והניף ידו על הנהר, אחרון של פסח, ה'תשי"א

בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשי"א

(הנחה בלתי מוגה)

והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים1, דפסוק זה קאי על משיח, כמ"ש לעיל מיני'2 ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים וגו'. וצריך להבין מהו ענין והריחו ביראת הוי', שעל זה אמרו רז"ל3 דמורח ודאין, דלכאורה אינו מובן, הלא ענין הדין הוא בירור הדבר, ומה שייך ענין זה לריח. וגם צריך להבין מה שענין זה הוא עיקר מעלתו של משיח, שלכן, כאשר הוצרכו לנסות את משיח בדקו אי מורח ודאין3, והיינו, שכל המעלות דרוח חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת ה', אינם מספיקים עדיין, אלא עיקר המעלה היא והריחו ביראת הוי', דמורח ודאין. ומטעם זה הנה בכל שאר המעלות דמשיח, ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', נאמר רק ענין החיוב, אבל בענין והריחו ביראת הוי', נאמר גם ענין השלילה, לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, שמזה מוכח שעיקר מעלתו של משיח היא בענין זה.

ב) וביאור הענין4, דהנה אמרו רז"ל5 איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח. וזהו ההפרש בין אכילה ושתי' לריח, שאכו"ש הם דברים שהגוף נהנה מהם, משא"כ ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו. ולכן חלוקים הם באופן פעולתם בהתקשרות הנפש בגוף. דהנה, הנפש בעצם מהותה היא רחוקה מן הגוף, והתקשרותה בגוף היא רק בכח המפליא לעשות6, שמקשר רוחניות וגשמיות. ולכן יכולה להיות לפעמים חלישות או התעלמות בהתקשרות זו. ועל זה היא פעולת האכילה ושתי', לחזק את התקשרות הנפש בגוף. וכידוע הפירוש7 בכתוב8 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, שהכוונה בזה היא למוצא פי הוי' שבלחם, היינו הניצוץ האלקי שבלחם, שהוא מחי' את האדם, דכיון שבשרשו הוא בבחינת אור פנימי, לכן בכחו לחזק את התקשרות הנפש בגוף בבחי' חיות פנימי. אמנם, בהסתלקות הנפש מן הגוף, כמו בהתעלפות רח"ל, אזי אין מועיל אכילה ושתי', כי אם ריח דוקא, שבכחו להמשיך את עצם הנפש, כיון ששרש הריח הוא מבחי' אור מקיף. וזהו גם הטעם שהריח אינו פועל חסרון כלל בעצם הדבר, שלכן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה9, להיותו בחי' אור מקיף בלבד. ולהיותו בחי' אור מקיף בכחו להגיע ולהמשיך מעצם הנפש. ולכן הדין הוא שמי שנפלה עליו מפולת צריכים לבדוק אותו עד חוטמו10, ואיתא בבחיי11 הטעם על זה, דכשם שהמשכת הנפש בגוף הוא ע"י החוטם, כמ"ש11 ויפח באפיו נשמת חיים, כמו"כ גם סילוקה הוא ע"י החוטם, ולכן, גם אם בדקו את כל האברים, ואפילו הלב, ולא מצאו בהם חיות, אין זה מספיק, אלא צריך לבדוק עד החוטם, כי, כאשר יש חיות בחוטם שהוא החיות העצמי, אזי אפשר להמשיכו בגילוי ע"י פעולות שונות. וזהו גם מה שהחוטם הוא שער המוחין12, שהכוונה בזה היא לפנימיות המוחין, שהרי מחלקים שהחוטם הוא שער המוחין דוקא, ואילו שער הלב הוא הפה, שהו"ע הדיבור, שהתגלות המדות היא ע"י הדיבור, וגם גוף ועצם הדיבור שרשו מהבל הלב, ולכאורה, הדיבור הוא ג"כ שער המוח, שהרי התגלות השכל היא ע"י הדיבור, אלא שההתגלות שע"י הדיבור הו"ע חיצוניות המוחין שזהו השכל, שהשפעת השכל היא השפעה חיצונית בלבד, שלכן השפעת השכל היא רק למי שהוא בר שכל מצד עצמו, אבל מי שאינו בר שכל לא תועיל לו השפעת השכל, כי השפעת השכל אינה מחדשת דבר, להיותה השפעה חיצונית בלבד. ומה שאומרים שהחוטם הוא שער המוחין, הכוונה היא לפנימיות המוחין.

