פדה בשלום, ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשט"ז

בס"ד. ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשט"ז

(הנחה בלתי מוגה)

פדה1 בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי2, ואיתא בגמרא3 אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. ופירוש הפשוט בזה הוא, כפירוש רש"י, שתורה נקראת שלום, כמ"ש4 או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, ואמרו רז"ל5 כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, וגמ"ח הוא שלום כפשוטו (שלום בין איש לרעהו), וברבים היו עמדי זה המתפלל עם הצבור. והנה, ג' דברים אלו הם הג' קוים שעליהם העולם עומד6, כמארז"ל7 על ג' דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמ"ח, שהם אותם ג' הדברים שנזכרו כאן, תורה וגמ"ח, ותפלות שכנגד תמידין תקנום8 שהו"ע עבודת הקרבנות.

והענין בזה, דהנה, בחינת עולם (העומד על ג' הקוין) כמו שהוא בספירות הו"ע המדות, כמ"ש9 שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, שוקיו זה העולם10, ועז"נ שוקיו עמודי שש שהם הששה מדות, ומיוסדים על אדני פז הם המוחין, שהרי11 למעלה אינו דומה לכמו שהוא למטה, שלמטה היסוד הוא תחת הבנין, משא"כ למעלה היסוד הוא למעלה במדריגה מהבנין12, שמהיסוד נשתלשל הבנין, וכיון שהעולם הוא בחי' מדות, הרי מובן שיסוד העולם הוא בחי' המוחין, שהמוחין הם למעלה מהמדות ויסודם. וזהו על שלשה דברים העולם עומד, שעמידת העולם הוא על ידי המשכת המוחין בהמדות, כי המוחין הם יסודם של המדות, ועל ידם עומד העולם, והמשכת המוחין במדות היא על ידי ג' הקוים דתורה עבודה וגמ"ח. והנה, כיון שהסדר הוא שבתחלה צריך להיות העלאה מלמטה למעלה ואחרי ההעלאה באה ההמשכה, לכן הסדר בג' הדברים שפועלים המשכת המוחין במדות הוא, שבתחלה הוא קו העבודה, דעבודת הקרבנות הו"ע העלאה מלמטה למעלה, ולאחרי ההעלאה באה ההמשכה ע"י הקו דגמ"ח, שע"י הגמ"ח שהוא כללות המצוות נעשית המשכת המוחין, ועיקר ההמשכה היא ע"י התורה שהיא בקו האמצעי, והיינו, שגמ"ח ותורה ענינם המשכה, אבל ההמשכה שע"י התורה היא נעלית יותר מההמשכה שע"י גמ"ח, כי התורה ענינה המשכת מוחין פנימיים ועצמיים, היינו, לא מוחין שבמדות, כי אם מוחין פנימיים ועצמיים.

