בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"א.
בלתי מוגה
א. בנוגע לפרשת שקלים – מצינו מדרש תמוה ("אַ מאָדנער מדרש")1:
"בפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאילו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין, ממה שקראו בענין, וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש2, שא את ראש לא נאמר, אלא כי תשא".
כלומר, כיון שלא נאמר "שא את ראש" בלשון ציווי, אלא "תשא את ראש" בלשון עתיד, ה"ז רומז גם על הנשיאת ראש שתהי' בעתיד, בכל שנה ושנה, ע"י משה, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא3.
ולכאורה תמוה4: מהו הטעם שדוקא בפרשת שקלים שאל משה להקב"ה מה יהי' בדורות הבאים ("משאני מת"), דלא כבכל הפרשיות שלפנ"ז שלא שאל מה יהי' בדורות הבאים?
ב. ויובן בהקדם ביאור תוכן הענין דמצות מחצית השקל – "ונתנו איש כפר נפשו גו' זה יתנו גו' מחצית השקל גו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"5:
על הפסוק "זה יתנו" – אמרו חז"ל6: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה .. והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו". ובטעם הדבר שהוצרך הקב"ה להראות למשה מטבע של אש – מבואר בתוספות7 ש"תמה (משה) על הדבר, מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו".
ולכאורה אינו מובן8: איך נתיישבה תמיהתו של משה ("מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו") עי"ז שהראה לו הקב"ה "מטבע של אש"?
והענין הוא9 – שבכך שהראה הקב"ה למשה "מטבע של אש", הראה לו, שמחצית השקל שנותנים בנ"י ("זה יתנו גו' מחצית השקל") היא היא "מטבע של אש", שניתנת מתוך חיות ולהט, אש10, דעצם הנפש11, ולכן ה"ז נעשה "כופר נפשו", כלומר, נתינת עצם הנפש, לא רק בחי' נר"נ, אלא בחי' היחידה שבנפש.
ג. עפ"ז יש לבאר הטעם שנתינת מחצית השקל היא באופן ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט":
לכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות עשירות ודלות בענין זה [שהרי בנוגע לעשירות ודלות בענין אחר אין צורך לומר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"], מהו הטעם שהעשיר בענין זה לא ירבה, והדל בענין זה לא ימעיט?
והביאור בזה – שהחילוק דעשיר ודל הוא בנוגע לכחות הגלויים שבנפש, אבל בנוגע לעצם הנפש, בחי' היחידה, שוים עשיר ודל, לדל אין פחות ולעשיר אין יותר. וכמו בגשמיות, שהחילוק דגיבור וחלש הוא בהכחות הגלויים, אבל בהחיות הכללי שוים גיבור וחלש, שהרי גם החלש הוא חי, וגם הגיבור הוא לא יותר מאשר חי.
וכיון שמחצית השקל היא "כופר נפשו", שקשורה עם עצם הנפש (כנ"ל) – ה"ז באופן ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".
ד. על פי זה יש לבאר גם השייכות המיוחדת דפרשת שקלים למשה:
כדי שנתינת מחצית השקל תהי' מצד עצם הנפש, "כופר נפשו" – יש צורך בפעולתו של משה (שאליו נאמר "כי תשא את ראש בני ישראל"), כי דוקא משה יכול לעורר בחי' היחידה שבנפש, שזהו"ע הנשיאת ראש דבנ"י.
וזהו הטעם שבפרשת שקלים דוקא שאל משה להקב"ה מה יהי' בדורות הבאים ("משאני מת") – כיון שלצורך נתינת "כופר נפשו", עצם הנפש, מוכרחת פעולתו של משה דוקא.
ועל זה השיב לו הקב"ה "שא את ראש לא נאמר, אלא כי תשא", לשון עתיד, "כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאילו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן" – שכאשר בנ"י קוראין פרשת שקלים בכל שנה ושנה מתוך חיות (אש) מחודשת, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"12, נעשה הענין דנשיאת ראש ע"י אתפשטותא דמשה שבדור, שמעורר את בחי' היחידה שבנפש.
