בס"ד. ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ב
(הנחה בלתי מוגה)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, והקשה בזהר2, מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב הכי מיתתן באורייתא, א"ר חייא ולאו, והכתיב3 ותמת רחל וכו', א"ר יוסי בכולהו לא כתיב כמה דכתיב בשרה דאתמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, דהא בכולהו לא אתמנין יומין ושנין כמו לשרה, בכולהו לא כתיב פרשתא חדא בלחודהא כמו לשרה. וממשיך בזהר4, דאתת חוה לעלמא אתדבקת בהאי חויא ואטיל בה זוהמא וגרמא מותא לעלמא ולבעלה, אתא נח לעלמא מה כתיב בי'5 וישת מן היין וישכר ויתגל גו', אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת בי', כד"א6 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו, ובגין דאברהם ושרה לא אתדבקו בי', בגין כך זכתה שרה לחיים עילאין לה ולבעלה כו', ועל דא ויהיו חיי שרה, דזכתה בהו בכולהו, ולא כתיב בכולהו נשי ויהיו חיי חוה וכן בכלא, היא אתדבקת בחיין ועל דא דילה הוו חיין. וצריך להבין, דמאחר ששאלת הזהר היא מאי שנא שרה מכל נשי דעלמא (משא"כ באנשים מצינו שנאמר בהם לשון ויהיו חיי גו', כמו באברהם ישמעאל יצחק ויעקב), א"כ למה הובא בהמשך הדברים הא דאתא נח לעלמא וכו'. ומשמעות הענין, שכל זה הוא ענין אחד, דזה שקלקלה חוה וזה שקלקל נח הכל נתתקן ע"י שרה. וצריך להבין הענין בזה. גם צריך להבין מ"ש בסיום הכתוב שני חיי שרה, דלכאורה הוא כפל לשון, שהרי כבר נאמר לפני זה ויהיו חיי שרה מאה וגו'. וביותר אינו מובן, ע"פ המבואר בדרושי חסידות7 בענין מש"נ בשרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שזה מורה על שלימות הבירור בכל המדריגות שנעשה ע"י שרה דוקא. ובהקדם הידוע שעיקר הבירור נעשה ע"י האמהות דוקא, שזהו מש"נ בשרה (שהיא הראשונה מד' האמהות) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה8, והיינו, לפי שהאבות הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עולם הבא9, והרי לעתיד לבוא כתיב10 נקבה תסובב גבר. וזהו מש"נ בשרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שקאי על כל פרטי המדריגות. דהנה, מאה שנה קאי על בחי' הכתר, שהו"ע התחלת הגילוי של מציאות אור מחוץ להעצמות, כידוע בענין המספרים שמאות קאי על הכתר. ואף שלפעמים מצינו11 שגם מספר אלף ורבבה כו' קאי על הכתר, הרי זהו בבחי' הכתר כפי שהוא לעצמו, אבל בחי' הכתר כפי שנעשה שרש ומקור לנאצלים, בחי' אריך, הוא במספר מאה, שהרי מספר מאה הוא עשר כלול מעשר, שזהו תכלית השלימות, והו"ע בחי' הכתר כפי שהוא (לא רק בבחי' נקודה וספירה, אלא גם כפי שהוא) בבחינת פרצוף, שיש בו כל פרטי המדריגות שכללותם הוא מספר מאה. ומ"מ נאמר (מאה) שנה, לשון יחיד, כי, הכתר הוא הממוצע בין המאציל והנאצלים12, וכל ממוצע צריך שיהי' בו משתי הבחינות שהוא ממוצע ביניהן, מבחי' התחתונה שבעליון ומבחי' העליונה שבתחתון, ולכן גם בחי' התחתונה שבמאציל, אף שהיא בחי' תחתונה בלבד, שזהו שנקרא שנה, שמורה שיש לו שייכות לגדר הזמן, הרי היא בחי' תחתונה