בס"ד. שיחת יום ב' דראש השנה* ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
א. [כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, וצוה שכל הקהל יטלו ידיהם לסעודה, באמרו:]
ברצוני – למרות הקושי בהנהגת דבר חדש שלא ראיתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – לערוך סעודת יו"ט, עם ברכת המזון וכוס של ברכה, יחד עם כל הקהל, ולכן, כדאי שכל הקהל יטלו ידיהם לסעודה, ינגנו הניגון של אדמו"ר הזקן, ואח"כ יברכו ברכת המזון עם כוס של ברכה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן מהחלה שלו להמסובים].
*
ב. מבואר בדרושי חסידות1 שבכל ערב (ליל) ר"ה מסתלק החיות (דשנה שעברה) לשרשו ומקורו, וע"י תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש (ואור חדש זה הוא) עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם.
[ועפ"ז מבואר מ"ש2 "מרשית השנה ועד אחרית שנה" – "דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שני', וא"כ הל"ל לעולם ועד" – לפי "שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון יותר, כי האור שנתחדש והאיר בר"ה זה הוא מסתלק בער"ה הבאה לשרשו, וז"ש מרשית השנה ועד אחרית שנה לבדה"3].
ויש להביא דוגמא לכך מסדר העבודה בכל יום ויום:
בסוף היום, בק"ש שעל המטה, צריך לערוך חשבון על כל היום, ולאח"ז, בשעת השינה, מסתלקת הנשמה (החיות) ועולה למעלה [ואלה שזוכים – משיגים השגות בתורה בעלות נשמתם להיכלות העליונים, איש איש כפי מעלת עבודתו במשך היום4], ועי"ז שואבת חיים5 לצורך חידוש החיות בשעה שניעור משנתו ונעשה ברי' חדשה6.
ועד"ז בכל שנה ושנה – בנוגע לכללות החיות דכל השנה – שבסוף השנה (בערב וליל ר"ה עד התקיעות) מסתלק החיות דשנה שעברה (ולכן צריך אז לעשות חשבון על כל השנה), ולאח"ז נמשך אור חדש נעלה יותר כו'.
ויש לומר, שכשם שבעת חידוש החיות בכל יום אומרים ("מודה אני כו' שהחזרת בי נשמתי", ובהמשך לזה) ח"י ברכות השחר, כך גם בנוגע לחידוש החיות בר"ה ע"י התקיעות והתפלות – שתיקנו ט' ברכות במוסף דר"ה וט' תקיעות, שהם ח"י7, כנגד ח"י ברכות השחר.
ג. ובפרטיות יותר – חידוש החיות בר"ה הוא הן בנוגע לחיות כללי דכל השנה והן בנוגע לחיות פרטי דיום זה:
ובהקדם קושיא בנגלה דתורה ("אַ נגלה'דיקע קשיא") – שלכאורה אינו מובן למה מברכים ברכות השחר בבוקר יום ב' דר"ה, הרי "ב' ימים טובים של ר"ה .. נחשבים כיום א' ארוך"8, "כיומא אריכתא דמיא"9, וא"כ, למה לא תחשב שינת הלילה כמו שינה באמצע ה"יומא אריכתא" שאין מברכים אחרי' ברכות השחר?!
וההסברה בזה:
בראש השנה ישנם ב' ענינים10: (א) "ראש" לכל ימי השנה (בדוגמת ה"ראש" לכל אברי הגוף) שיש בו כללות החיות דכל השנה, (ב) ונוסף לזה, ה"ה גם אחד מימי השנה, כמו כל יום פרטי בשנה, שיש בו החיות הפרטי השייך ליום זה (כמו שה"ראש" הוא גם אחד מאברי הגוף).
ולכן: זה שב' הימים דר"ה נחשבים ל"יומא אריכתא" – אינו אלא בנוגע להחיות כללי דכל השנה, אבל בנוגע להחיות פרטי – נחשב יום ב' דר"ה ליום בפ"ע, ומשום זה חייבים לברך בו ברכות השחר כבכל יום.