ב) וביאור הענין, דהנה, בקו העבודה (שהו"ע התפלה) כתיב13 עולת תמיד העשוי', דהתמיד הוא עיקרי הקרבנות14 ששחיטתן בצפון, דקדשי קדשים שחיטתן בצפון15. וצריך להבין מדוע שחיטתן בצפון דוקא שהוא קו הגבורות. אך הענין הוא16, ששחיטתן בצפון שהוא קו הגבורות אינו ענין הצמצומים שבגבורה, אלא אדרבה, שהו"ע תגבורת החיות, וכמו גבורות גשמים שיורדין בגבורה17, שזהו מקור ההשפעה בעולם. ועד"מ באדם למטה כתיב18 כי הדם הוא הנפש, הרי אף שהדם הוא מהגבורות, מ"מ, ע"י הדם דוקא הוא המשכת החיות, וענין הגבורות שבזה הוא תגבורת החיות. וכמו"כ באדם גופא כתיב19 ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ואיתא בגמרא20 כיון דאיפליג איפליג, הרי שהפלגת ותגבורת החיות הוא מהגבורות דוקא. וכמו"כ יובן בענין עבודת הקרבנות, ששחיטתן בצפון הו"ע התגבורת, והיינו, דכיון שעבודת הקרבנות היא באופן של העלאה, והעלאה היא עבודה גדולה יותר מהעבודה דהמשכה, כמאמר העולם אַרוף איז שווערער ווי אַראָפּ, לכן שחיטת הקרבנות הוא בצפון דוקא, קו הגבורות, כי הנתינת כח על העבודה דהעלאה צריכה להיות בתגבורת דוקא, ותגבורת זו היא אתערותא דלעילא על העבודה דאתערותא דלתתא. וכמו"כ הוא בעבודת התפלה שכנגד תמידין תקנום, דתפלה הוא ג"כ בבחי' קו השמאל, כדאיתא במדרש21 ע"פ22 והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, מימינם זה תורה ומשמאלם זה תפלה, וקאי על האהבה כרשפי אש שהו"ע הגבורה, דמים הוא בחי' חסד, ואש (אהבה כרשפי אש) הוא בחי' הגבורה, שהרי המים הם בקרירות ונמשכים קימעא קימעא, משא"כ האש הוא בתגבורת, ורשפי אש האהבה דקדושה מכלה את האש דנפש דלעו"ז ונה"ב, דאש אכלה אש23, כדאיתא בזהר24 שהאש דקדושה מכלה את ההרהורין בישין ואותיות הרעים. ובפרטיות יש בזה ב' ענינים, רתיחת הדמים והרהורים רעים, הנה רתיחת הדמים דנה"ב נהפך לטוב, וההרהורין בישין נכלים לגמרי ע"י האש דקדושה. ואין זה סותר למ"ש במק"א25 (ובדרך חיים26) שהעברת האותיות רעים הוא ע"י העבודה דחומת בת ציון הורידי כנחל דמעה27, לפי שזהו ג"כ מבחי' אש הגבורה, כי הדמעות באים מצד כיווץ המוחין28, שזהו בסיבת הגבורות.

ג) אמנם כל זה הוא ענין התגבורת שבגבורות, אך באמת יש בזה גם ענין הצמצומים שבגבורות. וכמו בגבורות גשמים, שעם היותם ענין התגבורת, מ"מ יש בזה גם ענין הצמצומים29, כמארז"ל30 כל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כו', והיינו, דכיון שהגשמים הם בתגבורת ביותר, לכן צריכה להיות המשכתם ע"י צמצום דוקא. וכמו"כ יובן גם בעבודת התפלה, שמלבד ענין התגבורת שהו"ע האהבה כרשפי אש, יש בזה גם ענין הגבורות כפשוטו, שזהו שבתפלה צריך להיות ממארי דחושבנא31, להתבונן במעמדו ומצבו כו', ועי"ז יגיע לבחי' נעלית ביותר, כמ"ש32 שמאלו תחת לראשי, שע"י עבודתו בקו השמאל (כפשוטו, בגבורות וצמצומים) אזי הוא תחת לראשי, שמתעלה לבחי' ראש של הנשמה, כידוע שבנשמה יש בחי' ראש ורגל33, בחי' נשמה המתלבשת בגוף נקראת רגל, ובחי' הנשמה שהיא למעלה מהתלבשות בגוף נקראת ראש, וזהו שמאלו תחת לראשי, שע"י היותו ממארי דחושבנא (קו השמאל) עי"ז הוא מגיע לעצם הנשמה (תחת לראשי). וזהו גם מה שאמרו רז"ל34 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש"י הכנעה ושפלות35, שע"י ההכנעה והשפלות מגיע לבחינת ראש, היינו להעבודה שמצד עצם הנשמה, שהיא העבודה דרעו"ד שלמעלה מטעם ודעת. וכמאמר רז"ל36 כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, דכל המשפיל עצמו שהוא מארי דחושבנא, הנה הקב"ה מגביהו, היינו שמגיע להעבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד, שאי אפשר להגיע לזה מצד עצמו, אלא זהו ענין שנותנים מלמעלה, שזהו הקב"ה מגביהו. וכדאיתא בזהר37 מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב. וכמו שאמרו רז"ל38 על בנו של ר' יהושע בן לוי שאמר עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל ריב"ל עולם ברור ראית, והיינו שכן הוא האמת, שתחתונים שהם אלו שעבודתם הוא בהכנעה ושפלות הנה הם למעלה, שמגיעים למעלה יותר. וזהו שמאלו תחת לראשי, שע"י העבודה בקו השמאל מגיע לבחי' ראש.

