בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ב
(הנחה בלתי מוגה)
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע1 באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע2. וידוע הדיוק בזה בכמה מאמרים3, וגם במאמר דכ"ק מו"ח אדמו"ר דהאי שתא4, שמסיום המארז"ל משמע שב' הכתרים הם בשביל הענינים דנעשה ונשמע עצמם, כאמרו אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ואילו מתחלת המארז"ל משמע שהכתרים הם בשביל ההקדמה דנעשה לנשמע. ומבאר בהמאמר5, שהקדמת נעשה לנשמע פועלת בהענינים דנעשה ונשמע עצמם שיהיו באופן נעלה יותר, ומזה מובן שנתינת הכתרים בשביל הענינים דנעשה ונשמע עצמם היא דוקא כשהם באופן של הקדמת נעשה לנשמע. והענין בזה, דהנה, נשמע הוא ע"ד שמע ישראל6, שהוא מלשון השגה והבנה7, והו"ע השימת לב בכל מצוה ומצוה בפרטיות, היינו, שיטה לבו לשמוע ולהקשיב איך ומה הוא הרצון העליון בפרטי המצוות. ונעשה (שהוא למעלה מנשמע) הוא הקבלת עול והביטול אל פרטי הרצונות לשמוע כל רצון ולקיימו. ולמעלה מזה הו"ע הקדמת נעשה לנשמע, שהוא הקבלת עול והביטול לבעל הרצון, שהוא ביטול פנימי יותר. וההפרש ביניהם, שבעבודה דנשמע, להיותה עבודה שע"פ טעם ודעת, הרי אפשר שיאמר שמועה זו נאה ושמועה זו כו'8, ועכ"פ, אף שלא יאמר שמועה זו אינה נאה, הרי בדקות יותר, אפשר שיהי' אצלו הבדל בין משפטים לחוקים, שבמשפטים ירגיש עונג יותר מבחוקים. וכמו כן בעבודה דנעשה, שהוא הביטול אל הרצון בלבד (ולא ביטול לבעל הרצון), הרי, אף שהביטול שלו הוא לקיים גם את המצוות דחוקים, מ"מ, אין זה דומה למשפטים, שבהם מבין שצריך לקיימם מצד עצם ענינם, משא"כ בחוקים, שבהם מבין שצריך לקיימם מפני שכך הוא רצון העליון, וכיון שכללות הביטול דנעשה הוא ע"פ טעם ודעת, הרי, בקיום דמשפטים שמובנים מצד עצמם יהי' לו תענוג יותר מאשר בקיום דחוקים שאינם מובנים מצד עצמם. אמנם, ע"י הקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע הביטול לבעל הרצון, היינו, שעוד קודם התגלות הרצון ה"ה מבטל את עצמו (לייגט ער זיך שוין אַוועק) לבעל הרצון, הרי זה פועל גם בהנעשה ונשמע עצמם, שלא יהיו בהם חילוקים בין מצוה אחת לחברתה, אלא קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שוים אצלו9. וכמשל העבד שהוא בביטול לגמרי אל האדון ואינו שום מציאות לעצמו, אזי לזכות יחשב לו אם האדון יצוה לו לעשות איזה דבר שיהי', ללא חילוק מהו הדבר, שעל ידו יוכל לקיים ולמלאות רצון האדון. ועד"ז בהקדמת נעשה לנשמע, שהוא הביטול לבעל הרצון באופן שאינו מציאות לעצמו כלל, אזי אין שום חילוק באיזה ענין הוא הרצון. דהנה, בעבודה דנעשה, שהוא בביטול אל הרצון בלבד, הרי הביטול הוא באופן שמציאותו היא לקיים את הרצון, והיינו, שאין זה באופן שאינו מציאות לעצמו כלל, אלא שהמציאות שלו היא לקיים את הרצון, וכיון שהוא מציאות, ומציאותו היא לקיים את הרצון, לכן יכול להיות חילוק אצלו באיזה ענין הוא הרצון (משפטים או חוקים כו'). ורק כאשר העבודה היא באופן של הקדמת נעשה לנשמע, שהוא בביטול לבעל הרצון, היינו, שעוד לפני התגלות הרצון ה"ה בביטול לגמרי לבעל הרצון באופן שאינו מציאות לעצמו כלל, אזי לא יהיו אצלו חילוקים באיזה ענין הוא הרצון. וכידוע10 שכח הרצון חלוק משאר הכחות, שכל הכחות (כמו כח השכל וכיו"ב) באים בהתחלקות, ובמילא, כאשר חסר פרט א', ה"ז רק חסרון בשלימות הדבר, משא"כ הרצון אינו בא בהתחלקות, ובמילא, כאשר יחסר פרט א', אין זה הרצון. ולכן, בהקדמת נעשה לנשמע שהוא הביטול לבעל הרצון, נוגע קיום הרצון כמו שהוא, ללא נפק"מ באיזה ענין הוא הרצון. ועי"ז גם הנשמע הוא באופן נעלה יותר, היינו, שגם כאשר בא להבנת והשגת הענין, הרי העונג שלו הוא (לא מצד ההבנה וההשגה, כי אם) מצד מילוי רצונו של בעל הרצון. וזהו שנתינת הכתרים כנגד נעשה ונשמע עצמם היא דוקא ע"י הקדמת נעשה לנשמע, שפועלת עילוי בהענינים דנעשה ונשמע עצמם.
