ואלה תולדות, ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשח"י

בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשח"י

(הנחה בלתי מוגה)

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק1, וידוע הדיוק בזה, דצריך להבין כפל הלשון, שלאחר שאומר יצחק בן אברהם, מוסיף וכופל אברהם הוליד את יצחק. ועוד צריך להבין ע"פ הידוע בענין אין קורין אבות אלא לשלשה2, שבחי' האבות צריך להיות בכל אדם3, מהו ענין יצחק בן אברהם ואברהם הוליד את יצחק בעבודה בנפש כל אחד מישראל.

ב) והענין הוא4, דהנה ידוע שאברהם ויצחק הם בחי' חסד וגבורה, אברהם הוא מדת החסד ויצחק הוא מדת הגבורה. דהנה, אברהם הי' מרכבה למדת החסד, כדאיתא בפרדס5 בשם ספר הבהיר6 אמרה מדת החסד לפני הקב"ה כל ימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, והיינו לפי שעבודתו של אברהם היתה בגמילות חסדים, שהי' מכניס אורחים ומאכילם ומשקם כו', שזהו"ע גמילות חסדים בגשמיות. ונוסף לזה הי' גומל חסדים גם ברוחניות, שהי' מגלה אלקות בעולם, כמ"ש7 ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, א"ת ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם, משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והי' העולם8, והיינו, שעבודתו היתה להמשיך ולגלות אלקות בעולם. אמנם, יצחק הי' מרכבה למדת הגבורה, כמ"ש9 ופחד יצחק הי' לי, לפי שהיתה עבודתו בקו הגבורה.

והנה ב' הענינים דאברהם ויצחק שהם חסד וגבורה הם אור וחושך10, כדאיתא בזהר11 לאור דא אברהם ולחושך דא יצחק, והיינו, שאברהם שהוא חסד שענינו המשכה וגילוי, הרי זה בחי' אור, ויצחק שהוא גבורה שענינה העלם, הרי זה בחי' חושך. והענין בזה, דהנה בענין הבריאה ישנם ב' הענינים דאור וחושך, כמ"ש12 יוצר אור ובורא חושך. והיינו, שבחי' אור היא מדריגה שיכולה להתגלות למי שלמטה ממנה, ולכן נקראת בשם אור שהו"ע הגילוי, ובחי' חושך היא מדריגה שאי אפשר שתתגלה למטה, ולכן נקראת בשם חושך, שהו"ע ההעלם. וזהו יוצר אור ובורא חושך13, דיצירה הו"ע שיש בו כבר איזה צורה, שלכן שייך שתתגלה למטה, ולכן הרי זה בחינת אור. אמנם בריאה הו"ע שאין בו שום ציור, ואינו שייך שיתגלה למטה, ולכן הרי זה בחינת חושך.

ג) אמנם צריך להבין איך אפשר לקרוא ענין זה בשם חושך, הרי כל ענין ההעלם הוא רק לגבי הזולת שאינו יכול לקבל זאת, ואיך אפשר שמצד טעם זה יוקבע שם חושך על עצם המדריגה, אף שעצם ענינו של ההעלם הוא למעלה מהגילוי. דהנה, ענין העלם וגילוי אינו באופן שענין זה עצמו שהי' קודם בהעלם בא אח"כ לגילוי, וכמו התגלות דבר שהי' מונח בתיבה סגורה, שהדבר עצמו בא לגילוי [שבאופן כזה אזי הגילוי הוא למעלה מענין ההעלם, כיון שאז ישנם בהגילוי ב' המעלות, הן מעלת ההעלם (עצם הדבר שהי' בהעלם) והן מעלת הגילוי], אלא באופן שההעלם נשאר בבחי' העלם, והיינו, שנמשך רק גילוי מן ההעלם, אבל ההעלם עצמו נשאר בהעלמו, וכמשנ"ת במאמרים הקודמים14. וא"כ מובן שההעלם הוא למעלה מהגילוי, ומה שנקרא העלם הרי זה רק לפי שהוא העלם לגבי זולתו. וכיון שבעצם ענינו הרי הוא למעלה מהגילוי, אינו מובן, למה יקרא בשם חושך. וכיון שנקרא בשם חושך, הרי מובן, שענין ההעלם הוא לא רק העלם לגבי זולתו, אלא שבעצם ענינו הוא בבחי' חושך והעלם.

