בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. מבואר בכ"מ1 החילוק בין היו"ט שבחודש ניסן – חג הפסח, והמשכו חג השבועות (שקביעותו אינה תלוי' בכמה ימים לחודש, אלא רק ביום החמישים ממחרת הפסח2 ) – להיו"ט שבחודש תשרי (כידוע ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"3 , ועד"ז בנוגע לכל יו"ט) – שחודש ניסן ענינו עבודת הצדיקים, וחודש תשרי ענינו עבודת הבעלי-תשובה.

אמנם, חילוק זה הוא בכללות, אבל בפרטיות יותר – כידוע שהתורה כללות ופרטות נאמרה4 – ישנו חילוק בין חג הפסח לחג השבועות גופא ביחס להענין דצדיקים ובעלי-תשובה.

ובהקדמה:

ידוע שישנה התכללות בכל עניני תומ"צ, שכל מצוה כלולה מכל שאר המצוות, שלכן הנה "העוסק במצוה פטור מן המצוה"5 , כמבואר בדרושי חסידות6 שהטעם לזה הוא מפני שבכל מצוה כלולים כל שאר המצוות. וכמו"כ כלולים כל המצוות בתורה, עלי' נאמר7 "כל חפצים לא ישוו בה", אפילו חפצי שמים (מצוות)8 , שלכן תלמוד תורה קודם לקיום המצוות, כשאפשר למצוה להיעשות ע"י אחרים9 .

אמנם, נוסף על ההתכללות הנ"ל, יש צורך גם בכל ענין פרטי כפי שהוא בפני עצמו. וכמו בענין המצוות, שבבוא זמנה של מצוה פלונית, הנה קיומה של מצוה פרטית זו הוא העיקר, ואז כלולים בה כל שאר המצוות; וכשם שהדברים אמורים בנוגע לזמן (שנה), כן הוא בנוגע לעולם ונפש, ולדוגמא: מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שדוחה תלמוד תורה9, שקיומה בעולם צריך להיות על ידו דוקא.

ומזה מובן גם בנדו"ד, שאע"פ שחג הפסח וחג השבועות שייכים לעבודת הצדיקים, הנה מצד ענין ההתכללות צריך להיות בהם גם ענין התשובה, ובפרטיות יותר, הנה בין חג הפסח וחג השבועות גופא – שייך חג הפסח לעבודת הצדיקים, וחג השבועות שייך לעבודת הבעלי-תשובה.

ב. והענין בזה:

ע"פ הכלל "מעלין בקודש"10 , מובן, שחג השבועות שבא לאחרי חג הפסח הוא נעלה יותר מחג הפסח.

ובפרטיות יותר – ישנם בזה ב' עליות, עלי' שהיא בסדר והדרגה, ועלי' שהיא למעלה מסדר והדרגה, בלי גבול:

חג השבועות, שהוא ביום החמישים ממחרת הפסח (כנ"ל), קשור עם העבודה דספירת העומר, היינו, שמיום ליום הולכים ומתעלים מדרגא לדרגא – שזוהי העלי' שבסדר והדרגה, שהרי הספירה של כל יום קשורה ובאה בהמשך לספירה ביום שלפניו; ועד שבאים ליום החמישים שהוא כנגד שער הנו"ן11 , שזהי עלי' שלמעלה מסדר והדרגה.

ובפרטיות יותר – הנה בשער הנו"ן גופא מגיעים תחילה לדרגא התחתונה שבו שקשורה וכוללת את כל מ"ט השערים שלפנ"ז, ואח"כ מגיעים לדרגא העליונה דשער הנו"ן שבאין ערוך לגמרי למ"ט השערים שלפנ"ז12 , שזוהי אמיתית העלי' דחג השבועות שלא בסדר והדרגה, בלי גבול.

ג. וענינה של עלי' זו בעבודת האדם הוא – עבודת התשובה:

ענין התשובה הוא – לא כטעות העולם שהתשובה היא רק על חטא ועון13 ,

– דא"כ, לא שייך ענין התשובה אצל צדיקים ובינונים, והרי תשובה היא א' ממצוות התורה [וכידוע שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה במנין המצוות אלא מצות הוידוי14 , ולא מצות התשובה, הרי זה לפי שהיא מ"הציוויים הכוללים התורה כולה" שאינם במנין המצוות15 , ובפרט שלדעת הזהר16 נמנית גם מצות התשובה במנין המצוות], שצ"ל בכל אחד מישראל –

אלא ענין התשובה הוא – השבת הנפש לשרשה ומקורה, כמ"ש17 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה",

וכידוע שיש כמה דרגות בנשמה, כמארז"ל18 שהנשמות חצובות מתחת כסא הכבוד, שזוהי דרגת הנשמה כפי שהיא בעולם הבריאה19 , ולמעלה מזה היא דרגת הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות, שעז"נ20 "נשמה שנתת בי טהורה היא"21 , ועד לדרגת הנשמה כפי שהיא למעלה גם מעולם האצילות, ששם לא שייך לשלול ענין של היפך הטהרה22 – "ישראל וקוב"ה כולא חד"23 ,

ועז"נ "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שענין התשובה הוא להשיב את הנשמה לשרשה ומקורה כפי שהיא בדרגא היותר נעלית.

ומזה מובן, שענין התשובה שייך גם בכל המצוות, שהרי בכל דבר גשמי שבו מקיימים מצוה יש ניצוץ אלקי, וע"י קיום המצוה משיבים את הניצוץ האלקי לשרשו ומקורו – שזהו ענין התשובה. ועד"ז מובן בנוגע לענין התשובה שישנו גם בחג השבועות, זמן מ"ת.

וכללות הענין בזה – שכאשר מתעלים לדרגא נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין ערוך, אזי נעשה הצורך לבטל ענינים כאלו שבדרגא הקודמת לא היו מבלבלים, ואילו עתה, כשנמצאים בדרגא נעלית יותר, הנה גם ענינים אלו הם מבלבלים כו', כידוע הסיפור שמובא בפע"ח24 אודות "חכם גדול .. שרצו להעלותו למחיצה עליונה מאוד, והיו מענישין על דקדוקי מצות, כי בפעם הראשונה אין מענישים על הדקדוקים האלה, רק כשרצו עתה שישיג עלייתו יותר למעלה ממה שהי', אז חוזרין לדון אותו וכו'". ועד"ז בנדו"ד, שהעילוי דחג השבועות קשור עם עבודת התשובה גם בנוגע לענינים שהיו נחשבים רצויים בדרגא הקודמת.

ד. ענין זה – השייכות של חג השבועות לעבודת התשובה – מרומז בכך שחג השבועות נקרא בשם "עצרת"25 :

בביאור הטעם שחג השבועות נקרא בשם "עצרת", איתא בספר קדושת לוי26 (להאוהב ישראל הרה"צ רלוי"צ מבאַרדיטשוב), שזהו לפי שאין בו מצוה חיובית, כמו מצה בחג הפסח וסוכה בחג הסוכות, אלא רק ענין שלילי – שביתה ממלאכה, וענינו בעבודה – ביטול מציאותו, שזהו תוכן ענין התשובה.

וענין זה מתבטא גם בכך שחג השבועות קשור עם ספירת העומר (כנ"ל) – כידוע מ"ש בזהר27 שענין ספה"ע במשך ז' שבועות הו"ע של טהרה ע"ד ספירת ז' נקיים, כמ"ש28 "וספרה לה", שזהו תוכן ענין התשובה.

ויש להוסיף שענין זה מרומז גם בנגלה דתורה – שהרי בימי ספה"ע נאסרו כמה ענינים שמותר לעשותם במשך כל ימות השנה29 , שזהו בדוגמת בעל-תשובה שצריך להתרחק מכמה דברים שמותרים לצדיקים. וכידוע גם מ"ש הרב המגיד30 שמה שאמרו רז"ל31 "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי", הרי זה רק בנוגע לצדיקים, אבל בעל-תשובה צריך לומר "אי אפשי", כיון שעבודתו דורשת הרחקה יתירה כו'.

ה. ועוד ענין בהשייכות של חג השבועות לענין התשובה:

חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", הוא הזמן שבו היתה הבחירה בבנ"י, שלכן, באמירת "ובנו בחרת מכל עם ולשון"32 צריך לכוין על מעמד הר סיני33 .

וידוע מ"ש רבינו הזקן בתניא34 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", כי, ענין הבחירה שייך רק בדברים שהם דומים זל"ז, ואילו בנוגע לדבר שיש בו מעלה יתירה, לא שייך ענין של בחירה, וכיון שכן, הרי מצד נפש האלקית – גם כפי שהיא מלובשת בגוף – לא שייך לומר ענין של בחירה, כיון שנה"א ישנה רק אצל בנ"י, ועכצ"ל, שענין הבחירה בישראל הוא מצד הגוף.

והרי החילוק שבין הנשמה להגוף ביחס לצדיקים ובעלי תשובה הוא – שהנשמה, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"35 , שייכת למדריגת הצדיקים, וזהו ענינו של חג הפסח, שקשור עם ענין האמונה36 ; ואילו עבודת התשובה היא מצד הגוף דוקא, וזהו ענינו של חג השבועות, שבו היתה הבחירה בבנ"י מצד הגוף.