ב) אמנם עפ"ז צריך להבין, דכיון שגדלה מעלת הקדמת נעשה לנשמע שעל ידה היתה נתינת הכתרים בשביל נעשה ונשמע, הי' צריך להיות נתינת כתר גם בשביל ההקדמה עצמה, ובמכ"ש וק"ו, שהרי אם בשביל התוצאה מההקדמה (העילוי בהענינים דנעשה ונשמע שע"י ההקדמה) ישנו הענין דנתינת הכתרים, הרי עאכו"כ שצריך להיות נתינת הכתר בשביל העבודה דהקדמת נעשה לנשמע עצמה. וא"כ הי' צ"ל נתינת ג' כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ואחד כנגד הקדמת נעשה לנשמע. ולמה ניתנו רק שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ולא בשביל ההקדמה דנעשה לנשמע.
אך הענין הוא11, דהנה אמרו רז"ל12 ע"פ13 קדושים תהיו כי קדוש אני, משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות, מה עשה המלך, נטל א' ונתן בראשו ושתים נתן בראש בניו, כך העליונים מכתירין ג' קדושות להקב"ה בכל יום, מה עושה הקב"ה נוטל קדוש א' לעצמו ושנים נותן בראש בניו. ומזה מובן גם בנוגע להכתרים שבמתן תורה, ששני הכתרים שכנגד נעשה וכנגד נשמע הם הכתרים שנתן בראש בניו, ונוסף לזה ישנו גם כתר הג' שע"י עבודת ההקדמה דנעשה לנשמע, אלא שכתר זה נטל לעצמו. וזהו ג"כ מ"ש14 צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, ואמרו חז"ל שמלך שלמה קאי על הקב"ה שהוא מלך שהשלום שלו15, ואמו קאי על כנסת ישראל16, ויום חתונתו זה מתן תורה17, וא"כ, הפירוש דבעטרה שעטרה לו אמו הוא שבמתן תורה עטרו והכתירו נשמות ישראל עטרה להקב"ה, שזהו הכתר הג' שע"י העבודה דהקדמת נעשה לנשמע, שנטל לעצמו18.
וביאור ענין ג' הכתרים ושייכותם למתן תורה, יובן בהקדם מארז"ל19 מאי דכתיב20 ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין וכו', וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, שויהי ערב ויהי בוקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה21. והיינו, שעד מתן תורה לא הי' לעולם קיום אמיתי, להיותו תלוי בתנאי, ורק במתן תורה נעשה קיום העולם. ובפרטיות יותר, אמרו רז"ל22 על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והענין בזה, שעיקר קיום העולם הוא ע"י המקיפים דוקא23, וכמו שהוא באדם שעיקר קיומו הוא מבחי' המקיף דנשמה, שזהו מה שאומרים24 נשמה כו' טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי, שהם פרטי המדריגות דסדר השתלשלות25, שכל זה הוא בבחי' הפנימיות, ולאח"ז אומרים ואתה משמרה בקרבי, שהוא בחי' המקיף26, שעל ידו הוא עיקר הקיום. וכמו כן בעולם שנקרא גוף גדול27, שעיקר קיומו הוא מבחי' המקיף דוקא, ובפרטיות יותר קיום העולם הוא ע"י ג' המקיפים דתורה עבודה וגמ"ח. וזהו28 גם תוכן הענין דג' הכתרים ושייכותם למתן תורה, שהם ג' המקיפים (שהרי כתר ועטרה הוא מקיף) שעל ידם נעשה קיום העולם במתן תורה.
