בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשט"ז.

בלתי מוגה

א. הזמן שלאחר חצות שייך כבר ליום שלאחריו, ומטעם זה אין אומרים היום במנחה "צדקתך".

ומכיון שאמרו רז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואיתא בספרים שאפשר להתחיל בשמחה זו כבר מיום א' דראש חודש – יש לעשות את ההתחלה בזה כבר עתה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ פרייליכן ניגון"].

* * *

ב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תשא.

* * *

ג. "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

במשנה איתא "משנכנס אב ממעטין בשמחה", אלא שבגמרא2 איתא על זה "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".

רואים אנו בזה שני ענינים הפכיים:

א) מהלשון "כשם" משמע, שהעיקר הוא הענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה", שנאמר בפירוש במשנה, משא"כ הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה", אינו אלא "כשם", שנלמד מ"משנכנס אב".

ב) לאידך גיסא רואים אנו שבהנוגע לפועל הרי הענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא מוגבל. לא בכל הענינים ממעטין. ישנם עניני שמחה גם באב. אבל זה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – הרי זה ללא שום הגבלות, עד "עד דלא ידע".

לכאורה אינו מובן: כיון שכל הענין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מזה ש"משנכנס אב ממעטין", כלשון הגמרא "כשם" – מדוע איפוא הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא יותר מהענין ד"משנכנס אב ממעטין וכו'"?

ד. הביאור בזה בפשטות – מכיון ששמחה צריכה להיות תמיד, אפילו בחודש אב, שהרי תמיד ישנו הציווי ד"עבדו את הוי' בשמחה". ולכן, כשניתוסף עוד "מרבין בשמחה" – הרי זה בלי גבול. ואילו ה"ממעטין" הוא מוגבל, כיון שגם אז צריכים להיות עניני שמחה מסויימים, ובפרט מצד הציווי ד"עבדו את הוי' בשמחה".

פנימיות הענין הוא:

כמדובר בהמאמר, תכלית הכוונה היא לפעול את הענין ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שיהי' להקב"ה דירה כאן למטה. וכשם שהאדם הדר בדירה, נמצא הוא בדירה בכל עצמותו ("מיט זיין גאַנצן וועזן"), כך הוא גם הפירוש ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה יהי' למטה בכל עצמותו ומהותו יתברך.

כתיב "עוז וחדוה במקומו", שבמקום בו נמצא הקב"ה ישנה שמחה. ובמילא, כדי שיהי' "דירה בתחתונים", בהכרח שיהי' "עוז וחדוה", ואזי יוכל להיות מקומו ודירתו יתברך.

ובזה יובן שצריכים להיות תמיד בשמחה. אפילו בזמנים שעליהם נאמר "ממעטין" – גם אז צריכים להיות בשמחה, במידה ידועה, מכיון ש"דירה לו יתברך" בהכרח לעשות תמיד, בכל רגע ורגע, שהרי "זה כל האדם", "אני (לא) נבראתי (אלא) לשמש את קוני", ובמילא מוטל החיוב להיות תמיד, בכל רגע, בשמחה.

ה. ומה שלפעמים צריך סדר העבודה להיות בקו השני, קו ההפכי משמחה – יובן ג"כ ע"פ המבואר בהמאמר, בענין סדר עשיית הדירה לו יתברך, עד"מ מאופן עשיית דירה למלך בשר ודם: לכל לראש בהכרח לנקות את המקום מכל לכלוך וכו', ולאחרי כן מייפים אותו בכלים נאים בכדי שיהי' ראוי לדירת המלך.

וכן הוא גם בעבודה הרוחנית: תחלה בהכרח לסלק את הלכלוך וכו', שענין זה נפעל ע"י קו המרירות. וזוהי העבודה דחודש אב, "ממעטין בשמחה", כדי לסלק את הענינים ד"ומפני חטאינו גלינו מארצנו". אבל אין זה אלא הכנה לדירה, ואילו הדירה עצמה עושים ע"י שמחה.

ו. ומה שנאמר בגמרא בענין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הדיוק "כשם", שמזה משמע שהענין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מהענין ד"משנכנס אב ממעטין" – יובן ע"פ המבואר בחסידות שיתרון האור בא מתוך החושך דוקא. ובמילא מובן, שהענין המעורר ומגלה ("רופט אַרויס") באדר את הבלי גבול דשמחה, "עד דלא ידע" – הרי זה בא מהחושך דוקא, שהו"ע העבודה ד"אתכפיא סטרא אחרא" ע"י מרירות, ואזי השמחה היא גדולה ביותר, בלי גבול.

וזהו הטעם שדוקא בחודש אדר השמחה היא בלי גבול, כיון שאז באה השמחה "מתוך החושך", כמ"ש "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" – ש"עמי הארץ", ג' קליפות הטמאות, הם עצמם "מתיהדים", נעשו יהודים, כופרים בעבודה זרה ומודים בכל התורה.

