בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
* * *
ב. בחג הפסח ישנם ג' ענינים1 – "פסח מצה ומרור": "פסח .. על שום שפסח המקום על בתי אבותינו כו', מצה .. על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כו', מרור .. על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו כו'".
והענין העיקרי מג' ענינים אלה שנשאר בזמן הזה הוא "מצה", כי: פסח – שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז היו מקריבים קרבן פסח, משא"כ בזמן הזה שאין מקריבים קרבן פסח. מרור – חיובו בזמן הזה אינו אלא מדרבנן. ומצה – גם בזמן הזה חיובה מן התורה2.
וצריך להבין:
כיון שמרור ("על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו כו'") מורה על הגלות, ומצה ("על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם") מורה על גאולה – איך יתכן שבזמן שביהמ"ק הי' קיים המרור (שמורה על הגלות) הוא מן התורה, ודוקא בזמן הגלות הוא מדרבנן? ויתירה מזה: מרור בזמן הגלות הוא מדרבנן, ודוקא מצה (גאולה) היא (גם בזמן הגלות) מן התורה – בה בשעה שזמן הגלות שייך למרור דוקא, ולא למצה שענינה גאולה?!
ג. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין דיציאת מצרים – שעם היותו לפי שעה בלבד, ה"ה גם התחלה ונתינת-כח על כל הענינים שלאח"ז עד להגאולה העתידה עלי' נאמר3 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר4 שיציאת מצרים היא התחלה לכל הגאולות עד לגאולה האמיתית והשלימה.
ובפרטיות יותר:
הגילוי דיצי"מ – עם היותו גילוי נעלה ביותר, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" – לא הי' אלא לפי שעה בלבד, ולאח"ז הוצרכה להתחיל העבודה ד"וספרתם לכם גו' שבע שבתות"5, שעל ידה דוקא נעשית הטהרה דישראל להיות ראויים למתן-תורה, ע"ד ובדוגמת אשה דמסאבותא שמתטהרת לבעלה עי"ז ש"וספרה לה גו'"6, כדאיתא בזהר7.
ולאידך, אף שהגילוי דיצי"מ לא הי' אלא לפי שעה, ה"ה גם ההתחלה דמתן-תורה, כיון שהאפשרות למתן-תורה (כולל גם ההכנה ע"י העבודה דספה"ע) נעשתה ע"י הגילוי דיצי"מ דוקא8.
ויתירה מזה: הגילוי דיצי"מ הוא (לא רק התחלת מתן-תורה דגליא דתורה, אלא) גם התחלת מתן-תורה דפנימיות התורה שתתגלה לעתיד לבוא, כי, אף שהגאולה דיצי"מ לא היתה גאולה אמיתית ושלימה, שהרי לאחרי' היו עוד גלויות (וע"ד לשון חז"ל9 בנוגע לגאולה דפורים: "אכתי עבדי אחשורוש אנן"), הרי היא התחלה ונתינת-כח להגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות10, שאז תהי' גם השלימות דמתן-תורה ע"י הגילוי דפנימיות התורה.
ומזה מובן שהענין ד"זכר ליציאת מצרים" הוא נתינת-כח לכללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות שעי"ז11 באים סו"ס להגאולה העתידה.
ד. ויש לומר, שדוגמת ב' הקצוות שביצי"מ (לפי שעה בלבד, וגם התחלה דכל הענינים שלאח"ז) מצינו גם בקרבן פסח:
קרבן פסח אינו קרב בזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים – שבזה מודגש שהגילוי דפסח אינו אלא לפי שעה בלבד.
אבל אעפ"כ, מצינו באחרונים כמה דעות שגם בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים מותר להקריב קרבן פסח (כמבואר בארוכה פרטי השקו"ט בזה12) – שבזה מודגש שהגילוי דפסח הוא התחלה לכל הענינים שלאח"ז, הן העבודה שבזמן הגלות (שגם אז שייך הענין דקרבן פסח), והן (ובעיקר) תכליתה ומטרתה בהגאולה העתידה.
ויש לומר, שזהו גם הטעם הפנימי לאמירת חצי הלל [ע"פ מנהגם של ישראל ("מנהג ישראל תורה היא"13), שלכן, יש שקו"ט בנוגע לאמירת הברכה] לאחרי ימים ראשונים דפסח14 – שגם לאחרי הגילוי דיצי"מ לפי שעה, שנמצאים עדיין בגלות, בבחינת "אכתי עבדי פרעה אנן" (שאז אין מקום לכאורה לאמירת הלל, כמו בפורים ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"9), אומרים "(חצי) הלל" כדי להמשיך ולפעול את הגאולה גם בזמן הגלות.
ה. עפ"ז יש לבאר גם ב' הקצוות שבמרור ומצה, שבזמן הזה יש חיוב מן התורה על מצה ולא על מרור, אע"פ שמרור מורה על הגלות ומצה על הגאולה – כי, היא הנותנת:
הטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הו"ע של מרור, שלכן אין צורך להדגיש יותר את ענין הגלות ע"י אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של יאוש כו'), משא"כ בזמן שביהמ"ק קיים יש צורך וחיוב באכילת מרור כדי לעורר ולהדגיש את זכרון הגאולה ממעמד ומצב של הגלות. ולהוסיף, שכיון שהגאולה ממצרים היא לפי שעה, גאולה שיש אחרי' גלות, ה"ז מתבטא גם באכילת מרור (שמורה על הגלות) בזמן שביהמ"ק הי' קיים.
והענין העיקרי שבו היא עיקר ההדגשה בזמן הגלות, הוא, זכרון הגאולה ממצרים שנותנת כח לכללות העבודה בזמן הגלות כדי לבוא להגאולה העתידה – כמודגש בהחיוב מן התורה על אכילת מצה הקשורה עם הגאולה.
