בס"ד. פורים, ה'תשט"ז

(הנחה בלתי מוגה)

להבין מאמר רז"ל1 כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם, שנאמר2 וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. הנה, מה שאמרו שכל המועדים עתידין ליבטל, אף שהתורה היא נצחית, שלא תשתנה, ושום מצוה לא תתבטל3, הרי ידוע הפירוש בזה4, שמצד רוב הטוב והשמחה שיהי' לעתיד לבוא, תהי' הטובה והשמחה של המועדים (מועדים לשמחה, כמ"ש5 ושמחת בחגך) בבחינת שרגא בטיהרא מאי אהני6, משא"כ שמחת פורים, כיון שהיא שמחה גדולה ביותר, תהי' חשובה גם לעתיד לבוא. אמנם, ע"פ טעם זה (שביטול המועדים כשרגא בטיהרא הוא מצד רוב הטובה והשמחה דלעתיד לבוא), צריך להבין מש"נ במדרש שם, שלחד מ"ד אף יום הכפורים לא יבטל לעולם, שנאמר7 והיתה זאת לכם לחוקת עולם, דלכאורה, כיון שענינו של יוהכ"פ הוא החמשה עינויים8, והוא לגמרי לא בסוג המועדים הקשורים עם שמחה וטוב, הרי מלכתחילה אין יוהכ"פ בכלל כל המועדים עתידין ליבטל, שיהי' צורך לשלול ולומר שלא יבטל לעולם (כמו פורים). ואין לומר שזה גופא בא להשמיענו שענין ביטול המועדים (שהשמחה שבהם תהי' כשרגא בטיהרא) אינו שייך ליוהכ"פ, לפי שאינו ענין השמחה, כי, מלבד זאת שעפ"ז הי' צריך להשמיענו גם בנוגע לר"ה שלא יהי' בטל לפי שאינו ענין השמחה, שלא לשמחה ניתן9, הנה עוד זאת, אם עיקר החידוש הוא שיוהכ"פ אינו בטל לעולם לפי שאינו ענין השמחה, הרי לא צריך להביא על זה ראי' והוכחה ממש"נ והיתה זאת לכם לחוקת עולם, שמזה משמע שלולי הלימוד מכתוב זה הי' מקום לומר שגם יוהכ"פ עתיד ליבטל. ויתרה מזה, שהרי משמעות דברי המ"ד הראשון הוא שרק ימי הפורים אינן בטלין, אבל יוהכ"פ יבטל, וכיון שיוהכ"פ אינו ענין השמחה, הרי מוכח, שעיקר הטעם דביטול המועדים אינו מצד ריבוי הטובה והשמחה דלעתיד לבוא שלגבי זה תהי' שמחת המועדים כשרגא בטיהרא. ועכצ"ל, שביטול המועדים כשרגא בטיהרא הוא מצד הגילוי אלקות שיהי' לעתיד לבוא (שזהו גם סיבת הטובה והשמחה דלעתיד לבוא).

והענין הוא, דהנה כל הענינים שבגשמיות נשתלשלו מהענינים שברוחניות10, ומזה מובן שזה גופא שלעתיד לבוא יהי' רוב טובה ושמחה בגשמיות, באופן נעלה יותר מזמן בית ראשון שאז היו בני ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו11, הרי זה מפני שאז תהי' רוב טובה ושמחה ברוחניות, והיינו, שלעתיד יהי' גילוי אלקות באופן נעלה ביותר שלא בערך (לא רק לגבי כמו שהוא עתה, אלא) אפילו לגבי גילוי אלקות בזמן שבית המקדש הי' קיים, ואפילו בזמן בית ראשון. וזהו הטעם שעתידין כל המועדים ליבטל, אף שבזמן הבית היו בתקפם, כיון שהגילוי אלקות שישנו במועדים (שמזה נשתלשל הענין דמועדים לשמחה בגשמיות) יהי' כשרגא בטיהרא לגבי הגילוי אלקות שיהי' לעתיד לבוא כל הימים.