שבמאציל, ולכן נאמר שנה בלשון יחיד. ומ"ש עשרים שנה, קאי על חכמה ובינה, שאין בהם השלימות דעשר פעמים עשר, אלא רק התכללות מעשר, ולכן הם במספר עשרים בלבד. והו"ע המוחין, שהם בבחי' השגה, היינו, שיש להם כבר שייכות למציאות היש כו'. ומ"מ גם בהם נאמר (עשרים) שנה, לשון יחיד, כי, המוחין הם ראשית התהוות מציאות היש, והרי ידוע שהתהוות היש היא בכח העצמות דוקא, שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין13, ולכן נאמר שנה לשון יחיד (שהרי העצמות הוא למעלה מכל התחלקות, ולמעלה גם מבחינת אחד ויחיד כו'). ומ"ש ושבע שנים, קאי על בחינת המדות, שעל ידם היא הנהגת העולמות, וכמ"ש14 זכור רחמיך גו' וחסדיך כי מעולם המה. וכיון שהנהגת העולמות היא ע"י ריבוי הקוין, וכדאיתא במדרש15 שאם הי' העולם נברא מבחינת החסד לבד אזי היו חטאין סגיאין, ואם הי' מבחינת גבורה בלבד לא הי' העולם יכול להתקיים, ולכן צ"ל ריבוי הקוין, חסד וגבורה וגם התפארת שהיא הממוצע המחבר, לכן נאמר שבע שנים, לשון רבים. וזהו מש"נ בשרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, כיון שעיקר הבירור הי' ע"י שרה, שפעלה ההמשכה בכל המדריגות. ועפ"ז יוקשה עוד יותר, שלאחרי שכבר נאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מה מוסיף הכתוב בהסיום שני חיי שרה.
ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה16 מ"ש17 עבדו את הוי' בשמחה, שעבודת ה' צ"ל מתוך שמחה דוקא, ועד שענין השמחה הוא מעיקרי העבודה. וזהו מ"ש18 תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו' ועבדת את אויביך, כלומר, שאף שהי' ענין העבודה ועבודה בשלימות, מ"מ, כיון שהעבודה היתה בלי שמחה, לכן מגיע על זה העונש דעבדת את אויביך. ולכאורה יוקשה ביותר, דכיון שהיתה עבודת ה' בשלימות ורק הי' חסר ענין השמחה, הרי החסרון דענין השמחה הי' צריך לגרום רק למיעוט השכר, אבל לא לעונש. ומזה מוכח, שהשמחה היא מעיקרי העבודה, ולכן כשחסר ענין השמחה, הרי זה כאילו לא עבד עבודתו כלל, ולכן מגיע על זה עונש. וזהו גם מה שמצינו בכתבי האריז"ל19, שכל המדריגות שזכה להם האריז"ל היו ע"י שמחה של מצוה דוקא.
וביאור הענין הוא, דהנה, תכלית הכוונה היא שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים20, דענין הדירה הוא המשכת עצמות א"ס ב"ה, והמשכת העצמות היא ע"י שמחה דוקא, ולא ע"י הבנה והשגה, כי, ע"י הבנה והשגה תופסים רק בבחינת האלקות כפי שהוא נתפס בהבנה והשגה, ודוקא ע"י השמחה מגיעים אל העצמות. ודוגמא לדבר בעבודת התפלה שהיא עיקר העבודה, כמאמר רז"ל21 איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, שיש בה שני ענינים, ההתבוננות והבנה והשגה באלקות, והתענוג והשמחה באלקות, הנה ההבנה וההשגה הם רק כלי להשמחה והתענוג, שזהו עיקר העבודה דתפלה. ועוד זאת, שאף שההבנה וההשגה והשמחה והתענוג באים כאחד, דכאשר מבין ומשיג את הדבר, ה"ז גורם לתענוג ושמחה, מ"מ, חלוקים הם בעניניהם ומצד שרשם, דענין ההבנה והשגה אינו תופס בהעצמות, כי השכל שלמטה אינו בערך כלל לשכל שלמעלה. וכמו כל הענינים שבנבראים