ג) ולהבין זה29 יש להקדים תחלה הידוע שכללות הענין דבריאת העולמות נקרא בשם השתלשלות, שהוא מלשון שלשלת, כמו30 השלשלת העשוי' מכמה טבעות האחוזות זו בזו ויורדת ונמשכת מלמעלה למטה, שסוף הטבעת העליון נכנס בתוך ראש הטבעת התחתון וכן התחתון בשלמטה ממנו וכן יורד ונמשך מטבעת לטבעת כו'. אמנם כמו כן הטבעת התחתון אחוז וקשור בהעליון, והעליון בשלמעלה ממנו כו'. ומזה מובן, שכל הטבעות שבשלשלת קשורים ושייכים זל"ז, עד שהטבעת היותר תחתונה קשורה ושייכת גם לטבעת היותר עליונה, דאף שסופה של הטבעת התחתונה אינו אחוז וקשור בטבעת שלמעלה ממנה, כי אם ראשה בלבד, ה"ז ראש וסוף של טבעת אחת, ובמילא, שייך גם סופה של הטבעת התחתונה לטבעת שלמעלה ממנה, ועד לטבעת היותר העליונה. וכמו כן שייכת הטבעת היותר עליונה להטבעת שלמטה ממנה עד לטבעת היותר תחתונה, דאף שראשה של הטבעת העליונה אינו אחוז וקשור בטבעת שלמטה ממנה, כי אם סופה בלבד, ה"ז ראש וסוף של טבעת אחת, ובמילא שייך גם ראשה של הטבעת העליונה לטבעת שלמטה ממנה, ועד לטבעת היותר תחתונה. ודוגמתו בבריאת העולמות שנקרא בשם השתלשלות, שכל העולמות שבסדר ההשתלשלות יש להם שייכות זל"ז.
אמנם לגבי הבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות אין ערך ושייכות לנבראים ונאצלים כלל. דהנה, ידוע שאין ערוך כלל וכלל בין הנאצלים לעצמות אוא"ס, דיותר משאין ערוך עשי' לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי אור א"ס31, והיינו, שאף שבסדר השתלשלות גופא אין ערוך עשי' לגבי אצילות, מ"מ, להיותם בסדר השתלשלות ה"ה שייכים זל"ז, היינו, שמשתווים הם בכך שהם כולם נבראים או נאצלים. אבל לגבי אוא"ס המאציל הרי גם עולם האצילות אין לו שום ערך כלל, ועד שאצילות ועשי' שוין ממש.
ד) ויובן זה ע"פ משל מסדר ההשתלשלות בנפש האדם, שלבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה, שרשם מהמדות, והמדות שרשם מהשכל, והשכל ששרשו מכח המשכיל, הנה כל מדריגות אלו שייכים זל"ז. והענין בזה, דמחשבה דיבור ומעשה ששרשם בהמדות, ה"ז באופן שיש התכללות המחדו"מ בהמדות, שהרי מחדו"מ הם לבושי הנפש, כמו הלבוש שעל ידו מתגלה המלובש בו, היינו, שהמחדו"מ מגלים את המדות, ונמצא, שכח הגילוי שבהמדות הו"ע התכללות המחדו"מ בהמדות. וכמו כן ישנו ענין המדות במחדו"מ, שהמדות נותנים חיות במחדו"מ. ועד"ז במדות ששרשם מהשכל, יש התכללות המדות בשכל, שזהו"ע התפעלות השכל (שהרי התפעלות היא מהות אחר ממהות שכל, והו"ע התכללות המדות בשכל), וכמו כן ישנו ענין השכל במדות, שהשכל פועל חיות וצמיחה בהמדות. ועד"ז בשכל ששרשו מכח המשכיל, הרי אף שהתגלות השכל באה ע"י יגיעה דוקא, שזה מורה שכח המשכיל אינו מציאות שכל, והמצאת השכל ממנו הוא כעין יש מאין, מ"מ, כיון שע"י יגיעה עכ"פ ימצא ממנו שכל, ולא ימצא ממנו אלא שכל דוקא ולא ענין אחר, הרי הוא מקור לשכל, שזהו"ע התכללות השכל בכח המשכיל, וכמו כן ישנו ענין כח המשכיל בשכל, שהם עניני השכל שאינם באים בהבנה והסברה, וכמו שתיק רב32, ומ"מ לא הדר בי'33, שזהו מצד התגלות כח המשכיל, היינו, שאין זה כמו שנשאר בהעלם בכח המשכיל, כי אם כפי שבא בהתגלות, אלא שאין זה התגלות השכל, כי אם ההתגלות דכח המשכיל. ומזה מובן שיש קשר ושייכות בין כל פרטי המדריגות שבסדר השתלשלות הנ"ל, מכח המשכיל עד מחשבה דיבור ומעשה. אמנם, כדי להיות המשכת הכחות מעצם הנפש שהיא פשוטה בתכלית, אין זה בדרך השתלשלות, כי אם בדרך יש מאין. ודוגמתו למעלה, שכל פרטי המדריגות שבסדר השתלשלות יש להם ערך ושייכות זל"ז, אבל אין להם ערך כלל לגבי אוא"ס המאציל, להיותו אור א"ס שאינו נותן מקום לעמידת העולמות, כדאיתא בע"ח34 שבתחלה הי' אוא"ס ממלא את החלל ולא הי' מקום לעמידת העולמות, ואח"כ סילק אורו הגדול על הצד והמשיך קו קצר ודק, ומזה מובן שאין שום ערך ושייכות לעולמות עם אוא"ס המאציל, שהרי בשביל התהוות העולמות הוצרך להיות צמצום באופן של סילוק האור כו', להיותו אור א"ס שלמעלה לגמרי מעולמות, והיינו, שהתהוות העולמות מאוא"ס המאציל אינה בדרך של השתלשלות, כי אם ע"ד בחי' יש מאין.
