בס"ד. משיחת* יום ב' דחג השבועות, ה'שי"ת.

בלתי מוגה

א. במאמר דחג השבועות, ד"ה ויספו ענוים בה' שמחה1, מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ השייכות שבין ענוה לשמחה, שלא זו בלבד שאינם הפכיים זמ"ז, אלא אדרבה, שהם מסייעים זל"ז.

ונקודת הביאור בזה – ש"בעצם מהותו הנה העניו הוא תקיף בדעתו וכל מה שהוא עושה הכל הוא בדעת חזקה", כי, "שפלות העניו אינה ענין הכנעה וביטול מצד שהוא שפל בעצם, דהעניו יודע מעלת עצמו, ויודע דמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו", ש"מכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצ"ע כ"א מה שבא בירושה מאבותינו, ומשו"ז הוא הביטול, אבל ביטול זה אינו ענין השפלות כ"א הנחת עצמותו מהכרת האמת", ועד ש"אינו מתחשב עם עצמו כלל", לפי שנחשב בעיני עצמו לאין, וביטול זה (ענוה) הוא כלי לשמחה העליונה.

ב. ויש לבאר הקשר והשייכות דענוה לחג השבועות:

אודות החידוש דמתן-תורה איתא במדרש2 "משל למה"ד למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם3, כשביקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים", היינו, שקודם מ"ת הי' הפסק (גזירה מלשון הפסק, "אַ שניט") בין עליון לתחתון, שזהו"ע ד"רומי" ו"סוריא", ש"רומי" מורה על רוממות העליון, וסוריא מורה על התחתון, ובמ"ת בטל ההפסק שבין העליון לתחתון, ובמילא, נעשה התחתון קשור ושייך עם העליון4.

ובפרטיות יותר – כמבואר במאמר הראשון דחג השבועות (ד"ה וכל העם רואים)5 שבמ"ת נתחדש ענין העלאה מלמטה למעלה, כי, עד מ"ת היו כל הגילויים בדרך אתערותא דלעילא מצ"ע, ולא באתערותא דלתתא, מצד עבודת התחתון, כי, להתחתון לא הי' כל קשר (פאַרבונד) לזה. ואפילו האבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה6, הי' קיומם ברוחניות, היינו, שגם המצוות שקיימו בגשמיות לא פעלו המשכת הקדושה בגשמיות (בגשם הדבר שבו קיימו המצוות) ממש, שלכן נשאר הגשמי, לאחר עשיית המצוה, כמו שהי' לפני עשייתה, וההמשכה היתה ברוחניות בלבד7; ובמ"ת שניתנו התומ"צ בגשמיות, נתחדש ענין העלאה מלמטה למעלה, שבאתערותא דלתתא דוקא אתערותא דלעילא, שהתחתון נעשה שייך וקשור עם העליון.

אמנם, גם לאחרי החידוש דמ"ת בעליית התחתון, צריכים לידע שאין זה מצד מעלת התחתון, כי אם מצד העליון (באופן של מתנה או ירושה), שעלה ברצונו ית' שע"י אתעדל"ת תהי' אתעדל"ע8 – שזהו תוכן ענין הענוה, ש"מכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצ"ע כ"א מה שבא בירושה כו'".

ג. וההוראה מזה בנוגע אלינו:

צריכים אנו לידע שהמעלות והכחות שיש לנו אינם אלא מה שניתן לנו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובמילא, צריכים אנו להיות בתכלית הביטול, למלא את השליחות של הרבי בכל התוקף, כאמור, שהעניו בעצם מהותו הוא תקיף בדעתו, מבלי להתחשב בשום הפרעה, העלם והסתר.

את השליחות של הרבי יש למלא מבלי להתחשב בשום דבר. אין להתחשב בכל השאלות והקושיות: למה אומרים קדיש, למה כותבים "הכ"מ" וכו'. יש להתנהג כמו עניו שהוא תקיף בדעתו ואינו מתחשב בשום דבר.

– כתב לי חסיד א' שמאז ההסתלקות הוא שבור מאד, ולפעמים, כשהוא לעצמו, מתפרץ בבכי...

השאלה היא, אבל, מה פעל ע"י הבכי שלו? וכי זו היא כוונתו של הרבי שביקש ממנו לבכות?! – קרוב לודאי שבבכיותיו אינו פועל מאומה, מלבד הענין שאמרו חז"ל9 "כל המוריד דמעות על אדם כשר (ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן) הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו", אבל בינתיים לא נעשית עבודת השליחות של הרבי!