והענין הוא, שבחי' ההעלם הוא בקירוב ודביקות במקורו, ולהיותו בקירוב למקורו הרי הוא בהעדר ההתפשטות, ולכן הוא בבחי' חושך בעצמו שאינו בבחי' מציאות אור. וזהו ג"כ הסיבה לכך שאינו מתגלה גם לזולתו. וע"ד איידי דטריד למבלע לא פליט15, דכיון שהוא טריד למבלע, הרי הוא בביטול כל חושיו, ואינו שייך להשפיע כלל, וכמו ברב ותלמיד, משפיע ומקבל, שכאשר התלמיד טרוד בקבלת השכל מהרב, אזי הוא בביטול והעדר המציאות, עד שאינו שייך להשפיע כלל. וכן הוא בתחלת ענין המקבלים, דהיינו ספירת המלכות, שהדוגמא לזה בהבריאה למטה הו"ע הלבנה. דהנה, ענינו של הירח הוא להאיר על הארץ (דאף שנאמר16 ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים גו' ויתן אותם אלקים ברקיע השמים, הרי סיומא דקרא הוא להאיר על הארץ), ובאור הירח יש כמה חילוקים ושינויים, לפעמים הוא בתכלית המילוי והשלימות, ולפעמים נתמעט אורה, ועד שלפעמים היא מתעלמת לגמרי, וכמו בער"ח ור"ח שאז היא בהעלם לגמרי, וגם ברגע המולד הרי היא רק נקודה בלבד. ושינויים אלה הם לפי אופן קירובה וריחוקה ממקורה שהוא אור השמש, שהרי הלבנה אין לה אור מעצמה, אלא שאור השמש מאיר על ידה, ולכן, כאשר הלבנה היא בקירוב להשמש, הרי היא בהעדר ההתפשטות, וכל מה שהיא מתרחקת יותר מהשמש מתפשט יותר מציאותה. וכשם שהוא באור הלבנה שהוא המקבל, כן הוא גם באור השמש שהוא המשפיע, דהנה, באור השמש יש אור המתפשט ואור הכלול, והרי דוקא כאשר האור יוצא מחוץ למקורו בעצם השמש אזי הוא מאיר ומתפשט, משא"כ כשהוא כלול במקורו בעצם השמש אזי אינו עולה בשם אור כלל. והדוגמא מזה יובן בספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום17, ורק מקבלת מבחי' ז"א, שכאשר היא בקירוב להז"א, אזי היא בתכלית הביטול, ונעשית נקודה תחת היסוד18, וכאשר היא מתרחקת מהז"א, אזי נעשית ראש לשועלים להשפיע אור בבי"ע. וכשם שהוא בספירת המלכות, כך הוא גם במדריגות עליונות יותר, שכל שהוא בבחי' קירוב יותר לבחי' עצמות א"ס הרי הוא יותר בבחי' ביטול המציאות ובבחי' חושך בעצמו. וכמאמר19 כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות, והיינו שעם היותו כתר עליון, ראשית לכל הספירות, ובזה גופא הוא בחי' אור צח ומצוחצח, מ"מ, אוכם הוא, שזהו מצד הביטול קדם עילת העילות, וכמאמר20 כל נהורין מתחשכן קמי', קמי' דוקא. וכן הוא בכללות ענין האור למעלה, שדוקא כאשר מתרחק ממקורו אזי נעשה בבחי' מציאות אור, משא"כ כשהוא בקירוב וכלול במקורו אזי אינו בבחי' מציאות אור כלל, וכדאיתא בזהר21 לאו אינון נהורין. ואין זה סותר להידוע בענין עולם האצילות שפירוש תיבת אצילות הוא מלשון אצל וסמוך22, ומ"מ ענין האצילות הוא גילוי ההעלם23. דהנה ידוע ההפרש בין הלשון אור להלשון אצילות, שהלשון אור מורה על הגילוי כמו שהוא מצד המקור, היינו כמו שהוא בקירוב למקורו, משא"כ אצילות ענינו הוא הגילוי כמו שהוא מרוחק דוקא, שלכן נקרא אצילות בשם עולם, עולם האצילות. אמנם אמיתית ענין האור הוא בהיותו בקירוב וכלול במקורו, שאז אינו בבחי' מציאות אור כלל. ומכל זה יובן בענין בחי' חושך, שנקרא בשם חושך לא רק מצד ההעלם לגבי הזולת, אלא הוא בבחי' העלם וחושך מצד עצמו, והו"ע הביטול והעדר המציאות מצד הקירוב למקורו. וזהו יוצר אור ובורא חושך, דיצירה שהיא בריחוק היא בחי' אור, משא"כ הבריאה שענינה הוא היש הראשון שקרוב אל האין ומאיר בו האין, הנה היש הראשון שנושא האין האלקי עליו, אינו בבחי' ישות כלל, דמאחר שהוא בקירוב להאין, הרי לא שייך שם שום התפשטות כלל, ולכן הוא בחי' חושך.

