בס"ד. שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשח"י.

בלתי מוגה

א. על1 הפסוק2 "ויתן לך", איתא במדרש3 שיעקב נתברך ב"עשר ברכות" "כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם".

כאשר התורה אומרת "כנגד", הרי בודאי, שהענינים משתווים לא רק במספרם, אלא גם שענינים אלו יש להם שייכות זה לזה, ומצד השייכות שישנה בין הענינים עצמם, משתווים הם גם במספרם.

אלא שמכיון שאופן השגתנו בהבנת ענין היא מן המאוחר אל המוקדם (תחלה מבינים אנו את הענינים המאוחרים, ולאח"ז – את המוקדמים), מן המסובב אל הסיבה ומן הקל אל הכבד, לכן, בכדי לבוא להידיעה שהענינים עצמם (הסיבה והמוקדם) יש שייכות ביניהם, הרי זה עי"ז שאנו רואים שהם משתווים במספרם (המסובב והמאוחר), שזהו מן הקל אל הכבד.

כדי להבין את שייכות הענינים, יש צורך בהכרה במהות הענין, ואילו את ההשתוות במספר – רואה כל אחד. על זה אין צורך בהתבוננות במהותם ובאיכותם של הענינים, אין זה אלא שבשעה שמונים אותם רואים שהמספר שוה בשני הענינים.

ועי"ז שאנו רואים שהם משתווים במספרם, מבינים אנו שענין זה בא מצד זה שהענינים עצמם שייכים זה לזה4.

ב. דוגמא לדבר: איתא5 שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה הם כנגד שס"ה גידים. והרי אין הפירוש בזה שכל השייכות היא רק במספר, אלא הענינים עצמם שייכים זה לזה. תרי"ג מצוות הם אברי הנפש, שמהם נמשך חיות באברי הגוף6.

וכמבואר7 על הפסוק8 "תמים תהי' עם הוי' אלקיך", שע"י התמימות ושלימות בהתרי"ג מצוות, נעשית תמימות באברי הנפש, שמהם נמשך תמימות בתרי"ג אברי הגוף, שיהי' בהם חיות וחיזוק9.

וכיון שכל אבר נמשך ממצוה מסויימת, במילא בהכרח שיהיו שוים גם במספרם.

ג. וכן הוא גם בענין "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש"10, דאיתא על זה11 שהעשרה מאמרות הם כנגד עשרת הדברות. הרי אין הפירוש שכל השייכות היא רק בזה שהם שוים במספרם, אלא הם שייכים מצד עצם ענינם.

והיינו לפי שכל ההתהוות – שע"י העשרה מאמרות – היתה ע"י התורה ובשביל התורה, כמאמר12 "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", ועד שבא יום הששי, ששי בסיון, היום דמתן תורה – היו שמים וארץ מתמוטטים13, וכשהגיע היום דמתן תורה, אזי "ארץ וגו' ושקטה"14, שנעשה קיום בהבריאה.

ולכן משתווים הם במספרם, כי הם שייכים זה לזה מצד ענינם, כיון שהמציאות של העשרה מאמרות באה בשביל עשרת הדברות, וכוונת מציאותם היא – שיאירו את הנבראים שנבראו מהעשרה מאמרות, עי"ז שימשיכו בהם את הענינים דעשרת הדברות15.

ד. עי"ז שיהודי מקשר את העשרה מאמרות עם עשרת הדברות, דהיינו שהוא מאיר את העולם באור התורה – אזי נמשך להיהודי רוב השפעה בגשמיות וברוחניות, כמ"ש16 "אם בחקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", כל הברכות המנויות בפרשה.

וכיון שקבלת ההשפעות היא מצד זה שהמשיך את עשרת הדברות בהעשרה מאמרות – במילא גם ההשפעה שמקבל היא במספר עשר.

וזהו שיעקב נתברך בעשר ברכות, כנגד העשרה מאמרות.