ד. ויש להוסיף בההשוואה דחידוש החיות בר"ה לחידוש החיות בכל יום שמתבטא באמירת ברכות השחר:
החיוב דברכות השחר הוא לכל, גם למי שלא נתחייב בא' או בכמה מהן, היינו, שלא הרגיש בעצמו חידוש החיות בענין זה, מ"מ, חייב גם הוא לברך על חידוש החיות בכל הענינים, ש"כל הברכות הן על סידורו של עולם והנהגתו .. שהקב"ה ברא צרכי העולם"11.
ועד"ז בנוגע לחידוש החיות בר"ה – שכל ההמשכות והגילויים, גם בנוגע לענינים גשמיים, בני חיי ומזונא רויחא למטה מעשרה טפחים, נמשכים לכל, וגם מי שלא הרגיש בעצמו ההמשכות דר"ה, צריך לידע שנמשכו כל ההמשכות, ואין הדבר תלוי אלא בו – "ער זאָל עפענען זיין טרייבל" (שפופרת האזנה), ואז ירגיש בעצמו את ההמשכות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "די ר"ה'דיקע תנועה"12, ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות].
* * *
ה. אדמו"ר האמצעי מבאר בשער התקיעות13 ש"עיקר ההשפעה ברבוי אור וחיות ביותר אינו אלא ע"י בחי' הגבורות דוקא (גבורה דיצחק), לפי שיש בהם תגבורת אור וחיות בכח עצום יותר מכח החסדים .. וזהו שאנו מוצאים שעיקר ומקור כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא, ולא מצינו ענין ברכות כאלה לא לאברהם ולא ליעקב .. לפי שממנו דוקא מקור הברכות כו'",
[וממשיך לבאר ש"מה שלא רצה יצחק לברך את יעקב אלא לעשו, הענין הוא לפי שבחי' גבורה דעשו הן בפסולת הגבו' דיצחק, ולפי דעת יצחק לא היו מתבררים עתה אם לא ע"י הברכות", ומסיים, ש"יעקב שלבש בגדי עשו המשיך הברכה שיבוררו הניצוצים בעשי' עתה ולא יתארך זמן בירורים כ"כ ויבוא משיח ב"ב אמן" (ומוסיף "וד"ל", כיון שלכאורה אינו מובן כ"כ המשך וקשר הענין)].
"אך מצד אחר אין בחי' הגבורות טובים, לפי שהן בבחי' הסתלקות והתכללות למעלה", "בחי' פחד ויראה בבחינת הסתלקות למעלה ולא לירד ולימשך למטה כלל",
ולכן, "צריך להמשיכן למטה ע"י כח החסדים שממתיק אותן, והיינו ע"י בחי' יעקב שממתיק ליצחק בבחי' החסדים דאברהם", ו"זהו ג"כ שרש ענין תקיעת שופר שהוא גנוחי גנח כו' בשברים ותרועה כו'14, לשבר ולמתוק בחי' הגבורות .. בחי' יצחק .. ע"י יעקב אשר פדה את אברהם15 .. כמ"ש בזהר16 דיעקב ואברהם אחידים ביצחק כו' להמתיק הגבורות שבו".
[ויש להוסיף ולבאר השייכות דמיתוק הגבורות לשברים תרועה, גנוחי גנח וילולי יליל14 – שזהו ע"ד שרואים בגשמיות באדם המצטער ביותר שגונח ומיילל, שהגניחה והיללה גופא גורמת לו הקלה מסויימת].
ועד"ז מבואר במאמר של אדמו"ר הזקן, הנחת הר"פ17, בנוגע לכללות ענין ההתהוות ע"י ספירת המלכות (שבנינה בר"ה) – ש"מלכות עיקר בנינה מן הגבורה, דהיינו, שיהי' יכול להיות מבחי' א"ס בי"ע עולם הנפרדים, צ"ל הסתרים וצמצומים, כי בבחי' אצילות איהו וגרמוהי חד18 .. לכן צ"ל מקודם בנינה מהגבורה שיוכל אח"כ ע"י הסתרים וצמצומים להיות בי"ע, דאל"כ הי' הכל בבחי' א"ס, אך אם לא היו הגבורות ממותקות הי' יכול להיות נפרדים לגמרי, לכן אברהם אתקין לכורסיי'19, וע"י שהגבורות ממותקות יוכל להיות ביטול בעולם הנפרדים".