שאינם בערך אל העצמות, וכמבואר22 בענין מ"ש אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר23, שמדת החסד שלו היא בבחינת עפר ואפר לגבי מדת החסד שלמעלה. וכ"ש וק"ו באדם המתפלל, שהשכל שלו אינו בערך כלל לבחינת השכל שלמעלה. והיינו, שהשתלשלות השכל שלמטה מהשכל שלמעלה הוא באופן שע"י ריבוי השתלשלות המדריגות נעשה שינוי המהות, וכמו בענין המדות, שהשתלשלות מדת החסד דאברהם אבינו ממדת החסד שלמעלה היא באופן של שינוי המהות. ומזה מובן שע"י הבנה והשגה אין תופסים את העצמות. משא"כ ע"י התענוג והשמחה שבתפלה, שבזה מתגלה התענוג שלמעלה. וע"ד המבואר24 בענין השתלשלות הכתרים זה מזה, דאף שיש חילוקי מדריגות בין הכתר דעולם זה לכתר דעולם שלמטה ממנו, מ"מ הרי הם משתלשלים זה מזה, שהכל הוא ענין אחד. והיינו, שהאור שבבחי' ממכ"ע נמשך ומשתלשל באופן של שינוי המהות, משא"כ באור הסובב, הרי אף שגם בבחי' עיגולים ובחי' מקיף יש חילוקי דרגות, מ"מ, משתלשלים הכתרים זמ"ז, והכל הוא ענין אחד. וזהו שע"י השמחה והתענוג באלקות מתגלה בחי' התענוג שלמעלה, ועי"ז מגיע בבחינת עצמות אוא"ס.
ג) והנה הכלי לענין השמחה הוא הביטול. והענין בזה, דהנה כתיב25 ויספו ענוים בהוי' שמחה, שע"י ענוה מגיעים לידי שמחה. וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה זה26, דלכאורה יפלא הדבר, שהרי ענוה ושמחה הן ב' תנועות הפכיות, דענוה היא תנועה של כיווץ, ושמחה היא תנועה של התפשטות והתרחבות, ואיך אפשר שע"י הענוה יגיע האדם לשמחה. אך הענין הוא, דענוה אינה השפלות הבאה מצד פחיתות הנפש שאינו מוצא טוב בנפשו, אלא ענין הענוה הוא מצד העדר הרגש עצמו, דהגם שיודע מעלות עצמו אינו מחשב את עצמו למציאות. והיינו לפי שיודע שכל מעלותיו אינם בכח עצמו, ואין זה אלא מה שניתן לו מלמעלה. וכמו ענין האמונה והאהבה כו', הרי האמונה היא ירושה לנו מאברהם אבינו, וכן האהבה המסותרת (שנכלל בה גם יראה) היא בירושה מאברהם27, ועד"ז בנוגע לכל שאר המעלות. וע"ד שמצינו במשה דכתיב בי'28 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שאף שידע גודל מעלותיו כו', מ"מ הי' עניו, כיון שחשב שמעלות אלו אינם מצד יגיעתו, אלא מפני שניתנו לו במתנה מלמעלה, ואילו היו ניתנים לזולתו הי' ג"כ במדריגה זו, ואולי הי' עוד במדריגה נעלית יותר. וענוה זו היא כלי לענין השמחה. דהנה, ענין השמחה הוא כאשר מקבל מתנה דוקא, הון עתק שלא עמל בו29. ולכן, הנה מי שמרגיש את מעלת עצמו, אין השמחה שלו בשלימות, כי, כל מה שיש לו הרי הוא חושב שמגיע לו (ער האָט דאָס פאַרדינט), ובפרט כאשר חסר לו דבר, שאז הוא בעצבות, כיון שחושב שמגיע לו כו'. ודוקא מי שיש בו מדת הענוה, היינו, דאף שיודע מעלת עצמו, מ"מ הוא בביטול, בידעו שמעלותיו ניתנו לו מלמעלה, ואם היו נותנים מעלות אלו לזולתו הי' עוד יותר טוב ממנו, אזי השמחה אצלו היא בשלימות, ששמח על כל מה שיש לו, בידעו שאין זה מגיע לו, וגם אם חסר לו איזה דבר, אין זה גורם לעצבות, כיון שאינו חושב שמגיע לו יותר ממה שיש לו, ואדרבה, גם מה שיש לו הרי הוא חושב שלא מגיע לו, ומקבל זאת במתנה מלמעלה.
