בס"ד. שיחת* ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשכ"ב.
בלתי מוגה
א. בקשר1 לי"ג תשרי, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע2, אספר סיפור מבעל ההילולא3, מה שקרה בימי ילדותו, בשנת תר"ו או תר"ז4, בכל אופן – לפני הדפסת הלקו"ת, שהי' בשנת תר"ח:
כ"ק אדמו"ר הצ"צ הי' מחבב ביותר את בנו כ"ק אדמו"ר מהר"ש, שהי' נכנס אליו בכל יום, ולפעמים – גם פעמים אחדות ביום.
פעם נכנס אליו בשעה מאוחרת בלילה, אחרי ה"יחידות" שנמשכה זמן רב, יותר מכפי הרגיל.
בהמשך דיבורם, התאונן כ"ק אדמו"ר הצ"צ לפני בנו על ביטול זמנו בגלל היחידות, באמרו: מה רוצים ממני, הרי יכול אני ללמוד במשך זמן זה?!
כ"ק אדמו"ר מהר"ש לא ענהו מאומה, ניגש אל ארון הספרים שבו היו מונחים כתבי דא"ח של הצ"צ, הסיר את הוילון (לארון ספרים זה לא היו דלתות, ורק פרוס הי' עליו וילון), והתחיל לספור את הכרכים של כתבי הדא"ח שהיו מונחים על אחת האצטבאות, ומנה יותר על שלשים כרכים. ויפנה אל אביו בשאלה: האם היית כותב כ"כ הרבה מאמרים – גם אם לא היית מקבל אנשים על "יחידות"? ויענהו הצ"צ: כן, אתה צודק!
כשסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור זה, הוסיף:
שלשה סוגים היו בכתבי הצ"צ: א) רשימות "הנחות" ממאמרים ששמע. ב) ביאורים על מאמרים. ג) מאמרים שכתב בתור רבי. – ורוב הכרכים שהיו באצטבא זו היו מסוג הג'.
ב. מובן, אשר אדמו"ר הצ"צ בשאלתו "הרי יכול אני ללמוד במשך זמן זה", לא נתכוון למנוע (או אפילו רק להחסיר) את ההשפעה שהי' משפיע ע"י היחידות, בכדי שיוכל ללמוד יותר לעצמו – שהרי דין הוא5 אשר מבטלין ת"ת מפני מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים (וההשפעות שהשפיע על ידי ה"יחידות" הרי לא היו אפשר להיות ע"י אחרים), ולא עוד, אלא שהובטחנו אשר על ידי מעשה הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה6,
– אלא שנתכוון לומר, שגם ע"י לימודו הי' יכול להשפיע אותן ההשפעות אשר משפיע על ידי יחידות (וע"ד ירידת הגשמים שהמשיך רשב"י ע"י אמירת תורה7).
ועל זה ענה כ"ק אדמו"ר מהר"ש, אשר הכח לכתיבת מאמרים (מסוג ג' – בתור נשיא) שענינם המשכת עניני סתים דאורייתא בגילוי8, באה ע"י ההשפעה באופן של התלבשות דוקא – יחידות (וכידוע ש"יחידות" הו"ע גילוי יחידה שבנפש9, שמבחינה זו נמשך הכח לאמירת ולכתיבת מאמרים).
ומענה זו הוצרך לבוא מבנו, שהי' אח"כ ממלא מקומו, אשר דוקא הוא הי' יכול לעורר את הנ"ל.
ג. סיפורי צדיקים (גם מה שאירע בימי ילדותם), ובפרט אותם שגילה לנו נשיא10 מורה דרך – הוראות הן בעבודתינו11.
וכן גם בנוגע לסיפור הנ"ל, הנה נוסף על מה שאנו רואים בזה את גודל חכמתו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש גם בימי ילדותו, כמאמר רז"ל12 "בוצין בוצין מקטפי' ידיע",
– בין עצם הענין שעוד בשחר ילדותו מצא במה לעורר את אביו כ"ק אדמו"ר הצ"צ, וגם מאופן תשובתו – שתשובתו לא היתה באופן ישיר, רק בדרך שאלה, מצד כיבוד אב13 –
הוראה הוא בעבודתינו:
אף שע"י כל פעולה טובה שהאדם עושה, גם פעולה שלעצמו, מכריע את כל העולם לכף זכות14 ופועל הזדככות בכללות העולם15 – אין להסתפק בזה, וזיכוך העולם צריך להיות בדרך התלבשות דוקא.
