בס"ד. יום ד' פ' מטות-מסעי, כ"ה תמוז, ה'תשי"ג.

– בעת ניחום אבלים אצל משפחת העכט* –

א. ענין האבילות – שעל זה כותב הרמב"ם1: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי", ומובן, שהכוונה בזה היא לא רק ל"אכזריות" מצד אנושיות בלבד, אלא גם מצד תורה – הוא על סילוק הנשמה מהגוף.

ובענין זה – ב' הפכים:

מחד גיסא – הרי הגוף אינו אלא טפל לגבי הנשמה, ועבודת הנשמה היא לברר ולזכך את הגוף, שבשביל זה יורדת ומתלבשת בהגבלות הגוף, ואח"כ, בצאת הנשמה מהגוף בטלים ההגבלות שהיו לה בהיותה מלובשת בגוף.

ולאידך גיסא – גדולה ביותר מעלת וחשיבות הגוף, וכידוע2 דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמר פעם לבנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהראותו על ידו3: ראה גודל ערך הגוף, כמה תומ"צ יצקו ("געגאָסן") בשבילו!

ולהעיר גם מהדין שפיקוח נפש – אפילו על הספק – דוחה כל התורה כולה4, כיון שכל התורה היא בשביל ישראל5.

ומזה מובן גודל היוקר של כל רגע ורגע שהנשמה מלובשת בגוף – שביכלתו לקיים עוד מצוה ועוד מצוה. והרי עילוי זה נחסר בהסתלקות הנשמה מן הגוף.

ב. אמנם, בענין זה יש עצה להקל את האבילות:

ובהקדמה – שאחת המצוות העיקריות היא ללמד את בנו תורה, כמ"ש6 "ושננתם לבניך" [וכמו כן ישנו החיוב ללמד את בן חבירו, "לבניך אלו התלמידים"7, ו"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"8, אלא שבנו קודם9], ובזה נכלל כל עבודת הבן בקיום התומ"צ במשך כל ימי חייו, כיון שבאה כתוצאה מהלימוד והחינוך של אביו.

[ואף שענין זה בא לאחר זמן – הרי מצינו דוגמתו בהלימוד עצמו, שיתכן לפעמים שאין רואים הצלחה על אתר, אבל לאחר זמן רואים את התוצאה מהלימוד שהי' משך זמן לפנ"ז. ועד"ז בנוגע לתמכין דאורייתא – שיתכן שעדיין לא הגיעו המעות לידי העוסקים בתורה, ויגיעו רק לאחרי זמן, כתוצאה מהנתינה שהיתה משך זמן לפנ"ז].

ומזה מובן, שגם לאחרי סילוק הנשמה מן הגוף, הנה כאשר הבנים עוסקים בקיום התומ"צ, הרי זה נחשב כאילו הוא בעצמו עוסק בקיום התומ"צ (אע"פ שאין זה דומה ממש להעסק בתומ"צ בעצמו בהיותו בחיים, וע"ד שלימודו בעצמו קודם ללימודו עם בנו10).

וזהו גם תוכן דברי הגמרא11 "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" – שהרי הפירוש ד"זרעו בחיים" הוא (לא רק שהנפטר השאיר אחריו בנים ("זרעו") שהם בחיים, אלא) שהבנים ממשיכים באורח-החיים של אביהם, חיים אמיתיים, חיי התומ"צ, ועי"ז "אף הוא בחיים"12.

ג. ענין הנ"ל יש בו כדי להקל – במדה מסויימת – את האבילות.

ולהעיר, שבכלל יש להקל בעניני אבילות, ו"הלכה כדברי המיקל באבילות"13. ויש בזה גם קולא – וטובה – לנשמת הנפטר כו'14.

וענין זה מודגש יותר כשנמצאים בימים אלו דאבילות ישנה (האבילות דג' השבועות על כללות ענין החורבן והגלות), אשר בודאי יהפכו במהרה בימינו לששון ולשמחה15, ואז גם אבילות חדשה תשכח מן הארץ16.