והנה יש עוד פירוש נעלה יותר בשמאלו תחת לראשי, שע"י העבודה בבחי' ראש אזי מגיע לבחי' שמאלו, היינו שמגיע לענין עמוק יותר (א טיפערן ענין) בהעבודה דמארי דחושבנא. וזהו מה שבשמו"ע אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, דלכאורה היו צריכים לומר סלח לנו בתחילת התפלה, ולמה אומרים זה בשמו"ע דוקא. אך הענין הוא, דקודם התפלה הרי דרך איש ישר בעיניו39, ובפרט כשלומד תורה ומקיים מצוה הרי בודאי מדמה בנפשו שהוא כדבעי, אבל כשמגיע לשמו"ע, הנה עז"נ40 מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, היינו שלפי אופן ההילול (מהללו) והשבח בעבודת התפלה נעשה הצירוף וזיכוך הרע, שע"י התפלה הרי הוא מרגיש שהוא רע, וכמ"ש41 הגו סיגים מכסף, דמה שבתחילה נדמה בעיניו שהוא כסף, רואה עכשיו שהוא סיגים. וזהו שבשמו"ע דוקא אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, לפי שישנם ענינים שבתחילה לא ידע כלל שזהו"ע של חטא, ואדרבה נדמה בעיניו שזהו"ע של קדושה, אבל כשמגיע לשמו"ע, שאז הוא כעומד לפני המלך42, אזי מרגיש שגם ענין זה לחטא יחשב, ומבקש סלח לנו כו'. והיינו שע"י העבודה דשמו"ע דוחים גם את דקות הרע, דגסות הרע לא קשה כ"כ לדחותו, ודחיית גסות הרע נעשה ע"י העבודה דפסוד"ז וברכות ק"ש, שהו"ע חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים43, שעי"ז נעשה העברת גסות הרע, וכנ"ל בענין אש אכלה אש שע"י רשפי האש דקדושה נכלה האש דלעו"ז, אמנם העברת דקות הרע הוא בשמו"ע דוקא, דכאשר עומד לפני המלך, ששם הנה גם דקות הרע הוא מונע, אזי מרגיש שענין זה מונע כו', ומתעורר ומבקש סלח לנו, ועי"ז הוא דוחה את דקות הרע. וזהו פירוש הב' בשמאלו תחת לראשי, שע"י העבודה דראשי מגיעים לבחי' שמאל, היינו שהעבודה בקו השמאל ומארי דחושבנא היא בעומק יותר, שהחשבון ממצבו אינו על ענינים של איסור, אלא גם על עניני עבודה כו', כי מצד העבודה בבחי' ראש, אזי גם ענין של עבודה כחטא יחשב44. וזהו גם מה שמצינו בקרבנות שהיתה העבודה דתרומת הדשן45, שאחרי שריפת הקרבן הי' נשאר אפר, ובהאפר הנשאר היתה העבודה דתרומת הדשן, והיו בזה ב' ענינים, הא' הוא מ"ש46 והרים את הדשן גו' ושמו אצל המזבח, שהי' נבלע במקומו47, היינו שהי' נכלל בקדושה, והב' הוא מ"ש48 והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, מחוץ לקדושה. וענינו בעבודת התפלה, שמצד העבודה דשמו"ע שאז מרגיש שהכל כחטא יחשב, ישנם ב' תנועות, עצבות ומרירות, הנה העצבות שהוא כמיואש בנפשו הרי זה מחוץ למחנה, והמרירות נכללת בקדושה, כמאמר49 העלו אבק עד כסא הכבוד, דאבק הו"ע המרירות, ומגיע עד כסא הכבוד.