ובלשונו של הרבי בשיחה דחג השבועות10: "אויף וואָס וואַרט מען, מען איז דאָך מעכב די גאולה. עס איז שוין ערב שבת נאָך חצות".

ע"י העדר העבודה ה"ה מעכב ח"ו את הגאולה, מעכב את הקב"ה, מעכב את הרבי, ובגלל זה נשארים בנ"י רגע נוסף בגלות!

ד. והוראה נוספת בנוגע לקיום השליחות של הרבי מבלי להתחשב בשאלות וקושיות כו' – מהמעלה המיוחדת ביו"ט שני של גלויות דחג השבועות לגבי יו"ט שני של גלויות דשאר המועדים:

יו"ט שני דשאר המועדים הוא כדי לקיים מנהג אבותינו שהיו עושין ב' ימים יו"ט מצד ספיקא דיומא, שלא היו יודעים באיזה יום קבעו ר"ח בארץ ישראל, משא"כ חג השבועות, כיון שקביעותו אינה תלוי' בימי החודש (כדאיתא בגמרא11 ש"עצרת פעמים ה' פעמים ששה פעמים שבעה", בהתאם להקביעות דר"ח אייר ור"ח סיון), אלא בחמישים יום לעומר, ואז כבר נודע ונתפרסם בכל מקום היום שנקבע בו ר"ח ניסן וחג הפסח, ובמילא, יודעים בבירור הקביעות דיום החמישים לעומר, והסיבה שעושין ב' ימים יו"ט הוא מתקנת חכמים שלא לחלוק במועדות12.

כלומר: יו"ט שני דשאר המועדים הוא מפני הספק, משא"כ יו"ט שני דחג השבועות הוא (לא מפני הספק, אלא) לכתחילה יו"ט ודאי (מתקנת חכמים), היינו, שקדושת היו"ט אינה מצד הספק, אלא היא קדושה ודאית13.

וע"ד החילוק שבין יו"ט שני של גלויות ליום שני של ראש השנה – שיום שני של ר"ה אינו מפני הספק, אלא מפני ש"אף14 הב"ד עצמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' היו עושין לפעמים ב' ימים .. אלו ב' הימים הן קדושה א' וכיום א' ארוך"15.

ויש לומר, שיו"ט שני דחג השבועות (ועד"ז יום ב' דר"ה) הוא יו"ט בפ"ע שאינו תלוי ביו"ט ראשון (מצד ספיקא דיומא), ונפק"מ לענין קטן שהגדיל ביו"ט שני: אם יו"ט שני תלוי ביו"ט ראשון – כיון שפטור מיו"ט ראשון פטור גם מיו"ט שני [וכמו קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני, שפטור מפסח שני להדעה שהוא תשלומין לפסח ראשון16], ואם יו"ט שני הוא יו"ט בפ"ע שאינו תלוי בראשון – חייב ביו"ט שני.

וענינו בעבודת האדם – ע"פ הידוע17 ש"ספק" בגימטריא "עמלק", שענינו לקרר ולהטיל ספקות בקדושה, וצריך לבטל קליפת עמלק, שלא להתפעל משאלות וקושיות שמעוררים ספקות, אלא לעסוק בעבודה בכל עניני קדושה (ובנדו"ד, במילוי השליחות של הרבי) בתוקף הוודאות, כמודגש ביו"ט שני דחג השבועות שקדושתו קדושה ודאית.

ה. ועוד ענין בזה:

גם היו"ט שני דחג השבועות שאינו מספיקא דיומא אלא בתור ודאי, אינו מן התורה, אלא תקנת חכמים, ואעפ"כ, יש בו קדושה כמו ביו"ט מן התורה, כיון שקיום תקנת חכמים היא מצוה מן התורה, כמ"ש18 "על פי התורה אשר יורוך", "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", וכמ"ש19 "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".

ועד"ז בנוגע לקיום הציווי של הרבי, שאף שלכאורה יש לחקור אם זהו חיוב מן התורה, מדרבנן, דקדוקי סופרים או הידור מצוה, הרי, כשם שגם דקדוקי סופרים והידור מצוה נכללים בציווי התורה "על פי התורה אשר יורוך", "לא תסור גו'", "שאל אביך גו'", כן הוא גם בנוגע לציווי של הרבי, ובמילא, ה"ז כמו חיוב מן התורה20.