ויתירה מזה – "מצה זו שאנו אוכלים .. על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם":
ידוע15 שישנם ב' סוגי מצה: (א) מצה שקודם חצות – המצה שאכלו בנ"י בהיותם בגלות מצרים, (ב) מצה שלאחרי חצות – המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים. והחידוש הוא – שהמצה שאנו אוכלים קודם חצות היא כנגד המצה שאחר חצות, המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים.
והענין בזה – שהמצה שאנו אוכלים בזמן הגלות היא בדוגמת המצה שאכלו בנ"י קודם חצות בהיותם בגלות מצרים, ואעפ"כ, הרי היא כנגד המצה שלאחרי חצות בצאתם ממצרים, כיון שגם אכילת המצה בזמן הגלות קשורה ושייכת לגאולה העתידה.
ו. וההוראה מזה בעבודת האדם:
גם כשנמצאים בחשכת הגלות בכלל, ובפרט כשידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו – אין ליפול ביאוש ח"ו, אלא אדרבה, יש לזכור אודות הגאולה, שהיא הנתינת-כח לכללות העבודה בזמן הגלות להביא את הגאולה העתידה.
ובפרט לאחרי ובסמיכות לזמן יצי"מ, בימי ספה"ע שבהם מחכים ומצפים לזמן מ"ת16, שבזמן זה מודגש שיצי"מ היא (לא רק לפי שעה בלבד, אלא) גם ההתחלה דמ"ת – עאכו"כ שצריך להדגיש את זכרון הגאולה ממצרים שהיא גם התחלת הגאולה העתידה, שמתבטאת בכך שמחכים ומצפים להשלימות דמ"ת בהתגלות פנימיות התורה בגאולה העתידה.
* * *
ז. בהמשך להמדובר לעיל אודות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, הרי, ככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, הולך וניתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה, ועד שלאחרונה – כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך באתי לגני17 – מגלים גם את האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור, בתור הכנה להתגלות פנימיות התורה, טעמי תורה18, לעתיד לבוא.
ובפרטיות יותר:
ידוע שבמתן-תורה ניתנו כל עניני התורה, גם אלה שנתגלו לאח"ז, כמארז"ל19 כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועד שגם טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא ניתנו למשה מסיני.
אבל אעפ"כ, אינו דומה החידוש שתלמיד ותיק עתיד לחדש לטעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא – כי, החידוש של תלמיד ותיק הוא מן הכלל אל הפרט, היינו, שבמ"ת ניתן בדרך כלל, והתלמיד ותיק מגלה (מפרט) את הפרט מן הכלל20, משא"כ טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא אינם התגלות הפרט מן הכלל, אלא ע"ד ובדוגמת המבואר במאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר21 בענין עילה ועלול שהוא בדרך שינוי ממהות למהות.
ועד"ז בנוגע לגילוי פנימיות התורה עכשיו בתור הכנה להתגלות טעמי תורה לעתיד לבוא – שאין זה כמו חידוש של תלמיד ותיק בדרך גילוי פרט מן הכלל, אלא בדרך שינוי ממהות למהות.
ח. ככל שניתוסף בגילוי פנימיות התורה, מתגלית יותר השייכות שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה, ופוחתת והולכת התנגדותם של המתנגדים לחסידות.
אבל אעפ"כ, מזמן לזמן, זעיר שם זעיר שם, נמצאים עדיין כאלה ששואלים קושיות על דרכי החסידות (אף שאינם אלא "פּריסאזשנע קשיות פרעגער" (מקשנים מושבעים)).
בין הקושיות על דרכי החסידים – שואלים גם על הענין של התוועדות ("פאַרבריינגען"): לשם מה מבזבזים ריבוי זמן על התוועדות? יכולים לומר לחיים, לנגן ניגון, ותוך חצי-שעה לסיים את ההתוועדות, ואח"כ להתיישב ללמוד?!
כ"ק מו"ח סיפר22 אודות אדמו"ר הצ"צ, שפעם, לאחרי התוועדות במשך כל הלילה, העביר ידו על מצחו, והתיישב ללמוד "חושן משפט"! – אם הרבי הצ"צ התנהג כן, בודאי יכולים גם החסידים להתנהג כן. ובמקום זה – טוענים הם – מבזבזים ריבוי זמן על התוועדות, בה בשעה שיכולים לצאת ידי חובה בניגון ואמירת לחיים, כמנהג העולם [כפי שתיאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את ענין השמחה אצל "עולם'שע"23: מוחים כפיהם (כ"ק אדמו"ר שליט"א הראה בידו הק' איך שהם עושים), שותים חלב... (שהרי ע"פ דין נחשב חלב למשקה המשכר24), וצובטים את הלחיים עד שיראה חיוך על פניהם, סימן לשמחה...], ומיד לאח"ז להתיישב ללמוד!
ועד"ז שואלים קושיות על זמן תפלה, ועוד קושיות כיו"ב.
בהשגחה פרטית קיבלתי מכתב מרב חסידי, שמתוכנו יש ללמוד הוראה כללית בנוגע לכל הקושיות ששואלים על דרכי החסידים, כדלקמן.
ט. ובהקדים ענין דוגמתו השייך לאחרון של פסח – תמיהה על הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהמענה עלי' הוא אותו מענה25:
ידוע גודל הזהירות ממצה שרוי', ועד שעושים כמה ענינים של חומרות – לכסות המצות שע"ג השולחן וכיו"ב – כדי להזהר בתכלית מחשש שרוי'.
כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' מקפיד שלא להשתמש במזלג, שמא נשאר פירור מצה בין שיני המזלג, והשתמש רק בכפית, ובכל פעם שהשתמש, הי' מנגב אותה, ורק אח"כ השתמש בה שנית, מחשש שרוי'26.