[ולהעיר, שבמאמר הנ"ל נתפרש רק בנוגע למלכות דאצילות, אבל באמת, כן הוא גם למעלה יותר, עד מלכות דא"ס, ועז"נ20 "לדור ודור המליכו לא-ל", ב"פ דור, די"ל (ע"ד פירוש הצ"צ בענין זה21) שקאי על מלכות דאצילות ומלכות דא"ס22].
ויש להוסיף, שהענין דמיתוק הגבורות [לצורך ההמשכה בעולם] בעבודה בנפש האדם הו"ע התשובה23, שצריכה להיות אצל כאו"א לפי ענינו, כפתגם אדמו"ר מהר"ש – שאמרו במאמר דר"ה – שאפילו צדיק גמור שמתבטל מתלמוד תורה מחמת חלישות הגוף צריך לעשות תשובה מעומקא דלבא (כפי שכבר נדפס בשיחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר24).
ו. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ובעמדנו קרוב לסיומו של ר"ה, לאחרי תק"ש, עבודת התשובה וכו' – יכולה כבר להיות ההמשכה בעולם.
ויש לקשר זה עם אמירת חסידות – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר25 שאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' נוהג לומר מאמר חסידות ביום ב' דר"ה לפנות ערב, ולהמשיך אמירתו בתוך הלילה ("אַריינציען אין נאַכט"), וביאר טעם הדבר – בשתים (שתי נוסחאות): (א) שכל ההמשכות שנפעלו במשך מ"ח השעות דב' ימי ראש השנה – יומשכו בעולם, (ב) שבעולם יאיר אור החסידות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "הבינוני". אח"כ ברך ברכת המזון26 על הכוס, ונתן לכל המסובים מכוס של ברכה].
* * *
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כבוד מלכותך גו'.
[קודם התחלת המאמר אמר: ישנה רשימה של החסיד ר' פינחס רייזעס ממאמר של אדמו"ר הזקן27,
– ברשימה זו דברים מקוטעים, וצ"ע אם המאמר נאמר בסגנון זה, או שרשימה זו אינה אלא ראשי פרקים בלבד –
ומצורף לזה צעטיל בכתי"ק של הצ"צ, "דרוש זה הוא הנחת וכ"י הר"פ ז"ל משקלאוו, נאמר ליל ר"ה תקסוא"ו לפ"ק", ומוסיף לאח"ז, "דרוש של כ"ק אאזמו"ר נ"ע בג"מ המתחיל להבין ענין הנסירה שבבוך תקס"ה28 נכתב מצעטיל זה של הר"פ ז"ל"29,
והתחלת המאמר – כבוד מלכותך יאמרו גו'].
* * *
ח. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר30 שנכנס פעם לאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע למחרת יוהכ"פ, ושאל אותו: מה היא העבודה עתה? והשיב לו: עתה ביחוד צריך לעשות תשובה ("איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן").
ועד"ז י"ל בנדו"ד – בעמדנו במוצאי ר"ה – שאע"פ שבודאי נמשכו כבר כל ההמשכות דר"ה, וגם בגשמיות העולם, מ"מ, עתה ביחוד צריך להיות ("איצטער דאַרף ערשט זיין") המשך העבודה דר"ה – קבלת עול.
וענין זה מודגש בכך שר"ה הוא בכלל עשרת ימי תשובה:
אע"פ שמשמעות לשון הגמרא31 "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" שר"ה (וכן יוהכ"פ) אינו בכלל ה"עשרה ימים", הרי, האמת היא שהחשבון ד"עשרה ימים" כולל גם ר"ה ויוהכ"פ, וללא ר"ה ויוהכ"פ (הימים שביניהם) הם רק שבעה ימים.
וההסברה בזה32 – ע"ד האמור לעיל (ס"ג) שבר"ה יש חיות כללי וחיות פרטי – שיש בר"ה שני ענינים: (א) ענינו המיוחד שמובדל מהימים שלאחריו, (ב) היותו אחד מעשרת ימי תשובה.
ומזה מובן גם בנוגע לענין הקבלת-עול:
הקב"ע דר"ה היא קב"ע כללית, וכיון שהכוונה היא שענין הקב"ע (לא ישאר באופן מקיף, אלא) יומשך בפנימיות, לכן, לאחר הקב"ע הכללי דר"ה צ"ל המשך העבודה דקב"ע בעשי"ת (שר"ה הוא אחד מהם) – להמשיך הקב"ע בפנימיות, קב"ע פרטית בנוגע לכל פרט ופרט, במחשבה דיבור ומעשה.