ד) והנה כל הנ"ל הו"ע ההעלאה שבקרבנות, אך הקרבן הי' נקרב ע"י הכהן דוקא, כהן איש החסד50, דעיקר הכוונה שבהעלאת הקרבן הוא בשביל ההמשכה דוקא, וההמשכה היא ע"י קו הגמ"ח, דגמ"ח הוא כללות המצוות שהם המשכות וגילוי אלקות, וזהו שהמצוות נקראים שלוחים, כמאמר51 כבדו המצות שהם שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו52. אך עיקר ההמשכה היא ע"י התורה שהיא בקו האמצעי, והיינו, שההמשכה שע"י התורה הוא המשכה נעלית יותר, כי ההמשכה שע"י גמ"ח, קו הימין, הנה קו הימין מגיע בחיצוניות הכתר, אבל התורה שהיא קו האמצעי, הרי זה מגיע בפנימיות הכתר, והמשכת המוחין שמצד התורה הו"ע המשכת מוחין פנימיים ועצמיים. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל53 בעשרה מאמרות נברא העולם, וידוע שעשרה מאמרות הם העשר ספירות, שבזה נכללים גם המוחין, ובפרט לפי מ"ש במדרש54 ובזהר55 שעשרה מאמרות מכוונות כנגד עשרת הדברות שהוא כולו מוחין, וא"כ ישנו ענין המוחין גם מצד הבריאה עצמה, ומ"מ אין זה מספיק, כמארז"ל56 תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יקבלו ישראל את תורתי דוקא, והיינו שההתחדשות דתורה הוא שעל ידה הוא המשכת מוחין פנימיים ועצמיים, היינו, לא המוחין השייכים אל המדות, כי אם מוחין פנימיים ועצמיים.