*

ו. לקראת חג השבועות ה'ש"ת, כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר מכתב מיוחד לתלמידי הישיבות21, ומהענינים שכותב שם22:

"חג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה, והשי"ת מטריד את המקטרג על עם ישראל23 כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים. זאת אומרת, אשר חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים". עכ"ל.

ולהוסיף, שבענין זה יש הפרש בין ר"ה ליוהכ"פ – שבר"ה השי"ת רק מטריד ומבלבל את השטן המקטרג, ואילו ביוהכ"פ אין מציאות של שטן המקטרג כלל, כדאיתא בגמרא24 "שטן ביומא דכיפורי לית לי' רשותא לאסטוני .. השטן בגימטריא תלת מאה ושתין וארבעה הוי, תלת מאה ושתין וארבעה יומי אית לי' רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית לי' רשותא לאסטוני".

וע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר שחג השבועות הוא בדוגמת ר"ה ויוהכ"פ, יש לומר, שבחג השבועות מטריד השי"ת את השטן המקטרג באופן כזה שאין מציאות של שטן המקטרג כלל.

מכתב הנ"ל – צריכים ללמדו, וגם לפרסמו בין אלה שאין יודעים אודותיו.

ז. ועוד וג"ז עיקר – שלימוד מכתבו של הרבי (ועד"ז כל עניני תורתו) צ"ל באופן ד"כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו"25.

ובהקדמה – שהצ"צ מפרש26 שמארז"ל זה קאי על כללות הענין דלימוד התורה, כי, "התורה היא שמועותיו של הקב"ה", וצ"ל "בעל השמועה (הקב"ה) עומד כנגדו", שיזכור שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו27. אבל, הפירוש הפשוט הוא בנוגע להרב שבשמו אומרים ענין זה, שצריך לצייר פני הרב "כאילו הוא עומד כנגדו".

ולהעיר גם מהסיפור הידוע28 שהצ"צ צוה לנגן הניגון בעל ארבע בבות של רבינו הזקן, באמרו, שכל האומר דבר בשם אומרו יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, והתחיל בעצמו לנגן, וכל המסובים חיפשו סביבם את רבינו הזקן...

ומזה מובן גם בנדו"ד – שכאשר לומדים מאמר, שיחה, רשימה או מכתב מהרבי, צריכים להתבונן ולהזכר בהציור של הרבי [כולל גם אלה שלא ראוהו, שיציירו לעצמם את הרבי באמצעות תמונה29] כמו שעומד כנגדו!

– פעם שאל אדמו"ר הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי באיזה התבוננות התפלל בראש השנה, והשיב, שהתפלל בהתבוננות ד"וכל קומה לפניך תשתחוה". ואתה, שאל אדמו"ר האמצעי את רבינו הזקן, באיזה התבוננות התפללת, והשיב, אני התפללתי עם ה"סטענדער"30. – אנו לא שייכים לענינים כאלה, אבל, יכולים אנו לכל הפחות להסתכל על ה"סטענדער" שעליו התפלל הרבי!...

ח. ויש להוסיף בנוגע לכללות הענין דלימוד תורתו:

אמרו חז"ל31 "כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר", ואיתא במאור עינים32 בשם הבעש"ט ש"אפשר לומר כי זה בחי' השתטחות על קברי הצדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו ("אין זיין תורה ליגט ער מיט זיין גאַנצע עצמיות"), וזה הלומד, בהכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא ושפתותיו דובבות בקבר כו'".

ועפ"ז יש לפרש מ"ש במשה רבינו "ולא ידע איש את קבורתו"33 "אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה למטה נדמה להן למעלה"34 – שאף אחד (לא העומדים למטה ולא העומדים למעלה) לא לקח העצמיות שלו ("קבורתו"), והיכן נמצא הוא בעצמו (כמ"ש33 "ויקבור אותו") – ה"ז בתורה, כדאיתא בזהר35 "קבורתא דילי' משנה".

ענין זה נוגע במיוחד לאלה שמסיבות שונות אינם יכולים לילך על הציון הק' – שידעו, שלימוד תורתו הוא בדוגמת ענין ההשתטחות.

ועוד ועיקר – שכיון שהכניס את עצמותו בתורתו, הרי, ע"י לימוד תורתו מתקשרים אליו.

– יכול מישהו לחשוב איזו שייכות יש לו אל הרבי, והמענה לזה, שהשייכות היא אינה מצדו (בכחו), אלא מצד הרבי, שבכל תיבה וענין שאמר או כתב "הכניס את עצמותו", ולכן, ע"י לימוד תורתו מתקשרים אליו.