וע"פ כל זה יובן בענין אברהם ויצחק, אור דא אברהם וחושך דא יצחק, שעבודת יצחק בבחי' חושך היא נעלית יותר מעבודת אברהם בבחי' אור, כי ענין האור והגילוי מורה על הריחוק, משא"כ ענין החושך הוא מצד הקירוב. והיינו, שעבודת אברהם ויצחק היא בבחי' רצוא ושוב. עבודת אברהם היא בבחי' שוב והמשכת אלקות למטה במקום הריחוק, ועבודת יצחק היא בבחי' הגבורות והרצוא לצאת מגדר הכלים, שזה מורה על הקירוב למקורו, ומצד הרגש מקורו הרי הוא בבחי' ביטול וחושך.

ד) אמנם עפ"ז צריך להבין מ"ש אלה תולדות יצחק בן אברהם, שמזה מובן שהעבודה דאברהם קודמת להעבודה דיצחק, והרי ע"פ משנת"ל שאברהם הוא בחי' שוב ויצחק הוא בחי' רצוא, נמצא שעבודת יצחק קודמת לעבודת אברהם, כידוע שבתחלה צ"ל העבודה דרצוא ואח"כ העבודה דשוב. אך הענין הוא, שהסדר המבואר בכ"מ שתחלה הוא רצוא ואח"כ שוב, הרי זה מצד הנבראים דוקא, דסדר עבודת הנבראים הוא תחלה רצוא ואח"כ שוב. אמנם סדר המשכת האלקות מלמעלה למטה הוא באופן שתחלה הוא הגילוי ואח"כ הוא ההעלם, וכדאיתא בע"ח24 שבעקודים הוא בחי' מטי ולא מטי25, והיינו שתחלה הוא הגילוי (מטי) ואח"כ הוא ההעלם (לא מטי). וכיון שענינם של האבות הוא המשכת האלקות מלמעלה למטה, לכן נאמר יצחק בן אברהם, שתחלה הוא ענינו של אברהם, גילוי, ואח"כ ענינו של יצחק, העלם. אך עדיין צריך להבין, הרי גם בענין המשכת אלקות מלמעלה למטה מצינו שההעלם קודם, שזהו שבתחלה צמצם אורו הגדול על הצד, ואחרי הצמצום נמשך גילוי אור הקו. אך הענין הוא, שקדימת הצמצום אל הגילוי הוא בענין ההמשכה מבחי' האור הכלול בעצמותו, והיינו, שבכדי שיתחדש כל ענין הגילויים, הוצרך להיות הצמצום תחלה ואח"כ ענין הגילוי [ואע"פ שגם במדריגה זו קדם האור והגילוי אל הצמצום והתעלמות האור, דמזה גופא שהצמצום הי' בהאור מובן שהאור והגילוי קדם אל הצמצום, מ"מ, הרי כללות האור שקודם הצמצום שהוא אור הכלול בעצמותו, אינו בבחי' אור וגילוי כלל, וכנ"ל דלאו אינון נהורין. ועוד זאת, שגם האור ששייך לגילוי, הי' כלול בו כוונת הצמצום, והיינו, שזה גופא שנמשך האור באופן כזה שיתעלם ע"י הצמצום, הרי זה לפי שכוונת הצמצום קדם אל האור והגילוי26. וזהו שהגבורות בשרשם קודמים לחסדים27]. אבל לאחרי שהאור בא כבר לכלל ענין הגילויים, אזי הסדר הוא באופן דמטי ולא מטי, תחלה גילוי ואח"כ העלם. ולכן, אצל האבות שענינם הוא המשכת וגילוי אלקות מלמעלה למטה, הסדר הוא יצחק בן אברהם, תחלה אברהם ואח"כ יצחק.