ט. ויש להוסיף, שהקבלת-עול גופא צריכה להיות מתוך שמחה, כמ"ש33 "וגילו ברעדה", היינו, שגם הביטול והקב"ע ("רעדה") צ"ל מתוך שמחה ("גילו")34.
אלא שלכאורה אינו מובן:
קבלת-עול מלכות היא בתכלית הביטול, עד כדי כך, שאפילו "מחוה במחוג קמי מלכא כו'"35 (עונשו חמור). ועאכו"כ בעשי"ת – שעליהם נאמר36 "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שבזמן זה ישנו קירוב המאור אל הניצוץ37, הרי בודאי שכאשר ה"מאור" עצמו נמצא בקירוב ("עס געפינט זיך דער מאור אַליין") ה"ז פועל תכלית הביטול, ששולל אפילו "מחוה במחוג" בלבד. וא"כ, איך יתכן שתהי' הקבלת-עול מתוך שמחה, תנועה של התפשטות?
וההסברה בזה – שענין זה (שהעמידה לפני המלך שוללת אפילו "מחוה במחוג קמי מלכא") אינו אלא בנוגע למלך בשר ודם, משא"כ בנוגע למלך מלכי המלכים הקב"ה – נותן הוא את האפשרות שהעמידה לפניו ("קמי מלכא"), במעמד ומצב דקירוב המאור אל הניצוץ, תוכל להיות מתוך שמחה.
ובלשון נוסח תפלת היום: "אם כבנים אם כעבדים", כלומר, ניתנת לנו הברירה לבחור איזו דרך שאנו רוצים, מה שטוב ועדיף עבורנו ("ווי עס לוינט זיך אונדז בעסער"). ובמילא, גם אם מצד הרגש ד"עבדים" צ"ל תכלית הביטול ששולל אפילו "מחוה במחוג" ("עפּעס וואָס ניט אַזוי"), הרי, מצד הרגש ד"בנים" יכולים אנו לבקש ומבקשים אנו כל הענינים (לא רק משהו, "אַבי עפּעס וואָס"), גם הענינים הכי נעלים, כולל גם – בנדו"ד – שהקבלת-עול תהי' מתוך שמחה.
י. ושני ענינים בזה:
לכל לראש – מעלת העבודה בשמחה, ש"עבודה גדולה היא" (כפס"ד הרמב"ם38), שאז נעשים כל הענינים מתוך חיות וזריזות39, ובמילא, באופן נעלה ושלם יותר.
ועוד ענין בזה – שכאשר הקב"ע היא מתוך שמחה, מצד הרגש ד"בנים", אזי ישנה פתיחת פתח שיוכל לבקש מהקב"ה שיוותר לו גם אם נכשל ח"ו בהנהגה בלתי-רצוי' (היפך הקב"ע).
יא. עפ"ז יש לבאר סדר הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה במוסף דר"ה – מלכיות ואח"כ זכרונות40:
לכאורה41 היו צריכים להקדים פסוקי זכרונות לפסוקי מלכיות, כי, לאחר שנמשך בחי' המלוכה הרי אינו שייך שהמלך ישכח על עמו שיהי' נופל בזה ענין הזכרון, וא"כ, לאחרי שאומרים פסוקי מלכיות וחותמים "מלוך על העולם כולו בכבודך .. ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ" – שמזה מוכח בבירור "בלי שום ספק וס"ס בעולם" שהקב"ה נעשה מלך, דאל"כ, לא היינו מברכים ש"הרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה"42 – מה מקום עוד לפסוקי זכרונות?
ומהביאורים בזה – נוסף לכך שהתוכן דפסוקי זכרונות הוא בנוגע לפרטי הענינים ד"כל המפעל .. כל היצור .. להפקד כל רוח ונפש כו'" (ככל פרטי הענינים שאומרים בברכת זכרונות) – שלאחרי שהקב"ה מקבל בקשתם של ישראל ונעשה מלך, יתכן שתהי' ההנהגה שלא כדבעי ח"ו, ועל זה אומרים פסוקי זכרונות, שגם במצב בלתי-רצוי ח"ו יזכור להם הקב"ה זכות אבות, עקידת יצחק וכו'.