אמנם, כל החומרות היו רק במשך שבעת ימי הפסח, משא"כ באחרון של פסח, לא זו בלבד שלא נזהרו מחשש שרוי', אלא אדרבה, היו מהדרים לאכול שרוי' דוקא – כפי שראיתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שהי' משתדל לשרות המצה בכל מה דאפשר: בדגים, במרק (שמלבד ה"קניידלאַך" הי' שורה גם מצה), בלחלוחית שבבשר, ובהלפתן (קאָמפּאָט).
הנהגה זו היתה תמוהה אצלי – עד לקבלת המכתב דלקמן שעל ידו נתיישב אצלי ההידור לאכול שרוי' באחרון של פסח.
י. כתב אלי רב חסידי ע"ד השתדלותו בבניית מקוה בעירו שתהי' כפי תקנת המקוה של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע27, אלא, שישנו בעיר רב נוסף, "אַ עולם'שער", העומד על גביו, שאינו מסכים בשום אופן לבנות המקוה באופן כזה, ולאחרי כל טענותיו והסברותיו (של הרב החסידי) שמקוה כזה כשרה ומהודרת יותר, אינו מסכים בשום אופן, מבלי להסביר טעם התנגדותו. ובמילא שואל בהמכתב מה עליו לעשות28.
דרך אגב כותב גם "לימוד זכות" על אותו רב – כנראה בגלל שנמצא כבר זמן ממושך תחת השפעתו... – ע"פ דברי הגמרא במסכת סוכה29:
"רב אחא ברי' דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא", כלומר, כיון שרב כהנא סובר שאין הכרח שיהיו "תלתא טרפי בקינא" (הדס ששלשת עליו יוצאין מתוך עוקץ אחד), אלא "אפילו תרי וחד" ("שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה") גם כשר, לכן, הי' תלמידו של רב כהנא (רב אחא ברי' דרבא) "מהדר אתרי וחד (אף על גב דתלתא בחד קינא כל שכן דכשר), הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא".
ועפ"ז יש ללמד זכות על אותו רב – מסיים במכתבו – שכנראה רצונו במקוה כזו שראה אצל רבותיו.
יא. כשקראתי מכתב זה – נתיישבה אצלי הנהגתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר להדר באכילת שרוי' באחרון של פסח:
כ"ק מו"ח אדמו"ר ראה שאביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' אוכל שרוי' באחרון של פסח, ואדמו"ר נ"ע ראה הנהגה זו אצל אדמו"ר מהר"ש, ועד"ז אצל רבותינו נשיאינו בדורות שלפנ"ז.
וכיון ששמע מרבותיו שמותר לאכול שרוי' באחרון של פסח, הי' מהדר באכילת שרוי' באחרון של פסח – הואיל ונפיק מפומי' דרבותיו.
יב. ועד"ז בנוגע לכל השאלות ששואלים על דרכי החסידים:
כל השאלות אינם צריכים להיות נוגעים כלל – כיון שיודעים שמדובר אודות דרכי החסידים כפי שראו או שמעו מהרביים.
גם כשנדמה שכשיתנהג באופן אחר יהי' לו יותר טוב, ולדוגמא, שיתפלל תפלה בזמנה, וירויח זמן לעסוק בתלמוד תורה, ועוד ענינים טובים כיו"ב – הרי, "הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא", כיון שיודע שזוהי הנהגת הרביים, אין לו לחפש הידורים, ואדרבה, עליו להדר בהנהגה זו דוקא ("מהדר אתרי וחד").
כתיב30 "על פי התורה אשר יורוך .. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – שזהו החיוב לעשות כהוראת ב"ד שבדורך31, "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין"32, ועד כדי כך, שאפילו תלמיד שהגיע להוראה, אם הורה לעשות שלא כהוראת ב"ד, יש לו דין של זקן ממרא33. ועד"ז בנדו"ד, שההנהגה בדרכי החסידים כפי הוראת הרביים היא בגדר החיוב ד"על פי התורה אשר יורוך", "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", ובמילא, אין לחפש הידורים, אלא ההידור הוא – לעשות כהוראת הרביים.
* * *
יג. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שהתלמידים שהלכו לומר דברי התעוררות בבתי-כנסיות יאמרו לחיים (וכן צוה לאנ"ש שדרים בערי- השדה לומר לחיים). וכששאלו אודות התלמידים שהלכו להבתי-כנסיות ומצד סיבות לא דיברו בהם, האם גם הם בכלל זה – השיב כ"ק אדמו"ר שליט"א:
העיקר – שהלכו לבתי-כנסיות, ובנוגע להדיבור – מעלה עליהם הכתוב כאילו דיברו. ולא עוד אלא שיש בזה מעלה יתירה34, כי, כשמדברים בפועל, ה"ז דרשה שלהם ("אַ אייגענע דרשה"), משא"כ כש"מעלה עליהם הכתוב" כאילו דיברו, ה"ז דרשה של תורה ("אַ תורה דרשה"), שהתורה עצמה מעידה על אמיתת הדבר!
[ואח"כ אמר:]
יד. בנוגע35 לגאולה העתידה נאמר3 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", היינו, שגאולת מצרים היא "משל" על הגאולה העתידה.
וכיון ש"משל" זה הוא "משל" של תורה36, שכל פרטי המשל מכוונים להנמשל37, מובן, שכל הענינים שהביאו ליציאת מצרים, יביאו גם להגאולה העתידה, כדלקמן.
טו. מהענינים העיקריים שהביאו ליציאת מצרים הוא התוקף ומס"נ דבנ"י – כמודגש בקרבן פסח:
בהציווי דקרבן פסח נאמר38 "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו' והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו וגו".