ה) וביאור ענין עבודת אברהם ויצחק כמו שהוא בעבודת כאו"א מישראל, הו"ע העבודה דאהבה והעבודה דיראה, שהרי אהבה ויראה הם הפנימיות דחסד וגבורה28, דאהבה היא פנימיות החסד, וכמו שאנו רואים שסיבת המשכת החסד היא מצד הרגש האהבה לדבר הנאהב, וכמו"כ הוא גם בענין היראה. ולכן, ענינם של אברהם ויצחק, חסד וגבורה, כמו שהוא בעבודה, הו"ע אהבה ויראה, שעבודת אברהם היא העבודה דאהבה, ועבודת יצחק היא העבודה דיראה. דהנה, האהבה היא בחי' ריחוק, שהרי האהבה באה בסיבת הריחוק, דלהיותו רחוק מהדבר, הרי הוא אוהב את הדבר. והיראה היא בחי' קירוב, לפי שבאה בסיבת הקירוב, וכמו לע"ל דכתיב29 לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד הוי' והדר30 גאונו, והיינו שמצד עוצם הגילוי אלקות בקירוב, תפול היראה כו'. ולכן, האהבה שהיא בחי' ריחוק היא בבחי' שוב, שענין השוב הוא ההמשכה בדברים הגשמיים במקום הריחוק. והיראה שהיא בחי' קירוב היא בבחי' רצוא, שרוצה להיות במקום הקירוב, להכלל במקורו, ביטול המציאות.

והענין בזה, דהנה כתיב31 ואהבת את הוי' אלקיך, וידועה הקושיא32 איך שייך ציווי על אהבה שהיא מדה שבלב, דממה נפשך, אם ישנה האהבה, הרי ישנה, ואם לאו, לא שייך ציווי לאהוב, וכמו שלא שייך ציווי על הרצון לרצות כו'. ובמק"א מבואר שהציווי הוא על ההתבוננות, שזהו מ"ש33 שמע ישראל גו' הוי' אחד, דכיון שמוחו ברשותו שייך ציווי על ההתבוננות, וע"י ההתבוננות יבוא במילא לאהבה, והיינו לפי ששכל ומדות הם עילה ועלול, ולכן, כאשר העילה תהי' בשלימות אזי במילא יבוא העלול. אך עדיין אינו מובן, שהרי לפי הנ"ל הציווי הוא על ההתבוננות והאהבה באה בדרך ממילא, ואילו לשון ואהבת משמע שהציווי הוא על האהבה עצמה. אך הענין הוא34, שהציווי ואהבת הוא שהאהבה תהי' בבחי' שוב והמשכה למטה. דהנה, גם כאשר מתבונן ומתעורר באהבה, הרי אפשר שאהבתו תהי' בבחי' רצוא בלבד, כמו בן עזאי שהציץ ומת35, וכמו בני אהרן שנאמר בהם36 בקרבתם לפני הוי' וימותו, שהו"ע התהו, וא"כ אין זה לפי הכוונה, דלא תהו בראה אלא לשבת יצרה37. ועל זה שייך ציווי, שלאחרי הרצוא יהי' בחי' שוב.

וזהו שדרשו רז"ל38 בפירוש ואהבת שיהא שם שמים מתאהב על ידך, היינו שהאהבה תבוא באיזה ענין של פועל, בבחי' שוב. והענין בזה, דהנה שמים הוא בחי' ז"א דאצילות, וכמ"ש39 ואתה תשמע השמים, ב.שמים לא כתיב, שהרי את השמים ואת הארץ אני מלא40, כי אם ה.שמים, היינו שהשמיעה תפעל בבחי' שמים שהוא ז"א דאצילות, וכדאיתא בזהר41 דשמים הוא אש ומים, חסד וגבורה, בחי' ז"א. ושם שמים הוא הכלי והמקבל דבחי' ז"א, והוא בחי' המלכות. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיומשך האור בבחי' ז"א ובבחי' מלכות עד שיומשך האור למטה. וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל42 הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם שנאמר43 אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם, דמהלך ת"ק שנה היינו בחי' ז"א, שהרי העיקר דז"א הוא ה' ספירות, וכמו שהם כלולים מיו"ד ויו"ד כלול מיו"ד, הרי זה בחי' ת"ק, ולקנות לו שם היינו בחי' מלכות, והלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, היינו, שיומשך האור בז"א ובמלכות. והמשכה זו היא ע"י עבודת האדם באהבה, שעי"ז מתאהב שם שמים, שנמשך האור בז"א ומלכות. והענין בזה, דאע"פ שיש למעלה מציאות הספירות ז"א ומלכות, מ"מ, יש צורך בעבודת האדם להמשיך בהם גילוי האור. דהנה ידוע ההפרש בין זמן הבית לזמן הגלות, שבזמן הבית הי' מאיר גילוי אלקות, אמנם בזמן הגלות קוב"ה סליק לעילא ולעילא44, ומזה מובן שיכול להיות מציאות הספירות, ומ"מ לא יהי' בהם אור וגילוי, וכמאמר45 וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, כולהו שמהן היינו לא רק בחי' המלכות אלא גם בחי' ז"א, שהם ז' שמות שאינם נמחקים46, ובפרטיות יותר כדאי' בפרדס47 שיש עשר שמות שהם הכלים דע"ס, ועז"נ אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, שהגם שהספירות ישארו במציאותם, מ"מ לא יהי' בהם גילוי כלל, וכמו הגוף שנשאר בקיומו לפי שיש בו חיות מצד עצמו אבל אין בו אור הנפש, כך גם למעלה אפשר שהכלים יהיו במציאותם אבל לא יהי' בהם גילוי כלל [ומ"מ נמשך מהם חיות העולם, שהרי התהוות העולמות וחיות העולמות הוא מבחי' הכלים, וכמאמר איהו וחיוהי חד לברוא בהן וע"י מאין ליש כו', ולמ"ד כלים דזו"נ נעשים נר"נ לבי"ע, אלא שכאשר האור מאיר בגילוי בהכלים אז הוא גילוי אלקות בעולם, וכאשר האורות מסתלקים אז הוא בחי' העלם בעולם]. ולזה צריך העבודה דנש"י שיהי' שם שמים מתאהב, היינו, להמשיך גילוי אוא"ס בבחי' ז"א ומלכות, עד שיאיר האור למטה.