ולא עוד אלא שהקב"ה אומר לישראל "אמרו לפני .. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה"43, היינו, שמלכתחילה פותח להם פתח ומודיעם שגם אם לאחרי קבלת מלכותו תהי' הנהגתם שלא כדבעי ח"ו, יכולים הם לבקש ולפעול שיעלה זכרונם לפניו לטובה – ע"ד שאמר הקב"ה למשה רבינו "ועתה הניחה לי", "כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל לא יכלם"44.
יב. ויש להוסיף בענין השמחה שבקבלת-עול בעומק יותר:
ובהקדמה – שהנתינת-כח לכללות הענין דמלכיות (שבנ"י יהיו יכולים להמליך את הקב"ה) היא מצד גודל חשיבותם ושבחם של ישראל אצל הקב"ה, עד כדי כך ש"משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל .. דכתיב45 וה' האמירך (לשון חשיבות ושבח) היום .. אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר46 ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"47.
ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהמאמר17 ש"אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" הוא כמו "וה' האמירך היום":
בנוגע להענין ד"תמליכוני עליכם" (שבנ"י ממליכים את הקב"ה) – מתאים יותר (לכאורה) השבח שבנ"י משבחים את הקב"ה, כמ"ש בפסוק שלפנ"ז48 "את ה' האמרת היום", ולמה מביא בהמאמר הפסוק "וה' האמירך היום", שמדבר אודות השבח שהקב"ה משבח את ישראל?
ויש לומר, שבזה מרומז שהנתינת-כח לכללות הענין דאמירת מלכיות ("אמרו לפני מלכיות כו'") היא מצד חשיבותם ושבחם של ישראל – "וה' האמירך היום".
וכיון שהנתינת-כח לכללות הענין דאמירת מלכיות היא מצד חשיבותם ושבחם של ישראל – מובן, שהקבלת-עול ("תמליכוני עליכם") אינה בדרך הכרח, אלא מתוך שמחה דוקא, כאמור, "גילו ברעדה".
יג. אמנם, לאידך גיסא – אין להסתפק בשמחה כשלעצמה, אלא צריך להיות גם קבלת-עול, "גילו ברעדה" (כשם שאין להסתפק בקבלת-עול כשלעצמה, אלא צריך להיות גם שמחה, "גילו ברעדה").
וענין זה מרומז במצות תפילין:
הענין ד"וה' האמירך היום", ש"משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל" (שמצד זה נעשית קבלת המלכות בר"ה ע"י תק"ש מתוך שמחה) – מובא בגמרא49 בנוגע למצות תפילין: "תפילין דמרי עלמא50 מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ומזה מובן גודל השמחה שבקיום מצות תפילין.
והרי תוכנה של מצות תפילין הוא שעבוד הלב והמוח (כמבואר בשו"ע51 ובתניא52), שזהו"ע הקבלת-עול. ולא עוד אלא שהתפילין עצמם עשויות מעור בהמה (כולל גם הפרשיות שבתפילין שכתובות על קלף שנעשה מעור בהמה), וקשירתם על היד והראש (כנגד הלב והמוח) היא ע"י רצועות שעשויות מעור בהמה – בהמה דוקא, שבזה מודגש ענין הביטול וקבלת- עול53.
ולהעיר, שענין זה (השייכות לבהמה) מודגש גם בתקיעת שופר – שעשיית המצוה היא ע"י קרן של בהמה דוקא54, ובהקרן של בהמה תוקעים קול פשוט דוקא, ולאח"ז שברים תרועה (גנוחי גניח וילולי יליל14), מלשון שבירה ופירור55 ("צוברעכן און פאַנאַנדער ברעקלען") – שכל ענינים אלה מורים ומדגישים ענין הביטול והקבלת-עול56.
ודוקא ע"י הביטול והקבלת-עול פועלים את כל ההמשכות דר"ה, הן ברוחניות והן בגשמיות, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (בשם אדמו"ר הזקן)57 שהקב"ה נותן ליהודים גשמיות, ויהודים עושים מהגשמיות רוחניות.
הוסיפו תגובה