והנה13 בחוטם עצמו יש ב' מדריגות, כדאיתא באד"ר14 שבחוטם יש שני נקבים, נקב הימני ונקב השמאלי, מחד נוקבא (נקב הימני) חיין, ומחד נוקבא (נקב השמאלי) חיין דחיין. ומבואר בזה, שבנקב הימני נמשך בחינת המקיף דאור ישר, שמגיע בבחי' חיין, בחי' חיצוניות עתיק, ובנקב השמאלי נמשך בחינת מקיף דאור חוזר, שמגיע בבחי' חיין דחיין, בחי' פנימיות עתיק. וענינו בעבודת האדם, שמקיף דאור ישר ענינו להמשיך גילוי אלקות בהגשמיות, וענין זה מגיע בבחי' חיין, ומקיף דאור חוזר ענינו לעשות את העולם הגשמי כלי לאלקות, וענין זה מגיע בבחי' חיין דחיין. והמשל לדבר בגשמיות, שבהתעלפות רגילה מועיל גם ריח סתם, אבל בהתעלפות חזקה ביותר אינו מועיל ריח סתם, אלא דוקא ריח מדבר שיש בו חימוץ וקיוהא, דבר חריף, שבכחו להשיב את הנפש גם מהתעלפות חזקה ביותר, כיון שמגיע בעומק הנפש יותר. וכן הוא גם בעבודה, שכאשר העבודה היא בדרך אור ישר, שאין העלמות והסתרים כ"כ, אזי מגיעים לבחי' חיין, מקיף דחי', בחי' רעותא דליבא, שעם היותו למעלה מטו"ד, הרי הוא קשור עם טו"ד, שהשכל הוא כלי לבחי' רעו"ד. ודוקא כאשר העבודה היא בדרך אור חוזר, כשיש העלמות והסתרים כו', אזי מגיעים בבחינת חיין דחיין, בחי' פנימיות עתיק.

והנה ההמשכה מבחי' פנימיות עתיק פועלת גם בענין השכל, שנעשה באופן אחר לגמרי, והו"ע פנימיות אבא פנימיות עתיק15. והענין הוא16, דהנה המשכת השכל היא מכח המשכיל. אמנם, המשכה זו אינה בהכרח, וכמו שרואים שלפעמים אין השכל נמשך מכח המשכיל. והעצה לזה הו"ע הרצון, כמאמר רז"ל17 לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ, שהרצון ממשיך את כח המשכיל שיבוא בגילוי. אך לפעמים הנה מפני סיבות שונות, סיבות צדדיות או סיבות פנימיות (כמו טמטום המוח), הרי גם הרצון אינו מועיל שתהי' המשכת השכל. והעצה לזה היא העסק בתורה בקבלת עול, שמכריח עצמו ומוסר את עצמו בכל עצמותו אל הלימוד, ועי"ז נעשה התגלות השכל. אמנם שורש גילוי זה הוא למעלה מכח המשכיל, והוא בחי' אוירא שע"ג קרומא דחפיא על מוחא18, בחי' מוחא דעתיקא, דדעת דעתיק אחזי נהורא בהאי אוירא19, שבוקע את הקרום וממשיך מבחי' חכמה סתימאה, שעי"ז נעשה התגלות השכל באופן נעלה ביותר. וזהו ענין פנימיות אבא פנימיות עתיק, שמצד פנימיות עתיק בהכרח שיומשך מציאות השכל, ושכל זה שנמשך ע"י פנימיות עתיק הוא למעלה מכל הגבלה. והיינו, שהשכל שנמשך מכח המשכיל ע"י הרצון, הרי הוא מוגבל כפי הרצון. וגם השכל שנמשך מצד חיצוניות התענוג (שקשור עם רצון) ה"ה מוגבל לפי מדת השלימות שבשכל שישנה בחיצוניות התענוג. אבל כאשר הלימוד הוא בדרך קבלת עול, שזה ממשיך מפנימיות התענוג, אזי השכל הוא למעלה מכל הגבלה, שאף שנמשך במציאות שכל גלוי, מ"מ אין בו הגבלה.