וזהו מ"ש48 אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד כי נכון היום. והענין בזה, דהנה הקב"ה נקרא צדיק, כמ"ש49 צדיק הוי' בכל דרכיו, והיינו לפי שכל ההמשכות וההשפעות מלמעלה הם בדרך צדקה בלבד שמשפיע לעניים ושפלים, שהרי הכל עניים ושפלים אצלו ית'. והיינו ע"י הצדקה למטה שנותן האדם למאן דלית לי' מגרמי' כלום, שעי"ז נמשך בחי' הצדקה מלמעלה. וזהו מ"ש50 צדיק הוי' צדקות אהב, וכדאיתא במדרש51 כל אומן שונא את בני אומנתו, אבל הקב"ה צדיק הוי' צדקות אהב, ואדרבה, ע"י העבודה דנש"י בבחינת צדקה (צדקות אהב), נמשך ענין הצדקה מלמעלה (צדיק הוי'), וכמ"ש52 מגיד דבריו ליעקב, מה שהוא עושה מצוה לישראל לעשות, דהפירוש הפנימי הוא53 שע"י שהוא מצוה לישראל לעשות עי"ז הוא עושה בעצמו, והיינו, שעי"ז שישראל עושים צדקה, דקאי גם על כללות המצוות, כדאיתא בתניא54 שצדקה נקראת בשם מצוה סתם, הנה עי"ז פועלים שיומשך ויאיר אוא"ס בהספירות ז"א ומלכות עד שיומשך למטה. וזהו ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד כי נכון היום, צדיקים לשון רבים, היינו, הצדקה שהאדם עושה למטה והצדקה שלמעלה, היא כאור נוגה, דקאי על האור שנברא ביום ראשון שהי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם עד סופו55, וע"י הצדקה ממשיכים אור זה. והיינו, דכיון שעיקר הכוונה היא להמשיך את האור למטה, לכן צריך להיות המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות דוקא, כי האור דסדר השתלשלות הרי כל מה שנמשך מתמעט אורו, וא"כ אינו מאיר למטה, ולכן צריך להמשיך האור שלמעלה מהשתלשלות, שעי"ז נמשך האור עד למטה מטה, שזהו מסוף העולם ועד סופו. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שע"י העבודה בתומ"צ ממשיכים את האור למטה. ומכל זה מובן שעבודת האהבה היא בבחי' שוב.

אמנם עבודת יצחק היתה בדרך העלאה מלמטה למעלה, ולכן היתה עבודתו בחפירת בארות, דהיינו להסיר את האבנים והעפר וכל הדברים המעלימים ומסתירים על המעיין, ועי"ז מתגלה מקור מים חיים, וידוע דמקור מים חיים הוא אלקות, כמ"ש56 מקור מים חיים את הוי', ועל זה הוא ענין העבודה, להסיר את כל המעלימים ומסתירים על בחינת מקור מים חיים בכדי שיתגלה בחי' מים חיים, כפי שנובעים ופורצים בדרך של העלאה מלמטה למעלה.