ובפרטיות יותר, הנה הביטול שהוא כלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה היא שמחה אלקית בלי הרגש עצמו. דהנה, כאשר השמחה היא במורגש, שמרגיש ששמח ומתענג בזה, הנה מצד תנועת ההתפשטות שבענין השמחה, וכידוע ששמחה פורצת גדר30, אזי יכול להיות שע"י ריבוי השתלשלות יהי' מזה ענין של יניקה לחיצונים. וכיון שאפשר להיות מזה יניקת החיצונים, הרי זו הוכחה שגם במדריגת הקדושה אין זה בתכלית השלימות. וע"ד המבואר31 בענין ופילגשו ושמה ראומה32, ראומה אותיות ראו מה, שעם היותו בבחי' ביטול, מה, הרי הביטול עצמו הוא במורגש (מ'קען אָנווייזן דעם ביטול), שזהו ראו מה, ראו שאני בטל. והו"ע קליפת נוגה דאצילות, והיינו, שבעולם האצילות ששם לא יגורך רע33, הנה ענין הק"נ הוא שהביטול הוא במורגש. אך ע"י ריבוי השתלשלות נמשך מזה בחי' ק"נ דעשי', שהיא הממוצע לרע גמור. וכן הוא בענין השמחה, שכאשר השמחה היא במורגש, אזי אפשר שיצא מזה ענין של רע גמור, וכפי שרואים באיש רע בעצם, שבעת השמחה נפרץ גדרו ומתגלית ישותו ורשעו לעין כל, ורק מי שהוא בטל, הנה בעת השמחה מתגלה יותר הביטול שלו, שמוותר על כבודו ומתחבר עם כל אדם כו'. וזהו שהביטול שהוא כלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה אינה במורגש כלל, שאז אי אפשר שתהי' מזה יניקה לחיצונים.
ד) והנה כל זה הוא סדר העבודה כפי שהוא מצד הבריאה באופן שעולם על מילואו נברא34, שהעבודה צריכה להיות בשמחה אלקית בלי הרגש עצמו, וזהו"ע השייך לכל אחד, כיון שאין זה ענין של הידור וכיו"ב, אלא מעיקרי העבודה. משא"כ לאחרי חטא עץ הדעת, שאז אפשר שתהי' השמחה במורגש. והענין בזה, דהנה ידוע35 שחטא עה"ד הי' בענין ההרגשה, וכמ"ש36 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, שזהו"ע ההרגשה, והיינו, שאע"פ שבהיות אדה"ר בג"ע הי' שייך רק להשכלות רוחניים כו', הנה החטא הי' שרצה להשכיל37, והיינו, שההשכלה היתה במורגש, וע"י ההרגשה נעשה מקום ליניקת החיצונים כו'. ובזה יובן סיבת האפשרות לחטא עה"ד, דלכאורה, כיון שאדה"ר הי' ראשו בבריאה וגופו ביצירה ורגליו בעשי' (דקדושה)38, א"כ, איך הי' שייך אצלו ענין של חטא. אך הענין הוא, שסיבת החטא היתה מצד ענין ההרגשה כו', כנ"ל. ומזה מובן, שלאחרי חטא עה"ד הנה גם השמחה בעבודת ה' היא באופן שיכולה להיות במורגש. וכיון שכאשר השמחה היא במורגש יכול להיות מזה יניקה לחיצונים, לכן, אי אפשר שתהי' העבודה בשמחה אצל כאו"א מישראל, כי לאו כל מוחא סביל דא שתהי' שמחה אלקית בלי הרגש עצמו, כי אם בצדיקים דוקא, משא"כ אצל שאר בנ"י צ"ל ענין השמחה רק בפנימיות, אבל בחיצוניות צ"ל ענין היראה וקבלת עול דוקא, וכמ"ש39 וגילו ברעדה. ואף שלכאורה יפלא איך אפשר להיות חיבור ב' ענינים אלו, שמחה ורעדה, בבת אחת, הרי ידוע הביאור בזה40, שזהו כמשל העבד העובד את רבו בקבלת עול בתכלית, שבטל לגמרי לרבו עד שאינו מציאות לעצמו כלל, הרי אף שמצד עצמו אינו שייך לשום הרגש כלל, ולא שייך שיהי' לו איזה תענוג בעבודתו, מ"מ, מצד שלימות הקב"ע נעשה גם תענוג בעבודתו, אלא שאין זה התענוג שלו, כי אם, התענוג של האדון, דכיון שהאדון מתענג ושמח בעבודת העבד, לכן גם העבד מתענג ושמח מהתענוג של האדון. ומזה מובן גם בעבודת האדם, שאפשר להיות ב' התנועות דשמחה ורעדה, והיינו, שמצד שלימות הקב"ע (רעדה) נעשה גם ענין השמחה, כיון שעי"ז נשלמת הכוונה העליונה דעשיית דירה לו ית' בתחתונים, אלא שהשמחה היא בפנימיות, ובהתגלות הו"ע היראה וקבלת עול.