ו. ועוד ענין בזה:

ידוע המבואר בהוספות לתו"א37 "הטעם מה שחג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד, משא"כ בפסח וסוכות שהן ז' ימים, כי בחג השבועות הוא זמן קבלת התורה שהוא בבחי' הכתר, שהוא בחי' יחידה, שלמעלה מהתחלקות ז' מדות שנק' ז' ימים למעלה .. בחי' הכתר שאין בו התחלקות .. כמו עד"מ העיגול שאין בו מעלה ומטה כלל, כידוע בפי' כתר מלשון כותרת שמקיף בהשוואה א' מכל צד כו'".

ולהעיר, שמעיקר הדין הנה בחג השבועות לא היו צריכים לעשות אפילו יו"ט שני של גלויות, שהרי בחג השבועות לא שייך ספיקא דיומא, כיון שקביעותו תלוי' (לא בר"ח סיון, אלא) ביום החמישים ממחרת הפסח, ועד אז, כבר ידעו בכל מקום הודעת שלוחי ב"ד אימתי נקבע ר"ח ניסן וחג הפסח, ורק "כדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים .. שני ימים אפילו יום טוב של עצרת"38 . ובזה מודגש יותר העדר ההתחלקות שבחג השבועות – יום אחד – שנמשך וחודר גם בחוץ-לארץ.

וגם בענין זה מודגשת השייכות לענין התשובה – שהרי גם ענין התשובה הוא למעלה מהתחלקות, "בשעתא חדא וברגעא חדא"39 .

ז. ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר40 אודות החילוק שבין יוהכ"פ וחג השבועות – שבזה גופא מודגשת השייכות דחג השבועות ליוהכ"פ, שגם הוא יום אחד41 , וענינו הו"ע התשובה, ואדרבה, שיש עוד עילוי בחג השבועות לגבי יוהכ"פ – וז"ל:

במוצאי יוהכ"פ יש תקיעת שופר, שזהו סימן לסילוק שכינה42 (כביכול). וכיון שגם במ"ת נאמר43 "במשוך היובל המה יעלו בהר", הי' צריך להיות גם בחג השבועות איזה ענין בשייכות להענין ד"במשוך היובל".

אך הענין הוא – שיוהכ"פ הוא רק בו ביום, עיצומו של יום מכפר44 , והעבודה של יוהכ"פ אינה יכולה להיות במשך השנה; משא"כ חג השבועות, קבלת התורה – הרי זה צריך להיות בכל השנה, ו"במשוך היובל" הוא נתינת רשות לקבל זאת45 .

* * *

ח. האמור לעיל (ס"ז) בנוגע לחילוק שבין יוהכ"פ לחג השבועות – משתקף גם בנגלה דתורה. ובהקדמה:

איתא בגמרא46 : "מר ברי' דרבינא, כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא (חג השבועות) ופוריא (פורים) ומעלי יומא דכיפורי (ערב יוהכ"פ). עצרת, יום שניתנה בו תורה. פוריא, ימי משתה ושמחה כתיב47 . מעלי יומא דכיפורי, דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש48 , וכי בתשעה (הם) מתענין, והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי".

וכן נפסק להלכה בשו"ע49 בנוגע לערב יוהכ"פ – ש"אסור להתענות בו אפילו תענית חלום".

ובשו"ע רבינו הזקן פסק כן גם בנוגע לחג השבועות50 : "אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות, לפי שהוא יום שניתנה בו התורה, וצריך לאכול ולשמוח בו, להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה כו'" – אף שברמ"א ובמג"א לא נזכר דין זה51 .

ט. והנה, בנוגע לאיסור תענית חלום בערב יוהכ"פ, כותב רבינו הזקן52 :

"ומ"מ מי שירצה להתענות על חלומו עד סעודה המפסקת, אין למחות בידו, לפי שעיוה"כ אינו דומה לשבת שנאמר בו53 וקראת לשבת עונג, ולפיכך אסור להתענות בו אפילו שעה א' לשם תענית אם אינו ת"ח .. אבל בעיוה"כ שלא נאמר בו עונג, אלא שמצוה לאכול בו, ואם אכל פעם אחת ביום, יצא ידי חובתו".

ובפשטות יש לומר, שכן הוא גם בחג השבועות – שאם אינו מתענה כל היום, אלא רק תענית שעות, הרי זה מותר.

ויש לומר, שהטעם שרבינו הזקן אינו כותב זאת בפירוש – הרי זה ע"ד שמצינו בכללי הרמב"ם54 שלא כתב דינים מחודשים שלא נתפרשו בגמרא כו', מלבד במקומות ספורים שכותב מדעת עצמו, וכמו"כ י"ל גם בנוגע לרבינו הזקן.

[ולהעיר, שבעוונותינו הרבים, הנה עד עתה לא עסק אף א' בסידור כללי רבינו הזקן בשולחנו. – הנני משתמש בלשון "בעוונותינו הרבים", כיון שסידור הכללים בשו"ע אדה"ז, הי' מביא תועלת גדולה בלימוד השו"ע כו'].

י. אמנם, כד דייקת שפיר, נראה שיש לחלק בין ערב יוהכ"פ לחג השבועות:

בנוגע לערב יוהכ"פ, כותב רבינו הזקן "שלא נאמר בו עונג, אלא שמצוה לאכול בו, ואם אכל פעם אחת ביום (בסעודה המפסקת), יצא ידי חובתו";

משא"כ בנוגע לחג השבועות – כיון ש"צריך לאכול ולשמוח בו, להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה", יש לומר, שאסור להתענות בו אפילו תענית שעות.

יא. והביאור בזה בפנימיות הענינים:

מבואר בתו"א55 שענין ה"חלום" קשור עם ענין הגלות, כי, "החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני ענינים הפכיים כאלו היו לאחדים, והיינו מפני כי בשינה נסתלק מוח השכל המבחין, ולא נשאר רק כח המדמה, וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכיים כו'. וכך הענין בגלות, ניצוץ אלקות בנפש האדם שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין, יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים, להיות כל היום טרוד במו"מ כו', הגם שבתפלה מעורר את האהבה כו', אעפ"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה, ואינו שם ללבו כי הוא היפוך ההתבוננות שבתפלה, ומדמה בלב להרכיב ולחבר שני עניינים הפכיים יחד כו'".

ולכן, כאשר ישנו ענין של חלום, שמורה על ההעלם והגלות של הנשמה בהגוף – אזי צריך להיות ענין של תענית, וענין זה יכול להיות גם בסדר העבודה דשבת ויו"ט.

משא"כ בחג השבועות, שהוא למעלה מהתחלקות כו' (כנ"ל ס"ו), ובו נפעל הענין ד"וירד הוי' על הר סיני"56 , שנמשך למטה הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות כו'45.

* * *

יב. ידוע הביאור בנוגע למספר ששים ריבוא בנ"י,

– דעם היות שזהו מספרם של בנ"י בצאתם ממצרים, ואילו במשך הדורות שלאח"ז ניתוסף על מספר זה בריבוי עצום, הרי, הנשמות שהם בבחי' שרשים וכללים הם לעולם במספר ששים ריבוא, ומכל א' מהם מתפשטים ריבוי נשמות, בדוגמת הענפים שמתפשטים מהשרשים כו' (כמבואר בתניא57 , וכמוזכר במאמרים שלפנ"ז58 ) –

שמספר זה עולה ממספר ו' כפי שנכפל ביו"ד ה' פעמים59 – כמרומז בשם הוי' שיש בו ג' המספרים ו' י' ה'.

והענין בזה – כמ"ש60 "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", ש"חבל" הוא בציור אות וא"ו, וכאשר כופלים הוא"ו באות יו"ד (שלפני פניו), ה' פעמים (כמרומז באות ה' שלפניו), אזי עולה המספר ששים ריבוא (ואות ה' האחרונה מורה על הירידה וההמשכה לעוה"ז, ע"ד מארז"ל61 "בה' נברא העולם הזה").

יג. והנה, בנוגע לששים ריבוא בנ"י – אומר משה רבינו, רוען של ישראל: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"62 .

וידוע הביאור בזה63 , שאע"פ שששים ריבוא בנ"י הם בבחי' "רגל" לגבי משה רבינו שהוא ה"ראש", מ"מ, על ידם דוקא נמשך "אנכי – בקרבו", בכאו"א מישראל, כולל גם במשה רבינו עצמו.

וענין זה מרומז גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא64 על הפסוק65 "לך רד", "אמר לו הקב"ה למשה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'" (והרי עכשיו אינם בדרגתם הקודמת כו'), והיינו, שע"י ישראל ניתוסף אצל משה רבינו "גדולה" – הענין דמתן-תורה.

וזהו גם תוכן הענין ד"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"66 – שע"י "שש מאות אלף רגלי" נעשה אצל משה "אנכי בקרבו", דקאי על מתן-תורה שהתחלתו ב"אנכי", כתורת הבעש"ט67 שזהו כללות ענין התורה (שהרי כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדיבור הראשון, והדיבור הראשון כלול בתיבה הראשונה – "אנכי"), ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית"68 , דקאי על כל עניני התורה, תושב"כ ותושבע"פ (כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש69 ), שלכן פוסק הרמב"ם70 ש"האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת .. וכן הכופר בפירושה שהוא תורה שבעל פה .. (הרי זה) כופר בתורה".