ו) אמנם עדיין צריך להבין מהו ההפרש בין עבודת אברהם לעבודת יצחק, דלכאורה היינו הך, דכשם שעבודת אברהם היתה להמשיך אלקות בעולם, כך גם עבודת יצחק היתה להסיר את כל המעלימים והמסתירים בכדי שיתגלה אלקות בעולם, וא"כ מהי הנפק"מ ביניהם. אך הענין הוא, שיש הפרש בין המשכה מלמעלה למטה להעלאה מלמטה למעלה. דהנה, ענין מעלה ומטה אינו בגדר מקום, שהרי ברוחניות בכלל ולמעלה בפרט לא שייך גדר ענין מקום, אלא הכוונה במעלה ומטה הוא בענין המעלה וחשיבות57, סיבה ומסובב. וכמו שכל ומדות שהם מעלה ומטה, לפי שהשכל שהוא עילה הוא העליון, והמדות שהן העלול הן התחתון. ועד"ז הוא גם בענין ההפרש בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, שמדריגת אברהם היתה מלמעלה למטה, היינו, שהמשיך בחי' המעלה בבחי' מטה במדריגה, ומדריגת יצחק היתה מלמטה למעלה, היינו, שהעלה את בחי' המטה למדריגת בחי' המעלה. ויובן זה ע"ד ההפרש בין הגילויים דמתן תורה להגילויים דלעתיד לבוא, שהגילויים דמ"ת הם בדרך מלמעלמ"ט, כמ"ש58 וירד הוי' על הר סיני, אבל המטה נשאר במקומו ולא נזדכך כלל, שהרי מ"ת הי' נ' יום בלבד אחרי יצי"מ, וא"כ הרי נשארה ההגשמה כו'. וענין זה נעשה בכח הא"ס שהוא כל יכול, שלכן יוכל לירד ולהתגלות למטה, אע"פ שהמטה נשאר בגשמיותו כמו קודם. אמנם הגילויים דלעתיד יהיו באופן דמלמטלמ"ע, שהמטה עצמו יזדכך, ער וועט ווערן אויס מטה, ויהי' כלי לאלקות. ולכן אמרו שלע"ל יהי' הגוף ניזון מן האלקות, והיינו שהגוף יזדכך כ"כ עד שיהי' כלי לאלקות להיות ניזון מן האלקות59. וכללות החילוק בין ב' אופנים הנ"ל הוא כמשל הידוע60 משני בני אדם שאחד עומד בראש ההר ואחד עומד בבקעה, שההתחברות שלהם יכולה להיות בב' דרכים, או שהעליון יורד למטה או שהתחתון יעלה למעלה. וההפרש בזה, שבירידת העליון למטה אין קשיים כלל, דמאחר שהוא העליון, הרי מי יאמר לו מה תעשה, וביכולתו לירד עד כמה שהוא רוצה. אמנם בנוגע לעליית התחתון למעלה דרושים כמה תנאים, וכמ"ש61 מי יעלה בהר הוי' גו' נקי כפים ובר לבב וגו' (ככל התנאים שחשיב שם), והיינו לפי שענין ההעלאה הוא באופן שהמטה עצמו נזדכך. ומזה מובן שהעבודה מלמטלמ"ע היא עבודה נעלית יותר מאשר העבודה מלמעלמ"ט, כי, בעבודה מלמעלמ"ט, מאחר שהמטה עצמו לא נזדכך, ורק שמאיר בו אור בדרך מלמעלמ"ט, אזי אפשר שמצד התגברות החומריות יסתלק האור, וע"ד מארז"ל62 כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה. משא"כ בהעבודה מלמטלמ"ע, הנה מאחר שהמטה עצמו נזדכך, אזי נשאר האור בקיומו. וזהו גם החילוק בין הגילויים דמ"ת להגילויים דלעת"ל, שלאחרי הגילויים דמ"ת הי' עוד גלות כו', משא"כ הגילויים דלע"ל הם קיימים לעד ולעולמי עולמים. וכמו"כ הוא גם ההפרש בין העבודה דאברהם להעבודה דיצחק, שעבודת אברהם שהמשיך אלקות מלמעלמ"ט לא פעלה זיכוך המטה, ועבודת יצחק מלמטלמ"ע פעלה זיכוך המטה להיות כלי לאלקות, שזהו"ע דחפירת בארות, להסיר את החומריות כו'. ואע"פ שגם אברהם חפר בארות, הרי אחרי מות אברהם סתמום פלשתים63, והיינו לפי שעבודת אברהם היתה רק בדרך גילוי אור עליון, ללא זיכוך המטה, ולכן נסתלק האור. משא"כ הבארות דיצחק לא שייך שיסתמום פלשתים, לפי שעבודת יצחק היתה בדרך העלאה לפעול זיכוך בהמטה עצמו.