וביארו חז"ל39 הטעם שהוצרכו להקדים וליקח את השה ארבעה ימים לפנ"ז:
כאשר המצריים יראו שבנ"י לוקחים שה, וישאלו אותם לשם מה מחזיקים שה בבתיהם – לא יתפעלו בנ"י וישיבו: מחזיקים אנו את השה בביתנו כדי לשחטו ולהקריבו קרבן.
דהנה, המצריים היו עובדים לשה שהי' העבודה-זרה שלהם (שלכן אמר משה לפרעה "הן נזבח גו' ולא יסקלונו"40), ואעפ"כ, צוה הקב"ה לבנ"י להחזיק את השה בבתיהם ד' ימים, ולהשיב להמצריים – במענה לשאלתם – שכוונתם לשחטו ולהקריבו לה'.
וענין זה – התוקף והמס"נ של בנ"י שלא להתפעל מהמצריים41 – הביא את הגאולה, כדברי רז"ל42 שבהיותם במצרים היו בנ"י ערומים מן המצוות, כמ"ש43 "ואת ערום וערי'", ועד ש"הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז"44, ולכן נתן להם הקב"ה המצוה דקרבן פסח45, ובזכות המס"נ שהיתה להם בענין זה – נגאלו ממצרים46.
וכיון ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", מובן, שגם הגאולה העתידה תבוא ע"י ההליכה בתוקף ומס"נ.
טז. ואם כל המצוות צריך לקיים בתוקף, כל-שכן שמצות אהבת ישראל – יסוד כל התורה47 – צריך לקיימה בתוקף, מבלי להתפעל משום אדם.
צריכים לדבר עם יהודי אודות תורה ומצוות, ואם הדברים אינם פועלים, צריכים לדבר עוד הפעם,
ואפילו אם הלה "בועט" ("יענער בריקעט זיך") – גם אז לא צריכים להתפעל,
– ואדרבה: העובדה שהלה "בועט", מוכיחה48 שהדבר נוגע לו49 ("עס רירט אים אָן") –
ובמילא, צריכים לדבר עמו עוד הפעם ועוד הפעם, עד שיתקבלו אצלו הדברים.
צריכים ללכת עם תוקף. – צריכים אמנם לדבר בדברי נחת, כדי שיתקבלו הדברים (וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר50: "מען דאַרף יענעם ניט אַראָפּרייסן דעם נאָז"), אבל – מתוך תוקף.
[ועד"ז כשהולכים לבית-כנסת ולא נותנים לדבר – אין להתפעל ולהתייאש כו', כי אם, לחפש עצות ותחבולות שיתנו לדבר, בדרכי נועם ונחת, כמובן, אבל בכל התוקף, עד לתוקף דמסירת נפש51].
וכשידברו בנחת ובתוקף – יצליחו.
וכל זמן שעדיין לא הצליח – עליו לדעת שהאשמה אינה בזולתו אלא בו. הזולת – טוב הוא, אלא שהדיבור שלו עם הזולת אינו בדברים היוצאים מן הלב, ולכן, אין הדברים נכנסים אל הלב (כהמשך המאמר52). – צריך הוא איפוא לומר קאַפּיטל תהלים53 שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב.
יז. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:
כשם שע"י התוקף דבנ"י שלא התפעלו מהמצריים – יצאו ממצרים, וגם לקחו עמהם כספם וזהבם של מצרים, והמצריים כולם טבעו בים, ו"לא נשאר בהם עד אחד"54, וגם האחד שנשאר – פרעה – נתגלגל לנינוה וסבל שם צרות55,
כך גם עתה – שכאשר ילכו מתוך תוקף ומס"נ, מבלי להתפעל משום אדם, יתבטלו כל המנגדים, ותבוא הגאולה העתידה במהרה בימינו.
* * *
יח. אחרון של פסח הוא יו"ט שני של גלויות, שלכאורה, יש בו חסרון לגבי יו"ט ראשון, כיון שאינו אלא מצד הספק56 (ספיקא דיומא).
ובשתים: (א) בנוגע להיו"ט עצמו – שקביעתו אינה אלא מצד הספק, (ב) בנוגע לשמירת היו"ט – ששמירת היו"ט מצד הספק אינה דומה לשמירת יו"ט ודאי (ע"ד שמצינו ש"ספק עבירה צריכה יותר תשובה מעבירה ודאית, כי, על עבירה ודאית אדם מתחרט בכל לבו, אבל ספק עבירה .. אינו מתחרט עלי' חרטה גמורה .. ולכך הי' צריך קרבן אשם תלוי הבא על הספק להיות יותר ביוקר מקרבן חטאת הבא על הודאי"57).
אבל, לאמיתו של דבר, הרי, לא זו בלבד שאין חסרון ביו"ט שני של גלויות לגבי יו"ט ראשון, אלא אדרבה, יש בו מעלה לגבי יו"ט ראשון, כדלקמן.
יט. ובהקדמה:
יו"ט שני של גלויות מצד הספק הי' רק בזמן שהיו מקדשין החדשים ע"פ הראי', שכיון שבני חו"ל לא היו יודעים יום שקבעו בו בני א"י ראש חודש, היו עושים יו"ט שני ימים מספק. משא"כ בזמן שקביעת החדשים היא (לא ע"פ הראי', אלא) ע"פ החשבון, ואין מקום לספק, אלא שאעפ"כ עושים בני חו"ל שני ימים יו"ט מצד תקנת חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם58, ה"ז (לא בתורת ספק, אלא) בתורת ודאי.
כלומר: אע"פ שמנהג אבותיהם לעשות שני ימים יו"ט הי' בתורת ספק, מ"מ, תקנת חכמים לעשות שני ימים יו"ט כדי להזהר במנהג אבותיהם שבידיהם היא בתורת ודאי.