יד. ומזה מובן גם בנוגע לכללות הדורות – שיש מעלה יתירה בדרא דעקבתא דמשיחא, שהוא בבחי' רגל, ועד לבחי' "רגלין ברגלין"71 , שעל ידו דוקא נמשך בחי' "אנכי – בקרבו", בכללות הקומה שלימה דכנסת ישראל בכל הדורות.

ויש להוסיף, שמעלת דור האחרון מוכרחת גם מצד הענין ד"מעלין בקודש"10, כי, להיותו ציווי – ובמילא גם נתינת-כח – נצחי בכל זמן, הרי מובן שמזמן לזמן, מרגע לרגע, מיום ליום, ועאכו"כ מדור לדור, צריכה להיות הוספה והעלאה בקודש, ועכ"פ מצד פנימיות הענינים, הרי העבודה של דור האחרון פועלת למעלה – באתעדל"ת אתעדל"ע – באופן נעלה יותר, ולכן עי"ז נמשך בחי' "אנכי בקרבו".

וכן הוא בעבודתו הפרטית של כאו"א מישראל, שיש בה כל פרטי הענינים דרגל וראש (כמו בציור גוף האדם כפשוטו, שהוא בדוגמא שלמעלה, שלכן נקרא "אדם", ע"ש "אדמה לעליון"72 ) – שיש מעלה בעבודה שבבחי' רגל, שהו"ע הקבלת-עול, שעל ידה דוקא ניתוסף יותר גם בעבודה שבבחי' ראש, שהו"ע ההבנה והשגה שבמוח (ע"ד האמור בענין "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"), וכידוע שענין היראה וקבלת-עול הוא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה73 , "דא תרעא לאעלאה"74 , ועד שביראה תתאה כלולה גם יראה עילאה75 (עלי' נאמר76 "אם אין חכמה אין יראה").

טו. ומזה מובן גם בנוגע לעבודה ששייכת לרגל כפשוטה:

ובהקדמה – שג' המועדים פסח שבועות וסוכות נקראים בשם "רגלים"77 , שבהם ישנו החיוב דעלי' לרגל, על כל מי שיכול לעלות ברגליו להר הבית78 .

ויש לקשר ענין זה עם ההנהגה שהנהיג רבינו נשיאנו, שבג' הרגלים יהי' ענין של "תהלוכה" – הליכה ברגל כדי לפעול שיהי' ניכר ונרגש ענין המועדים גם במקומות כאלה שמצד עצמם אינם חדורים כ"כ בענין המועדים.

וענין זה מודגש ביותר בחג השבועות – כיון שיש בו מעלה לגבי שאר המועדים מצד הגילוי ד"אנכי" במתן-תורה, והרי נתבאר לעיל (בפירוש "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו") שהענין ד"אנכי בקרבו" נמשך ע"י ענין ה"רגל" דוקא, ובנדו"ד, ענין ההליכה ברגלים, שבזה ניכר מעלת הרגל שמוליך את האדם (גם ראשו) למקום שמצד עצמו לא הי' יכול להגיע לשם.

ובהתאם לכך, הנה, כל אלה שהשתתפו ב"תהלוכה", יאמרו עתה "לחיים", ומתוך שמחה79 .

ויה"ר שעי"ז יומשך הענין ד"אנכי" – "בקרבו" – בכל אחד ואחד, "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"80 .

* * *

טז. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בהתוועדות דחג השבועות81 :

מנהג רבותינו נשיאינו לומר תורה – מאמר חסידות – בחג השבועות בעת הסעודה, וגם לספר סיפור ממורנו הבעש"ט.

בחג השבועות תר"ד אמר הוד כ"ק אדמו"ר הצ"צ תורה, וגם סיפור מעשה מהבעש"ט. וזה דבר הסיפור:

דרכו של הבעש"ט היתה להלך ולחזר מישוב לישוב ומכפר לכפר, ובכל מקום הי' מקבץ את כל האנשים הפשוטים והי' מקרבם ביותר ומדבר עמהם דברים המעוררים ליראת שמים כו'.

פעם אחת קיבץ את כל תושבי הישוב, אנשים נשים וטף, ואמר לפניהם:

כתיב82 "אשרי תבחר ותקרב". אשרי ר"ת: אמן יהא שמי' רבא. הגם שישנם דרגות, כהמשך הכתוב "ישכון חצריך גו' ביתך קדוש היכלך וגו'", כמבואר בלקו"ת83 [ולהעיר, שבהשיחה לא ניכר אם הציון ללקו"ת הוא מדברי הצ"צ, או שזוהי הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר], מ"מ, באמירת איש"ר הכל שוים. – ועי"ז הכניס בהם הבעש"ט חיבה לאמירת איש"ר.

עד כאן הוא סיפור רבינו נשיאנו.

ויש לבאר השייכות דסיפור זה לענינו של חג השבועות – כי, אע"פ שבהשיחה נזכר רק שרבותינו נשיאינו נהגו לספר סיפור מהבעש"ט, מבלי להגדיר תוכנו של הסיפור, הרי מובן, שתוכן הסיפור צריך להיות קשור ושייך לחג השבועות, ובפרט שחג השבועות הוא יום ההילולא של הבעש"ט, שבו עולה כל העמל שעמלה נפשו בחייו84 .

יז. ביאור תוכן תורת הבעש"ט בענין אמירת איש"ר:

בפירוש התפלה "יהא שמי' רבא מברך לעלם כו'" – איתא בתוס'85 ש"פי' במחזור ויטרי .. שזו תפלה שאנו מתפללין .. שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת .. וזה לא נראה, מדקאמר הכא86 יהא שמי' הגדול מבורך, משמע דתפלה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך כו'".

והענין בזה – ש"שמו הגדול" קאי על שם הוי' שלמעלה מכל השמות, כמבואר בתורה אור (בהדרושים שבהם מדובר אודות ענין הגלות ויציאת מצרים)87 בפירוש מאמר הזהר88 שכל ענין התומ"צ הוא "לאתקנא רזא דשמי'", ד"היינו להמשיך מבחי' שמו הגדול שהוא בחי' א"ס .. גילוי שם הוי'", ובזה גופא יש כמה דרגות, ועד להדרגא שעלי' נאמר בפרקי דר"א89 "עד שלא נברא העולם (ובעבודת הקודש90 איתא "עד שלא נאצל העולם") הי' הקב"ה ושמו הגדול בלבד";

ועל זה אומרים "יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמייא" – שבחי' "שמו הגדול" ("שמי' רבא") יומשך ויתגלה (לא רק למעלה מסדר השתלשלות, ולא רק בעולם האצילות, אלא) גם "לעלם ולעלמי עלמייא", בכל העולמות91 , עד לעולם הזה.

יח. ענין זה מרומז גם במאמר חז"ל92 "כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה":

"שבעים שנה" – מורה על כללות העולם וכללות סדר ההשתלשלות שקשור עם מספר שבע, שכן, כללות התהוות הבריאה היא בשבע ימים, ששת ימי השבוע ויום השבת, שהם כנגד שבעת המדות, שנקראים שבעת ימי הבנין93 , וכמו כן כללות הבריאה היא למשך שית אלפי שנין ואלף השביעי94 ; ושלימות מספר שבע הוא בהתכללותו מעשר – שזהו מספר שבעים.

ו"גזר דין של שבעים שנה" – מורה על השורש ומקור של המדות (שבעים שנה), בחי' המוחין, בדוגמת "גזר דין" כפשוטו שתלוי בהבנה והשגה של חברי הבית-דין.

ומזה מובן שב"גזר דין של שבעים שנה" כלולים כל הדרגות שבהם יכול להיות ענין של חסרון בעבודה (שמצד זה ישנו ענין של דין וגזר-דין), ועד להדרגות הכי עליונות שהחסרון הוא בדקות ביותר, אלא, שלפי ערך מעלת מדרגתו הרי זה נחשב לחסרון גדול, בבחינת "מחוי במחוג קמי מלכא וכו'"95 , ולכן צריך להיות ענין של תשובה וכו'.

ויסוד הדברים – המבואר בתניא96 בפירוש הכתוב97 "וחטאתי נגדי תמיד", ש"אף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'", ולכן, לגבי דרגא נעלית יותר לא מספיקה התשובה שלפנ"ז, אלא נדרש ענין התשובה באופן נעלה יותר, וכנ"ל (ס"ג) מהסיפור המובא בפע"ח.

ומזה מובן שענין ה"גזר דין" שייך גם בהדרגות היותר נעלות, שגם בהם צריך להיות ענין התשובה – שזהו החידוש של משיח ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"98 , שגם אצל צדיקים יהי' ענין התשובה.

ומזה מובן גודל העילוי דאמירת יהא שמי' רבא שעי"ז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה – כיון שזהו ענין שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות (שמו הגדול), וענין זה נמשך למטה (מברך לעלם ולעלמי עלמייא) עד לעוה"ז הגשמי והחומרי, לשנות את הגזר דין ולפעול שכל הענינים הבלתי-רצויים יתהפכו לטוב הנראה והנגלה.