ומצד עבודה זו נעשה "יתרון האור" – שבפורים חיוב השמחה הוא "עד דלא ידע", וגם בכל חודש אדר צריך להיות שמחה בריבוי, כמ"ש "והחודש אשר נהפך", כל חודש אדר.

*

ז. בפרשתנו נאמר "ורפא ירפא", ועל זה אמרו רז"ל "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". והיינו, שלא לומר "רחמנא מחי ואנא מסי?" – על כך למדים מפסוק זה, ש"ניתן לרשות לרופא לרפאות".

ישנו לימוד נוסף, שלא זו בלבד שרשות לרפאות, אלא שזוהי גם חובה. ולמדים זאת מהפסוק "והשבותו לו", שנאמר בהשבת אבידה.

[ולימוד זה הוא בק"ו: ומה ממון הקל מחוייב להשיב, עאכו"כ שמחוייב ברפואה שהיא אבידת גופו.

ומטעם זה הביאו הרמב"ם ועוד ראשונים רק הפסוק "והשבותו לו", ולא הפסוק ד"ורפא ירפא" – כי מ"ורפא ירפא" למדים רק ש"ניתן רשות", משא"כ מהפסוק "והשבותו לו" למדים יתירה מזו, שיש חיוב לרפאות (כמבואר באחרונים).

אלא שהקשו באחרונים39, דהשתא דילפינן מ"והשבותו לו" שהוא חיוב, למה לי הלימוד ד"ורפא ירפא" להורות שניתנה רשות – דפשיטא שניתנה רשות, שהרי הקב"ה לא יצווה על דבר שלא ניתנה רשות לעשותו?

אבל באמת קושיא זו מעיקרא ליתא, כי, לולי הלימוד ד"ורפא ירפא", "ניתן רשות לרופא לרפאות", לא הי' אפשר ללמוד מ"והשבותו לו" החיוב דרפואה, שהרי אלמלא ניתנה רשות לרופא לרפאות לא הי' כלל מציאות של לימוד חכמת הרפואה, וכיון שאינו יודע חכמת הרפואה, הרי אי אפשר להטיל עליו החיוב ד"והשבותו לו". ורק לאחר ש"ניתן רשות לרופא לרפאות", שאז ישנה מציאות שאדם ילמד חכמת הרפואה מצד סיבות שונות, אזי ילפינן מ"והשבותו לו" לרבות אבידת גופו, שחל עליו חיוב לרפאותו].

ח. גם כפי שענין זה הוא בעבודה הרוחנית, יש בו שני ענינים: "ורפא ירפא" – "שניתן רשות", ו"והשבותו לו" – שהוא חובה.

גם ברוחניות ישנו ענין החולי. ובזה ישנם כמה סוגים: חולה שיש בו סכנה, חולה שאין בו סכנה, ועד שישנה מדריגה ד"חולה" בגימטריא מ"ט, שהכוונה בזה היא שהגיע כבר לכל מ"ט שערי בינה, ומ"מ ה"ה חולה, כיון שחסר לו שער הנו"ן.

ומובן הריחוק שישנו בין סוגי חולים אלו. והביאור בקצרה:

ישנו חולה שהחולי שלו נוגע לקיום המצוות, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידים. חולה בקיום המצוות רחמנא לצלן – הרי החולאת שלו היא ענין נוגע ביותר.

וישנו חולה שחסר לו שער הנו"ן, ע"ד מדריגת משה רבינו, עליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלקים", כיון שלא הי' לו שער הנו"ן, וזכה לזה בשעת הסתלקותו בהר נבו, נו"ן בו.

לפי החילוק בין סוגי החולים – הוא גם החילוק באופן הכרח הרפואה:

בשעה שמדובר ע"ד חולה בקיום המצוות – אזי הרפואה היא חובה. אבל בשעה שעוסקים ב"חולה" בגימטריא מ"ט, שחסר לו רק שער הנו"ן – על זה נאמר "ורפא ירפא", "שניתן רשות לרופא לרפאות" – לא תמיד ולכל אחד שייך הדבר.

ט. עוד הוראה מהאמור:

בשעה שתובעים מיהודי שיעסוק בהפצת היהדות, שיפעל על יהודי בנוגע לקיום המצוות בפועל, והוא עונה שהוא חס על זמנו, ורצונו לנצל את הזמן טוב יותר ולעסוק עם עצמו, לעלות ב"שער הנו"ן" –

עליו לדעת, שמה שתובעים ממנו "לרפאות" את הזולת, מדובר במחלה שמחוייבים לרפאותה, משא"כ מה שברצונו לעסוק עם עצמו, זהו דבר נכון, אבל הוא רשות לגבי החוב המוטל עליו לגבי הזולת. ועל דרך לשון הגמרא, שלגבי חובה הרי זה רשות, ולגבי רשות הרי זה מצוה.