ולהוסיף, שבענין ההתקשרות ע"י לימוד תורתו נכלל גם קיום הוראתו של הרבי – לאלה שצוה אותם – ללמד אל"ף בי"ת, שלימוד א"ב בגלל ציווי הרבי נחשב כלימוד תורתו (אף שבודאי אין להסתפק בכך, אלא צריכים גם ללמוד תורתו ממש36).

ט. ענין ההתקשרות אל הרבי הוא לא בגלל מעלה זו או אחרת, אלא בגלל היותו "רבי".

פעם שאלו אצל הרשב"ץ37 אודות אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אם הוא בעל רוח הקודש, והשיב: מה נוגע לי רוח הקודש? אני יודע שהוא רבי, ובמילא, אם רבי זקוק לרוח הקודש, בודאי יש לו, ואם אינו זקוק לרוח הקודש, מהי ההתפעלות מרוח הקודש?!...

דוגמא לדבר: בנוגע לאדה"ר ואברהם אבינו, אף שמצינו בדברי חז"ל גודל מעלת אדה"ר עד כדי כך ש"הי' עקבו מכהה גלגל חמה"38, מ"מ, אמרו חז"ל39 "עד אברהם הי' העולם מתנהג באפילה ומשבא אברהם התחיל להאיר"40, וכיון שנוגע לנו הענין ד"התחיל להאיר", נוגע לנו ענינו של אברהם אבינו, ולא אדה"ר, אף ש"עקבו של אדה"ר הי' מכהה גלגל חמה". ועד"ז בנוגע לרבותינו נשיאינו שעל ידם "התחיל להאיר" גילוי פנימיות התורה, ובמילא, לנו נוגע ההתקשרות אל הרביים, ולא נוגע לנו אם ישנו מישהו ש"עקבו מכהה גלגל חמה".

"רבי" – הוא זה שמקושר עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, ובמילא, לנו לא נוגע אלא ההתקשרות אל הרבי בלבד, ועל ידו מתקשרים אנו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.

– כותב לי אחד מכתב עם שבחים ועילויים על הרבי. בין השבחים כותב גם שפעם בהיותו אצל הרבי בלענינגראַד, עמד הרבי, ולפתע הי' נראה לו שעומד לנגדו אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. – כשהרבי הי' בארץ ישראל, נכנס אליו יהודי זקן שזכה לראות את אדמו"ר מהר"ש, ובראותו את הרבי... התעלף, וכשהעירו אותו מעלפונו ושאלוהו לפשר הדבר, אמר, שבהכנסו אל הרבי ראה בו את אדמו"ר מהר"ש...

אותו חסיד שהי' שייך לאדמו"ר מהורש"ב או אדמו"ר מהר"ש, ראה עילוי בכך שראה ברבי את אדמו"ר מהורש"ב או אדמו"ר מהר"ש. אבל, האמת היא, שלא נוגע הדמיון וההשוואה של הרבי אל אדמו"ר מהורש"ב או אדמו"ר מהר"ש; כל מה שנוגע אינו אלא שהוא הרבי, שמקושר עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, וע"י ההתקשרות אליו מתקשרים עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.

סיפר41 לי מישהו – בהתפעלות – שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר לו: תהי' מקושר אלי, ועל ידי תהי' מקושר אל מי שאני מקושר. – הלה חשב שבאמרו "אל מי שאני מקושר" התכוון הרבי לאביו אדמו"ר מהורש"ב נ"ע וכיו"ב, ומזה היתה התפעלותו כו', אבל, האמת היא, שכוונת הרבי היתה להתקשרות עם עצמות ומהות א"ס ב"ה!

*

י. בהמשך להמדובר בב' אייר42 ע"ד ההצעה בנוגע לחיזוק ההתקשרות עי"ז שכאו"א יקבל על עצמו ב' דברים, בנוגע לעצמו, ובנוגע לזולת – הנה, כל אלה שקיבלו על עצמם43, יאמרו עתה "לחיים".

ואלה שעדיין לא קיבלו על עצמם – יאמרו גם הם "לחיים", ויקבלו על עצמם מכאן ולהבא.

יא. בי"ב תמוז השתא ימלאו שבעים שנה להולדת כ"ק מו"ח אדמו"ר (תר"מ – תש"י).

וכיון שבגיל שבעים מתחילה תקופה חדשה, "בן שבעים לשיבה"44, צריכה להתחיל תקופה חדשה בכל עניני העבודה דכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהולכים ונמשכים כל זמן שעדיין לא נסתיימה שליחותו, שזהו"ע ד"בן44 מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"45.

