בס"ד. שיחת* ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשט"ז.

א. ח"י1 אלול הוא יום הולדתם של מורנו הבעש"ט ורבנו הזקן.

בנוגע ליום הולדת הבעש"ט שהי' בח"י אלול, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת ההתוועדויות2, שח"י אלול הוא יום הולדתו של הבעש"ט בגופו, בנפשו, וגם בהתגלותו בעולם – שזהו עיקר חידושו של הבעש"ט, שנתגלה בעולם.

וכן גם בנוגע לרבנו הזקן, שמלבד יום הולדתו בגופו, אירעו ביום זה כמה וכמה ענינים עיקריים הקשורים בו.

ב. "והימים האלה נזכרים ונעשים"3:

איתא בכתבי האריז"ל4, שימים שיש בהם ענין מיוחד, הנה בכל שנה ושנה כשמזכירים אותם – נזכרים – זכרון ראוי לשם זה ע"פ תורה, אזי ונעשים – שנמשכות עוד הפעם ההמשכות שנמשכו בפעם הראשונה: בט"ו בניסן – יציאת מצרים, וכן בשאר המועדים.

וכן גם ח"י אלול, הנה בכל שנה ושנה חוזרים ונשנים כל הענינים שאירעו בכל הזמנים, הקשורים עם הבעש"ט ורבנו הזקן, ע"י שמזכירים אותם.

ובזה יובן מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר (לפני עשר שנים)5, שח"י אלול מכניס חיות באלול, ובהזדמנות אחרת אמר בנוסח זה: ח"י אלול מכניס חיות בעבודה של "אני לדודי ודודי לי"6 (ר"ת אלול) – שזה נעשה בכל שנה ושנה.

וע"פ מ"ש רבנו הזקן באגרת-הקודש שבתניא7, שבכל שנה ושנה נמשך אור חדש שלא הי' מעולם, מובן גם בנוגע לח"י אלול, שבכל שנה ניתוספים הענינים. ואף שבגלוי לא רואים זאת, ויתירה מזה, נדמה שמזמן לזמן מתמעטים הענינים, אבל האמת היא, שבפנימיות – והפנימיות מוכרחת סוף כל סוף לבוא בגילוי – ניתוספים הענינים.

ג. והנה, ידוע המשל המובא בחסידות8, לאחד שיש לו אוצר חתום שלא ראהו, אבל מכיון שהוא יודע שהאוצר שלו, ומפתחות האוצר נמצאים בידו, וביכלתו לפתוח את האוצר מתי שירצה, הנה אף שכרגע אינו רואה את האוצר, מ"מ הרי הוא בשמחה גדולה9.

וכמו"כ בנדו"ד: כיון שהמפתח נמצא בידינו, ומתי שנרצה יכולים אנו לפתוח את האוצר, גם "היום, אם בקולו תשמעו"10, בשעתא חדא וברגעא חדא – הנה אפילו שאין הדבר אצלו בהרגש, הרי הידיעה כשלעצמה, והוודאות שבפנימיות יש לנו זאת, צריכה לפעול עילוי.

ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר11, שפעם הי' ח"י אלול מהמועדים הנסתרים; הרבי ה"צמח צדק" גילה זאת לבניו הקדושים. כ"ק אדמו"ר מהר"ש הי' רגיל בח"י אלול כשחל בשבת, או בשבת שלפני ח"י אלול – לומר מאמר חסידות של רבינו הזקן. ואח"כ נעשה "ח"י אלול" מועד גלוי.

ענין זה צריך ליתן כח לכל אחד, שהענינים שבפנימיות, יהיו יכולים להמשיכם בגילוי. וכאמור, שח"י אלול מכניס חיות באלול ובעבודה של "אני לדודי ודודי לי", ומזה ממשיכים חיות על כל השנה בענינים הרוחניים, ובמילא זה מתגלה על כל השנה גם בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזוני רויחא.