ה) והנה עם היות בחי' אוא"ס שלפני הצמצום למעלה משייכות לעולמות שאינו נותן מקום לעולמות, מ"מ, נמשך ממנו בעולמות כפי שהם לאחרי הצמצום (לא רק אור הקו שנתלבש בהצמצום, כי אם) גם מבחי' העיגול הגדול שאין להצמצום שליטה עליו (אף שנגע בו הצמצום35), אלא שכדי שתהי' המשכתו בעולם, לכן בא דרך מעבר הצמצום, אבל בדרך מעביר בלבד, שאינו משתנה ממהותו, ולכן הוא בבחי' א"ס כמו האוא"ס שלפני הצמצום. וכידוע שזהו אחד הביאורים בענין השתלשלות הכתרים זה מזה36, שגם העיגולים שלאחרי הצמצום, אף שנמשכים מהקו (כדאיתא בע"ח34 שהקו נמשך ומתעגל כו'), מ"מ, קשורים הם עם בחי' העיגול הגדול שלפני הצמצום, שזהו מה שנמשך דרך מעבר הצמצום בלבד. וזהו גם כללות החילוק שבין עיגולים ויושר, דיושר הוא האור שנתלבש בהצמצום ונשתנה מהותו ובא בהתחלקות כו', ועיגולים הוא האור שבא דרך מעבר הצמצום ולא נשתנה מהותו, שלכן גם למטה ה"ה בבחי' א"ס שלמעלה מהתחלקות.
והדוגמא מזה בנבראים למטה הוא החילוק שבין ארץ למים. דהנה, הארץ יש לה התחלקות, כדאיתא באבות דר"נ37 שהארץ יש לה ראש, גוף ורגלים, וכמו ההתחלקות שבאדם, שכללות החיות שבראש נחלק לג' חלקים שהם הג' מוחין חב"ד שמתלבשים בג' חללי המוח שמחולקים זמ"ז38. ומג' מוחין אלו מסתעפים הג' חושים דראי' שמיעה ודיבור [חוש הראי' מחכמה, חוש השמיעה מבינה, וחוש הדיבור מדעת, כמ"ש39 מפיו דעת. ולכן נקראים המלאכים בשם בהמה, ארי' ושור כו'40, שאין להם דעת (היינו, דעת עליון, כי אם דעת תחתון בלבד) ואין להם דיבור, וז"ש41 אחרי הוי' ילכו כארי' ישאג, דקאי על מחנה מיכאל42, בחי' פני ארי' אל הימין43, היינו, שאין לו דיבור ממש כמו האדם שמדבר בדעת, כי אם ששואג בקול בלא דיבור]. וכאשר נמשכים יותר למטה, ה"ה באים בג' החלקים דקנה ושט ורידין שבצואר שהוא הממוצע שמחבר הראש והגוף. ואח"כ בירידת הכחות למטה בגוף, ה"ה מתחלקים ליד ימין יד שמאל והגוף, ולמטה יותר, רגל ימין רגל שמאל והגוף. וכמו כן יש גם בארץ כל פרטי ההתחלקות שיש באדם. משא"כ מים, אין בהם התחלקות, דאף שישנו החילוק בין מים עליונים למים תחתונים, כמ"ש44 ויבדל בין המים גו', ה"ז הכל מהות אחד של מים. ויתירה מזה, שגם הברואים שבמים שמחולקים זמ"ז בדמותם בצלמם בתכונתם ובתבניתם, ה"ה שוים בזה שמציאותם היא מציאות המים, שלכן כאשר פורשים מן המים מיד מתים45. וטעם ההפרש בין הארץ למים הוא, לפי שהארץ שרשה מבחי' יושר46, ולכן יש בה התחלקות, ומים שרשם מבחי' עיגולים46 שגם בירידתם למטה לא נשתנה מהותם, ולכן גם בנבראים ששרשם מבחי' העיגולים ישנו ענין זה שהם מהות אחד שלמעלה מהתחלקות.