* * *
ה. מאמר ד"ה כי תשא את ראש בני ישראל.
* * *
ו. (לאחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
במאמרי פרשת תשא שנאמרו ע"י רבותינו נשיאינו – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר – מבוארים אותם הענינים שנתבארו במאמר דלעיל – פעולתו של משה שרועה ומפרנס את האמונה דבנ"י, שעיקרה בבחי' סוכ"ע וכו'.
ובהמשך להמדובר בהמאמר13 אודות מעלת האמונה דבנ"י לגבי אוה"ע שאינם מצווים על השיתוף, לפי ששרשם של אוה"ע הוא מבחינת הדיבור שיש בו התחלקות (שלכן נעשה אצלם התחלקות באלקות) – יש להוסיף, שבא' המאמרים של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (שנאמר גם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר)14, מבאר גם בנוגע למלאכים שהתהוותם מבחי' הדיבור15, (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) אלא, שאינו מסיים שם בנוגע לענין השיתוף.
ולכאורה: איך יתכן לומר דבר כזה (שייכות לענין השיתוף) בנוגע למלאכים?!
– כשלמדתי המאמר עלה בדעתי ביאור הדברים:
בטעם בריאת המלאכים ביום שני ולא ביום ראשון – אמרו חז"ל16 "לא נברא ביום הראשון כלום, שלא תאמר מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה מסדר באמצעיתו, אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי17, מי אתי כתיב, מי הי' שותף עמי בברייתו של עולם".
ויש לומר, שמזה גופא שבריאת המלאכים ביום ראשון היתה יכולה לגרום קס"ד של שיתוף ח"ו, מוכח, שיש למלאכים איזו-שהיא שייכות לענין השיתוף, דאל"כ, לא יתכן שבריאתם תגרום קס"ד לענין של שיתוף18.
ולכאורה, איך שייך אצל מלאכים ענין כזה – שעל ידם יהי' מקום לטעות בענין השיתוף?!
והביאור בזה – כפי שמבאר בהמאמר שהתהוות המלאכים הוא מבחי' הדיבור, ובדיבור יש התחלקות, כנ"ל.
*
ז. דובר לעיל19 שהצורך בפעולת משה שזן ומפרנס את האמונה,
הוא, לפי שהאמונה היא בחי' מקיף, שלכן גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא20, כפי שיכול כאו"א למצוא זה בעצמו (בדקות עכ"פ), ולדוגמא, בבעלי עסקים, שבתחילה מצליחים בעסקם ונותנים צדקה וכו', ואח"כ כשהעסק אינו מצליח כ"כ ("עס איז עפּעס ניט אַזוי"), אזי חושבים תחבולות, ושוכחים שהצלחת העסק תלוי' בנתינת הצדקה וכו'.
ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהתחלת המאמר ד"ה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני21 שבתורה אור ריש פרשת כי תשא,
– ששם חסר המשך הענינים22. – כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר23 שמצד גודל הדביקות של רבינו הזקן באמירת דא"ח הי' לפעמים מתגלגל ("ער פלעגט זיך קייקלען") על הרצפה וממשיך באמירת המאמר תוך כדי גלגול, וה"חוזר" הראשי, ר' פינחס רייזעס24, הי' מתגלגל אחרי רבינו הזקן כדי לשמוע את המשך המאמר. כנראה, שבעת אמירת מאמר הנ"ל לא הי' נוכח ר' פינחס, או שלא עלה בידו להתגלגל אחרי רבינו הזקן... ולכן חסר המשך הענינים –
ש"דרך השם לבני ישראל עם קרובו כשמתעורר למעלה בחי' שמאל דוחה25 מחמת מעשה התחתונים, ויהי להם למושיע .. כי בחי' השמאל דוחה אינה דחי' לגמרי ח"ו, אלא וימין מקרבת25, וזהו וימינו תחבקני" – דלכאורה אינו מובן: איך שייך לטעות ולחשוב על "ימין מקרבת" שזהו "שמאל דוחה"?
ויש לבאר זה ע"פ האמור לעיל בהמאמר – שכאשר רואים שיש מניעה בהצלחת העסק יכולים לחשוב שזהו"ע של דחי', שמאל דוחה, וצריכים לידע שהאמת היא שזהו"ע של "ימינו תחבקני".