ה) ועפ"ז יובן מ"ש בזהר דאתת חוה לעלמא אתדבקת בהאי חויא ואטיל בה זוהמא וגרמא מותא לעלמא ולבעלה, אתא נח לעלמא כו' אתת שרה לעלמא כו', שכל זה הוא ענין אחד, שהקלקול דחוה והקלקול דנח נתתקן ע"י שרה. והענין בזה, דהנה, הקלקול דחוה (שבא עלי' נחש והטיל בה זוהמא41, ועי"ז קלקלה לעצמה לבעלה ולכל הדורות הבאים לאח"ז) קשור עם כללות הענין דחטא עה"ד, שהו"ע ההרגשה כנ"ל. וזהו גם מה שלאחרי חטא עה"ד כתיב42 וישלחהו ה"א מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, כדי לברר את הניצוצות במקום שהם, בדרך מלמטה למעלה, ולא באופן שהבירור נעשה בדרך ממילא, בדרך מלמעלה למטה, כפי שהי' בימי שלמה, שקיימא סיהרא באשלמותא43. והיינו, דכיון שבחטא עה"ד נעשה ענין ההרגשה, הנה לאח"ז צריכה להיות גם העבודה במורגש דוקא, לברר את הניצוצות במקומם הם. וענין זה רצה נח לתקן ע"י עבודתו בענין ויטע כרם וגו'44. דהנה, יין הוא בחינת בינה, שהו"ע ההשגה. וידוע45 שבהשגה יש ב' אופנים, השגת החיוב והשגת השלילה. השגת החיוב היא שמשיג את הדבר עצמו, ובאופן שהשכל תופס ומקיף את המושכל והמושכל נתפס בשכל46, והיינו, שהשכל אינו יוצא ממעמדו ומצבו אלא בהיותו במעמדו ומצבו הרי הוא תופס את המושכל. אבל השגת השלילה היא באופן שאינו יודע את הדבר כלל, ויודע רק שזהו דבר מופלא, ובזה גופא אינו יודע מהות הפלאת הדבר, וכל ידיעתו אינה אלא שיודע שזהו דבר מופלא. וזהו בחי' פנימיות בינה, שמשתווה לבחי' החכמה בענין ביטול ההשגה, שיוצא מהשגתו. וזהו שנח רצה לתקן את חטא עה"ד (ענין ההרגשה) ע"י ענין יין, בחי' פנימיות בינה, היינו ע"י הביטול שבהשגת השלילה. אמנם, מה כתיב בי', וישת מן היין וישכר גו', שעם היות שזהו ג"כ העדר ההרגשה, מ"מ, אין זה מצד הביטול, אלא מצד הבלבול דשכרות, שמסתלק דעתו והרגשתו כו', ולכן לא נעשה על ידו תיקון חטא עה"ד.