ו) אמנם גם בבחי' העיגולים שנמשכו מבחי' העיגול הגדול דרך מעבר הצמצום בלבד (שלכן לא נשתנה מהותם והם בבחי' א"ס), כיון שנמשכו דרך מעבר הצמצום עכ"פ, יש בהם ג"כ מבחי' הצמצום. וי"ל שיש ב' מדריגות בעיגולים. מדריגה הא' שבה היא התגברות בחי' הא"ס, ומדריגה הב' שבה היא התגברות בחי' הצמצום. וזהו החילוק שבין מים עליונים למים תחתונים, שהרי מים בכלל הוא בחי' העיגולים (כנ"ל), אלא שמים עליונים הוא בחי' עליונה שבעיגולים שבה היא התגברות בחי' הא"ס, ומים תחתונים היא בחי' תחתונה שבעיגולים, שבה היא התגברות בחי' הצמצום. ובדרך כלל הנה בחי' מים תחתונים, בחי' תחתונה שבעיגולים, היא דרגת המלאכים, שנקראים נוני ימא47, שהם כמו דגים שבים, שזהו בחי' העיגולים (כנ"ל ששורש המים הוא מבחי' העיגולים), אלא שהם בחי' התחתונה שבעיגולים (מים תחתונים) שבה היא התגברות בחי' הצמצום, ועד"ז במלאכים, שהמציאות שלהם היא בהתגברות, דלא כמו בספירות שבהם היא התגברות בחי' הא"ס. דהנה, אף שגם הספירות נגע בהם הצמצום להיות במספר עשר דוקא48, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר49, הרי מציאותם היא אלקות, לא מבעי בעולם האצילות שאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד50, אלא אפילו כמו שהם בבריאה שאינו חד בהון51, מציאותם היא אלקות (ורק ההיכלות שמתהווים מאין ליש הם בבחי' יש ומציאות52), והיינו, שבספירות היא התגברות בחי' הא"ס, שמציאות הספירות היא האור המתלבש בתוכם. משא"כ מלאכים, עם היותם בתכלית הביטול לאלקות, עד כדי כך שמצינו שהמלאך אומר על עצמו בי נשבעתי53, מ"מ, הרי הם מציאות, כדכתיב54 אלף אלפים ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי יקומון, וכדאיתא בזוהר55 מחנה מיכאל קפ"ו אלף מחנות כמספר דגל יהודה, ומחנה גבריאל קנ"ז אלף מחנות כמספר דגל דן וכו', ואמרו רז"ל56 אלף אלפין ישמשוני' מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר57, וכל מלאך הוא אחד מריבוי המלאכים שבכל גדוד, שזוהי מציאותו, ומציאותו היא כעין דבר שנבדל ונפרד ממקורו, ובבואו למטה בעוה"ז נעשה נפרד לגמרי58, וכידוע החילוק שבין מלאכים לנשמות58, שנשמות מהותם אלקות, ועז"נ נשמה שנתת בי טהורה היא וכו', שגם בירידתה למטה מהותה היא הדביקות באלקות, אלא שזהו באופן של דביקות נעלמת, ועד שמצינו בנשמות הגבוהות שגם בהיותם למטה כל מציאותם היא אלקות, כמו שאמרו אנא סימנא בעלמא59, וכיו"ב, משא"כ מלאכים הם מציאות, אלא שבשעה שהמלאך ממלא שליחותו ה"ה בתכלית הביטול60 עד שאומר בי נשבעתי, לפי שאין מציאותו מסתירה על האלקות, ובמכ"ש מענין המצוות, שאף שנתלבשו בדברים גשמיים, מ"מ, מצד התלבשות המצוה אין בהם הסתר פנים61, וכמו כן במלאכים, שעם היותם מציאות, מ"מ, מצד קיום השליחות אין מציאותם מסתרת על אלקות, אבל מצד עצמם ה"ה מציאות, שזהו מצד התגברות בחי' הצמצום בבחי' התחתונה שבעיגולים, כנ"ל.