יט. עפ"ז יש לבאר תוכן תורת הבעש"ט בענין אמן יהא שמי' רבא, ר"ת "אשרי (תבחר ותקרב)", שלמרות חילוקי הדרגות ד"ישכון חצריך גו' ביתך קדוש היכלך", הנה באיש"ר שוים כולם:

מבואר בלקו"ת (הנ"ל) ש"חצריך" לשון רבים הם "ב' חצרות, חצר החיצונה וחצר הפנימית", "חצר החיצונה הוא בחי' פסוקי דזמרה .. וחצר הפנימית הוא קריאת שמע וברכותי'", "והדר נשבעה בטוב ביתך, בחינת בית, בתפלת שמונה עשרה שהוא בחינת ביטול כו'", ועד להדרגא שלמעלה גם מבית – "היכלך", ובזה גופא – "קדוש היכלך"99 .

ונמצא, שבפסוק זה נכללים כל הדרגות שבענין העבודה, מהקצה היותר תחתון עד להקצה היותר עליון.

ועל זה אומר הבעש"ט, שלמרות שישנם דרגות הנ"ל, שהם דרגות אמיתיות בענין העבודה, מ"מ, ביחס להענין דאיש"ר, הרי כל הדרגות הנ"ל, מ"חצריך" עד "קדוש היכלך", הם בהשוואה.

וטעם הדבר – מצד גודל הענין ד"שמי' רבא", שמו הגדול, ועד לבחי' "הוא ושמו בלבד", שזהו ענין השם כפי שהוא בעצמותו ית', אשר, כדי להגיע שמה – אין זה ע"י ענינים של "דרגות", שבהם ישנם חילוקים, חיצוניות ופנימיות וכו', אלא דוקא ע"י ענין של "פשיטות" שהוא בשוה בכל.

ומסיים בהשיחה שע"י תורה הנ"ל פעל הבעש"ט על האנשים הפשוטים שתהי' אצלם חיבה לאיש"ר,

– היפך בתכלית מהמעמד ומצב "שלא ברכו בתורה תחילה"100 , כמ"ש הב"ח101 (ומרומז בפי' רבינו יונה102 ) שהיתה חסרה אצלם הכוונה "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה .. הוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהי' משתעשע בה בכל יום וכו'" –

שיהי' נרגש אצלם הענין דאיש"ר – המשכת "שמי' רבא" (שמו הגדול) "לעלם ולעלמי עלמייא" באופן שלמעלה מחילוקי דרגות כו', שזהו מצד פשיטות העצמות דוקא.

כ. עפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דתורה הנ"ל לחג השבועות:

במתן תורה (ענינו של חג השבועות) מצינו ענין של חילוקי דרגות מחד גיסא, וענין של השתוות לאידך גיסא:

מחד גיסא, היתה עמידת בנ"י בהר סיני באופן ש"אתה (משה) מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו וכו'"103 , עד למחנה דן ("מאסף לכל המחנות"104 ) שעמד "בתחתית ההר"105 – ע"ד חילוקי הדרגות ד"חצריך ביתך וקדוש היכלך";

ולאידך גיסא, מצינו גם ענין של השתוות כל המדריגות, עד כדי כך שהגילוי ד"אנכי (אנא נפשי כתבית יהבית) בקרבו" נמשך דוקא ע"י "רגלי העם" (כנ"ל סי"ג) – ע"ד השתוות כל המדריגות ד"חצריך ביתך וקדוש היכלך" לגבי הענין דאיש"ר, מצד פשיטות העצמות.

ויש להוסיף, שהעדר ההתחלקות (ענין ההשתוות) מודגש גם בכללות הזמן דחג השבועות – כנ"ל (ס"ו) שחג השבועות הוא יום אחד, ועד שמעיקר הדין לא היו צריכים לעשות בחג השבועות אפילו יו"ט שני של גלויות, להיותו למעלה מהתחלקות.

וכל זה קשור גם עם ענינו של הבעש"ט, שיום ההילולא שלו (שבו עולה כל העמל שעמלה נפשו בחייו) בחג השבועות – כידוע106 שהבעש"ט גילה והכניס באנשים פשוטים פשיטות העצמות, ובאופן שנמשך וחודר גם בעניני העבודה הקשורים עם הרגש שבלב וההבנה והשגה שבמוח (ע"ד האמור לעיל שע"י "רגלי העם" נמשך "אנכי בקרבו" בבחי' הראש) – ע"י תורת החסידות.

כא. ועוד והוא העיקר:

ע"י כללות העבודה בקיום התומ"צ שניתנו במתן-תורה בחג השבועות, נשלמת כוונת הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים107 , באופן נעלה יותר מכמו שהי' בתחלת הבריאה, שזהו"ע "אלה תולדות פרץ"108 שלמעלה מ"אלה109 תולדות השמים והארץ בהבראם"110 .

ונקודת הענין – שהמדריגה התחתונה ביותר שבתחתית הקו (בחי' רגלין ברגלין71) תהי' מחוברת עם בחי' העיגול הגדול111 , שזהו תוכן הענין ש"שמי' רבא" יהא מברך – בברכתו של הקב"ה שתוספתו מרובה על העיקר112 – שיומשך ויאיר בגילוי "לעלם ולעלמי עלמייא", כך שיהי' ענין של השתוות בכל המדריגות.

וענין זה נפעל כבר במתן-תורה, כידוע הפתגם113 שלא יהי' עוה"פ מתן-תורה, כיון שבמתן-תורה נכללים גם כל הגילויים דלעתיד לבוא, אלא שענין זה לא הי' בגילוי בסדר השתלשלות, ולעתיד לבוא יהי' בגילוי, שגם הבשר הגשמי יהי' מחובר עם בחי' העיגול הגדול.

והנתינת כח על זה הוא בחג השבועות, שהוא יום אחד, בחי' שלמעלה מהתחלקות (כנ"ל), ומיום זה נמשך על כל השנה כולה שתתגלה הבחי' שלמעלה מהתחלקות אצל כל בנ"י, אנשים נשים וטף, ובכל העולמות כולם, כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, מהבחינה התחתונה ביותר ד"מאטו רגלין ברגלין"71 – לקיום היעוד114 "ועמדו רגליו ביום ההוא גו'".

* * *

כב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי גו'.

* * *

כג. תוכן הדברים בהמאמר דלעיל115 בפירוש הכתוב116 "והי' אמונת עתיך וגו'" – מצאתי במאמרי הצמח-צדק117 [וכנראה ישנו גם מרבותינו נשיאינו שלפנ"ז, אף שלעת-עתה לא ראיתי, ולא ראינו אינו ראי'], וחלק מזה נתבאר בתוספת ביאור במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מחג השבועות תרנ"ב118 .

ובהמשך לזה נתבאר119 גם הקשר והשייכות דג' המועדים עם גמר גידול וצמיחת התבואה –

החל מחג הפסח, ראשון לרגלים, כמ"ש120 "שמור את חודש האביב", "שיהי' חודש זה בזמן האביב"121 , ועד שמעברין את השנה מפני האביב, אם עדיין לא נתבשלה השעורה הקרוי' אביב122 , שממנה מביאים את העומר123 ,

וכן חג השבועות, שנקרא "חג הקציר"124 , "ביכורי קציר חטים", "שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים .. מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש"125 ,

[ולהעיר מהמנהג לקרוא מגילת רות בחג השבועות – מפני שמאורע זה אירע בזמן הקציר126 ],

ועד לחג הסוכות, שנקרא "חג האסיף גו' באספך את מעשיך מן השדה", "שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים"124,

וכדאיתא בילקוט127 בביאור טעם הדגשת ענין השמחה בחג הסוכות דוקא, אע"פ שכל הימים טובים הם "מועדים לשמחה" – "שהתבואה ופירות האילן בפנים לפיכך כתב שלש שמחות".

ומבאר בהמאמר128 , תוכן הענין בעבודת האדם – שלא מספיק קציר שעורים וקציר חטים בחג הפסח וחג השבועות, שאז עדיין נמצאת התבואה בשדה, אלא צריך להיות האסיפה וההכנסה לבית, שזהו החידוש דחג הסוכות, כדלקמן.

כד. חג הפסח שהוא זמן גמר צמיחת השעורים, מאכל בהמה – מורה על נפש הבהמית (ה"בהמה" שבאדם) כפי שהיא במעמד ומצב שצריכים להתייגע עמה כדי לבררה ולזככה, כי, ענינו של חג הפסח הוא היציאה ממצרים שעיקרה בנוגע לנפש האלקית, ואילו נפש הבהמית לא נתהפכה עדיין129 , כמבואר בתניא130 שלכן נאמר ביצי"מ "כי ברח העם גו'"131 , "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו'", ולאח"ז מתחילה העבודה של בירור וזיכוך נפש הבהמית.

וענין זה נעשה במשך מ"ט הימים דספירת העומר – שקרבן העומר הוא משעורים, מאכל בהמה – שבהם מבררים את שבעת המדות דנפש הבהמית כפי שכל אחת כלולה משבע, שמספרם מ"ט11.