*

ה. בשנת תרצ"ז סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר12, שאביו, הרבי (מהורש"ב) נ"ע התייגע פעם מאד באחד ממאמרי אביו אדמו"ר מהר"ש, ומשום כך לקחו אביו אתו להיכל המשיח – הי' זה בח"י אלול תרנ"ב – והוא – הרבי נ"ע – שמע שם שבע תורות מהבעש"ט.

הרבי (מהורש"ב) נ"ע חזר על כל התורות בלשונם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר חזר אז – בשנת תרצ"ז – רק על תוכן התורות13.

התורה הראשונה שאמר מורנו הבעש"ט אחרי קבלת שבת, היתה:

"והי' כי תבוא אל הארץ גו'"14 – ארץ מלשון מרוצה, כי בתיבת ארץ יש שני פירושים: (א) כדאיתא במדרש15 "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה", (ב) וארץ לשון מרוצה16. "והי' כי תבוא אל הארץ" – כשתגיע להרצון ומרוצה "אשר וגו' נותן לך", שהוא מתנה מלמעלה בירושה בכל אחד מישראל, צריכה להיות העבודה של "וישבת בה" – להביא הדברים בהתיישבות, "ולקחת גו' ושמת בטנא" – להלביש אורות בכלים, "והלכת אל המקום" – הוא ענין ההשגחה פרטית, יהודי כשהוא הולך ממקום למקום אין הוא הולך בעצמו, אלא ההשגחה העליונה מוליכה אותו, והכוונה היא – "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם.

אחרי תפלת ערבית חזר מורנו הבעש"ט שנית על תורה זו, והוסיף:

"והי' כי תבוא גו'" – בכדי שתגיע לרצון כו', זהו ע"י – "לשכן שמו שם" – מסור נפשך על פרסום אלקות, ע"י עשיית ברכה ואמירת פסוקי תהלים.

מדבריו אלה של מורנו הבעש"ט, ש"לשכן שמו שם" זהו ע"י ברכה ופסוק תהלים, מובן, שענין זה שייך לכל אחד ואחד, כי לעשיית ברכה ואמירת פסוק תהלים, יש לכל אחד שייכות.

וכן מובן גם מאופן אמירת התורה: שתי התורות הראשונות הנ"ל – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – נאמרו ע"י מורנו הבעש"ט בהקהל, בנוכחות תלמידיו ותלמידי תלמידיו וכל החסידים, והרבי הוסיף שגם נשמות מעלמא דנוקבא נכחו אז.

ההבדל שבין דכר לנוקבא בנגלה הוא, שאיש דרכו לכבוש, משא"כ אשה17. וכך גם בעבודה – ישנן נשמות שדרכן לכבוש, וישנן נשמות שאין דרכן לכבוש, ואף נשמות אלו שאין דרכן לכבוש, שייכות הן להענין ד"לשכן שמו שם", ע"י עשיית ברכה ואמירת תהלים או עשיית טובה לזולת – שזוהי שיטת הבעש"ט; לא ע"י מלחמה, אלא ע"י תוספת אור באהבת ישראל.

במלחמה – זקוקים לאיש שדרכו לכבוש, כי אם לא כך, אזי מתריסים מיד כנגד הלוחם: קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים18.

משא"כ בדרך של תוספת אור – שייכים כולם לעשות ברכה, לאמירת פרק תהלים, עשיית טובה לזולת בגשמיות, ובינתיים להכיר את הזולת, לדבר אתו, ולהטיב לו ברוחניות, לקרבו לאבינו שבשמים.

אלא, שעל זה תובעים מסירות נפש. וכלשון הבעש"ט בתורתו זו: "מסור נפשך בכדי לפרסם אלקות", כי, באופן שכלי טוען האדם מה אפשר לו לפעול כו', ועל זה אומרים לו: אל תתחשב בשכלך כלל, ומסור נפשך לפרסם אלקות.