ג) ועפ"ז יובן שעיקר מעלת המשיח היא בענין הריח, דמורח ודאין, שזהו מצד מעלת ענין הריח שמגיע בהעצם, בחי' פנימיות עתיק, ובאופן שמשם נמשך גם בחכמה ושכל הגלוי, שזהו"ע מורח ודאין, שעם היותו ענין של דין, מ"מ, לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, היינו, שלא ידון ע"פ הבנה והשגה, וגם לא ע"פ השכלה, ואפילו לא ע"פ ראי' דחכמה, כי אם מורח ודאין, שהדין הוא ע"פ ענין הריח שמגיע בהעצם, ומשם נמשך גם בחכמה עד לשכל הגלוי.

וזהו גם תוכן דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו20 בביאור מ"ש במשיח והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, שהמשפט דמשיח יהי' בזה שידע את הסיבות שהביאו את הזולת למצב שנמצא בו, וכמאמר21 אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דהאדם בעצמו מכיר ויודע את הסיבות שהביאו אותו למצבו, וכן צ"ל גם במשפט הזולת, שצריך לדעת את הסיבות שהביאוהו למצב זה, והיינו, שבעצם הוא טוב, ומה שנמצא במצב בלתי רצוי הוא רק מחמת סיבות צדדיות. ובהקדים, שיש חושבים ששיחה אינה אלא דברי דרוש בעלמא. אך באמת הרי שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד, כפי שדרשו חז"ל22 ממ"ש23 ועלהו לא יבול, וכ"ש וק"ו שיחה של רבי, נשיא ומנהיג הדור (שעל זה אין צורך בדרשת רז"ל הנ"ל), ששיחתו מיוסדת על עמקי הקבלה. והיינו ע"פ משנת"ל במעלת ענין הריח שמגיע בהעצם, ובאופן כזה יהי' המשפט דמשיח, שיראה את עצם האדם, שבעצם הוא טוב כו'. ומובן גם ע"פ המבואר במ"א24 בענין מה שאמר ר' יוחנן בן זכאי25 איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, אף שלא הניח דבר קטן ודבר גדול וכו'26, והיינו, לפי שכחות הגלויים אינם מורים על העצם, שיכול להיות שהכחות הגלויים שלו הם כדבעי, ומ"מ העצם הוא בעמקי הקליפות. וראי' לדבר, מיוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי27, דמזה ששימש בכהונה גדולה פ' שנה מוכח שהי' צדיק, שהרי כהן גדול שלא הי' כדבעי והי' נכנס לקדה"ק ביום כיפור לא הי' מוציא שנתו28, ומ"מ, כיון שהעצם שלו הי' בעמקי הקליפות, הנה במשך הזמן נמשך זה גם בכחות הגלויים, עד שלבסוף נעשה צדוקי. ומזה מוכח שכחות הגלויים אינם מורים על העצם. ולכן, מצד ענוותנותו של ריב"ז הי' ירא בנוגע להעצם שלו כו'. ומזה מובן גם לאידך גיסא, שמשיח לא ישפוט לפי המצב החיצוני כו', כי אם לפי העצם, שזהו"ע מורח ודאין.