ואין לתמוה איך יתכן שהמסובב יהי' בתוקף גדול יותר מהסיבה, ששמירת יו"ט שני מצד הזהירות במנהג אבותיהם שבידיהם היא בתורת ודאי, בה בשעה שמנהג אבותיהם עצמו לא הי' אלא בתורת ספק – כי59:
מצינו דוגמתו בתקנת חכמים, שאף שתחילתה בגלל טעם מסויים, מ"מ, נעשה בה תוקף עצמי שאינו תלוי בהטעם שבגללו באה תקנה זו, כמו בנסרים שרחבן ד' טפחים אסור לסכך בהם משום גזירת תקרה, ואפילו אם הפכן והשכיבן על צידן שהוא פחות מד' טפחים (שאין בו גזירת תקרה) אסור לסכך בהם, דכיון שיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן60 – דאף שטעם האיסור הוא משום גזירת תקרה ששייך רק בצד שרחב ד' טפחים, ה"ז נעשה איסור עצמי שאינו תלוי בהטעם דגזירת תקרה, גם בצד שהוא פחות מד' טפחים (כפי שמאריך בזה הרוגצ'ובי61).
ועד"ז בנדו"ד: אף שהטעם לקביעת יו"ט שני של גלויות הוא בגלל הספק שהי' אצל אבותינו בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', ה"ז נעשה יו"ט עצמי (מתקנת חכמים) שאינו תלוי בהטעם דספיקא דיומא, אלא בתורת ודאי.
כ. ענין זה (קביעת יו"ט שני של גלויות בתורת ודאי) מודגש ביותר בהיו"ט שני דחג השבועות:
הקביעות דחג השבועות תלוי' ביום החמישים לספה"ע, ולא בימי חודש סיון ("פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה")62, ובמילא, גם בזמן שהיו מקדשין החדשים ע"פ הראי' לא הי' שייך ספק בהקביעות דחג השבועות, כיון שעד אז בודאי נתברר ונודע בכל מקום הקביעות דר"ח ניסן שבו תלוי' ספירת העומר עד ליום החמישים.
[ולא יתכן לומר שהיו מקומות שלא נודע אצלם הקביעות דר"ח גם לאחרי חודש שלם, דא"כ, יצטרכו לחשוש לספיקא דיומא על ג' ימים, כמו בחג הפסח, שיש להסתפק לא רק על ר"ח ניסן, אלא גם על ר"ח אדר, אם שניהם מלאים או שניהם חסרים, או אחד מלא ואחד חסר].
ואעפ"כ, גם בחג השבועות עושים בני חו"ל שני ימים יו"ט "כדי שלא לחלוק במועדות"63, כלומר, שמפני הספק בשאר הימים טובים, תקנו חכמים יו"ט שני של גלויות בחג השבועות (לא בתורת ספק, שלא שייך בחג השבועות, אלא) בתורת ודאי64.
ועד"ז י"ל בנוגע לכללות הענין דיו"ט שני של גלויות מצד ספיקא דיומא – שמפני הספק בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' תקנו חכמים יו"ט שני של גלויות גם בזמן שקביעות החדשים היא ע"פ החשבון (שאין מקום לספק) בתורת ודאי.
כא. ויש לומר ההסברה בזה:
כללות החילוק שבין שבת ליו"ט, הוא, שקדושת שבת היא מצ"ע, "מיקדשא וקיימא"65, וקדושת יו"ט היא ע"י ישראל, "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני"66, עי"ז שישראל מקדשים ראשי חדשים שבהם תלוי' קביעות המועדים.
[וחילוק זה הוא גם בנוגע להוספה מחול על הקודש – שבשבת גם ההוספה היא מצד עצם השבת (חפצא) שטורף מלפניו ומלאחריו67, משא"כ ביו"ט ההוספה היא דין וחיוב על ישראל (גברא), שמלבד זה שמקדשים המועדים, צריכים עוד להוסיף מחול על הקודש68].
וקביעות החדשים והמועדים תלוי' בב"ד – כפי שדרשו חז"ל69 על הפסוק70 "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", "אתם (חסר) כתיב", "אתם אתם אתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין", היינו, שגם כשב"ד קידשו ר"ח וקבעו יו"ט בשוגג או אפילו במזיד, ה"ז יו"ט גמור מן התורה.
וכיון שכללות הענין דקביעות המועדים נמסרה לב"ד, מובן, שיש בכחם גם להוסיף בקביעת יום מסויים (שמצד עצמו הוא יום חול) ליום טוב, ובכח זה קבעו יו"ט שני של גלויות (לא רק בתורת ספק, אלא גם) בתורת ודאי.
כב. עפ"ז יש לבאר גם החילוק שבין יו"ט שני ליו"ט ראשון:
כיון שיו"ט שני של גלויות הוא (לא בתורת ספק, אלא) בתורת ודאי – אין בו חסרון (הן בקביעות היו"ט עצמו והן בשמירת היו"ט) לגבי יו"ט ראשון.
ויתירה מזה: כיון שקביעת יו"ט שני של גלויות היא מצד הכח דחכמים, יש בו מעלה לגבי יום ראשון שהוא מן התורה – כמארז"ל71 חמורין וחביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, היינו, שביו"ט שני של גלויות ישנו "אַ טיפערער געשמאַק".
[בהמשך השיחה נתבאר הטעם שעילוי זה הוא בזמן הגלות (ולא בזמן הבית, וגם לא מיד לאחר החורבן, כשעדיין האירו במקצת הגילויים דזמן הבית72) ובחוץ לארץ דוקא, אע"פ שממ"ש בלקו"ת73 ש"אותה ההארה המאיר בחו"ל בשני ימים מאיר בא"י ביום אחד לקורבתו אל מקורו" משמע שהעילוי הוא בארץ ישראל – חסר בהרשימה74].
*
כג. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג באחרון של פסח לדבר אודות הבעש"ט. ולכן ינגנו עתה הניגון של הבעש"ט.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שלש תנועות – דהבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן].
