוקא כאשר עבודתו היא באופן כזה (שנרגש אצלו הענין ד"מים תחתונים בוכין כו'") אזי נעשית העלי' למעלה יותר – כמרומז בכך ש"בכי"ם" ר"ת "ברוך53 כבוד הוי' ממקומו"54, שממשיכים כבוד הוי' ממקורו ושרשו55 [אף שכאשר מלאכים אומרים זה ה"ז באופן שאינם משיגים כו'56]57.
ועי"ז שעבודתו תהי' "להיות כרבו", הנה סוף סוף "יהי' כרבו", ולא רק "כ.רבו", בכ"ף הדמיון, אלא יתירה מזה, שכל מציאותו נעשית מציאות הרב, היינו, שתמורת היותו תחילה בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא לי'" (שזהו"ע דעבד כנעני58), נעשה עבד שכל מציאותו אינה אלא מציאות האדון (הרב), שזהו"ע ד"עבד נאמן"59, ע"ד ובדוגמת הרב שנקרא "עבד נאמן", ועליו נאמר60 "בכל ביתי נאמן הוא".
הוסיפו תגובה