בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשח"י.

א. בפרשת שקלים נאמר1 "זה יתנו גו' מחצית השקל גו' לכפר על נפשותיכם", ש"נתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"2, ועז"נ "לכפר על נפשותיכם", דהיינו3, הכפרה על חטא העגל, כדאיתא בירושלמי4 ובמדרש5.

חטא העגל הי' חטא כללי6, שפגע לא רק באותם אנשים שהשתתפו בכך, אלא גם שבט לוי, שלא השתתפו בחטא זה7, ואפילו משה רבינו, שבשעת מעשה לא הי' כלל באותן ד' אמות, והיינו, שלא הי' אפילו בגדר ד"מי שיש בידו למחות כו'"8, מ"מ, גם בו פגע החטא, כמ"ש9 "לך רד", ואמרו רז"ל10: "רד מגדולתך".

וכשם שחטא העגל הי' ענין שבו נכשל כלל ישראל בתור שלימות של כלל11, והיינו, שהי' זה קלקול כללי – לכן גם התיקון והכפרה על זה הוצרך להיות ע"י ענין כללי, שכולם היו שוים בו12, כיון שהי' זה ענין של כלל ישראל.

ב. והביאור בזה בפרטיות יותר:

ידוע שחטא העגל הי' באותו סוג כמו חטא עץ הדעת. ע"י חטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתן, וע"י חטא העגל חזרה13.

ומזה מובן, שיכולים להבין בבירור יותר את ענינו של חטא העגל, ע"י ההתבוננות במה התבטא חטא עה"ד, ובענינו של מתן תורה:

בתחלת הבריאה – "עולם על מילואו נברא"14, ו"עיקר שכינה בתחתונים היתה"15. ע"י חטא עה"ד ירדה זוהמא לעולם, ובגלל זה לא הי' העולם כלי לאלקות בגילוי. וכידוע, שהגם שקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה16, מ"מ, לא הי' קיום התורה קשור עם גשם העולם באופן פנימי, כיון שרוחניות וגשמיות היו רחוקים זמ"ז – רוחניות לא היתה יכולה לבוא בגשמיות בפנימיות ובאופן של קליטה17.

והחידוש דמתן תורה הוא – שבטלה הזוהמא, היינו, שנעשה זיכוך בעולם, ולכן יכולים תורה ומצוות להיות בדברים גשמיים בפנימיות, לעשות מהגשמיות כלי לאלקות.

ואילו חטא העגל שב ועורר את הזוהמא של חטא עה"ד בכללות העולם.

בודאי נשאר החידוש דמתן תורה גם לאחרי חטא העגל18, שהרי גם עכשיו ישנו חילוק בין בנ"י לאוה"ע, להבדיל. אצל בנ"י, הרי גם עכשיו19 נשארו תורה ומצוות בגשמיות, שענינם הוא לחבר ולאחד גשמיות עם אלקות. אבל אעפ"כ, חזרה מדה מסויימת של זוהמא, וזוהמא זו היא לא רק באנשים פרטיים וענינים פרטיים, אלא גם בכללות העולם.

ג. עפ"ז יובנו כמה דינים שהיו במחצית השקל20:

א) הממון שנתן כל יחיד נעשה ממון ציבור. כל אחד נתן מממונו, אבל הי' צריך ליתן באופן שיתבטל מתורת ממון יחיד, וגם לא שותפות של כמה יחידים, אלא ממון ציבור.

ב) בממון של מחצית השקל קנו קרבנות ציבור דוקא.

הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות (סדר קדשים) מבאר, שישנם ארבע סוגים של קרבנות: א) קרבנות ציבור, ב) קרבן יחיד, ג) קרבן ציבור דומה לקרבן יחיד, ד) קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור.

קרבן ציבור היינו הקרבנות שיש להם זמן קבוע, ומקריבים אותם בתור ציבור, כמו תמידין ומוספין. קרבן יחיד היינו הקרבנות שאין להם זמן קבוע, וכל אחד מקריב אותם בתור יחיד. קרבן ציבור דומה לקרבן יחיד היינו הקרבנות שמקריבים אותם בתור ציבור, אבל אין להם זמן קבוע, כמו פר העלם דבר. וקרבן יחיד דומה לקרבן ציבור היינו הקרבנות שמקריבים אותם בתור יחיד, אבל יש להם זמן קבוע, כמו קרבן פסח.

