בס"ד. שיחת* ליל ב' דחג השבועות, ה'תשי"א.

בלתי מוגה

א. מצינו פלוגתא בנוגע לזמן מתן תורה – "בששי בחודש ניתנו עשה"ד לישראל, ר' יוסי אומר בשבעה בו", "אמר לך ר' יוסי יום אחד הוסיף משה מדעתו" ("ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה', והוא הוסיף יום אחד, והסכים הקב"ה לדעתו")1.

והלכה כרבנן2, ש"בששי בחודש ניתנו עשה"ד לישראל"3, ולכן חוגגין "זמן מתן תורתנו" בששה בסיון, וגם בחו"ל שעושין ב' ימים יו"ט, קורין עשה"ד ביום ראשון דחג השבועות, ששה בסיון (ולא ביום שני, שבעה בו).

ב. ובביאור הטעם לכך שפסק ההלכה הוא באופן שלא אמרינן ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו" – דלכאורה, ע"פ הידוע גודל הענין דעבודת המטה בכח עצמו דוקא, ועד כדי כך, שבגלל זה "חמורים4 דברי סופרים יותר מדברי תורה"5, מתאימה יותר דעת ר' יוסי ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו", שבמ"ת גופא מודגשת עבודת המטה בכח עצמו6 – יש לומר:

ידוע שהחידוש דמתן-תורה הוא החיבור דעליונים ותחתונים, כי, קודם מ"ת היתה הגזירה ש"בני רומי (מלשון רוממות7, שמורה על עליונים) לא ירדו לסוריא (מלשון סורה7, שמורה על תחתונים), ובני סוריא לא יעלו לרומי", עליונים למעלה ותחתונים למטה, ובמ"ת "ביטל (הקב"ה) גזרה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"8.

וענין זה נעשה ע"י המשכה ממקום נעלה ביותר, למעלה מהגדר דעליונים ותחתונים, שלכן בכחו וביכלתו לפעול החיבור דעליונים ותחתונים9.

וכיון שההמשכה דמ"ת היא מדרגא שלמעלה מהגדר דעליונים ותחתונים, למעלה משייכות לעולמות, לכן, לא שייך במ"ת הענין ד"הוסיף מדעתו" (עבודת המטה בכח עצמו), כיון שעבודת המטה אינה יכולה להגיע לדרגא נעלית כזו.

ג. ויש לבאר ההוראה מזה בנוגע לעבודה, כמו בכל ענין שצריכים להביאו לעבודה בפועל.

– א' שאל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שתי שאלות: שאלה א' בנוגע לאהבה ויראה, ושאלה א' בנוגע לעבודת המלאכים, והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר על שאלתו הראשונה בנוגע לאהבה ויראה, ואילו על שאלתו השני' בנוגע לעבודת המלאכים, לא השיב לו, באמרו, שעבודת המלאכים אינה נוגעת אליו10.

ובנוגע לעניננו:

מתן-תורה ישנו גם בהוה – שבכל שנה ושנה, בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", נעשה הענין דמ"ת מחדש.

והענין בזה – דלכאורה, כיון שהתורה ישנה כבר מקודם לכן, מה נתחדש איפוא ב"זמן מתן תורתנו" בשנה זו – שהתורה שישנה מקודם לכן ירדה כבר למטה לדרגת הנבראים11, והחידוש ב"זמן מתן תורתנו" הוא שנעשית המשכה חדשה מלמעלה.

וביחס להחידוש במ"ת ע"י ההמשכה החדשה מלמעלה – לא שייך הענין ד"יום אחד הוסיף משה מדעתו", כיון שההמשכה היא מדרגא נעלית כזו שעבודה אינה נוגעת שם.

ד. ומזה מובן גם לאידך גיסא – שכיון שמדובר אודות המשכה מדרגא נעלית כזו שעבודה אינה נוגעת שם, אין להתחשב במעמדו ומצבו שעדיין אינו ראוי וצריך לעשות הכנות וכו', כי אם, לחטוף כל מה שאפשר ("אַריינכאַפן וואָס מ'קען"), ובלשון חז"ל12 "חטוף ואכול חטוף ואישתי".

ויש להוסיף בביאור הטעם להסדר ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי" – "דעלמא דאזלינן מיני' כהלולא דמי" – בשייכות לעניננו:

"אזלינן", לשון הילוך – מורה על דרגא שבאין-ערוך, בלי- גבול13.

וכיון שעוברים ("מ'שטעלט זיך איבער") ומתעלים לדרגא שבאין-ערוך ("אזלינן מיני'") – כמו בזמן מ"ת, שנעשית המשכה חדשה מדרגא שלמעלה מעולמות – לא נוגע מעמדו ומצבו של האדם מצד עבודתו, ואין לו מה לחשוב אודות הכנות, כי אם, לחטוף כל מה שאפשר, "חטוף ואכול חטוף ואישתי".