*
כד. בהמשך להמדובר לעיל אודות העילוי דיו"ט שני של גלויות בחוץ לארץ דוקא – יש לבאר גם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה דחג הפסח75 בפירוש מ"ש בהגדה "השתא הכא כו'":
תוכן הדברים, שממ"ש "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין", משמע, שגם בארץ ישראל יכולים להיות במעמד ומצב של "עבדין", ויתירה מזה, שהגלות בא"י בידי (רשעי) ישראל הוא גרוע יותר מהגלות בחו"ל בידי רשעי אומות העולם.
וע"פ פתגם אדמו"ר הצ"צ76 שאמירה בדיבור היא לרבים, בכתב לכל הדור, ובדפוס לדורות, הרי, דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל שנדפסה בחייו77, מהווים הוראה לדורות, כולל ובמיוחד בנוגע להחילוק בין המצב בארץ ישראל להמצב בחוץ לארץ בדורנו זה, כדלקמן.
כה. ובהקדמה:
מיד בתחילה, כשהתחילו לחשוב אודות האפשרות של יציאת בנ"י מהגלות בידי רשעי אוה"ע למצב שהשליטה היא בידי ישראל78 – לא היתה דעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נוחה מזה ("ער האָט ניט געהאַלטן פון דעם"), כיון שפירשו זאת בשייכות לה"גאולה"... – היפך האמת.
אלא שאעפ"כ לא יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר נגד ענין זה בגלוי.
ובטעם הדבר נראה לומר שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם79 בנוגע לאמונות דאוה"ע שהם היפך האמת ש"אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד", כיון שבינתיים מדברים אודות אחדות הבורא וכיו"ב (ובלשון הרמב"ם: "נתמלא העולם כולו מדברי המשיח"), אע"פ שמדברים באופן בלתי אמיתי. ועד"ז בנדו"ד, שענין זה הוא "לישר דרך למלך המשיח", כיון שבינתיים מדברים אודות ענין הגאולה, אף שבודאי אין זו הגאולה האמיתית.
הקב"ה הראה נסים גדולים, והי' בזה משום הצלה פורתא, אבל, ניצלו זאת באופן בלתי-רצוי, היפך האמת. ובלשון הכתוב80 "שמים חושך לאור"81: על חושך הגלות – אומרים שזהו אור הגאולה, ועי"ז משכחים ח"ו את האמונה והתקוה לגאולה האמיתית.
כו. ובענין זה יש מעלה בחוץ לארץ לגבי ארץ ישראל:
בני ארץ ישראל – גם אלו שיודעים האמת, מ"מ, כיון שנמצאים בארץ ישראל, אינם יכולים לידע ולהכיר את המצב לאשורו ולאמיתתו, כי "אין חבוש מתיר עצמו"82, וזקוקים לבני חוץ לארץ כדי לידע ולהכיר המצב לאשורו ולאמיתתו – שנמצאים עדיין בחשכת הגלות, וצריכים להוסיף בחיזוק האמונה והתקוה להגאולה.
וזוהי גם הסיבה האמיתית (הפנימית) לכך שיש יהודים שנוסעים מארץ ישראל לאמריקא:
אותם יהודים חושבים שסיבת נסיעתם היא בגלל הענינים הגשמיים שישיגו כאן, אבל, הסיבה האמיתית לכך היא מפני הצורך הרוחני דנפש האלקית לקבל בחוץ לארץ הענינים שאינם יכולים לקבל בארץ ישראל בגלל ש"אין חבוש מתיר עצמו".
וע"ד מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו83 שהסיבה לכך שהאדם רעב למאכל גשמי היא בגלל הרעב של נפש האלקית לברר הניצוץ אלקי שבמאכל הגשמי, שכתוצאה מזה נעשה הגוף רעב להגשמיות דהמאכל. ועד"ז בנדו"ד, שההשתוקקות להענינים הגשמיים שבחוץ לארץ היא כתוצאה מההשתוקקות של הנפש האלקית להענינים הרוחניים שיכולים להשיג בחוץ לארץ בלבד.
ויש להוסיף, שהמעלה דחוץ לארץ לגבי ארץ ישראל מצינו גם (נוסף על האמור לעיל בנוגע ליו"ט שני של גלויות) בנוגע לתורה – המעלה דתלמוד בבלי84, ובעיקר בנוגע לתורת החסידות – שנתגלתה ע"י רבותינו נשיאינו בחוץ לארץ דוקא85.
כז. [בשיחה זו סיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
רבינו הזקן דרש מנכדו הרה"צ ר' נחום, בנו של רבינו האמצעי, לעשות קרע וטלאי ע"ג ה"קאָטינקע" (בגד עליון) שתפרו לו לרגל חתונתו, באמרו: אם תעשה הדבר הזה אבטיח לך להיות אתי עמי במחיצתי86.
– הסיבה לכך שרבינו הזקן השתדל בזה עד כדי כך שהבטיח עבור זה "עמי במחיצתי", היא, משום שבתקופה ההיא התחילה התגברות הקליפה בענין הלבושים, וכדי לשבור קליפה זו, רצה רבינו הזקן לפעול ענין זה אצל א' מבני משפחתו87.
ועד"ז גם בזמנינו... (חסר המשך הדברים).
כח. (בהמשך הענין88 דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות ענין התענית, ואמר:)
ידוע שאצל רבותינו נשיאינו לא הי' מקובל ענין התעניות – בנוגע לחסידים, אף שהם עצמם היו מתענים. אצל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע היו זמנים שהי' מתענה שני וחמישי (והמאכלים שהגישו לפניו הי' נותנם למענדל המשרת89), ואעפ"כ, בנוגע לבנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, אירע שגם כאשר לא אכל כמעט כל היום, הי' מצוה עליו לאכול קודם שיפנה היום, כדי שלא יתענה90.