ז) והנה גבי בארות דיצחק כתיב64 ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו, שמות דיצחק מלא וא"ו, וכשמת דאברהם חסר וא"ו. ולכאורה אינו מובן, הלא ידוע בענין אות וא"ו שמורה על המשכה מלמעלמ"ט65, וכיון שאברהם ענינו המשכה ויצחק ענינו העלאה, הול"ל ביצחק שמת חסר וא"ו, ובאברהם שמות מלא וא"ו. אך הענין הוא, דכשם שאות וא"ו הו"ע ההמשכה, כמו"כ מצינו שגם ענין ההעלאה הוא באות וא"ו, וכמבואר בלקו"ת66 בענין המסעות, שכל העלאה מלמטלמ"ע היא ע"י שם מ"ב, שהוא ו' פעמים ז' או ז' פעמים ו', ונמצא שגם ההעלאה היא ע"י וא"ו. והענין הוא, דהנה איתא בזהר67 ע"פ68 ונתתם לי אות אמת, דא אות וא"ו, וכתיב69 קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו, שהכתוב מדבר בענין הקריאה שמלמטלמ"ע ובפרט בעבודת התפלה שהיא מלמטלמ"ע, ואומר על זה באמת, שהוא אות וא"ו, לפי שגם ענין ההעלאה הוא בוא"ו. והענין בזה, שע"י ההעלאה בעבודת הבירורים בדרך מלמטלמ"ע, אזי מגיעים וממשיכים בחי' אמת דא אות וא"ו. והיינו, שכאשר ההמשכה היא מצד עצמה בדרך מלמעלמ"ט, אזי אין קיום לההמשכה, כיון שהמטה אינו כלי להמשכה זו (וכנ"ל בענין הבארות דאברהם), אמנם כאשר יש תחלה העלאה מלמטלמ"ע, וההעלאה גורמת ההמשכה, אזי ההמשכה היא בחי' וא"ו דא אות אמת, שיש קיום לההמשכה, לפי שבאה ע"י עשיית כלי. ובעומק יותר, שע"י עבודת הבירורים שמבררים את החושך עצמו ומהפכים אותו לאור, מגיעים וממשיכים מבחי' נעלית יותר, בחי' ישת חושך סתרו70. והיינו שכאשר ההמשכה היא מצד ההעלאה, אזי ההמשכה היא מבחי' נעלית יותר, שלא שייך בה שינוי והפסק כלל, שזהו"ע וא"ו דא אות אמת.

וזהו ג"כ מה שמבואר בתו"א דפרשה זו (פ' תולדות)71 בענין מ"ש אלקינו ואלקי אבותינו [דלכאורה אינו מובן72, הרי אלקינו הוא אלקי כל ישראל, וא"כ, מצד סדר הדורות הול"ל תחלה אלקי אבותינו ואח"כ אלקינו. אך הענין הוא], שאבותינו הוא בחי' המוחין, החל מאברהם שהוא בחי' החכמה, תחלת ענין ההמשכה. ובכדי שיתהוה בחי' חכמה הרי זה ע"י הצמצום דוקא, שהרי לגבי מהותו ית' חכמה ועשי' שוין, כמ"ש73 כולם בחכמה עשית, ולכן התהוות החכמה היא ע"י הצמצום. וזהו אלקינו ואלקי אבותינו, אלקינו הו"ע הצמצום, וע"י הצמצום נעשה ענין ההמשכה, שזהו"ע ואלקי, שהוא"ו מורה על ההמשכה, להיות בחי' אבותינו, התהוות המוחין. ואומר על זה אלקינו, אלקה שלנו, והיינו שהגורם להיות כללות ענין הצמצום (בשביל המשכת החכמה), הרי זה ישראל, שבשביל ישראל נעשה כל ענין הצמצום וההמשכה. וכמ"ש74 בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו ראשית, דבראשית הוא בחי' חכמה, כמ"ש75 הוי' קנני ראשית דרכו, והתהוות החכמה היא ע"י הצמצום דשם אלקים, כמ"ש בראשית ברא אלקים, הנה כל זה הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית. והיינו, שכללות ענין ההמשכה הוא מצד עבודת ישראל בדרך מלמטלמ"ע. וכמבואר במ"א76 בענין במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים77, דהגם שהמשכת האור היא בדרך מלמעלמ"ט, מצד כי חפץ חסד הוא78, מ"מ, זה גופא שחפץ חסד הוא, הרי זה לפי שעלה לפניו התענוג דעבודת נש"י שתהי' עבודתם בדרך מלמטלמ"ע, ומצד זה הוחלט שיהי' חפץ חסד. ונמצא, שכללות ענין ההמשכה הוא בשביל העבודה. והיינו, דבכדי שתהי' אתעדל"ת צריך להיות נתינת כח על זה מלמעלה, והו"ע האתעדל"ע שמביאה לאתעדל"ת, אמנם באמת הרי האתעדל"ת קודמת, לפי שהיא עיקר הכוונה שבשבילה היא ההמשכה דאתעדל"ע. ולכן, כאשר ישנה העבודה בדרך מלמטלמ"ע, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן נעלה יותר, וכנ"ל בענין וא"ו דא אות אמת, שכאשר ההמשכה באה מצד העבודה, אזי יש לההמשכה קיום, כי היא בחי' נעלית יותר. וזהו ג"כ ההפרש בין העבודה דאברהם להעבודה דיצחק בענין האהבה, שאברהם הוא בחי' אהבת עולם, ויצחק הוא בחי' אהבה רבה79, דאהבת עולם היא בגדר הכלים, אבל אהבה רבה היא בחי' רצוא למעלה מגדר הכלים, ובבחי' אהבה רבה אין שייך הפסק כלל, כמ"ש בתו"א80 ד"ה חכלילי עינים מיין.