ולכן, צריכים לנצל את הזמן שנותר עד י"ב תמוז ולפעול בעניניו של הרבי, ולקראת י"ב תמוז יצטרכו ליתן דין וחשבון.

יב. בין הענינים שהי' רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שהבחורים יעסקו בהם – הנסיעה בשליחות ה"מל"ח" (מרכז לעניני חינוך) בתקופת הקיץ46.

בשנה שעברה, מצד טעמים שונים, היתה חלישות מסויימת בהנסיעה בשליחות זו, ובמילא, יש להשתדל שבשנה זו ישלימו גם מה שהחסירו בשנה שעברה.

האמת היא, ששליחות זו אין לה תשלומין, כשם שלא שייך תשלומין בתלמוד תורה, כיון שהחיוב דת"ת הוא בכל יום ובכל רגע, ובכל עת שלומד מקיים את החיוב שישנו בזמן זה מצד עצמו, ולא בתורת תשלומין על חיוב בזמן שלפנ"ז, כמדובר לעיל47.

אבל, אין צועקין על העבר; התביעה היא בנוגע למילוי השליחות בשנה זו כדבעי, וה"השלמה" על שנה שעברה תתבטא בכך שיעסקו בתוקף גדול יותר, ובמשך זמן ארוך יותר.

*

יג. דובר אודות החילוק בין ג' הענינים דחג השבועות: (א) "זמן מתן תורתנו", שהוא בתקפו בכל הזמנים (התורה היא נצחית48), (ב) "יום הביכורים", שמצוות ביכורים (אף שאינם קרבים על המזבח כשתי הלחם, אלא נאכלים לכהנים) שייכת רק בזמן הבית, (ג) יום החמישים לספה"ע, שתלוי בפלוגתא אם ספה"ע בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן49 – בקשר ובשייכות לעבודת האדם50.

יד. דובר אודות העובר את קו התאריך באמצע ימי הספירה, שאע"פ שבנוגע לשבת פשיטא שאינו מונה לעצמו ("ששת ימים תעבוד גו' ויום השביעי שבת"51) אלא סומך על מנין הימים במקום זה, מ"מ, בנוגע לספה"ע יש להסתפק אם הספירה צ"ל כפי שסופרים כל בנ"י במקום זה, או שצריך להמשיך בהספירה שלו52. ונתבאר תוכן הענין בעבודת האדם.

*

טו. בימי הספירה נוהגים53 ללמוד מסכת סוטה, דף ליום דף ליום:

התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול המועד, יום ב' דספה"ע (ולא ביום שני של יו"ט שהוא יום ראשון לספה"ע), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת.

[נתבאר תוכנה של מסכת סוטה – "ונקתה ונזרעה זרע"54, "אם היתה עקרה נפקדת" (כדעת ר"ע), והקושיא (דר' ישמעאל) "אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו", והמסקנא ש"אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח כו' שחורים יולדת לבנים"55 – בעבודת האדם, בשייכות לספה"ע].

בסיום מסכת סוטה שנינו56: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא (שאני ענוותן – פרש"י), אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

וצריך להבין:

א) רב יוסף ורב נחמן הם אמוראים, ואיך יכולים הם לחלוק על התנא ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"?

ב) המאמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", ובלשון רש"י "שאני ענוותן" – הוא לכאורה היפך הענוה?

ג) מהו הטעם שרב יוסף מדגיש מעלת הענוה ורב נחמן מדגיש מעלת יראת חטא?

טז. ויובן בהקדם המבואר לעיל (ס"א) בענין הענוה – ש"העניו יודע מעלת עצמו, ויודע דמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו", ש"מכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצ"ע כ"א מה שבא בירושה מאבותינו כו'"1, ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו ש"אילו היו אלו הכחות אצל אחר .. אפשר הי' מגלה את הכחות יותר"57.

ועד"ז בנדו"ד:

רב יוסף בודאי ידע גודל מעלתו בלימוד התורה – כאמרו "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא"58 – עד שנקרא בשם "סיני"59, ע"ש ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"60, ואעפ"כ, לא החזיק טובה לעצמו, בידעו שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה, ובלשונו: "אי לאו האי יומא דקא גרים".

ולכן הי' יכול לומר "אני ענוותן" – כיון שמדת הענוה אינה בסתירה כלל לידיעת מעלת עצמו, כולל גם מעלת הענוה עצמה.