וזהו גם טעם המנהג שבמשך מ"ט ימי הספירה לומדים מסכת סוטה שיש בה מ"ט דפים132 – כי, גם קרבן סוטה הוא משעורים, כמארז"ל123 "כשם שמעשי' מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה", והרי הבירור וזיכוך של נפש הבהמית נעשה ע"י לימוד התורה.

וע"י העבודה דבירור וזיכוך נפש הבהמית במשך "שבע שבתות תמימות"133 – אזי נעשה בציור "אדם":

כתיב134 "אדם אתם", ודרשו חז"ל135 "אתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם".

וענין זה נעשה במתן-תורה (כדאיתא בתוס'136 ), כי, במ"ת נאמר לכאו"א מישראל "אנכי הוי' אלקיך"137 , בלשון יחיד138 , וכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה139 , אזי נעשה כן בפועל אצל כאו"א מישראל – שכחו וחיותו ("אלקיך", כחך וחיותך) הוא "אנכי הוי'", ומאז, הרי כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות [כדאיתא בפרקי דר"א140 שבמעמד הר סיני היו נוכחים כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות] נקרא בשם "אדם", ע"ש אדמה לעליון72, כמו אדם העליון שעל הכסא141 .

וענין זה בא לאחרי הקדמת העבודה בבירור וזיכוך נפש הבהמית במשך "שבע שבתות תמימות", שעי"ז נעשית גם ה"בהמה" שבאדם בציור "אדם".

ועז"נ142 "משכני אחריך נרוצה גו'", שכאשר נפש האלקית מבררת ומזככת את נפש הבהמית, אזי נעשה "אחריך נרוצה" בלשון רבים, שגם נפש הבהמית ויצה"ר שבחלל השמאלי מתהפכים לאהבה את ה', ובכח זה מתהפכים כל הענינים הבלתי-רצויים לטוב, כדרשת חז"ל143 על הפסוק144 "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל".

וזהו שחג השבועות הוא זמן קציר חטים, שמהם מביאים שתי הלחם – שחטים הוא מאכל אדם, כיון שנפש הבהמית כבר נתבררה ונעשית בציור אדם.

כה. אמנם, גם לאחרי העבודה דקציר שעורים וקציר חטים (בחג הפסח וחג השבועות), נמצאים עדיין בשדה, ולאח"ז צריכה להיות העבודה ד"באספך מגרנך ומיקבך" (בחג הסוכות, חג האסיף), לאסוף את הכל לתוך הבית, שאז דוקא נעשה החיוב במעשר, שהרי "אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית"145 .

והענין בזה:

כללות העבודה ב"שדה" היא – כמ"ש146 "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", שזהו"ע בירור הניצוצות, כמבואר במאמר128, וכנראה מיוסד על המבואר בתורה אור147 ובתורת חיים148 , שזהו "עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שבלים רבים מאד ומחברים אותן וקושרין אותן באגודה אחת .. מתחלה היו השבולים מפורדים זמ"ז, וע"י קשירה זו היו לאחדים, כמו"כ ממש הוא ענין הבירורים והעלאת הניצוצות כו' כשמעלין אותן מטורי דפרודי להתכלל בבחי' מ"ן באחדות ה' כו'",

– ויש להוסיף, שבענין זה נכללת גם אחדותם של בנ"י העוסקים בעבודת הבירורים, היינו, שכל אחד מישראל הוא בדוגמת שבולת אחת, וכאשר כו"כ מישראל מצטרפים לעבוד עבודתם ביחד, בדוגמת חיבור וקשירת כו"כ שבלים באגודה אחת, הרי זה פועל יתרון ותוספת כח שלא בערך, ובפרט מצד גודל העילוי שבמעמד עשרה מישראל, כמבואר באגה"ק149 ש"אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים בדברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו ("אכל בי עשרה שכינתא שריא"150 ) עד שהי' מתבטל ממציאותו לגמרי" –

ולאח"ז צ"ל הענין ד"קמה אלומתי גו' תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי"146, שזהו"ע בירור שני, שעל ידו יוכלו להתייחד ממש באלקותו ית' בבחי' ביטול במציאות.

אמנם, גם כאשר העבודה בשדה היא כדבעי, הרי כל זמן שנמצאים "בשדה", שהוא מקום פתוח – יכולים לבוא גם ענינים בלתי-רצויים, שזהו כללות הענין ד"עשו גו' איש שדה"151 . ולכן, תכלית שלימות העבודה היא – לאסוף ולהכניס את כל הענינים מן השדה אל הבית, שיש לו מחיצות וגג להגן מפני ענינים בלתי-רצויים, כמו רוחות, קור וחום, או מטר שיורד שלא בזמנו, וכיו"ב.

וזהו החידוש של חג הסוכות – שגם לאחרי שלימות העבודה דחג הפסח וחג השבועות, שכבר יצאו מענין השעורים שהם מאכל בהמה ובאו לענין החטים שהם מאכל אדם, והיתה כבר העבודה ד"מאלמים אלומים בתוך השדה", עד לעבודה ד"ותשתחוין לאלומתי", מ"מ, נמצאים עדיין בשדה, ולאח"ז צריכה להיות ההכנסה לבית, שזהו מקומו של האדם, וכמ"ש152 "תפארת אדם לשבת בית", והיינו, שנוסף לכך שבבית ישנם כלים ורהיטים ולבושים וכו', הרי זה טפל לעיקר ענינו של הבית שקשור עם עצם מציאותו של האדם, כמאמר חז"ל153 "כל מי שאין לו בית אינו אדם", ולכן פועל "תפארת אדם".

כו. וכן הוא גם בנוגע לענין הבית כפי שהוא בתורה:

ובהקדמה – שבנוגע לג' הענינים הכלליים דמזון לבוש ובית154 , ידוע שהתורה היא בדוגמת ענין המזון, כמ"ש155 "ותורתך בתוך מעי", ונוסף לזה ישנם גם עניני עבודה שהם בדוגמת ענין הלבושים וענין הבית כו'. אמנם, כיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה4, הרי מובן שגם בתורה עצמה ישנם כל פרטי הענינים דמזון לבוש ובית.

והענין בזה:

אמרו חז"ל156 "לעולם ילמד אדם תורה (מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו) ואח"כ יהגה (יעיין בתלמודו), שנאמר157 בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה", היינו, שתחילת הלימוד הוא למיגרס, "ליגרס איניש ואע"ג דמשכח ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, שנאמר158 גרסה נפשי לתאבה, גרסה כתיב, ולא כתיב טחנה" (שאיני טוחנה הדק ליכנס בעומקה), ואח"כ בא ללימוד באופן של הבנה והשגה, בעיון והעמקה, שטוחן הדק ולועס כו' ("קייט-פאַנאַנדער"), עד שנעשית "תורתו", שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו ביחוד נפלא – בדוגמת המזון שמכניסו בתוכו וקרבו ממש עד שנעשה דם ובשר כבשרו159 .

אמנם, גם כאשר לומד ענין בתורה באופן שמבינו ומשיגו בשכלו ומתאחד עמו וכו', הרי, כיון ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"160 , נשאר עדיין חלק שאינו יכול לבוא אצלו בהבנה והשגה, אלא נשאר מבחוץ הימנו בבחינת מקיף מלמעלה.

ובפרטיות יותר, הנה גם החלק שאינו מבין ומשיג ונשאר בבחי' מקיף – נחלק לשתים:

לכל לראש – נרגש בשכלו שבענין זה יש שכל עמוק יותר שלמעלה מהשגתו, היינו, שגם השכל העמוק נרגש אצלו, אלא שאינו יכול לבוא בהבנתו והשגתו, כי אם בבחי' מקיף בלבד.

ולמעלה מזה – עומק השכל שאינו נרגש בשכלו כלל, אפילו לא באופן של מקיף. וע"ד ענין האמונה שלמעלה מהשכל לגמרי.

וזהו תוכן הענין דמזון לבוש ובית – בתורה גופא:

מזון – קאי על עניני התורה שבאים בהבנה והשגה בשכלו. ולבוש ובית – קאי על עניני התורה שלעת-עתה אינם באים בהבנה והשגה בשכלו, אלא נשארים בבחי' מקיף, ובזה גופא – הענינים שבבחי' מקיף שנרגשים אצלו, הם בדוגמת ענין הלבוש, שעם היותו מקיף, הרי הוא עשוי לפי מדת האדם; והענינים שבבחי' מקיף שלא נרגשים אצלו כלל, הם בדוגמת ענין הבית, שהוא מקיף הרחוק שאינו לפי ערך מדת האדם, שלכן מקיף על כל הנמצאים בו – ננס וענק – בשוה.

כז. והנה, מג' הענינים דמזון לבוש ובית כפי שהם בתורה, נמשך גם בנוגע לתמכין דאורייתא – שצריכים לתמוך בכל ג' הענינים דמזון לבוש ובית של לומדי התורה, ובפשטות, שהתמיכה צריכה להיות הן עבור אכילה ושתי' של התלמידים, הן עבור הלבוש של התלמידים, והן עבור הקמת בנינים של הישיבות.