ה. ובזה יובן גם מ"ש בזהר17 ששאלו את ר' אלעזר: מדוע ברכות יעקב לא נתקיימו וברכות עשו נתקיימו? והשיב ר' אלעזר: "יעקב נטל לעילא (למעלה), עשו נטל לתתא (למטה)".

ויובן ע"פ מ"ש18 "צדקתו עומדת לעד": צדקה, חסד ומצוות בכלל, שמקיימים עתה (שזהו ענין עבודת הבירורים19) – "עומדת לעד". ע"י קיום המצוות נמשך אור באצילות, אבל האור הוא "כמונח בקופסא"20, כמו אבנים טובות ומרגליות שמצניעים אותם בתיבה, והתגלותו תהי' לעתיד – "עומדת לעד".

כיון שהברכות באות מצד קיום המצוות, לכן, כשם שגילוי האור שנפעל ע"י המצוות הוא לעת עתה בהעלם – "כמונח בקופסא" – כן הוא גם בהברכות, שלעת עתה הרי הם בהעלם.

אבל לעתיד לבוא – מסיים הזהר – יטול יעקב גם "לתתא", "יתאביד עשו מכולא" ו"יטול יעקב לעילא ותתא .. עלמא דין ועלמא דאתי". ומתאים ג"כ להנ"ל: כשם שהגילוי אור הנפעל ע"י המצוות יתגלה לעתיד לבוא אפילו בגשמיות, שזהו החידוש דלע"ל, שהגשמיות לא יעלים, ואדרבה – כן הוא ג"כ בענין הברכות, ש"יתאביד עשו" מעלמא תתאה, וברכות יעקב יקויימו גם בעולם הזה, בגשמיות.

ו. איתא בכתבי האריז"ל21, והובא במגן אברהם22 להלכה, שבערב שבת יש לטעום מהמאכלים דשבת, כמ"ש23 "טועמי' חיים זכו".

וכיון שלפי החשבון ד"שיתא אלפי שני הוה עלמא"24 הנה עתה הוא כבר ערב שבת אחר חצות25 – צריכים כבר להיות הענינים דלעתיד לבוא בדרך טעימה עכ"פ, והרי גם כשטועמים ישנו משהו מהענין עצמו ("בשעת מען איז טועם האָט מען דאָך אויך עפּעס").

וכמו ענין גילוי פנימיות התורה, שנתגלה בדורות האחרונים דוקא26. בעבר הי' זה רק ליחידי סגולה, ובדורות האחרונים "מצוה לגלות זאת החכמה"27, ובפרט ע"י הבעל-שם-טוב ע"י חסידות הכללית, ובפרט ע"י אדמו"ר הזקן בחסידות חב"ד, הרי נעשה הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"28, באופן של הפצה.

ואף שגילוי פנימיות התורה שייך לעתיד לבוא, כמ"ש29 "ישקני מנשיקות פיהו", ופי' רש"י שהו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד – אעפ"כ התחיל כבר עתה גילוי פנימיות התורה, בדרך טעימה, בהזמן דערב שבת, ובפרט לאחר חצות.

והנוגע אלינו: כיון שעתה הוא כבר לאחר חצות, ולאחר פלג המנחה – צריך להיות הענין ד"טועמי' חיים זכו", שצריך כבר להתחיל הגילוי דברכות יעקב "לעילא ותתא", הן ברוחניות והן בגשמיות, שתהי' ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות בטוב הנראה והנגלה.

* * *

ז. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ואלה תולדות יצחק גו'.

* * *

ח. ע"פ המבואר בהמאמר, יובן הטעם שמצינו מדרשות חלוקות בענין זמן המאורע דברכות יצחק ליעקב – שבמדרש30 מצינו שהי' זה בחג הפסח, ולכן ביקש יצחק להביא "שני גדיי עזים"31, "אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים"32, ואילו בזהר33 איתא שהי' זה בראש השנה, "יומא דדינא"34.