ז) אך כדי לבוא לבחי' אוא"ס שלא נגע בו הצמצום, שזהו אוא"ס שקודם עלות הרצון (שהרי הצמצום הי' בבחי' עליית הרצון, ולא נגע באוא"ס שקודם עלות הרצון), בחי' בעל הרצון, ה"ז נעשה ע"י ירידת הנשמה למטה להתלבש בנפש הבהמית לבררה ולזככה כו'.
וביאור הענין62, דהנה יש ב' אופני עבודה, עבודת נפש האלקית מצד עצמה, ועבודתה בבירור נפש הבהמית. והחילוק שביניהם, שעבודת נפש האלקית מצד עצמה עיקרה עבודה שע"פ טעם ודעת, ועבודתה בבירור הנפש הבהמית הו"ע של מסירת נפש שלמעלה מטו"ד. דהנה, בנפש האלקית מצד עצמה לא שייך ענין המס"נ לאמיתתו, שהרי מס"נ ענינה מסירת הרצון, ואילו נפש האלקית רצונה הוא באלקות, ועד שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו63, ולכן, גם בהיותה במעמד ומצב דמן המיצר קראתי גו'64, הרי זה רק מיצר מבחוץ, מצד נפש הבהמית, ואין זה המיצר של נפש האלקית עצמה, להיות שמצד עצמה הרי היא דבוקה באלקות. וכמשנת"ל ההפרש בין מלאכים לנשמות, שמלאכים הם בבחי' מציאות, משא"כ נשמות שמהותם היא הדביקות באלקות. וטעם הדבר, לפי שמלאכים שרשם מבחי' הדיבור65, כמ"ש66 וברוח פיו כל צבאם, ולכן הם בבחי' מציאות (ויש בהם חומר וצורה כו'67), משא"כ נשמות שרשם מבחי' המחשבה65, ולכן אינם בבחי' מציאות, כי אם בדביקות באלקות. ולכן, גם בהתלבשותם בנפש הבהמית רצונם הוא אלקות, ובמילא לא שייך אצלם אמיתת ענין המס"נ. אלא שנפש האלקית פועלת ענין המס"נ בנפש הבהמית. דהנה, נפש הבהמית היא למטה יותר ממלאכים, שהרי רצונה הוא בגשמיות דוקא, שזהו היפך מאלקות (שהרי כל מה שאינו קדושה ה"ה סט"א), וכאשר נפש האלקית פועלת בנפש הבהמית להפכה לקדושה, ה"ז ענין של מס"נ. ובזה גופא, עיקר המס"נ הוא לא באופן שמצד השגת נה"א נרגש גם בנה"ב העילוי דקדושה (שהרי אין זה אלא מה שנה"א כופה על נה"ב עניני קדושה, אבל נה"ב עצמה נשארת בישותה כו'), כי אם שבהיותה במעמדה ומצבה שאינה שייכת להרגש דקדושה (זי ווייסט ניט און פילט ניט וואָס קדושה איז), נעשה אצלה המיצר שלא טוב לה מהענינים שלה שהם היפך הקדושה כו'. וכיון שענין זה הוא היפך טבע הנה"ב, ה"ז אמיתת ענין המס"נ שנהפכת לקדושה. וכאשר נה"א פועלת ענין המס"נ אצל נה"ב, נעשה עילוי בנה"א עצמה, שנתחדש בה ענין המס"נ. דכיון שבכח המפליא לעשות68 מתלבשת נה"א בנה"ב ומתאחדת עמה, הרי המיצר דנה"ב נעשה גם המיצר שלה (של נה"א), היינו, שאין זה מיצר שמבחוץ, כי אם המיצר שלה עצמה, ולכן עי"ז נתחדש בה ענין המס"נ.