וע"פ המדובר לעיל בגודל מעלת הבית דוקא – יש להדגיש ענין זה גם בנוגע לתמכין דאורייתא.

ובהקדם המבואר בלקו"ת ד"ה מזמור שיר חנוכת הבית154, ש"אנו רואים שהמזון נקנה יותר בזול מן הלבושים, ולבושים יותר בזול מן הבתים", לפי ש"הבתים שרשם למעלה יותר גבוהים מן הלבושים .. ולכן הם יותר ביוקר כו'".

ובהתאם לכך, יש להדגיש ולעורר ע"ד התמיכה בנוגע להקמת בנינים של הישיבות, והיינו, שאין להסתפק בכך שנותנים עבור המזון והלבושים של לומדי התורה, אלא צריכים ליתן גם עבור הקמת בנינים, אע"פ שהם יותר ביוקר מאשר המזון והלבוש.

ונקודת הענין – שנתינת הצדקה עבור לימוד התורה צריכה להיות באופן שלמעלה ממדידת והגבלת השכל,

ובפרט כשמדובר אודות בנינים ללימוד התורה – הרי כשם שענין ה"בית" שבתורה הוא למעלה מהבנה והשגה (כנ"ל), כמו כן צריכה להיות נתינת התמיכה עבור בנינים ללימוד התורה באופן שלמעלה ממדידת והגבלת השכל, כי, כאשר הנתינה היא באופן שאין על זה התנגדות מצד שכלו, הרי זה בהגבלת מציאותו; וכדי שיהי' באופן של "בית", ובפרט "בית נאמן"161 (כמבואר הענין בזה בלקו"ת הנ"ל162 ), צריכה להיות הנתינה באופן שלמעלה ממדידת והגבלת השכל,

והיינו, שגם כאשר ע"פ שכלו אינו יכול ליתן סכום גדול כזה, ובפרט ליתן סכום גדול עבור בניית בנינים, בה בשעה שיכולים להשתמש בסכום זה עבור מזון ולבושים – שזוהי סברא שיש לה מקום גם מצד נפש האלקית, כפי שמצינו בירושלמי163 שמוטב ליתן לעניים שילמדו תורה מאשר לבנות בנינים והיכלות כו' – אינו מתחשב בכל החשבונות שמצד השכל, ונותן באופן שלמעלה ממדידת והגבלת השכל, כולל ובמיוחד עבור בנינים של תורה.

כח. ובענין זה יש הדגשה נוספת בנוגע למדינה זו:

מדינה זו מצטיינת בקו הצדקה באופן נעלה ביותר164 .

אך דא עקא – שבענין זה מתערב גם הלעו"ז, ומצד זה נותנים סכומים מבהילים לצורך בניית מרכזים ("סענטער'ס") עבור ענינים שהם היפך התורה, ובלשון הכתוב165 "וישכח גו' את עושהו ויבן היכלות גו'", ועד שמכריחים ולוחצים – ע"י ה"בנק" – ליתן סכומים למטרות אלו.

ולכן צריכה להיות השתדלות מיוחדת בנוגע לבניית בנינים והיכלות של קדושה, ובלשון הפטרת היום166 : "והוי' בהיכל קדשו", היכל – בגימטריא אדנ-י167 – שבו מתפללים לה' ולומדים תורתו.

וכאמור, שאין להסתפק בתמיכה עבור מזון ולבוש, אלא צריך ליתן גם עבור ענינים של בית, וגם כאשר החשבון ע"פ השכל מורה שאין ביכלתו ליתן סכום גדול כזה, צריך להתנהג באופן שלמעלה ממדידת והגבלת השכל.

ובפרט כאשר יהודי רואה שבהשגחה פרטית הזמין לו הקב"ה ענין זה – הרי ברור הדבר שזהו תפקידו ושליחותו, ובלשון חז"ל168 "במקום שאין אנשים כו'", וברור הדבר שעי"ז יתן לו הקב"ה תוספת ברכה, כמארז"ל169 "עשר בשביל שתתעשר".

כט. ובענין זה מראים מלמעלה דוגמא חי' (כדי שלא יהיו נסיונות כו') – שיכולים להקים בנינים גם בהעדר בסיס ויסוד כספי:

נמצא כאן עמנו יהודי170 שצור מחצבתו ממשפחת הרביים, וזכות אבותיו מסייעתו, שהחליט להקים בנינים בירושלים עיר הקודש, אף שלא הי' לו בסיס ויסוד כספי, ואינו "ביזנעס-מאַן" וכו', ובגלל זה היו כאלה שלעגו עליו באמרם שבודאי לא יצליח, ואעפ"כ, הנה כעבור זמן קצר הצליח להקים בנינים, בתי מגורים, בית-הכנסת ובית-המדרש וכו' וכו', שכבר עומדים על תילם בפועל ממש, ובודאי ימשיך ויוסיף בזה כמה פעמים ככה.

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) מסתמא לא תהי' לו "ישות" מזה שמדברים בשבחו במעמד כו"כ עשיריות מישראל.

וזוהי דוגמא חי' שממנה יכולים וצריכים ללמוד עד כמה יכול לפעול יהודי אחד, ללא אמצעיים כספיים וכו'.

ועד"ז בנוגע להבנין שבנו זה עתה עבור הישיבה במאָנטרעאַל, כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז171 .

ולא לדרשה קאתינא, אלא בנוגע לפועל ממש – לעורר אודות הקמת בנינים חדשים בכל מקום ומקום, הן במקומות שכבר החליטו לבנות בנינים, והן במקומות שעדיין צריכים להחליט לבנות בנינים – שיעסקו בזה במרץ ובזריזות, באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי"172 , שזהו אופן העבודה ב"האי עלמא דאזלינן מיני'"172, "אזלינן" דייקא, שהו"ע ההילוך האמיתי173 .

ובודאי תומשך ברכתו של הקב"ה – "יברכך ה' וישמרך וגו'"174 , "יברכך, שיתברכו נכסיך וכו'"175 , כך שבמשך זמן קצר יצליחו להעמיד בנינים באופן של הרחבה, כמ"ש176 "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שכל אחד מהם הוא "בית גדול"177 , "שמגדלין בו תורה" ו"מגדלין בו תפלה"178 , ו"בית נאמן", בית מלא אור179 , הן אור הממכ"ע והן אור הסוכ"ע180 ,

ועי"ז ממהרים ומזרזים את בנין "בית המלך"177, ביתו של מלכא משיחא, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ופרצת", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

* * *

ל. בהמשך להמדובר לעיל אודות בניית בנינים, יש להזכיר שנתקבלה הודעה ע"ד הצורך בהקמת בנין בלונדון, ואשרי חלקו של זה שיחטוף ("וועט אויסכאַפּן") את המצוה.

ועד"ז בנוגע לצרפת, ששם מתחילים לבנות עוד בנין מיוחד עבור חינוך הבנות.

ולהעיר מהשייכות ל"זמן מתן תורתנו" – כדאיתא בפרקי דר"א140 ש"עמדו ישראל בהר סיני ערוכים האנשים לבד והנשים לבד", והיינו, שכיון שבנ"י הם "גוי קדוש"181 , צריכה להיות הנהגתם באופן ש"האנשים לבד והנשים לבד"182 .

ומובן, שאין הכוונה שהאנשים הם למעלה מן הנשים – שהרי במתן-תורה קדמו הנשים להאנשים, כמ"ש183 "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים – כי אם, שצריכים לעמוד שלא בערבוביא, "האנשים לבד והנשים לבד".

וזהו המענה לאלה שבאים בטענות על זה שמנהלים מלחמה ע"ד הקמת מחיצה בבית-כנסת184 , בה בשעה שישנם ענינים חמורים יותר הדורשים תיקון, וא"כ, "קם לי' בדרבה מיני'"185 – הנה, נוסף על ההוראה הכללית "לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה כו', אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות כו'"186 , מודגש ענין זה בשייכות למתן-תורה, ש"עמדו ישראל בהר סיני ערוכים האנשים לבד והנשים לבד".

ונחזור לעניננו – גודל העילוי והזכות שבהקמת בנינים למוסדות תורניים, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, כולל ובמיוחד הקמת בנינים למוסדות חינוך, הן לבנים והן לבנות, בכל מקום ומקום.

וכמדובר כמ"פ אודות גודל ההכרח להתעסק בהצלת ילדי ישראל עי"ז שיחנכו אותם בדרך התורה והמצוות עליהם נאמר187 "וחי בהם", ולא להתנהג כמו אלה שדואגים רק לעצמם, ומסתפקים בכך שעכ"פ הם בעצמם (כפי שיש לקוות...) עוסקים בתפלה ובלימוד התורה, הן בשקו"ט בתורה באופן ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"188 , והן בפסקי הלכות בנוגע למעשה בפועל, ובינתיים, הולכים ונאבדים רבים מילדי ישראל, אשר, מכל אחד מהם היו יכולים להעמיד דור ישרים יבורך!