ובהקדמה, שלכאורה דעת המדרש שברכות יצחק ליעקב היו בפסח – אינה מובנת:

פסח וראש השנה – הם שני קוים הפכיים: פסח ענינו קו ההמשכה מלמעלה למטה בגילוי החסדים, ואילו ר"ה ענינו קו ההעלאה מלמטה למעלה ע"י דין ומשפט. ויצחק – ענינו קו הגבורות. וא"כ, מהו הביאור בדעת המדרש שברכות יצחק (שענינו גבורות) היו בפסח (קו החסדים)?

וביאור הענין – ע"פ המבואר לעיל (בהמאמר35), שבההעלאה דיצחק נכללת גם ההמשכה דאברהם, כיון שמצד ההעלאה ישנה גם ההמשכה. וכמשנ"ת שם בענין "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"36, שההמשכה ד"חפץ חסד"37 שמלמעלה למטה באה בסיבת ההעלאה שמלמטה למעלה. ועפ"ז נמצא, שגם בברכות יצחק הי' גם קו ההמשכה דאברהם.

וזהו ג"כ מ"ש בברכות יצחק38 "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – ש"מטעמים" קאי על עבודת הנבראים ("מטעמים" לשון רבים, דהיינו עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה39), שבכללות הו"ע העבודה שמלמטה למעלה; ועי"ז נעשה "ועשה לי" – שעבודה זו נוגעת למעלה, ומצד זה נעשית ההמשכה למטה.

וזהו הביאור בדעת המדרש שברכות יצחק היו בחג הפסח – כיון שע"י ההעלאה דיצחק נעשית ההמשכה מלמעלה למטה (שהו"ע חג הפסח), ויתרה מזה, שכאשר ההמשכה באה ע"י ההעלאה אזי ההמשכה היא נעלית יותר (כנ"ל בהמאמר).

ט. וכן40 הוא גם בדעת הזהר, שהברכות היו בראש השנה – כי גם בר"ה העיקר הוא ההמשכה שאחרי ההעלאה:

סדר התקיעות דראש השנה – תקיעה שברים תרועה תקיעה, דהיינו שהשברים והתרועה הם בין תקיעה לתקיעה.

והנה, שברים ותרועה – הם ב' אופני העבודה ("מטעמים") דצדיקים ובעלי תשובה, שענינם העלאה מלמטה למעלה.

ושני ענינים אלו הם בין תקיעה לתקיעה – כשם שענין ההעלאה הוא בין המשכה להמשכה, וכמו שנתבאר בהמאמר שצ"ל המשכה קודם ההעלאה ("יצחק בן אברהם"41), שהו"ע התקיעה הא', והמשכה לאחר ההעלאה ("אברהם הוליד את יצחק"41), שהו"ע התקיעה הב' (אלא שבתקיעה זו הוא רק התחלת ההמשכה, וגמר ההמשכה הוא בהתקיעה דנעילת יום הכפורים).

י. עפ"ז יובן מאמר המדרש42 "עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק בויתן43 אף אני מתחיל בויתן" – דלכאורה אינו מובן: וכי ב"משחקי מלים" עסקינן?

והביאור בזה – שבמקום שמסתיים הענין ד"אור ישר", בדרך מלמעלה למטה, שם מתחיל הענין ד"אור חוזר", בדרך מלמטה למעלה. והיינו, שבמקום שמסתיימים הגילויים (שענינם אור ישר) שם מתחיל תוקף הרצוא.

וענין זה הוא בהתאם להאמור לעיל, שבהרצוא וההעלאה (אור חוזר) דיצחק, שבדרך מלמטה למעלה, נכלל גם ההמשכה (אור ישר) דאברהם, שבדרך מלמעלה למטה.

וענין זה מובן גם בפשטות, שהרי כח זה שהי' ליצחק לברך – קיבל יצחק מאברהם, שהרי הקב"ה אמר לאברהם "והי' ברכה", "הברכות נתונות בידך"44, וכח זה נתן אברהם ליצחק. וזהו "ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל" – שהכח שישנו בהעלאה (יצחק) הוא מה שקיבל מההמשכה (אברהם), כנ"ל.