יהודי צריך לדעת שלכל מקום הוא בא בהשגחה פרטית, כאן הוא המקום שעליו להאירו, ועי"ז להמשיך אור בכל העולם, ובמילא צריך הוא להוסיף אור.

ועי"ז יצליח גם בלבושי הטבע, כי שליחות ההשגחה הפרטית מה שהוא בא למקום פלוני, מתלבשת בלבושי הטבע, שהוא חושב שבא לשם בגלל ענינים גשמיים, וע"י הענין של "לשכן שמו שם", ימשיך ברכה גם בעניניו הגשמיים19.

*

ו. בחסידות20 מדובר רבות אודות אור, כח וחיות, שהם ענינים נבדלים זה מזה. אמנם, ישנם ענינים שכשמדברים אודותם בפרטיות מכוונים באמת על ענין פרטי, אבל יכולים לפעמים להזכיר שם ענין פרטי אחד ולכוון על כל הענינים.

וכך מוצאים אנו גם במשניות, שבסדר טהרות ישנן כמה מסכתות, וביניהן גם מסכת טהרות. ובפרטיות כשאומרים "טהרות", הכוונה על מסכות טהרות דוקא, אבל בכללות, נכללות כל המסכתות בשם "טהרות". וכך מוצאים אנו גם בענין שבעת כוכבי לכת, שאחד מהם בפרט נקרא כוכב. ובפרטיות כשאומרים "כוכב", הכוונה רק על כוכב, אבל בכללות נכללים כל שבעת כוכבי הלכת בשם "כוכב"21.

ובנוגע לענינינו:

מה שאומרים על ח"י אלול שהוא מכניס חיות באלול, הכוונה היא לא רק "חיות" דוקא, ולשלול את ה"אור" ואת ה"כח", אלא הכוונה על שלשת הענינים, אור, כח וחיות, שכולם נכללים במילת "חיות".

כמו"כ אין הכוונה על עבודת אלול דוקא, אלא על כל העבודות, שכולן נכללות ב"אלול".

וכמאמר רז"ל22: אלול – ר"ת: "א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך"23, ענין ערי מקלט. ובעבודת האדם זהו קו התורה, כי דברי תורה קולטין הן24.

אלול – ר"ת: "א.ני ל.דודי ו.דודי ל.י"25, קו העבודה היא התפלה26, ובפרט בימינו אלו שאין לנו אלא עבודה שבלב זו תפלה27, התופל28 ומחבר את ישראל לאביהם שבשמים.

אלול – ר"ת: "א.יש ל.רעהו ו.מתנות ל.אביונים"29, קו דגמילות חסדים.

ובתור הקדמה ויסוד לכל קוין אלו,

אלול – ר"ת: "(ומל ה' אלקיך) א.ת ל.בבך ו.את ל.בב (זרעך)"30 – ענין התשובה.

וזוהי כוונתו של ח"י אלול – שמכניס כל הענינים של חיות, בכל העבודות של אלול.

*

ז. דובר לעיל אודות תורת הבעש"ט על הפסוק "והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך לשכן שמו שם", ועל תורתו של הרב המגיד ממעזריטש על הפסוק "מראשית פרי האדמה"31,

– תורתו של הרב המגיד נדפסה בספר "אור תורה"32, אשר, כ"ק מו"ח אדמו"ר ואביו הרבי (מהורש"ב) נ"ע, ומסתמא גם הרביים הקודמים, חיבבו ספר זה33, למרות שהמגיד בעצמו לא כתבו אלא תלמידו –

"והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך" – היינו העולם הזה, שהוא המקום בו בחר הקב"ה, כדאיתא במדרש34 על הפסוק35 "שוקיו עמודי שש", "שנשתוקק הקב"ה לבראותו", שכאן בעולם הזה דוקא ישנו התענוג שלמעלה.

אבל, אין הפירוש שהכל כבר גמור ומוכן, אלא כמרז"ל "לעשות – לתקן"36, שישראל ע"י עבודה עושים את העולם הזה דירה לו יתברך, ולשם כך היתה ירידת הנשמה למטה, ירידה מאיגרא רמה37 – נשמות חצובות מתחת כסא הכבוד38, וגבוה יותר – וירדה למטה, בכדי לעשות דירה לו יתברך.