אלא שאצל רבותינו נשיאינו הי' אופן מיוחד בתענית – לא בתור עינוי, אלא ענין של תענוג.
ובהקדמה – שהסדר הרגיל הוא שע"י אכילה ושתי' נעשה דם בכבד, והכבד שולח ללב, והלב למוח91, שכן, אף שכללות חיות הגוף הוא מהראש, מ"מ, המשכת החיות נעשית גם באמצעות הלב והכבד ("תלת שליטין אינון מוחא ולבא וכבדא"92), שעל ידם מתגשם החיות ויורד ממדריגתו בהיותו במוח שבראש; משא"כ ביום התענית – המוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים93 (שלא באמצעות הלב והכבד).
וזהו"ע התענית ביוהכ"פ – שכיון שביום זה נמצאים כל בנ"י במצב של עלי', יכולים הם לקבל חיות הגוף כפי שנמשך ישירות מהמוח שבראש, ללא אמצעות הלב והכבד, שאז החיות הוא נעלה יותר.
וזהו גם ענין התענית אצל רבותינו נשיאינו – שבכחם לקבל החיות מהמוח שבראש, ללא אמצעות הלב והכבד, כך שאין זה ענין של עינוי, אלא ענין של עלי' ותענוג].
* * *
כט. (כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' חתיכת מצה לכאו"א מהנאספים שיחיו, ואמר:)
אדמו"ר מהר"ש מבאר94 הענין שמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא"95 – ש"יש בבחי' המצה .. מהות האלקות", היינו, שע"י אכילת המצה אוכלים אלקות.
כלומר: אף שהמצה היא דבר גשמי, מ"מ, ה"ז מהות אלקות, אלא שמהות אלקות נתלבש בגשמיות. וע"ד המבואר בתניא96 ש"אף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך ד"מ, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם".
ומבאר שענין זה הוא לא רק בלילה הראשון, אלא בכל ימי הפסח – ש"בזה נשתנה יו"ט דפסח מכל שארי היו"ט, שבפסח שישראל נזונים מאכילת מצה א"כ גם חיותם הגשמי הוא מהאוכל שיש בו מהות האלקות"97.
*
ל. ע"פ האמור לעיל (ס"ג) מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בפירוש הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" שיצי"מ היא ההתחלה והכח להגאולה העתידה, היינו, שהגאולה העתידה מתחילה כבר ביצי"מ, מובן, שגם עתה, בזמן הגלות, ישנו ענין הגאולה.
ומפורש הדבר במדרשי חז"ל – שכשגעתה פרתו אמרו שנחרב ביהמ"ק, וכשגעתה פעם שני' אמרו שנולד מושיען של ישראל98, היינו, שבשעת החורבן נולד כבר מושיען של ישראל.
ועפ"ז יש לבאר דברי הגמרא99 בנוגע לשמו של משיח, "דבי רבי שילה אמרי שילה שמו .. דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו .. דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו .. ויש אומרים מנחם בן חזקי' שמו", היינו, שכל אחד השתדל וחיפש להכניס שמו (של רבו) ב"משיח", ר"ת מ.נחם שילה י.נון ח.נינה100 – כיון שגם בזמן הגלות ישנו משיח.
לא. כ"ק מו"ח אדמו"ר הנהיג לרקוד באחרון של פסח ריקוד של משיח ("משיח'ס טאַנץ")101.
מאמר זה – "משיח'ס טאַנץ" – אפשר לפרש בשתי אופנים: (א) ריקוד ששייך ומהוה הכנה למשיח, (ב) ריקוד שמשיח עצמו משתתף בו.
וכיון שהדבר תלוי בנו איך לפרש, נפרש כפי שכדאי לנו ("ווי עס לוינט אונדז") – כפירוש הב' – שמשיח נמצא כבר ומשתתף ורוקד יחד עמנו הריקוד שלו...
ולכן, ינגנו עתה ניגון שמח – "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ותחילה ינגנו הניגון של אדמו"ר הזקן ולאחריו "ניע זשוריצי כלאָפּצי" [כידוע שאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו לפעמים מנגנים תחילה ניגון אדמו"ר הזקן ולאחריו "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ולפעמים "ניע זשוריצי כלאָפּצי" תחילה ולאחריו ניגון אדמו"ר הזקן], וירקדו עם ניגון זה – "ניע זשוריצי כלאָפּצי" – "משיח'ס טאַנץ".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ האַרציגן ניגון" בתור הקדמה לניגון אדמו"ר הזקן, ואח"כ ניגון אדמו"ר הזקן, ולכפול בבא הרביעית ח' פעמים. ואח"כ אמר:]
עתה ינגנו "ניע זשוריצי כלאָפּצי", בשמחה רבה, ומתוך ריקוד – "משיח'ס טאַנץ".
ובהתאם לב' הפירושים הנ"ל – יצייר כאו"א לעצמו, שמשיח – שנאמר בו "ירום ונשא וגבה מאד"102, למעלה גם מאדה"ר (ואפילו כפי שהי' קודם החטא)103 – רוקד יחד עמנו, וגם, שריקוד זה הוא הקדמה ויש לו שייכות למשיח.
[ניגנו "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א רמז בידו הק' שכאו"א ירקוד במקומו, וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א רקד על מקומו בשמחה עצומה].
כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס. לאחרי תפלת ערבית אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שימשיכו השמחה על כל השנה כולה.
לב. [בצאת כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגנו "כי בשמחה תצאו", וגם לאחרי שנכנס לחדרו המשיכו לנגן ולרקוד סמוך לחדרו שעה ארוכה, ולפתע יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א מחדרו, ואמר:]
אמרו חז"ל104 "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני". ועאכו"כ שכן הוא בעניני טוב קדושה (שהרי "מדה טובה מרובה ממדת כו'"105) – שכאשר מתעקשים, פועלים אצל הקב"ה ("ווען מ'שפּאַרט זיך איין, פירט מען אויס").