והנה עבודה זו (שנה"א פועלת ענין המס"נ בנה"ב, ועי"ז נעשה גם אצלה ענין המס"נ) מגעת בשרשה של נפש האלקית כפי שמושרשת בהעצמות דוקא. והענין בזה, דהנה, ידוע69 שנפש האלקית היא מעולם התיקון, ונפש הבהמית היא מעולם התהו שקדם לתיקון, ולכן, הכח דנה"א לברר את נה"ב הוא (לא מבחי' הגילויים, ששם תהו קדם לתיקון, אלא) מצד העצמות דוקא, היינו, לא רק מבחי' שלמעלה מתהו, ששם תהו ותיקון שוים, אלא מהבחי' שבה נאמר70 ואוהב את יעקב דוקא, שזהו כפי שנה"א מושרשת בהעצמות, כמאמר71 במי נמלך בנשמותיהן (ויש גירסא72 בנפשותיהן) של צדיקים, דענין ההמלכה הוא במדריגה שלמעלה מהרצון, וכיון שנמלך בנשמותיהם של צדיקים, הרי שנשמות ישראל הם למעלה גם מבחי' הרצון המוחלט, ועל ידם היא החלטת הרצון73. דהנה, הרצון המוחלט שלמעלה אינו דומה להרצון המוחלט שבאדם למטה, וכמו הרצון לבית שישנו בטבע תולדתו, דכל מי שאין לו בית אינו אדם74, דעם היות הסיבה לכך מפני שכן הוא למעלה, שתפארת אדם לשבת בית75, שזהו מה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים76, ולכן ישנו טבע זה גם בנבראים, מ"מ, למעלה כל הענינים הם בבחירה דוקא, וכן הוא גם ברצון המוחלט, והחלטת הרצון היא ע"י נשמות ישראל דוקא, להיותם מושרשים למעלה מבחי' הרצון – בבחי' בעל הרצון. ובבחינה זו מגעת העבודה דבירור נה"ב, לפי שמבחי' זו נמשך הכח לעבודה זו, ובבחי' זו היא הכוונה והרצון על כללות העבודה דבירור נה"ב. והענין בזה77, דהנה, בנוגע לכללות ענין העבודה מצינו סתירות במאמרי חז"ל. דלפעמים איתא78 שבשעה שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח וגבורה, שנאמר79 ועתה יגדל נא כח אד'. ולהיפך ח"ו, כשאין עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח של מעלה, שנאמר80 צור ילדך תשי81, היינו, שהעבודה היא צורך גבוה. ולפעמים איתא82 וכי מה איכפת לי' להקב"ה כו' לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות. ומבואר בזה83, שזה שאמרו חז"ל מה איכפת לי' כו' קאי על אדון יחיד שורש השרשים, שזהו בחי' עצמות אוא"ס שקודם עלות הרצון, שלא איכפת לי' כלל, ורק בבחי' האלקות שמתלבש בעולמות, נוגע ענין העבודה. אמנם, מזה שאמרו לא איכפת לי' כו' (ואעפ"כ) ניתנו המצוות כדי לצרף בהם את הבריות, מובן, שגם בבחי' אדון יחיד שורש השרשים, מה שלא איכפת לי' הוא רק ענין העבודה מצד עצמה (העבודה דנה"א מצד עצמה), אבל צירוף הבריות שע"י העבודה (בירור נה"ב) ה"ז נוגע למעלה, וטעם הדבר, לפי שכן הי' הרצון הטהור והחפץ הקדוש83 להיות צירוף הבריות דוקא. ומזה מובן שהעבודה דבירור נה"ב, שזהו"ע צירוף הבריות, מגעת בבחי' עצמות אוא"ס שקודם עלות הרצון, בעל הרצון.
ח) ועפ"ז יש לבאר הענין דהג' כתרים, שנוסף על שני הכתרים שנתן בראש בניו, שהם שני הכתרים שכנגד נעשה וכנגד נשמע, ישנו גם כתר הג' שנטל המלך ונתן בראשו, שהוא כנגד הענין דהקדמת נעשה לנשמע (כנ"ל ס"ב). והענין בזה, דהקדמת נעשה לנשמע הו"ע הביטול לבעל הרצון דוקא, ששם מגעת עבודת המס"נ דבירור נה"ב שהיא בכח העצמות ששם מושרשים נשמות ישראל (כנ"ל ס"ז). ומזה מובן שגם כתר הג' שייך לבנ"י, כיון שנעשה ע"י עבודתם של ישראל, שהקדימו נעשה לנשמע. ואף84 שבמדרש אמרו העליונים מכתירין כו', דקאי על המלאכים, הרי זה גופא תלוי בישראל דוקא, כמארז"ל85 אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר86 ברן יחד כוכבי בקר (ישראל המשולים לכוכבים87) והדר ויריעו כל בני אלקים, וכן אומרים88 כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה, היינו, ששניהם