וע"י השפעתו להזולת באופן דהתלבשות, תומשך תוספות אור גם בהמשפיע, וכדרשת רז"ל16 ע"פ17 "מאיר עיני שניהם ה'".
* * *
ד. דובר אודות אלו שבאו לכאן18, שנוסף על ההוצאות הכספיות כו', יש כאלו שגם עזבו את עניני הכלל שעוסקים בהם, ובפרט אלו שבהם תלויים הטף – תינוקות של בית רבן, מבלי לדאוג ל"ממלא- מקום" (נוסף לכך שגם כאשר משאירים ממלא-מקום, ואפילו טוב יותר ממנו, יש להסתפק אם כדאי הדבר),
ולמרות שהורו להם שלא יבואו – לא צייתו, והלבישו זאת באיצטלא של "שפּיץ חב"ד"...
ומה שבאו ללמוד תורה וכו' – הרי התועלת שיקבלו בבואם לכאן מוטלת בספק, ואילו פעולתם במקומם היא בבחינת ודאי, וכבר נפסקה ההלכה ש"ברי ושמא ברי עדיף"19.
ה. כן דובר אודות ענין ה"שיריים"20, שענין זה לא הי' נהוג כלל אצל חסידי חב"ד, כי אם אצל חסידי פולין, אלא שכ"ק מו"ח אדמו"ר הנהיג זאת עבור ענינים שהוצרך להם, אבל, בתנאי שיהי' העיקר (ההוספה בתורה כו'), ואילו כאשר חסר העיקר, אזי מתבטל ח"ו גם הטפל.
יש טוענים שהם חוטפים ה"שיריים" (לא עבור עצמם, אלא) לטובת עדת החסידים.
– בנוגע לעצמו אינו חושב כלל... ומה שנוטל גם לעצמו, אין זה בשביל "עצמו" (כב' האופנים שבזה: "אין זיך", או "צו זיך"), הרי זה כמו הלל ש"כשהי' הולך לאכול הי' אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' הוא גופו, כי כמו זר נחשב אצלו כו'"21. כנראה חושב הוא שאוחז כבר בדרגתו של הלל, בה בשעה שלא הגיע אפילו לדרגא של הסבא שלו!... –
ובכן: גם אנכי רוצה בטובת החסידים, ואילו הייתי סבור שדבר זה הוא לטובת החסידים, הייתי חפץ בכך!...
היו חסידים גם אצל הרביים הקודמים, וגם הם הוצרכו לענין המס"נ22, ואעפ"כ, הי' יכול להיות מונח פיסת מזונות וכיו"ב, ואף א' לא נגע בה, עד שבא א' מחסידי פולין וחטפה... ואף אחד לא קינא בו!...
אין כוונתי לבטל ח"ו ענין שהנהיג הרבי, אבל, צריך שתהי' כאן התוועדות חב"דית, והרי ענינה של חב"ד הוא הוספה והעמקה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ואח"כ יומשך מחב"ד – מוחין – למדות שבלב, תחילה לחג"ת פנימיים, ומחג"ת פנימיים לחג"ת חיצוניים, שזהו"ע של "שיריים".
ו. ישנם כאלו שיש להם טענות: מדוע הנני פוגע בהם... ובפרט ביום השבת, שצריך להיות מעמד ומצב של מנוחה ותענוג.
והטענה היא בשתיים: (א) מדוע הנני פוגע באנשים שחולקים לי כבוד, (ב) בדקות יותר: כיון שכוונתם רצוי', מדוע צריכים לפגוע בהם?
והמענה על זה – ע"פ מ"ש23 "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן וגו'", וכמבואר בחסידות24 ש"ידעתי" הוא מלשון חיבה כו', והיינו, שהדיבור בכל הנ"ל הוא מצד החיבה דוקא, שלכן רוצים להעמידם על הגובה האמיתי, ומה גם שהם יודעים זאת מעצמם, ובפרט כאשר מעוררים אותם על זה.