ובנדו"ד: בשלמא בנוגע לעניני תורה ועבודה... אבל בנוגע לריקוד – הנה כאשר הריקוד הוא באופן של יציאה מההגבלות, שלא מתחשבים בכך שהשעה מאוחרת, ולא מביטים בכלל על השעון, אלא ממשיכים לרקוד ("מ'האַלט אין איין טאַנצן") – אזי פועלים אצל הקב"ה להשפיע ללא הגבלות,
ובלשון הכתוב106 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", הן בגשמיות והן ברוחניות, כולל גם שהשפעת הגשמיות גופא היא ביחד עם השפעה רוחנית, היינו, שנוסף לכך שהשפעת הגשמיות היא מידו הרחבה, הרי ההשפעה היא באופן שיהיו רואים בהגשמיות שזהו אלקות.
– בגילוי במוחש לעיני בשר, יהי' זה לעתיד לבוא, אבל, גילוי משיח הפרטי בכאו"א מישראל107 שייך גם לפנ"ז!
[ניגנו "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שיש סברא שניגון זה הוא ניגון של רבינו הזקן].
לג. [במהלך הריקוד, פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לא' השו"ב'ים, ואמר:]
פעולת השחיטה108 – אינה רק הריגת הבהמה... אלא עבודה רוחנית יש בה – כמאמר109 "אין ושחט אלא ומשך", שע"י השחיטה פועלים בה ה"קנין" (שהרי "משיכה" היא מדרכי הקנינים) לקדושה, שנעשית כשרה למאכל האדם, וע"י שיאכלנה לשם שמים, מתעלה החיות שבה לקדושה, ע"ד ובדוגמת ההעלאה שע"י קרבנות (אבל כאשר השחיטה אינה באופן כזה – טוענת הבהמה להשוחט: מי נתן לך בעלות ליטול ממני החיות?!...).
ובהתאם לכך יש חילוק בין שחיטת בהמה לשחיטת עוף, שבהמה הכשרה בשני סימנים ועוף הכשרו בסימן אחד, לפי שבהמה נבראת מן היבשה ועוף נברא מן הרקק110, היינו, שעוף אינו חומרי כ"כ כמו בהמה, ולכן נקל יותר להעלותו לקדושה111.
ומזה מובן, שכדי לפעול פעולת השחיטה (הקנין לקדושה) בבהמה, צריכה להיות פעולת השחיטה בהאדם (השוחט), ביחס ל"בהמה" (נפש הבהמית) שבו – כמשנ"ת בארוכה בד"ה באתי לגני112 שענין השחיטה הוא "שלוקחים בהמה חי' ושלמה ושוחטין אותה, היינו שמוציאין ממנה החיות .. הבשר וכו' נשאר בשלימות אלא שמוציא ממנו החיות, שמוציא החיות (שזהו"ע הדם, החיות והקאָך) מענינים גשמיים, והיינו שגוף הדברים הגשמיים נשאר, אבל משתמש בהם רק בכדי שיהי' לו תוספת כח בעבודת הוי'".
ומשום זה נוגע ענין היראת-שמים של השוחט (שהשוחט צריך להיות ירא-שמים) עוד יותר מאשר היראת-שמים של הרב, כידוע113.
והיסוד לכל זה הו"ע הקבלת-עול דוקא:
מצינו שכאשר שאול רצה להקריב קרבנות – שזהו"ע השחיטה – מ"מיטב הצאן והבקר"114, מיטב בגשמיות, להיותו "מיטב" ברוחניות – אמר לו שמואל: "הנה שמוע מזבח טוב"115, שצ"ל קבלת-עול דוקא.
וזהו שוחט אמיתי!
לד. [במהלך הריקוד אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לכמה מאנ"ש:]
אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו יהודים שקיבלו על עצמם ליתן לידיו חלק נכבד מהכנסותיהם הקבועות – לחצאין, וכיו"ב, והיו נותנים ממונם על דעתו של הרבי, מבלי להתערב וכו'.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אולי ימצאו גם עתה יהודים כאלה...
[לאחדים מאנ"ש שאמרו שמוכנים לכך, בתנאי שכ"ק אדמו"ר שליט"א יבטיח להם עשירות – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
הנהגה כזו לא היתה מקובלת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכן, לאחרי שפלוני יתעשר, אי אפשר לדעת כיצד תהי' הנהגתו בפועל!...
לה. [אח"כ המשיך לדבר אודות הענין ד"עד בלי די"116:]
כשמבקשים מהקב"ה שישפיע ברכה עד בלי די, צריכים גם להתנהג באופן ד"עד בלי די", למעלה מהגבלות.
ולא כמו אלה שעושים "חשבונות": ענין זה אינו מתאים וכו', "דאָס פּאַסט ניט פאַר דעם און דאָס פּאַסט ניט פאַר יענעם". ענין זה לא מתאים כלפי בעלת-הבית, וענין זה אינו מתאים כלפי נפשו הבהמית, וכיו"ב. וכללות הנהגתם היא באופן של הגבלה.
וגם בנוגע להריקוד – מחליטים שצריך לרקוד משך זמן, ותו לא, כי זהו כבר יותר מדי... מספיק לרקוד עשר או חמש עשרה דקות, ולכל היותר עשרים דקות, ואם רוקד עשרים ושתים117 דקות – ה"ז לפנים משורת הדין, והוא כבר "צדיק גמור"...
צריכים לצאת מההגבלות, "עד בלי די", ואז ישפיע גם הקב"ה "עד בלי די".
(ואמר שימשיכו לרקוד מבלי להביט על השעון, וסיים:) "אַ גוטן יו"ט", ויה"ר שהענינים שנאמרו בהתוועדות יומשכו ויוקלטו בפנימיות.
הוסיפו תגובה