ד) וזהו גם מ"ש והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים. והענין בזה, דהנה ידוע29, שכשם שענין קריעת ים סוף הי' הכנה למתן תורה, כך גם בקיעת הנהר דלעתיד היא הכנה לגילוי פנימיות התורה ע"י משיח. וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר שבקונטרס חג הפסח30, שענין קריעת ים סוף לא הי' בשביל ההילוך במדבר, שהרי באותו צד שירדו לים באותו צד עלו מהים31, אלא ענין קריעת ים סוף הוא הכנה למתן תורה. דהנה, בענין מ"ת איתא במדרש32 משל למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי כו', ובמ"ת ביטל הגזירה ואמר שהעליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים. וזהו החידוש בקיום המצוות שלאחרי מ"ת, דאף שגם קודם מ"ת הי' ענין קיום המצוות ע"י האבות בדברים גשמיים, כמו הכנסת אורחים דאברהם אבינו וענין חפירת הבארות דיצחק ועבודת המקלות דיעקב, שזה הי' בדברים גשמיים, מ"מ, לא נשארה פעולת המצוה בדבר הגשמי, ופעולת המצוה היתה רק למעלה33. והחידוש דמ"ת הוא שע"י קיום המצוות נעשה שינוי בהדבר הגשמי, ויתירה מזה, שהמשכת הקדושה בדבר הגשמי נעשית כבר כאשר הוכן לעשות בו המצוה, עוד טרם שנעשית בו המצוה, (כמבואר בשערי אורה לאדמו"ר האמצעי בד"ה יביאו לבוש מלכות34). וההכנה לזה היא ע"י ענין קריעת ים סוף, שנעשה בקיעה בהים, בחי' מלכות דאצילות35, שעי"ז נעשה חיבור אצילות ובי"ע. ובזה גופא יש ב' דעות [ובאמת אין מחלוקת בין ב' הדעות, אלא שניהם אמת, שישנם שני הענינים36], דעת האריז"ל37 שקריעת ים סוף הו"ע המשכת האצילות לבי"ע, ודעת הזוהר38 שקריעת ים סוף הו"ע העלאת בי"ע לאצילות. ויש לומר שהוא ע"ד ההפרש בין שני סוגי העבודה אם אלקות הוא הכל או שהכל הוא אלקות39, כידוע שזהו ההפרש בין הרב המגיד ורבינו הזקן40. ולמעלה יותר, הנה הענין דקריעת ים סוף הוא לא רק הבקיעה במלכות דאצילות שהוא הממוצע המחבר בין אצילות לבי"ע, אלא גם הבקיעה בכתר41, שהוא הממוצע בין אצילות והעולמות שלמעלה מאצילות (שזהו"ע ב' הבחי' שבכתר, עתיק ואריך, בחינה תחתונה שבעליון ובחינה עליונה שבתחתון). ולמעלה עוד יותר הענין דקרי"ס הוא הבקיעה בבחי' מלכות דא"ס42, שהיא הממוצע בין האור שלפני הצמצום וסדר ההשתלשלות שאחר הצמצום, וענין הבקיעה הוא שיהי' החיבור דקודם הצמצום ולאחר הצמצום.