וכאמור, יש ללמוד מאלה שכבר התעסקו והצליחו בזה, ולהחליט בתוקף להוסיף בזה כהנה וכהנה, להקים ולהעמיד בתים ושכונות, ולקיים הוראת רבותינו נשיאינו להפיץ את המעיינות חוצה, ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ועד שיומשך שיהי' מלכם בראשם, למטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה"].

* * *

לא. נוסף על המדובר לעיל בענין תמכין דאורייתא, שגדלה מעלתם ביותר, וכמובא במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר189 תורת רבינו הזקן על הפסוק190 "ותומכי' מאושר", ע"פ מאמר הזהר191 א"ת מאושר אלא מראשו – הרי העיקר הוא לימוד התורה, שעז"נ190 "עץ חיים היא למחזיקים בה". ובפרט בעמדנו ב"זמן מתן תורתנו" – "קאָכט מען זיך" בגודל העילוי דלימוד התורה.

ולכן, כשם שנתבאר לעיל (סכ"ז) בנוגע לתמכין דאורייתא שעבודתם צריכה להיות באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו"ע ה"בית" שלמעלה מ"מזון" ו"לבוש", הרי כן הוא גם בנוגע ללומדי התורה, שלימודם צריך להיות באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,

– ואדרבה: ג' הענינים דמזון לבוש ובית שבתורה תלויים (לא בתמכין דאורייתא, אלא) בלומדי התורה, והיינו, שכאשר יש חסרון אצל לומדי התורה, נעשה גם חסרון אצל תמכין דאורייתא (אף שלפעמים הסדר הוא להיפך. ובכל אופן, לא נוגע מהי הסיבה ומהו המסובב, כי אם, שאצל כולם – הן אצל לומדי התורה והן אצל תמכין דאורייתא – יהיו ג' הענינים דמזון לבוש ובית שבתורה) –

והיינו, שלימוד התורה צריך להיות לא רק כפי המתחייב ע"פ השכל, או אפילו יותר מזה, באופן של הידור מצוה, שלכן לומד מאה פעמים ואפילו מאה פעמים ואחד192 – שכל זה הוא עדיין בערך למדידת והגבלת שכלו, אלא צריך ללמוד תורה בשופי, ללא הגבלות כלל.

וענין זה נוגע לא רק לענין ה"בית" שבתורה, אלא גם לענין המזון ולבוש שבתורה:

ובהקדם המבואר בלקו"ת ד"ה למען תירא את הוי' אלקיך193 , שאף שגדלה מעלת המצוות הנקראים בשם לבושים מצד שרשם בבחי' המקיפים, הרי, במקיפים עצמם יש ב' בחינות, לבוש ובית, ובענין זה גדלה מעלת התורה שהיא בחי' בית לגבי המצוות שהם בחי' לבושים, היינו, שהיא בחי' שומר להלבושים שנעשים ממעשה המצוות, בדוגמת הבית כפשוטו ששומר גם על הלבוש והמזון שלא יתקלקלו כו'.

ועד"ז מובן גם בעניננו – שגם בנוגע לבחי' המזון ולבוש שבתורה צ"ל ענין של שמירה ע"י בחי' הבית שבתורה, וכפי שרואים במוחש – "מעשה רב"194 – שכאשר לימוד התורה הוא בשופי, לא רק הוספה שבערך, אלא למעלה מהגבלות, אזי גם לאחרי הלימוד הרי הוא יהודי תורני ("אַ תורה איד"), משא"כ כאשר לימוד התורה הוא במדידה והגבלה, אזי סו"ס נחסר אצלו גם בענינים הפנימיים.

וזהו גם המענה לאלה ששואלים היתכן שדוקא בדורות האחרונים, אכשור דרא (בתמי')195 , ניתוספו כו"כ הנהגות וחומרות כו', ולכאורה, די לנו בכל הענינים שהיו עד עתה – כי, דוקא בזמן שמתגבר החושך יש צורך להוסיף עוד חומרות כו', ועי"ז יכולים לשמור גם על שלימות הענינים העיקריים, ועל זה אמרו חז"ל196 "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", היינו, שכדי שכל ישראל, גם אלה שנמצאים בדור חשוך, דור יתום, יהיו "זכאים", יש צורך בהוספה וריבוי של עניני תומ"צ, שהם כל הענינים שנתחדשו ע"י תלמיד ותיק69 במשך כל הדורות, ועי"ז נעשה העילוי ד"יגדיל תורה ויאדיר"197 .

והנתינת-כח לזה היא בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", שזהו הזמן המתאים לקבל החלטות טובות להוסיף בלימוד התורה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכל זה צריך להיות מתוך שמחה וטוב לבב – כנ"ל (ס"ח) שרבינו הזקן פוסק ש"אסור להתענות (אפילו) תענית חלום בחג השבועות .. וצריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

והעיקר – שתהי' שנה של שמחה שבה יתוסף בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, באופן דמוסיף והולך ואור, עד שאור זה יאיר את ההעלם וההסתר של העולם, שיראו בגלוי שנעשה דירה לו ית' בתחתונים.

* * *

לב. בהמשך להמדובר לעיל אודות לימוד התורה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – יש לסיים את הענין ולהדגיש שכוונת הדברים היא לכל אחד ואחד, "אשר אנכי בקרבו":

לכל לראש בנוגע לתלמידי הישיבה – בפשטות, ללא פשט'לאַך וללא קונצים – לישב וללמוד נגלה וחסידות הן בסדרי הישיבה והן מחוץ לסדרי הישיבה, היינו, שלא להביט על השעון אם הזמן מוקדם או מאוחר, ולא להביט על המשגיח, ראש הישיבה או המשפיע, ולא להמתין שמישהו יבוא ויאמר להם "יישר-כח" ויעניק להם "פרס", וכיו"ב – כיון שהלימוד אינו מפני יראת הרצועה, כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו198 , אלא מתוך ידיעה והכרה בגודל העילוי דלימוד התורה, שעי"ז מתאחד ביחוד נפלא עם חכמתו ורצונו של הקב"ה, ששכלו מלובש ומוקף בחכמת ה', וגם חכמת ה' היא בקרבו, כמ"ש155 "ותורתך בתוך מעי".

ועד"ז בנוגע לאלה שבעבר היו תלמידי ישיבה, ועכשיו הם בעלי-בתים שעוסקים בעניני העולם:

כאשר עושים חשבון רואים שרוב הזמן עסוקים בעניני העולם, עניני מסחר, וכיו"ב, ונשאר רק זמן מועט ללימוד התורה. ולא עוד אלא שגם בזמן מועט זה קשה לעסוק בלימוד התורה – מצד פיזור הנפש, לא עלינו, כך, שגם כאשר נמצא בגופו במקום זה, נמצאת מחשבתו בקצה השני של כדור הארץ... ואף פעם אינו במצב של מנוחה וכו'.

והעצה לזה – כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר199 לבעלי-בתים ש"אתמול" היו תלמידי ישיבה, שצריכים לידע שקדושה אינה זזה ממקומה200 , "איינמאָל אַ איד איז אַלעמאָל אַ איד", ועד"ז בנוגע לתלמיד ישיבה, שצריך להשאר תמיד בבחי' תלמיד ישיבה, כך, שכאשר יש לו רגע פנוי הרי הוא ממלא אותו בלימוד התורה, וקובע סדר יומו באופן שתחילה לומד שיעור בתורה, ורק אח"כ הולך לעסקיו: "מבית הכנסת לבית המדרש"201 , ואח"כ "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"145. וגם התעסקותו בעניני העולם היא באופן ד"יגיע כפיך כי תאכל"202 , היינו, שהיגיעה היא ב"כפיים" בלבד, ואילו ה"ראש" מונח בענינים רוחניים. ואז רואה פרי טוב בעמלו, ברכה והצלחה בפרנסתו, וכמ"ש203 "אם בחוקותי תלכו וגו'", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם".

וההתחלה בזה היא ע"י החינוך הראוי עוד בקטנותו, משהתינוק מתחיל לדבר כו'204 , ובמשך שנות הלימודים בחדר ובישיבה, שמחנכים אותו ללמוד תורה למעלה ממדידה והגבלה, שזהו ענין ה"בית" שבתורה, ועד ל"בית נאמן", אשר, על ידו נעשית גם השמירה של המזון והלבוש, הן מזון ולבוש שבתורה עצמה, והן מזון ולבוש כפשוטו, ולא רק באופן ש"ישמרך מן המזיקים"175, אלא גם באופן ש"יברכך", בברכתו של הקב"ה שהיא "עד בלי די"205 .

*

לג. קודם סיום ההתוועדות – נשארו עוד ב' ענינים לדבר אודותם, וא' מהם הוא ענין שאירע לפני מתן תורה:

איתא206 במדרש207 ש"ישנו להם ישראל כל אותו הלילה (שלפני מתן-תורה) לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה .. אפילו פורטענא (פרעוש208 ) לא עקץ בם. בא הקב"ה ומצאן ישנים, התחיל .. מעורר לישראל .. זה הוא .. שנאמר209 מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".

וזהו טעם המנהג שבליל חג השבועות נעורים כל הלילה ולומדים תורה – כדי לתקן את שינת בנ"י בלילה של מתן-תורה210 .