ח. וההסברה בזה:
איתא במדרש26 ש"כשהיו יעקב ועשו במעי אמן א"ל יעקב לעשו, אחי, שני עולמות לפנינו, העולם הזה והעולם הבא .. רצונך טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב .. אותה שעה נטל עשו חלקו העוה"ז ויעקב נטל חלקו העוה"ב, וכשבא יעקב מבית לבן וראה לו עשו בנים ובנות עבדים ושפחות, א"ל, יעקב אחי, לא כך אמרת לי שתטול אתה העוה"ב ואני אטול העוה"ז, מניין לך כל הממון הזה וכו'".
מהי באמת הסיבה שנותנים ליהודי (יעקב) גשמיות, עולם הזה? – אין זה אלא בשביל רוחניות, עולם הבא, ובב' אופנים: (א) כדי שיוכל לעסוק בתורה ועבודה ללא בלבולים מדאגת הפרנסה27, (ב) כדי שיעשה מהגשמיות גופא רוחניות28, ע"י נתינת הצדקה29.
ולכן: כשיהודי יודע שהסיבה שהקב"ה הצליחו בעסקו היא בשביל רוחניות, הרי, בראותו שיש מניעה בהצלחת העסק, יודע ומבין בפשטות שהעצה לזה היא – לא חיפוש תחבולות כו', אלא – להתחזק בתורה ועבודה, בנתינת הצדקה וכו'11.
ובסגנון המאמר בתורה אור – שמניעת ההצלחה בעניני העסק אינה ענין של דחי' מקו השמאל, "שמאל דוחה", "שמאלו תחת לראשי" [כלומר: לא זו בלבד שאינה דחי' קיימת ח"ו, אלא אפילו לא דחי' לפי שעה בלבד], אלא אדרבה – זהו"ע של קירוב מקו הימין, "ימין מקרבת", "ימינו תחבקני", כי, מניעת ההצלחה היא באופן ש"ויהי לו למושיע", שעי"ז יתעורר להוסיף בתורה ועבודה, בנתינת הצדקה, ובמילא, יתוסף עוד יותר בהשפעת הקב"ה גם בענינים גשמיים.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"מזונא רויחי", כן הוא גם בנוגע ל"חיי" – שכאשר יש מניעה ח"ו בבריאות, צריך לידע שאין זו דחי' ח"ו מקו השמאל, כי אם "וימינו תחבקני".
ועד"ז בנוגע ל"בני" – שאלה שקיבלו ברכתו של הרבי לזרעא חייא וקיימא וממתינים כל הזמן לקיום הברכה, וכבר התחיל הדבר ("עס האָט שוין געהאַלטן דערביי") ונפסק לפתע, צריכים לידע שאין זו דחי' ח"ו אפילו לשעה, אלא אדרבה – "ויהי להם למושיע", שלאחרי זמן יראו בעצמם שענין זה גופא הי' מצד "וימינו תחבקני".
* * *
ט. דובר אודות מעשה המשכן וכליו שנכתב בפרשיות תרומה תצוה וחזר ונכפל בפרשיות ויקהל פקודי30 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"א ס"ע 195 ואילך31 (ובקיצור באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ד ס"ע קצ ואילך).
* * *
י. דובר לעיל (ס"ג-ד) שגילוי והמשכת בחי' היחידה שבנפש, עצם הנשמה (שהיא למעלה מההתחלקות דעשיר ודל, שהחילוק שביניהם אינו אלא בכחות הגלויים שבנפש) – נעשה ע"י משה דוקא.
וכמשנ"ת לעיל32 שהאמונה דבנ"י בעצמות ומהות א"ס ב"ה נמשכת ומתגלה ע"י משה דוקא, דאף שאמונה זו היא בירושה מאברהם אבינו, ולכן נקראים בנ"י "מאמינים בני מאמינים"33, מ"מ, המשכתה והתגלותה בפנימיות היא ע"י משה דוקא.