והנה כשם שביצי"מ הוצרך להיות הענין דקרי"ס בשביל ההכנה למתן תורה הנגלית, כמו"כ בגאולה העתידה עלי' נאמר43 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שלפני גילוי פנימיות התורה ע"י משיח, צריך להיות ענין בקיעת הנהר. וגם בזה יש ב' שיטות44, אם ענין בקיעת הנהר הוא באופן שהנהר נעשה יבשה, שהו"ע המשכת האלקות למטה, או שישאר נהר אלא שיבקע, שזהו"ע העלאת התחתון. ומהחילוקים שבין קרי"ס לבקיעת הנהר, שקרי"ס ביצי"מ היתה ע"י מטה45, ואילו בקיעת הנהר דלעתיד תהי' ביד46, כמ"ש והניף ידו גו', כי, בתחילת העבודה דעשיית הגשמי כלי לאלקות הוצרכה להיות הבקיעה ע"י מקל דוקא, וכמובן גם ממאמר רז"ל47 על הפסוק48 קח את מטך, כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כך כו'. משא"כ לעתיד לבוא שיהי' סיום וגמר העבודה, אזי לא יצטרך להיות ענין בקיעת הנהר ע"י מטה, כי אם והניף ידו על הנהר, ועי"ז תהי' העלאת הגשמי להיות כלי לאלקות, ועד לאופן שיוכל להיות ראיית מהות האלקות. ובאופן כזה יהי' גם לימוד התורה ע"י משיח שילמד תורה את העם כולו49, דלכאורה, איך יוכל ללמוד עם כל ישראל. אך הענין הוא50, שהלימוד שילמד משיח עם כל ישראל יהי' באופן של ראיית המהות, אשר, בזמן הזה אין לנו שום ציור בזה, כי כל השגתינו היא רק במציאות הדבר אבל לא במהות, ובביאת המשיח יתחדש ענין ראיית המהות.

ה) ובזה יובן51 גם מה שאמרו רז"ל משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא52, דלכאורה מהו ענין התשובה בצדיקים. אך הענין הוא, דהנה ידוע53 שענין התשובה אינו על חטא ועון דוקא, אלא ענין התשובה הוא שתהי' היציאה ממעמדו ומצבו הקודם, עי"ז שלא יהי' שבע רצון ממצבו הקודם. וענין זה שייך גם בצדיקים שלא שייך אצלם ענין של חטא ועון, שהרי גם הם יכולים לצאת ממצבם הקודם, ע"ד מארז"ל54 הי' רגיל ללמוד פרק אחד ילמוד ב' פרקים כו'. ומזה מובן גם בנוגע לענינו של משיח, דכיון שעל ידו יהי' ענין ראיית המהות, ויהי' מורח ודאין, שהו"ע גילוי עצמות ומהות א"ס ב"ה, הרי לגבי העצמות גם במלאכיו ישים תהלה55. ולכן יהי' אז ענין התשובה בצדיקים, שתהי' אצלם היציאה ממעמדם ומצבם הקודם מצד גילוי העצמות שגם במלאכיו ישים תהלה. וזהו גם מ"ש56 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ומבואר בזה57, שמשה ראה את הדור דעקבתא דמשיחא, שלא יהיו שייכים להבנה והשגה, ויהיו אז העלמות והסתרים, ויהי' חושך כפול ומכופל, ומ"מ יקיימו מצוות במסירת נפש, והיינו, שלא זו בלבד שההעלמות לא יפריעו בעבודתם, אלא עוד זאת, שמצד ההעלמות וההסתרים גופא יהי' אצלם התאמצות ותוספת כח, וענין זה פעל ביטול אצל משה. ויש לומר בדרך אפשר בפירוש הדברים, שמשה הרגיש את העילוי דמשיח שהו"ע גילוי עצמות ומהות א"ס ב"ה, שעי"ז אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, וענין זה פעל גם אצל משה תנועת התשובה כו'58.

ו) וזהו גם מ"ש59 אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, שהכוונה בזה, שתהי' ההודאה על זה גופא שאנפת בי. והענין בזה, כמשנת"ל במעלת העבודה דאור חוזר, שדוקא ע"י ההעלמות וההסתרים מגיעים למעלה יותר כו'. ולכן אודך ה' על זה שאנפת בי, כיון שסוף סוף הנה דוקא ע"י העבודה דאור חוזר יהי' הגילוי דמשיח, וזה (און אָט-אָ-דער) שהוא מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו60, את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם61, יוליכנו לקראת הגאולה השלימה והאמיתית62, ותתגלה מעלת העבודה דאור חוזר58, ישוב אפך ותנחמני.