ואין להאריך בכל זה, ובפרט שיכול להיות שהדיבור בזה לא יועיל, וימשיכו לחטוף השיריים, ובגלל זה לא ישמעו גם את המאמר, אלא רק ימתינו מתי יוכלו כבר לחטוף... שזוהי הוכחה שמלכתחילה באו רק בשביל ענין זה.
וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: עד כאן בנוגע ל"מסכת" הנ"ל, ועתה נחזור לעניננו – בנוגע לאדמו"ר מהר"ש.
ז. בהמשך להמסופר לעיל אודות אדמו"ר מהר"ש – שאצלו היו ריבוי ענינים באופן של "בעל-שם'סקע מעשיות"25 – יש עוד סיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר:
אדמו"ר מהר"ש הי' רגיל בנסיעות עבור עניני הכלל כו'.
פעם26 נסע אדמו"ר מהר"ש לחוץ-לארץ דרך דווינסק, והוצרך להתעכב משך זמן בתחנת-הרכבת, כדי להמתין עד בוא הרכבת הבאה שנוסעת למחוז חפצו.
היו שם אחדים מחסידי קאָפּוסט שרצו להתנכל אליו ("אים אָפּטאָן"), וביקשו ממנו שיאמר מאמר דא"ח, באמרם, שמפני קוצר הזמן לא יספיקו לילך לעיר ולחזור עד בוא הרכבת, ולכן הציעו שיאמר המאמר בתחנת-הרכבת.
לאמירת המאמר הגיע קהל גדול, וכרגיל, הי' דוחק רב וצפיפות גדולה ("גרויסע שטופּעניש"), וכתוצאה מזה נשברו אחדים מהספסלים והחלונות כו' בתחנת הרכבת.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר הקדים לספר, שבאותו זמן היתה דווינסק עיר-מבצר (כפי שנקרא ברוסית: "קרעפּס..."), ולכן היתה שם שמירה מיוחדת ע"י שוטרים וחיילים, שכן, בעיר-מבצר יש להקפיד ביותר על הסדר, וצפוי עונש גדול על כל דבר של אי-סדר. וכאשר נשברו החלונות מרוב העם כו', הודיעו למשטרה, ומיד הגיע פקיד-המשטרה במרוצה לכיוון המקום שבו הי' אדמו"ר מהר"ש.
אמנם, כידוע – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – שכל מי שהסתכל על פניו של אדמו"ר מהר"ש נפל עליו פחד, הנה בראות הפקיד את פני אדמו"ר מהר"ש, נסוג אחור וילך לו.
אח"כ הגיע למקום ראש פקידי המשטרה ויתחיל לשאול היכן הוא הרבי. – אדמו"ר מהר"ש הי' אז באמצע אמירת המאמר, ומבלי להפסיק אמירת המאמר, הוציא מכיסו נייר-מכתב והראה להפקיד הראשי, ומיד הצדיע הפקיד לאות-כבוד (כפי שנקרא ברוסית: "טשעס"), וילך לו.
– בנייר-מכתב הנ"ל היתה פקודה מהממשלה, שכל המשטרה, הן המשטרה הגלוי' והן המשטרה החשאית, תסייע לו (לאדמו"ר מהר"ש) ותמלא את רצונו.
ח. וההוראה מזה:
יש להפיץ את המעיינות של תורת החסידות בכל מקום, ולא להתפעל משום מניעות ועיכובים, אלא להמשיך ולהפיץ את המעיינות – כבסיפור הנ"ל, שאדמו"ר מהר"ש לא הפסיק אלא המשיך באמירת הדא"ח – אשר, האפשרות לכך היא ע"י ההתקשרות עם ה"מעיין".
ואז מתבטלים כל המניעות ועיכובים – לא רק מצד אלו שאינם בעלי-בחירה, אלא אפילו מצד אלו שהם בעלי-בחירה, ולא עוד אלא שהם עצמם מסייעים כו'.
* * *
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כנשר יעיר קנו גו'.
הוסיפו תגובה