ובפשטות – שכל אחד ואחד צריך לחטוף כמה שאפשר בלימוד התורה, הן בנוגע לנגלה דתורה והן (ובמיוחד) בנוגע לפנימיות התורה.

ה. והדגשה יתירה בנוגע לתלמידי הישיבות14, שכל ענינם הוא לימוד התורה, ובודאי צריכים להתנהג באופן ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי", לחטוף כמה שאפשר בלימוד התורה.

– רצוני15 הי' שלקראת חג השבועות יודיע כאו"א מהתלמידים, ע"י פתקא, מה עשה ופעל ("וואָס ער האָט אויפגעטאָן") בלימוד התורה.

ובנוגע לפועל – ישנם "חכמים" שלא מסרו פתקאות כלל,

[אף שאינני מבין מהי ה"חכמה" בכך... וכידוע הפתגם של אדמו"ר מהר"ש16: את הקב"ה – בודאי אי אפשר לרמות, ואפילו את העולם – גם לא יכולים לרמות; אלא את מי – את עצמו ("זיך אַליין"), וכי זהו "קונץ" לרמות טיפש?!],

ומובן, שאי-מסירת הפתקאות כשלעצמה מהוה "סימן" ו"הוכחה" על מעמדם ומצבם17...

וגם אלה שהודיעו בפתקא אודות מעמדם ומצבם בלימוד התורה, אין זה מגיע – שלא בערך כלל – להמשוער מלכתחילה! אלא, שאצלם ישנו לכל-הפחות הענין ד"מודה ועוזב (שעי"ז) ירוחם"18.

ובכל אופן, מכאן ולהבא ישתדלו כל התלמידים להוסיף בלימוד התורה באופן ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי", לחטוף כמה שאפשר.

ו. ויש להוסיף, שהענין ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי" (לחטוף כמה שאפשר ולא להמתין על הכנות וכו'), נוגע במיוחד ללימוד פנימיות התורה:

ישנם כאלה שחושבים שבשביל ללמוד פנימיות התורה יש צורך בהכנות כדי להיות ראויים לכך.

– א' שאל אצלי בנוגע לסדר לימודו בזהר [חסידות – אינו לומד, כיון שאין זה לפי רוחו, כי אם זהר...], האם עליו להקדים ולטבול במקוה בכל פעם שלומד. –

ולכן, צריכים להדגיש שאין לעשות חשבונות האם שייכים ללימוד פנימיות התורה אם לאו, ואין להמתין על עשיית הכנות, כי אם, לחטוף וללמוד כמה שאפשר.

האמת היא שילקוהו ("מ'וועט אים שמייסן") על כך שלמד פנימיות התורה בהיותו במעמד ומצב בלתי-רצוי, שכן, היתכן ללמוד פנימיות התורה כמו שכל אנושי?! אבל אעפ"כ, גם במעמד ומצב זה מוטב שיחטוף וילמד פנימיות התורה, תורת החסידות, כיון שעי"ז מתקשר עם הרביים נשיאי תורת החסידות, והם כבר יוציאוהו מאיזה מקום שיהי' ("די רביים וועלן אים שוין אַרויסשלפען פון אומעטום").

חסידים19 הראשונים היו מכינים את עצמם ליכנס ליחידות, חסיד פלוני התכונן שלש שנים, וחסיד פלוני שבע שנים (ויש שהתכוננו משך זמן ארוך יותר), אבל כיום אין פנאי להמתין עד שיעשו הכנות, אלא צריכים לחטוף ולהתקשר אל הרבי, ואז יוציאו הרבי ממעמדו ומצבו.

ובכל אופן צריכים לידע שטוב יותר חסיד בעל-מום ("אַ קאַליקער") מאשר אינו חסיד תמים (והסביר כ"ק אדמו"ר שליט"א: כוונתי לתמים במובן של שלילת בעל-מום).

ז. ובנוגע לפועל:

צריכים לחטוף וללמוד פנימיות התורה, לחטוף מאמר מתורה-אור, מאמר מלקוטי-תורה, מאמר מנשיא זה ומאמר מנשיא זה, שעי"ז מתקשרים עם רבותינו נשיאינו, והם כבר יוציאוהו ממעמדו ומצבו20.

ויש להוסיף בנוגע להתקשרות אל כ"ק מו"ח אדמו"ר – שלהיותו עכשיו במעמד ומצב של קדושה נעלית ביותר גם לעיני בשר, צריכים גם חסידים להיות במעמד ומצב המתאים לזה, וכיון שכך צריך להיות, כן הוא באמת21.