*

יא. איתא במדרש45 על הפסוק "ויתן לך האלקים גו'": "מטל השמים זה המן [שהרי המן הי' מצופה בטל – "טל מלמטה וטל מלמעלה ודומה כמי שמונח בקופסא"46, ועוד זאת, ש"טל לא מיעצר"47, להיותו גילוי בדרך מלמעלה למטה שאין נוגע שם מעשה התחתונים, בדוגמת המן שנאמר בו48 "לחם מן השמים"] .. ומשמני הארץ זה הבאר שהיתה מעלה להם מיני דגים שמנים יותר מדאי .. ורוב דגן אלו הבחורים .. ותירוש אלו הבתולות".

ונמצא, שבפסוק זה נימנו כל העשר ספירות: "מטל השמים זה המן", גילוי בדרך מלמעלה למטה – קאי על ספירת החכמה, שענינה גילוי אור; "ומשמני הארץ זה הבאר" – קאי על ספירת הבינה, שהיא בחי' מי הבאר, הנובעים בדרך מלמטה למעלה; "ורוב דגן אלו הבחורים .. ותירוש אלו הבתולות" – ז"א ומלכות.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שיומשך האור בכל הספירות עד שיאיר למטה,

ויקויים "ורוב דגן אלו הבחורים .. ותירוש אלו הבתולות" כפשוטו, ויומשך לכאו"א ב"דור ישרים יבורך"49, שזוהי הברכה הגדולה ביותר50.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לאלו שיום הולדתם בחודש זה, ובפרט בסמיכות לשבת מברכים – לומר "לחיים"].

* * *

יב. שבת מברכים – כולל את כל ימי החודש,

ובפרט שבת מברכים זה, שהוא גם ערב ראש-חודש, וכבר עומדים אחרי חצות היום, שהזמן שלאחרי חצות שייך כבר להיום שלאח"ז51, ובפרט שעתה הוא כבר לאחר המולד – הרי בודאי שזמן זה כולל את כל ימי החודש,

ובתוכם – הנקודה העיקרית של החודש, שהוא היום דראש השנה לחסידות, ראש השנה לתורת החסידות וראש השנה לדרכי החסידות52,

ויהי רצון שכל הענינים הקשורים עם תורת ודרכי החסידות יומשכו בהצלחה מופלגה.

*

יג. בתפלת המנחה מתחילים לקרוא פרשת ויצא.

והנה, בפסוק53 "ויצא גו'" מדובר ע"ד ירידת הנשמה למטה54: "ויצא יעקב מבאר שבע" – היינו ירידת הנשמה משרשה (כידוע55 ש"באר שבע" הוא בחי' מלכות, כנסת ישראל, ולמעלה יותר – ספירת הבינה), "וילך חרנה" – ל"חרון אף של מקום בעולם", כדרשת רז"ל56.

אמנם, הכוונה בזה אינה כדי להתייגע ("צו מאַטערן זיך") ח"ו, אלא הכוונה היא שע"י עבודת הבירורים שמבררים ב"חרן" ניתוסף עלי' בהנשמה, שזהו מ"ש57 "ויבא יעקב שלם", "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו"58,

ועד שעי"ז זוכים להגילויים דלעתיד לבוא, שבאים ע"י עבודת הבירורים דוקא – כמרומז בכך שיעקב עצמו הי' מוכן כבר אז להגילויים דלעתיד לבוא59, אלא שנתעכב הדבר מצד זה ש"והצאן והבקר עלות עלי גו'"60.

אבל עתה – הרי כבר עברו כל הזמנים, וכל בני ישראל מוכנים כבר ללכת לקראת משיח.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שיקויים הענין ד"ויפגעו בו מלאכי אלקים"61, וכפי שמסיים – "מחנים" לשון רבים, "של62 חוצה לארץ .. ושל ארץ ישראל"63.