יז. עפ"ז יש לבאר גם דבריו של רב יוסף – האמורא – לתנא, "לא תיתני ענוה":

מצד ענוותנותו של רב יוסף שהכיר שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה – ייחס אותן (לא לעצמו, אלא) לרבי.

ויש לומר, שבאמרו לתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", לא התכוין לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטלה ענוה") שללא רבי אין עוד מעלת הענוה, כי אם, שהעובדה ד"איכא אנא" (שאני ענוותן) מוכיחה ש"רבי לא מת".

ענוה אמיתית – ידיעת מעלת עצמו, מחד גיסא, ותכלית הביטול בידעו שמעלותיו אינם מצ"ע, לאידך גיסא – אפשרית רק ע"י רבי.

יח. ועד"ז יש לפרש בדברי רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":

ובהקדם החילוק שבין רב יוסף (ענוה) לרב נחמן (יראת חטא) – שרב יוסף, להיותו סגי נהור61, שיצה"ר פסק ממנו, לא הי' שייך לחטא62, ובמילא, אינו זקוק ליראת חטא, ולכן, מודגשת אצלו מעלת הענוה; משא"כ רב נחמן, מצינו בגמרא63 ש"אימי' דר"נ אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא", ולכן מודגשת אצלו המעלה דיראת חטא.

[ויש לומר, שגם לאחרי שכיסה ראשו שתהי' לו יראת חטא נשאר אצלו הענין ד"גנבא" – בקדושה. וע"ד מ"ש בהתחלת הסוגיא64 "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא .. אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא", היינו, שמנצל התכונה ד"אשיד דמא" לקדושה].

והכח לזה – "דתיהוו עלך אימתא דשמיא" – הוא מרבי:

אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"65, היינו, שאצלו לא הי' חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ [כפי שמצינו ש"א"ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דהורמין"66, ש"הי'67 נוטה למינות שמי שברא הרוחני לא ברא הגשמי, ולזה אמר מפלגך ולעילא ששם כלי הנשימה הרוחניים חלק הקב"ה הוא, ומפלגך לתתאי ששם כלים הגשמיים ("אוכלין ושותין כו' פרין ורבין"68) חלק כח אחר הם"], אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאע"פ ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"69, מ"מ, "בשעת פטירתו .. זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר .. לא נהניתי (מעוה"ז) אפילו באצבע קטנה"70.

ובכחו של רבי, שכל מציאותו וכל עניניו (גם התחתונים) היו לשמים – נעשה גם אצל רב נחמן (שמטבע תולדתו "גנבא הוה") הענין דיראת חטא.

ולכן אמר "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" – שבזה לא התכוין לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטלה יראת חטא") שללא רבי אין עוד מעלת יראת חטא, כי אם, שהעובדה שיש לו יראת חטא (בכחו של רבי) מוכיחה ש"רבי לא מת".

יט. דובר אודות ב' הענינים דענוה ויראת חטא שהם יסודות העבודה.

בהמשך להענין דיראת חטא דובר גם אודות החילוק בין חסידות למוסר, שכשלומדים תורת החסידות שעוסקת בעניני אלקות, הרי, אפילו אם הלימוד לא פעל פעולתו, עסקו בינתיים בעניני אלקות, משא"כ בלימוד המוסר כו'.

*

כ. דובר אודות השייכות שבין הבעש"ט ודוד המלך שנסתלקו בחג השבועות – ע"פ מארז"ל71 ע"ד בקשת דוד המלך שאמירת תהלים תחשב כמו העסק בנגעים ואהלות, שהם הענינים החמורים שבתורה (כפי שאמרו לר"ע: "מה לך אצל הגדה כלך אצל נגעים ואהלות"72), ועד"ז בנוגע לתורת החסידות כו'.

*

כא. (בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) השי"ת יעזור שיבוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שהוא מלובש בגוף ["וועט מען פאַרשפּאָרן בעטן זאָגן חסידות"73], ויוציאנו מהגלות!

– הסדר הוא אמנם שתחיית המתים תהי' לאחרי ביאת המשיח74, אבל יחידי סגולה יקומו לתחי' קודם ביאת המשיח75.

ולכל לראש – כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיחזור ויתלבש בגוף, ויבוא ("קיין נפק"מ ניט אין וועלכן אופן, דורכן טיר, דורכן פענצטער אָדער דורכן דאַך"...) ויאסוף את כל בנ"י ויכריז: הגיע הזמן לצאת מן הגלות, בואו ונלך לארצנו הקדושה!