קרבן יחיד, גם קרבן יחיד שדומה לקרבן ציבור – לא קנו מממון מחצית השקל. אודות קרבן ציבור שדומה לקרבן יחיד – יש פלוגתא21, וההלכה היא שגם עבורם לא לקחו ממחצית השקל. אלא דוקא עבור קרבן ציבור ממש לקחו ממחצית השקל.

והטעם הפנימי על שני הדינים: כיון שמחצית השקל הי' ענין כללי – הוצרך להיות ממון ציבור, ושימש עבור קרבנות ציבור ממש.

ד. ומחצית השקל הוא התיקון על חטא העגל:

במחצית השקל נאמר "זה יתנו" – "זה" לשון גילוי, כמארז"ל22: "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי".

והיינו, שע"י מחצית השקל ועבודת הקרבנות, ובזמן הזה, ע"י עבודת התפלה שבמקום קרבנות תקנום23 – מבטלים את הזוהמא וחוזרים וממשיכים גילוי אלקות בעולם24, כמו שהי' קודם החטא, ובאופן נעלה יותר, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.

* * *

ה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

* * *

ו. בפרשת השבוע נאמר25 "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואיתא26 במדרש תנחומא27 "מלוה ה' חונן דל28, כביכול לה' הוא מלוה", והיינו, שהפעולה דנתינת הצדקה – "חונן דל" – היא בבחינת "מלוה הוי'", שנותנים הלוואה להקב"ה.

התשלום של הקב"ה – הוא לפי המדה שלו, וכיון שהקב"ה הוא בלי גבול, הרי התשלום שלו הוא גם בלי גבול.

וכפי שדובר בהתוועדות דיו"ד שבט29, אודות ביאור הצ"צ בספר החקירה בתחילתו, שהגם שבלי גבול בפועל אינו שייך בנבראים, שהרי אפילו כאשר יתוסף עוד ועוד, הרי סוכ"ס נשאר הדבר בהגבלה – הנה רק בפועל אין בלי גבול בנבראים, אבל בכח, יכול הקב"ה להמשיך וליתן עוד ועוד, דור אחר דור, עד אין קץ.

ובעומק יותר – דבר שהוא גבולי בזמן, הנה התחלת הסוף שלו, שינוי וחלישות, מתחיל זמן רב לפנ"ז. וכלשון הידוע30, שנבראים31, מיום הבראם הולכים ומתיבשים. מזה מובן, שראיית השפעה שבמשך זמן רב אין בה חלישות32, ואדרבה – הרי זה מגדרי אין-סוף בפועל. זהו כללות הענין דהמשכת בלי גבול בגבול.

ז. בצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"33, הרי האופן היותר נעלה הוא – גמילות חסדים, ע"פ מאמר רז"ל34 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", ד"צדקה לעניים" דוקא, ו"גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".

מצד צדקה – בהכרח שיהיו עשיר ועני, כי, אם כולם יהיו עשירים – "חסד35 ואמת מן ינצרוהו"36, "לא יחדל אביון מקרב הארץ"37; אבל מצד גמילות חסדים – אין צורך בעני, "אפס כי לא יהי' בך אביון"38, כיון שגמילות חסדים היא גם לעשירים.

ח. כיון שהיום בלילה נערכת האסיפה של החברה גמילות חסדים שומרי שבת39,

– האמת היא שהשם "שומרי שבת" אינו מכוון, שהרי כשם שבגמילות חסדים לא צריך להיות חילוק בין עניים לעשירים, כמו"כ לא צריכים להיות חילוקים אחרים. אלא מסתמא הכוונה בזה היא בתור מטרה –

ישתתף כל אחד בזה, וילוו כסף להקופה על זמן היותר ארוך, שאז תוכל הקופה להלוות סכומים גדולים יותר לזמנים ארוכים יותר, ועי"ז הנה כל המשתתפים בזה יקיימו גמילות חסדים.

וכשם שבגמילות חסדים אין הגבלה של עניים ועשירים בנוגע לאלו שצריכים להלוות להם – כמו"כ לא צריכה להיות הגבלה בנוגע לאלו שישתתפו בזה, ולכן יתן כל אחד להקופה40.