ח) אמנם בכדי שתהי' ההעלאה מלמטה למעלה צריך להיות תחלה המשכה מלמעלה, שזהו"ע האתעדל"ע שקודם האתעדל"ת, שהיא הנתינת כח והיא המביאה את האתעדל"ת. וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם, שבכדי שתהי' ההעלאה דיצחק, צ"ל תחלה ההמשכה דאברהם. ואח"כ נאמר אברהם הוליד את יצחק, היינו, שמלבד האתעדל"ע שקודם האתעדל"ת (יצחק בן אברהם), צ"ל גם אתעדל"ע לאחר האתעדל"ת, שעי"ז תהי' העלי' בשלימות. והענין בזה, שהבירור והעלי' מלמטלמ"ע הוא בבחי' שם ב"ן, ולאח"ז צריך להיות בירור שני, והוא ע"י ההמשכה דשם מ"ה לברר את העלאת מ"ן שנעשה מהבירורים דשם ב"ן, בכדי שיהי' הבירור בשלימות. אמנם תכלית הכוונה הוא בענין ההעלאה דיצחק, והו"ע הבירור והזיכוך של המטה גופא, ובשביל ענין העלי' נעשה כל ענין ההמשכה דאברהם כנ"ל. ולכן לעתיד לבוא כתיב81 אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, ורק ליצחק יאמרו כי אתה אבינו, לפי שתכלית העילוי דלעתיד הוא שהמטה גופא יזדכך להיות כלי לאלקות כנ"ל. והנה, העילוי דלעת"ל שאז יהי' הזיכוך בהעולם עצמו, הרי זה בא מצד העילוי שיהי' בהתורה דלעתיד לגבי מ"ת. דהנה, ידוע ההפרש בין משה רבינו למשיח82, שבמ"ת שהי' ע"י משה נתגלה רק גליא דתורה בלבד, ופנימיות התורה נשארה בהעלם, אמנם לעתיד כתיב83 ישקני מנשיקות פיהו, שהו"ע התגלות רזין דרזין84. וזהו שמלך המשיח ילמוד עם כל ישראל גם עם האבות ומשה רבינו, שיגלה להם הפנימיות, והו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד, והרי טעמי תורה אינם בחי' טעם ושכל, כי אם טעם ותענוג, בחי' פנימיות עתיק. וכידוע שעכשיו כל הגילויים הם רק מבחי' חיצוניות עתיק, ולעתיד לבוא יהי' הגילוי דפנימיות עתיק85, בחינת עדן שלמעלה מג"ן סדרים דאורייתא, שעדן הוא בחי' פנימיות אבא פנימיות עתיק86. ועל בחינה זו כתיב87 עין לא ראתה גו', שאפילו האבות ומשה רבינו לא השיגו בחי' זו, וגילוי בחי' זו יהי' רק לעתיד ע"י מלך המשיח. ועז"נ87 יעשה למחכה לו, למאן דדייקין במילי דחכמתא88, שהו"ע היגיעה ועבודת הבירורים בדרך מלמטה למעלה, שעי"ז מזככים את העולם שנעשה כלי לאלקות, עד שיהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר89.