שזהו תוכן תורת הבעש"ט בענין "לשכן שמו שם", ותורת הרב המגיד עה"כ "מראשית פרי האדמה" בענין עבודת הבירורים, שעי"ז עושים את הדירה.

ח. בפרטיות יותר, דהיינו בעוה"ז גופא – הנה "המקום אשר יבחר הוי' אלקיך", הוא ארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה"39. ומשחרב ביהמ"ק, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"40, צריכה להיות העבודה בחו"ל, לעשות מחוץ לארץ – ארץ ישראל41, שגם בחו"ל תהי' ה"ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה".

עיקר העבודה כיום הוא בחו"ל. – וכדמוכח גם מזה אשר רוב ישראל בכמות ובאיכות נמצאים בחו"ל דוקא. וכמו"כ עיקר התורה42 – משגבר הגלות לאחרי רבנו הקדוש – נתגלה בחו"ל דוקא. בבלי וירושלמי – הלכה כבבלי43, וכך בכל דור ודור, עד הבית-יוסף שחיבר את השו"ע, הנה רוב שנותיו הי' בחו"ל, ורק מקצת שנותיו בארץ ישראל. וקבע הלכותיו ע"פ ג' עמודי הוראה: רי"ף, רמב"ם, רא"ש44 – כולם בחו"ל.

וכן גם בנוגע לגילוי פנימיות התורה, הי' זה בעיקר בחו"ל. האריז"ל בא ממצרים, ואח"כ הי' בארץ ישראל.

וכן גם בנוגע לגילוי תורת החסידות שהיא עיקר גילוי פנימיות התורה, הנה שני המאורות, הבעש"ט ורבנו הזקן, היו שניהם בחו"ל, שניהם רצו לנסוע לארץ ישראל, ובהשגחה פרטית נשארו בחו"ל45.

עיקר העבודה כיום צריכה להיות בחו"ל, לעשות את חו"ל ל"ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה", שתורגש בחו"ל אלקות ויהדות, ואז יבואו לא"י הגשמית, ע"י משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים.

ט. בפרטיות יותר, הנה "המקום אשר יבחר הוי' אלקיך", זהו קדש הקדשים, כי ישנן "עשר קדושות", והמקום המקודש ביותר הוא קדש הקדשים46, ושם הי' רק ענין התורה. ומשחרב בית המקדש, הנה קדש הקדשים זהו המקום בו לומדים תורה47, בית כנסת או ישיבה, ועל זה אומרים "והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך", שילכו לבית הכנסת ולישיבה.

אך יכולים לעשות חשבון, ולומר: לשם מה מוכרח אני ללכת לבית הכנסת ולישיבה?

– בשעה שישראל הלכו לקבל את התורה בא עמלק בדרך וקיררם48, וגם בין ישראל גופא היו כאלה שטענו "אשר נאכל במצרים חנם"49, ולשם מה אנו הולכים למדבר –

או – אם הוא מודה שהוא צריך ללכת לשם – מי אומר שמוכרח אני ללכת למקום הדתי ביותר?

– כשהלכו לקבל את התורה וטענו נשוב מצרימה, ג"כ הי' כך, כי גם במצרים למדו תורה, אלא שבמתן-תורה, ניתן ענין רם ונעלה יותר בתורה –

הוא אמנם מסכים ללכת לבית כנסת שיש בו מחיצה, אבל הרי הוא יכול ללכת לבית כנסת שבו מתפללים במהירות50, "פּאָ אַמעריקאַנסקמו" (באמריקאית). ולשם מה עליו ללכת לבית כנסת שבו מתפללים מלה במלה, והתפלה מתארכת למשך שעה או שעה ורבע, הרי גם בבית הכנסת השני אומרים קדושה, איש"ר כו'?