והנה, כל הסיפורים שבתורה הם הוראה בעבודתינו211 . ובפרט סיפור כזה שתוכנו אודות הנהגה בלתי-רצוי' של בנ"י – אע"פ שהתורה נמנעת מלדבר אפילו "בגנות בהמה טמאה"212 – הרי בודאי יש בסיפור זה הוראה חשובה, שבגללה כדאי לספר אפילו סיפור כזה.

ואף שההוראה שבסיפור זה היא פשוטה ביותר – שצריך לתקן את הדבר (עי"ז שנעורים בליל שבועות, ועד"ז בכל השנה), הרי, בשביל זה הי' מספיק כללות הסיפור, שבנ"י היו ישנים אז. ומזה שהתורה מספרת את פרטי הדברים, ש"שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה, ואפילו פרעוש לא עקץ בם", מוכח, שגם בפרטים אלו יש הוראה אלינו (מלבד שלילת השינה בליל שבועות).

לד. ידוע213 שכאשר בנ"י שמעו שכעבור חמישים יום לצאתם ממצרים יקבלו את התורה, נתעוררה אצלם תשוקה גדולה לקבל את התורה, והתחילו לספור את הימים שנותרו עד מתן-תורה. ומזה נלקח הענין דספירת העומר.

ואם אפילו שבע שבועות לפני כן לא היו יכולים להמתין לקבלת התורה, הרי מובן עד כמה גדלה תשוקתם כשהיו קרובים ביותר לקבלת התורה.

וא"כ, איך יתכן ששכבו לישון בלילה שלפני מתן-תורה?

יתירה מזה:

ספירת מ"ט הימים היתה הכנה לקבלת התורה, כלומר, שבמשך מ"ט הימים נזדככו בנ"י יותר ויותר עד שנעשו ראויים לקבל את התורה. בכל יום המשיכו עוד שער ממ"ט שערי בינה, וכאשר סיימו להמשיך כל מ"ט השערים (כל מה שיכולים להמשיך ע"י עבודה), נתן להם הקב"ה במתן-תורה את שער החמישים11.

וא"כ, כיון שתיכף בצאתם ממצרים, שזה-עתה יצאו ממ"ט שערי טומאה, היתה להם כבר תשוקה לקבלת התורה – הרי מובן עד כמה היתה גדולה תשוקתם לתורה לאחרי שהמשיכו את מ"ט השערים, ונתעלו במשך מ"ט הימים214 , ונעשו ראויים לקבלת התורה.

ואעפ"כ, בהיותם בתשוקה גדולה כזו למתן-תורה – שכבו לישון.

ומזה מובן, ששינתם לא היתה מפני שהסיחו דעתם ח"ו ממתן- תורה, אלא אדרבה, שינה זו היתה אחת מההכנות שלהם למתן-תורה.

וראי' נוספת לכך – מזה שהפרעושים לא עקצו אותם215 : אילו היתה השינה היסח הדעת ח"ו מתורה, לא הי' הקב"ה עושה נס שהפרעושים לא יפריעו להם לישון במנוחה. ומזה מוכח שאדרבה, שינה זו היתה אחת ההכנות למתן-תורה.

לה. והביאור בזה:

אדמו"ר הזקן מבאר216 שככל שתגדל מעלת ההשגה והדביקות באלקות אצל הנשמה בהיותה בגוף, אין זה בערך לדביקות הנשמה למעלה קודם שירדה למטה בגוף, כיון שהגוף אינו יכול לסבול דביקות נעלית כזו.

וכיון שבשעת השינה מתפשטת הנשמה מן הגוף ועולה למעלה217 (ונשאר מהנשמה בגוף רק "קיסטא דחיותא"218 ), לכן, יכולה אז הנשמה לקבל השגות נעלות יותר מכמו בהיותה מלובשת (לגמרי) בגוף, בשעה שהאדם הוא ער.

וכידוע219 שאלה שעוסקים בתורה במסירה ונתינה, מגלים להם ענינים בתורה בעת השינה, ועד שלפעמים יתכן שענינים שהתייגעו עליהם במשך היום ונשארו בקושיא, נעשים מתורצים אצלם בקומם משנתם, ע"י השגת הנשמה למעלה בעת השינה.

ומטעם זה שכבו בנ"י לישון לפני מתן-תורה – כיון שרצונם הי' שהנשמה תתפשט מן הגוף, תעלה למעלה ותשיג השגות נעלות ביותר, בחשבם שההשגות שישיגו בעת השינה יהיו ההכנה המתאימה להגילויים שיגלו להם מלמעלה במתן-תורה.

וזהו מ"ש במדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה":

ככל שהאדם מרבה להתייגע ולזכך את עצמו בהיותו ער, בהיות הנשמה בגוף – תעלה הנשמה למעלה יותר ותשיג השגות נעלות יותר בעת השינה.

ולאחרי סיום העבודה דספירה במשך מ"ט ימים, נמצאים כבר ב"עצרת", ו"הלילה – חושך והעלם העולם – קצרה", שנשאר רק העלם קטן ביותר (שהרי כבר נשלמה כל העבודה, ותיכף ("אָט אָט") בא הגילוי דמתן-תורה220 ) – בזמן כזה השינה עריבה, היינו, שעל ידה יכולים להגיע למעלה ביותר.

וגודל העילוי דבנ"י בעת שינתם221 , פעל גם על העולם שמסביבם, ועד שאפילו בעלי-חיים222 לא הפריעו לשינתם223 .

לו. ואעפ"כ, לא הי' הקב"ה מרוצה משינתם לפני קבלת התורה – כי ההכנה לקבלת התורה צריכה להיות באופן אחר:

דובר כמ"פ224 אודות החידוש של מתן-תורה לגבי קיום המצוות קודם מתן-תורה – שהמצוות שיהודי מקיים לאחרי מתן-תורה פועלות זיכוך בהדברים הגשמיים (שבהם מקיימים את המצוות), שהם עצמם נעשים קדוש225 . ואדרבה, תכלית כל העילויים היא – העבודה עם הגוף דוקא226 : עי"ז דוקא לוקחים את העצמות, אשר, הנשמה ללא גוף אינה יכולה ליקח. וכל כך גדלה מעלת העבודה עם הגוף, עד שהקב"ה כביכול ובית-דין של מעלה שואלים אודות הפס"ד של ב"ד של מטה227 , והקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני", כיון שתורה "לא בשמים היא"228 .

וכיון שהחידוש דמתן-תורה הוא מעלת העבודה דנשמה בגוף, הוצרכה להיות גם ההכנה למתן-תורה בדומה לזה – לא לשכב לישון, התפשטות הנשמה מהגוף, אלא לעסוק עם הגוף (אע"פ שהי' זה עדיין קודם מתן-תורה, ועדיין היתה הגזירה שגשמיות לא תתחבר עם רוחניות229 ).

לז. וההוראה מזה230 :

ישנם הטוענים מה לי ולחושך העולם, לשם מה צריך אני לעסוק בענינים גשמיים? – מוטב שאסתגר מהעולם, ואעסוק בתורה ועבודה לעצמי; דכיון שכבר התייגעתי רבות בתורה ומצוות, ועומד אני כבר בדרגא ד"עצרת", והחושך אצלי הוא רק מעט ("הלילה קצרה") – הרי ע"י ההסתגרות מהעולם אוכל להגיע למעלה ביותר ("שינה של עצרת עריבה"), ואוכל לפעול שאף א' לא יפריע לי ("פורטענא לא עקץ").

והמענה על זה – שאפילו קודם מתן-תורה (או ביום מתן-תורה) היתה הנהגה זו שלא כפי הכוונה, ועתה צריכים לתקן זאת, ומכל-שכן שלאחרי מתן-תורה בודאי צריכה להיות העבודה ד"ירדו לתחתונים", להתמסר ליהודי שלמטה ממנו231 , ודוקא עי"ז יתוסף בו עילוי, ע"ד "ומתלמידי יותר מכולם"232 .

וזהו טעם המנהג שלא לישון בליל שבועות קודם קבלת התורה: ההכנה לקבלת התורה היא – לא ע"י שינה, שהנשמה תעלה מן הגוף, ותעסוק עם עצמה להשיג השגות עליונות, אלא להתעסק עם הגוף233 , נפש הבהמית וחלקו בעולם, ודוקא באופן כזה נעשית ההכנה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה.

* * *

לח. כיון שהשעה כבר מאוחרת, לאחרי חצות לילה, הרי הענין השני שנשאר לדבר אודותיו (כנ"ל סל"ג), ידובר בהזדמנות אחרת, ובינתיים יחשב כאילו כבר דובר בענין זה.

ועתה – ינגנו ניגון הכנה, ולאחריו ניגון אדמו"ר הזקן, וינגנו בבא הרביעית לכל-הפחות ג"פ, ולאחריו – הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

[לאחרי הניגונים, ברך כ"ק אדמו"ר שליט"א על הכוס, ולאחרי תפלת ערבית, הבדלה, וחלוקת כוס של ברכה, התחיל לנגן "אני מאמין". ואח"כ אמר:]

שיהי' קיץ בריא, קיץ שמח, וקיץ תורני ("אַ תורה זומער").

[טרם צאתו התחיל עוה"פ לנגן הניגון "אני מאמין"].