וענין זה מתאים עם פרשת שקלים שקורין היום, וכידוע פתגם רבינו הזקן41 שצריכים לחיות עם הזמן, עם הקריאה בתורה שבזמן זה – שהרי במחצית השקל השתתפו כל בנ"י.

* * *

ט. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת תרומה.

בהתחלת42 הפרשה נאמרה תיבת "תרומה" ג' פעמים: א) "ויקחו לי תרומה"; ב) "אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"; ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת".

ואיתא בירושלמי43 שג' התרומות הם: תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים. תרומת המזבח בקע לגולגולת לקנות מהם קרבנות ציבור. תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד.

ומפרש בירושלמי ג' הפעמים שנאמרה תיבת "תרומה" בפסוק – על איזו תרומה מרמז כל אחד מהם: "ויקחו לי תרומה" – קאי על תרומת האדנים, "תקחו את תרומתי" – על תרומת המזבח, "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו'" – על תרומת המשכן.

ואופן הלימוד מהפסוק הוא:

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", שעז"נ "זהב וכסף ונחושת גו'", כל י"ג או ט"ו הדברים44 – קאי על נדבת המשכן.

"תקחו את תרומתי", שעז"נ "אשר ידבנו לבו" – קאי על קרבנות, שבהם נוגע מחשבה שבלב (וכמו"כ גם תפלות שכנגד תמידין תקנום23 – שהרי התפלה היא עבודה שבלב45, שעיקרה הוא מחשבה).

נשאר איפוא הלשון "ויקחו לי תרומה" – שקאי על תרומת האדנים.

עפ"ז נמצא שתיבת "לי" נכתבה בתרומת האדנים דוקא.

האמת היא ש"ויקחו לי" קאי על כל ג' התרומות, ובעומק יותר קאי על כללות התורה והמצוות, כדאיתא בתניא46 בשם הזהר47, שע"י תורה ומצוות נעשה "ויקחו לי" – "אותי אתם לוקחים"48. אבל אעפ"כ, נכתבה תיבת "לי" בפירוש בנוגע לאדנים דוקא.

והיינו, שדוקא באדנים ישנו בגילוי הענין ד"לי" – "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"49.

י. האדנים היו החלק היותר תחתון של המשכן. ואעפ"כ היו דוקא הם היסוד של המשכן כולו, גם של הקרשים והיריעות, אף שהיו למעלה מהאדנים.

ענינם של האדנים בעבודת האדם הוא – שפלות וביטול.

הקרשים בנפש האדם הם הכחות הפנימיים, שכל ומדות. ולכן היו עשר אמות, כנגד עשר כחות הנפש50. והיריעות הם הכחות המקיפים.

האדנים הם למטה מכל העבודות הפרטיות, שזהו"ע השפלות והביטול דקבלת עול. ואעפ"כ הי' זה דוקא היסוד של המשכן כולו, כפי שאנו אומרים51: "ונפשי כעפר לכל תהי'", ודוקא עי"ז – "פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי".

יא. וזהו גם הטעם לכך שתרומת האדנים היתה רק בשנה הראשונה, אבל שאר התרומות היו גם לאח"ז – כי:

שפלות וביטול – הם יסוד והתחלת העבודה, שצריכים להיות לכל לראש; ולאחרי כן, כאשר ישנו כבר היסוד – צריכים לעסוק במדריגות פרטיות שבעבודה.

ולכן, התחלת עבודת היום היא – "מודה אני" ו"הודו להוי'", כי, הודאה וביטול הם התחלת ויסוד העבודה; ולאחרי כן באים המדריגות הפרטיות: פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע וכו'.

וזהו גם הטעם שתיבת "לי" נאמרה בתרומת האדנים דוקא: לקיחת העצמות, "לי" – היא ע"י ביטול דוקא. "לא באש הוי'", "לא ברעש הוי'" ו"לא ברוח הוי'", כי אם, ב"קול דממה דקה"52 – "תמן קאתא מלכא"53 (וכמבואר בארוכה ד' ענינים אלו בהמשך תער"ב54).

יב. וכיון שיסוד ושורש העבודה הו"ע האדנים, שעי"ז "ויקחו לי", והרי "עוז וחדוה במקומו"55 – צריכים לעשות זאת בשמחה.

ובפרט בעמדנו בשבת מברכים חודש אדר, ש"משנכנס56 אדר מרבין בשמחה"57.