אמנם אתת שרה לעלמא ונחתת וסלקת וכו', היינו, שדוקא ע"י שרה שהיתה בזמן דשני אלפים תורה47, נעשה תיקון חטא עה"ד. והענין הוא, דהנה, שרה הוא לשון שררה, בחי' המלכות. וזהו ששרה נחתת, דלהיותה בחי' מלכות, יכולה לירד גם במדריגות האחרונות, אבל שרה נחתת וסלקת, שגם בירידתה למדריגות התחתונות הרי היא חוזרת ועולה למעלה עם כל הבירורים שמבררת כו'. וזהו מ"ש ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו גו', ועיקר הרבותא הוא ששרה עלתה משם, כי, בנוגע לאברהם, להיותו בחי' אבר מ"ה48, בחי' הביטול דחכמה, אין רבותא שהי' אצלו ענין העלי', אלא הרבותא היא בנוגע לשרה, שעם היותה בחי' המלכות, שם ב"ן, מ"מ, נחתת וסלקת. וטעם הדבר, כי, עם היות שבחי' המלכות היא בבחי' יראה תתאה, שהיא בבחי' ביטול היש בלבד, ולא כמו יראה עילאה, בחי' החכמה, שהיא בבחי' ביטול במציאות, מ"מ, הרי זה ביטול היש דקבלת עול מלכות שמים שהוא בבחי' הנחת עצמותו, ולא כמו ביטול היש שע"י השגה (כפי שנח רצה לפעול ע"י השגת השלילה, כנ"ל), שהוא בבחי' יש. והיינו, שעי"ז ששרה היתה עם אברהם, נמשך ביראה תתאה שבה הארת יראה עילאה דאברהם, ולכן היתה יכולה לתקן את חטא עה"ד, ע"י המשכת הביטול גם בעבודה שבבחי' מורגש, שזהו אופן העבודה שלאחרי חטא עה"ד, כנ"ל.
ו) ובזה יובן מה שמסיים הכתוב וכופל שני חיי שרה. והענין הוא, שתחילה חשיב כל פרטי המדריגות בענין הספירות מלמעלה למטה, שזהו"ע מאה שנה, בחי' עתיק ואריך (כתר), ועשרים שנה, בחי' חו"ב, ושבע שנים, בחי' זו"נ. אך כיון שהכוונה היא שתהי' העבודה בבחי' מורגש, וגם שם יומשך ענין הביטול, הנה על זה מסיים שני חיי שרה, שהחידוש דשרה הוא שעל ידה הי' תיקון חטא עה"ד, והיינו, ע"י המשכת ענין הביטול גם בבחי' מורגש, והיינו, שגם בעולמות בי"ע (החל מעולם הבריאה שהו"ע התחלת המציאות) יומשך הביטול דקב"ע. ובעבודה הו"ע גילו ברעדה, כמשנת"ל שהעבודה צריכה להיות בשמחה דוקא, אלא כיון שע"י חטא עה"ד השמחה היא במורגש, לכן צריכה השמחה להיות באופן של רעדה, דהיינו מתוך קבלת עול, וכמשל העבד שעיקר עבודתו היא בקבלת עול (שהרי מצד עצמו בהפקירא ניחא לי'49), ומ"מ הוא גם בשמחה, כיון שהאדון מתענג בעבודתו, כנ"ל.
ז) והנה עי"ז שהתורה מבארת בפרטיות את כל המדריגות דחיי שרה, מאה שנה וגו' שני חיי שרה, שהו"ע המשכת הביטול גם במורגש, ניתן הכח על עבודה זו לכאו"א מישראל, וגם בזמן הגלות, שהוא ע"ד הענין דגרושין של אדה"ר מגן עדן ע"י חטא עה"ד50, דאף שידע אינש בנפשי' כו', מ"מ, ע"י ההתקשרות באברהם כו', כמ"ש51 הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, הנה גם בזמן הגלות אפשר להמשיך את הביטול דקב"ע, ועי"ז תוכל להיות העבודה בשמחה, שהיא מעיקרי העבודה, כיון שעל ידה היא המשכת העצמות כנ"ל, ובאופן שלא תהי' מזה יניקת החיצונים, כיון שישנו גם ענין הקב"ע, גילו ברעדה. ועי"ז נעשה הענין דדירה בתחתונים, דהיינו המשכת עצמות א"ס ב"ה.
הוסיפו תגובה