מכתירים, אבל העיקר הן נשמות ישראל. ויובן ע"פ משנת"ל (ס"ז) ההפרש בין נשמות למלאכים, שמלאכים שרשם מבחי' הדיבור, והם בבחי' מציאות, משא"כ נשמות, מציאותן היא הדביקות באלקות. אבל לאידך, הרי הנשמות בירידתן למטה הדביקות שלהן באלקות היא בבחי' דביקות נעלמת, משא"כ המלאכים שעומדים למעלה בתכלית הביטול עד שיכול לומר בי נשבעתי. ולכן, הענין דהקדמת נעשה לנשמע כפי שהוא אצל בנ"י למטה, קשור עם המלאכים, כמארז"ל2 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו כו', היינו, שענין זה נתגלה אצל בנ"י ע"י המלאכים, אבל זהו רק באופן שהמלאכים מגלים את הענין שישנו אצל נשמות ישראל בעצם, מצד שרשם בהעצמות. אמנם, כתר זה שבא ע"י הקדמת נעשה לנשמע, שהוא הביטול לבעל הרצון, נטל הקב"ה לעצמו (שזהו"ע דבעטרה שעטרה לו אמו, זו כנס"י), כי, שייכותו לישראל היא מצד שרשם בהעצמות, בעל הרצון, שבהם נמלך כו' ועל ידם היתה החלטת הרצון (כנ"ל ס"ז), ובהיותם בשרשם בהעצמות אינם בבחי' מציאות כלל, שהרי89 הענין דבמי נמלך כו' הוא באופן של העלאת מ"ן מיני' ובי'90, שעלה לפניו שיהיו נשמות הצדיקים שיקיימו תומ"צ למטה כו', והיינו, שמציאותם שם אינה אלא מציאות העצמות, שזהו שכתר זה נטל לעצמו, היינו, ששייך לנשמות ישראל כפי שהם בעצמותו ית'.
וזהו גם ביאור השייכות דג' הכתרים לג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח, שתורה וגמ"ח הם כנגד שני הכתרים שנתן בראש בניו, ועבודה היא כנגד הכתר שנטל לעצמו. והענין בזה, שתורה וגמ"ח, שהם תורה ומצוות (כי גמ"ח, צדקה, היא כללות המצוות91), הם באופן של המשכה, שזהו"ע דנר מצוה ותורה אור92, שמצוות הם הכלים לאור התורה93, וזהו מה שנתן בראש בניו, שזוהי ההמשכה לנשמות ישראל כפי שהם במציאותן. אבל עבודה, תפלה, ענינה העלאה, שזהו הכליון והביטול לבעל הרצון, וזהו מה שנטל לעצמו, היינו, כפי שנשמות ישראל הם בכליון והתכללות בעצמותו ית'. ועל זה אמרו על שלשה דברים העולם עומד, שעמידת העולם הוא שנשלמה הכוונה ונמשך גילוי אלקות בעולם94, שענין זה נפעל במתן תורה ע"י עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ. כי, עם היות שענין זה ישנו בכח גם לפנ"ז, ולמעלה אין כח חסר פועל95, מ"מ, כיון שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דירה דוקא, ובתחתונים דוקא, ולמטה הכח חסר פועל, לכן, עיקר קיום העולם (שלימות הכוונה) נתחדש במ"ת דוקא ע"י עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ.
וכללות ענין הכתרים שייך למתן תורה דוקא, דהנה, עם היות שהכתרים נעשים ע"י נשמות ישראל מצד שרשם בהעצמות, ששם הם למעלה גם מתורה, כמארז"ל96 מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה, וכמשנת"ל97 בפירוש המשנה98 חמשה קנינים כו' תורה קנין אחד כו' ישראל קנין אחד, שהתורה היא בבחי' קנין אחד עי"ז שישראל הם בבחי' קנין אחד, מ"מ, ה"ז נעשה ע"י מתן תורה דוקא, כי, גם ישראל שלמעלה מהתורה צריכים לתורה דוקא. וכמו שהוא בנוגע לנשמה וגוף, שעם היות שורש הגוף למעלה מהנשמה, מ"מ, גילוי מעלת הגוף היא ע"י הנשמה דוקא99. ועד"ז באורות וכלים, שעם היות שורש הכלים למעלה מהאורות, מ"מ, גילוי מעלת הכלים היא ע"י האורות דוקא100. וכן הוא גם בנוגע לנשמות ישראל ותורה, שעם היות נשמות ישראל למעלה מתורה, מ"מ, התגלות מעלת הנשמה היא ע"י התורה דוקא. וזוהי שייכות הכתרים למתן תורה, דעם היות הכתרים ע"י נשמות ישראל, מ"מ, הרי זה מתגלה ע"י מתן תורה דוקא.
הוסיפו תגובה