וכן גם בנוגע לישיבה, טוען הוא: בודאי אמסור את בני ללמוד תורה, אבל מספיק אם אמסרהו ל"סאָנדיי סקול"; ובאם הוא יהודי דתי וחסיד – ימסרהו גם ללמוד בת"ת לחצי יום, ואם הוא גם מ"שפּיץ" – ימסרהו למקום בו לומדים כמה שעות בכל יום לימודי קודש וחלק היום לימודים אחרים.

בקדש הקדשים – טוען הוא – לא נכנס אף אחד, רק הכהן הגדול בלבד, וגם הוא, רק פעם אחת בשנה. ומי אומר שיהודי כמוני מוכרח להדחק לקדשי-הקדשים דוקא? האם בית כנסת פשוט או ישיבה פשוטה לא מספיק?

ועונים לו על זה:

טבעם של הורים, שלעצמם מסתפקים איך שהוא, אבל עבור ילדיהם – רוצים מה שיותר טוב. ובאם בגשמיות כך, הרי ברוחניות צריך בודאי להיות כך. ואז יקבלו נחת אמיתית מילדיהם, גם בגשמיות.

נחת – הרי רוצים נחת במלוא המדה, ולא מחצה על מחצה, מחצית היום נחת ומחצית היום עגמת-נפש ח"ו. ובמילא מוכרח החינוך ג"כ להיות שלם, ללמוד תורה תמימה, ואז יקבלו נחת במלוא המדה, בכל היום, וגם בלילה בעת השינה.

וזאת תובע הקב"ה בתורה: "והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלקיך", ללכת למקום בו בחר הקב"ה, וע"י הבנים יפעלו גם על עצמם – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"51, שיהיו שני הדברים, ובדרך ממילא תומשך ברכה מרובה גם בגשמיות.

*

י. אודות52 הימים שמח"י אלול עד ראש השנה, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר53, שהם י"ב ימים של חשבון הנפש על השנה החולפת, יום לחודש יום לחודש.

והנה, דובר לעיל (ס"ט) בענין "עשר קדושות הן", שישנן בעולם, שנה ונפש.

גם בתפלה, שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"54, ישנם המדריגות הנ"ל. בכללות הרי זה החילוק בין תפלה דחול שבה מופיעות בקשת צרכיו של אדם, לבין תפלה דשבת, שהיא רק שבחו של מקום, והיא תפלה שבתפלה.

וכמו"כ בתורה – הרי זה החילוק שבין גליא דתורה, שהיא אילנא דטוב ורע, כיון שבגליא דתורה מדובר אודות ענינים גשמיים, שזהו"ע הבירורים, לבין פנימיות התורה, "אילנא דחיי"55, שמדברת רק אודות אלקות, והיא תורה שבתורה.

ועיקר חשבון הנפש בי"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה, צריך להיות בנוגע לפנימיות התורה.

בודאי צריך להיות חשבון בכל תרי"ג המצוות, בכל הפרטים והדקדוקים, ואדרבה – המעשה הוא העיקר, אבל, בענין זה צריך להיות בשלימות עוד לפני ח"י אלול. והחל מח"י אלול – התגלות תורת החסידות – הסדר הוא ע"ד "אבוך במאי הוי זהיר טפי"56, זהיר מלשון זהירות ובהירות, שעי"ז מאיר לו בכל עניניו57 – צריך להיות עיקר וחיות החשבון בנוגע ללימוד פנימיות התורה,

לא רק בנוגע ללימוד בלבד, אלא גם בנוגע להנהגה על פי חסידות, ד"גדול תלמוד המביא לידי מעשה"58,

וזה יאיר את חשבון הנפש גם בכל עניניו.

והרי החשבון מביא את הקבלה טובה על להבא – שיהי' "יפוצו מעינותיך חוצה", ב"חוצה" שלו, וגם בחוצה ממש, שעי"ז אתי מר, מלכא משיחא59, במהרה בימינו.