וכמבואר במק"א34 שזהו בהתאם להחילוק שבין אברהם למשה, שאברהם אברהם פסיק טעמא בגווייהו35, שיש הפרש בין דרגתו של אברהם כמו שהוא באצילות לירידתו בבי"ע, משא"כ משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו35, שגם בירידתו לבי"ע ה"ה כמו שהוא באצילות ("דער זעלבער משה")36, ולכן על ידו דוקא נעשית המשכת האמונה בעצמות ומהות א"ס ב"ה בפנימיות.
ובפרטיות יותר:
איתא בזהר37 "תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל, ובכלהו סתים וגליא", ומבואר בחסידות38 שגליא דישראל מתקשר בגליא דתורה ועי"ז מתקשר גם בגליא דקוב"ה, וסתים דישראל מתקשר בסתים דתורה ועי"ז מתקשר בסתים דקוב"ה.
וכל זה נעשה ע"י משה – כיון שעל ידו נעשה גילוי והמשכת עצם הנשמה, בחי' היחידה בנפש, שזהו הסתים דישראל, שמתקשר ומתחבר עם הסתים דתורה, פנימיות התורה, ועי"ז גם עם הסתים דקוב"ה, פנימיות ועצמות א"ס ב"ה.
יא. ומזה מובן גודל ההכרח בענין ההתקשרות לרבי – משה שבדור, אתפשטותא דמשה בכל דרא:
ובהקדמה – שאף שהלשון הוא "אתפשטותא דמשה", התפשטות בלבד, מ"מ, כיון שמדובר אודות עצמי, ה"ז באופן ש"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו"39, כך, שגם באתפשטותא דמשה שבדור ישנו כל העצם דמשה.
וע"י ההתקשרות לרבי – משה שבדור, שיש בו כל העצם דמשה – מקשר הרבי את הסתים שבנשמה (ע"י סתים דתורה) עם הסתים דקוב"ה.
ולכן: כל ישראל צריכים לידע שע"י קיום התומ"צ בלבד, ללא התקשרות לרבי, וללא פנימיות התורה שנתגלתה ע"י הרביים, מגיעים אמנם לדרגות הכי נעלות בקדושה, אבל חסרה ההתקשרות דעצם הנשמה עם עצמות ומהות א"ס ב"ה; ובהכרח שתהי' ההתקשרות אל הרבי – משה שבדור, שיש בו כל העצם דמשה – שהוא מקשר את הסתים דישראל, עצם הנשמה, עם סתים דתורה, פנימיות התורה שנתגלתה ע"י הרביים, ועי"ז עם סתים דקוב"ה.
יב. וכשם שהדברים אמורים ברוחניות (שהמשכת עצם הנשמה נעשית ע"י הרבי, משה שבדור) – כן הוא גם בגשמיות:
החיות העצמי (שהוא למעלה מההתחלקות דגיבור וחלש, שהחילוק ביניהם אינו אלא בכחות הגלויים) – התגלותו והמשכתו נעשית ע"י הרבי דוקא, משה שבדור.
כלומר: בנוגע להתפשטות החיות – הרי כשישנו איזה קלקול (לא רק העלם החיות, אלא קלקול בהתפשטות החיות40) יכולים לפנות לרופא, והרופא יכול לעזור; אבל בנוגע לחיות עצמי – לא יכול רופא לעזור, ובהכרח לפנות אל הרבי דוקא, משה שבדור, שיש בו כל העצם דמשה, והוא יכול להמשיך גם חיות עצמי.
ומזה מובן שגם כאשר חוות-דעתו של הרופא היא שפלוני אינו יכול לחיות ח"ו, הרי, בנוגע לחיות עצמי אין הרופא בעל-הבית, וביכלתו של הרבי, משה שבדור, להמשיך חיות עצמי.
יג. בענין ההתקשרות אל הרבי יש תועלת גם בהדיבור על זה – בבחינת "ונשלמה41 פרים שפתינו"11.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יעזור השי"ת שלא יצטרכו להענין ד"ונשלמה פרים שפתינו", אלא הרבי בעצמו – "הרבי שליט"א"42 – יוליכנו לקראת משיח צדקנו43.
הוסיפו תגובה