י. במצוות מעשיות כל ישראל שוים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – שייכים לכל ישראל. אבל בעניני הידורים – ישנם ענינים שלא הכל אוחזים בהם.

ואם אדם "נתפס" לענין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה ענין של הידור, אם עי"ז ימעט בענינים שהוא מחוייב לעשותם.

ובהנוגע לפועל: יש לעסוק בדבר שמחוייבים בו – בהשבת אבדה, ואז יתן הקב"ה הצלחה גם בעבודה הפרטית בהנוגע לעצמו, עד לשער הנו"ן.

* * *

יא. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לחתן שכלתו היא בת כהן:)

בני ישראל נקראים בשם "בת כהן" – דכיון שהקב"ה הוא כהן, כמארז"ל "אלקיכם כהן הוא", ובני ישראל הם "בנים אתם להוי' אלקיכם", נמצא שבני ישראל הם "בת כהן".

איתא בגמרא שבת כהן צריכה לינשא לתלמיד חכם דוקא. ופוסק הצ"צ – "מאן מלכי רבנן" – ש"כל שיודע מסכת אחת" נקרא תלמיד חכם לענין זה, "ואפילו במסכתא דכלה".

בלקו"ת שיר השירים מבואר שיש ב' בחי' כלה, לשון כליון, ולשון כלות הנפש, וכנגד ב' בחינות אלו נאמר ונשנה בשיר השירים ב"פ החיבוב שבין חתן וכלה, כיון שבכנסת ישראל ישנם ב' בחינות הנ"ל. וכנגדם בנגלה יש ב' מסכתות כלה.

ובנוגע לפועל – קודם החתונה יש ללמוד ולסיים ("אָפּלערנען") את מסכת כלה, וכן מאמר הנ"ל בלקו"ת.

לימוד המסכת יכול להיות גם כפי שלומדים קודם ערב פסח כדי לערוך "סיום" – שהרי סוף-סוף למד וסיים את המסכת.

וכמו"כ בנוגע ללימוד המאמר – ע"ד הידוע, ששאלו את אדמו"ר הזקן על כך שבתורת החסידות לומדים ע"ד ענינים נעלים, יחודא עילאה ויחודא תתאה כו', בשעה שאין אוחזים בהם? והשיב אדמו"ר הזקן: עתה היא העבודה דהשגת המוח, וכשיבוא משיח, אזי יהי' הענין ד"והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

* * *

יב. בשבת זו ישנו ענין נוסף – שבת מחר חודש, ומסיימים את ההפטורה בפסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חודש.

ענינו של ערב ראש חודש הוא, שהלבנה היא לגמרי בהעלם. זה שבועיים שהלבנה הולכת ומתמעטת ומתעלמת, עד שנעשית נקודה בלבד, ויתירה מזו, שלבסוף היא נעלמת לגמרי, שזהו הרגע האחרון שבערב ראש חודש. וא"כ, הרי אפשר להתייאש ח"ו. ועל כך אומרים – "מחר חודש": תיכף ("אָט באַלד") תשוב הלבנה ותתחדש, היא מתחילה שוב להאיר, וכשיודעים זאת – קל יותר לסבול ("דורכטראָגן"), כיון ש"ישראל דומין ללבנה".

זמן הגלות הרי הוא זמן ההעלם וההסתר – כמשך זמן שהלבנה הולכת ומתמעטת, עד שנעשית נקודה בלבד, ועד שח"ו מתעלמת לגמרי, וא"כ יכול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן ביי זיך") וליפול ביאוש.

– הן אמת שחצי' העליון של הלבנה הוא תמיד בשלימות. כך מבואר בחסידות, וכך מובן גם בחכמת הטבע. אבל חצי' התחתון של הלבנה, דהיינו זה שאנו רואים, מה שנוגע לעבודה, יש בו שינויים ולפעמים הוא מתעלם –

על כך אומרים: "מחר חודש", תיכף ישוב ויתחדש. יבוא זמן של גילויים נעלים ביותר, שעדיין לא היו מעולם.

ובידענו ש"מחר חודש", ושהענין ד"מחר חודש" תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, שע"י העבודה שבזמן הגלות דוקא נבוא לידי הגילויים דימות המשיח – הרי זה פועל עריבות וקלות ("אַ געשמאַקייט און אַ גרינגערקייט") בהעבודה שבזמן הגלות.

והיינו שדוקא ע"י העבודה עתה, נבוא להענין ד"ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – "מאד" אותיות "אדם", אבל בצירוף אחר, דהיינו שהוא למעלה מאדם הראשון, כמבואר בדא"ח, ולזה באים ע"י העבודה דעכשיו דוקא,

שהולכים ומתקרבים ל"בעתה" ול"אחישנה",

שבמהרה בימינו תהי' הגאולה השלימה ע"י "עבדי" הנ"ל, ע"י משיח, ותהי' בגלוי הדירה בתחתונים לו ית'.