ה) וביאור ענין המשכת המוחין בעבודה, הנה כתיב57 כי חלק הוי' עמו, דנשמות ישראל הם חלק אלקה ממעל ממש58, וכתיב59 בנים אתם להוי' אלקיכם, וכל זה ניתן בפנימיות, כמ"ש60 פנים בפנים דיבר הוי' עמכם, דבכאו"א מישראל יש שם הוי' שבנפשו בפנימיותו, וזהו"ע ד' אותיות דשם הוי' שבנפש61, שהם כנגד ד' הבחי' דטהורה בראתה יצרתה ונפחתה. ואף שאמרו רז"ל62 חמשה שמות יש לה, הרי בכללות הם ד' מדריגות נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה, שכוללת בחי' חי' ויחידה63, ושני בחי' אלו נרמזות באות יו"ד וקוצו של יו"ד. וביאור ענין היו"ד דשם הוי' שבנפש, יובן מהבחינה דטהורה היא, דטהורה היא קאי על הנשמה כמו שהיא באצילות, דבאצילות מאיר בחי' חכמה, כמאמר64 אבא עילאה מקננא באצילות, אך מעלת האצילות אינה מצד החכמה בלבד, אלא כדאיתא בע"ח65 שאוא"ס מתלבש בחכמה דא"ק, וכמו שהוא מתלבש בחכמה דא"ק מתלבש בחכמה דאצילות ומאיר בכל האצילות, שזהו הפירוש דאבא עילאה מקננא באצילות. וכמו"כ יובן ביאור ענין היו"ד דשם הוי' שבנפש, שהיו"ד הוא בחי' חכמה, דחכמה הוא בחי' ראי', כמאמר66 איזהו חכם הרואה, דההפרש בין שמיעה לראי' הוא, שבשמיעה אפשר לסתור אותו, ומכ"ש שאפשר שיפעלו אצלו חלישות, משא"כ בראי', הנה כאשר הוא רואה את הדבר אזי לא שייך שיפעלו אצלו חלישות כלל במה שראה ומכ"ש שלא שייך שיסתרו אותו, ולכן הנה הביטול הבא מצד הראי' הוא ביטול עצמי שאין בו שום שינוי ושום חלישות כלל. וזהו בחי' איתן שבנשמה, שיש בזה ג' פירושים67. איתן הוא מלשון חוזק (שטאַרק), דלהיותו עצמי לכן אין בו שום שינוי ושום חלישות כלל. וגם פירוש איתן הוא מלשון קשה (האַרט), שהוא התוקף לעמוד נגד כל מונע ומעכב, דלהיותו בביטול עצמי, אזי לא נוגע לו כל מציאותו, והוא כדבר הרך העומד בפני הקשה, דסוכ"ס הנה המנגד מתבטל ומציאותו נשאר. וגם איתן הוא מלשון ישן, שזהו מ"ש68 עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל69 במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ומחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר70, משא"כ המלאכים שנבראו בשני או בחמישי71, והנשמות קדמו כו', שזהו איתן מלשון ישן. וכל זה הוא בחי' היו"ד שבנפש, שהוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה. אמנם, כיון שבחי' היו"ד הוא נקודה בלבד, אין זה מספיק, אלא צריך להיות גם בחי' אות ה"א דשם הוי' שבנפש, שזהו"ע ההתבוננות והבנה והשגה כו'. אך גם הה"א בלבד אינו מספיק, וצריך שיאיר היו"ד בהה"א. וע"ד משל בהשכלה, שצריך שהנקודה תשמור את ההשגה, דכאשר לא תהי' אצלו הנקודה אזי ילך בדרך עקלתון, ולכן בהכרח שהנקודה תשמור את ההשגה, וכמו"כ הוא גם בעבודה, שצריך שבחי' איתן שבנשמה יאיר בההשגה, והו"ע נקודה בהיכלא72. ובחינת וא"ו דשם הוי' שבנפש הוא ענין המדות, ששת ימי בראשית והיום שאחריהם, דלידת המדות היא לאחרי התעלמות המוחין דוקא, דכאשר המוחין הם בגילוי אזי לא יהי' התעוררות המדות, כי אם כשהמוחין מתעלמים דוקא, וכיון שלידת המדות היא לאחר התעלמות המוחין, לכן אפשר להיות יניקת החיצונים מהמדות, כמ"ש73 לא יחפוץ כסיל בתבונה74 כי אם בהתגלות לבו, ולכן צריך להמשיך בחי' החכמה בהמדות, כידוע75 בענין נטילת ידים דכיון שמסופי האצבעות יכול להיות יניקה, כמ"ש בזהר76 דבטופרהא אחידן, לכן צריך ליטול על הידים מי החכמה. וזהו מ"ש77 וצדקה כנחל איתן, ומבואר בתניא78 שנחל איתן הוא המשכת בחי' איתן בהמדות שבלב. וה"א אחרונה דשם הוי' שבנפש הו"ע תושבע"פ, דעם היותה בהבנה והשגה, בחי' מוחין, מ"מ, כיון שנתלבשה בדברים גשמיים וטענות של שקר, הרי היא בבחי' אילנא דטו"ר79, ואפשר להיות מזה יניקה כו', ולכן צריך להמשיך בה בחי' איתן דוקא.

ו) וזהו פדה בשלום נפשי, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, דהנה, הקב"ה קאי על בחי' ז"א, לי ולבני הוא בחי' ז"א ומלכות, דבניו הם כנסת ישראל, דכל ישראל בני מלכים הם80. ובבחי' זו (ז"א ומלכות) הרי אפשר שתהי' יניקה כו', שזהו"ע הגלות, והפדי' היא ע"י המשכת המוחין. וזהו אומרו כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, שעי"ז נעשה המשכת המוחין, דבתחלה הו"ע התפלה, קו העבודה, שהו"ע ההעלאה, ויש על זה נתינת כח מלמעלה (כנ"ל), כמ"ש81 אלה תולדות יצחק בן אברהם, ואח"כ הו"ע ההמשכה ע"י גמ"ח, ועיקר המשכת המוחין היא ע"י התורה שהו"ע המשכת מוחין פנימיים ועצמיים. ועי"ז נעשה הפדי' בבחי' ז"א ומלכות, שנעשה בהם פדי' בשלום, היינו פדי' בשלימות.