ומזה מובן בנוגע לימי הפורים שאינן בטלין לעולם, שהגילוי אלקות שנפעל בפורים הוא גילוי נעלה ביותר, שיש לו חשיבות גם לגבי הגילוי אלקות שיהי' לעתיד לבוא, שלכן גם לעתיד לבוא יהי' פורים ענין של מועד. והנה, ימי הפורים לדברי הכל אינן בטלין לעולם, אבל בנוגע ליוהכ"פ יש ב' דעות. יש דעה שהגילוי אלקות דיוהכ"פ יהי' גם כשרגא בטיהרא (ככל המועדים), ויש דעה שגם הגילוי דיוהכ"פ הוא גילוי נעלה ביותר שיש לו חשיבות גם לגבי הגילוי דלעתיד לבוא. וזהו גם מ"ש בתיקוני זוהר12 (והובא בחסידות בכ"מ13) שיום הכפורים פירושו גם כפורים, היינו, כמו פורים, בכ"ף הדמיון. ולכן, יש דעה שלהיותו רק כפורים, בכ"ף הדמיון, ולא פורים ממש, לכן יבטל לעתיד לבוא. ויש דעה שכיון שיוהכ"פ יש לו דמיון לפורים, לכן גם יוהכ"פ לא יבטל לעולם. ויש להוסיף, שמצינו גם בנגלה דתורה שיש ענינים שפורים ויום הכיפורים שייכים זל"ז, אלא שפורים הוא למעלה מיום הכפורים. דהנה14, איתא ביומא15 שלשה חילוקי כפרה כו', אבל מי שיש חילול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר כו', אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, והיינו, שבחילול השם גם יוהכ"פ רק תולה, ולא מכפר. משא"כ בפורים, הרי אע"פ שהחטא הי' שנהנו מסעודתו של אותו רשע16, שזהו"ע של חילול השם כיון שהי' בפרהסיא, ועד"ז החטא שהשתחוו לצלם16, שנוסף על הענין דעבודה זרה הי' זה גם ענין של חילול השם, כיון שהי' בפרהסיא, מ"מ, פעל הענין דפורים (יותר מיוהכ"פ) שנתכפר לגמרי הענין דחילול השם, ולא באופן שזדונות נעשו כשגגות, אלא שנעשו כזכיות17, היינו, שלא זו בלבד שלא נשאר שום רושם מהחטא, אפילו לא רושם של חטא בשוגג, אלא עוד זאת שנתהפך לזכיות, שזהו"ע דפורים שבו נפעל הענין דונהפוך הוא18, ובאופן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר19, היינו, שאחשורוש עצמו שנהנו מסעודתו, ובגלל זה היתה הגזירה, הנה הוא עצמו ביטל את הגזירה באופן דונהפוך הוא20.

ב) וצריך להבין מעלת הגילוי אלקות דפורים, ומה הם הענינים דפורים שפעלו גילוי אור שאפילו לעתיד לבוא יהי' דבר גדול, שזהו"ע שלא בערך לגבי כל שאר המועדים, ולמעלה אפילו מיוהכ"פ. ויובן בהקדם כללות החילוק בין פורים לכל המועדים, שכל המועדים קשורים עם זמן הבית, שאז היו בני ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולכן נקראים מועד האביב, חג הקציר וחג האסיף21, משא"כ פורים שייך לזמן הגלות, שהרי גם אחרי הגאולה דפורים אכתי עבדי דאחשורוש אנן22, שלכן אין אומרים הלל בפורים (דלא כמו בשאר המועדים שבהם לא היו בני ישראל במצב של עבדות בגלות). וכללות החילוק בזה, שישנו המעמד ומצב דכנסת ישראל כפי שנקראת בשם אסתר23, כפי שהי' בזמן דפורים (בזמן גזירת המן ולאח"ז בזמן הנס דפורים), וישנו המעמד ומצב כפי שהי' בזמן הבית, שאז נקראת כנסת ישראל היפה בנשים24, ובשמות הוא השם רחל, שהיתה יפת תואר ויפת מראה25. והיינו, שבזמן פורים כנסת ישראל היא במעמד ומצב כמו בזמן הגלות, שאינה במעמד ומצב דיפת תואר ויפת מראה כמו היפה בנשים, ועז"נ24 אם לא תדעי לך היפה בנשים. ואז נקראת כנסת ישראל בשם אסתר שירקרוקת היתה26, שהוא היפך ענין היופי. אמנם, מהענין דאם לא תדעי לך, נעשה לאח"ז (ע"י הענין דונהפוך הוא) השמחה דפורים באופן דעד דלא ידע27.

ג) ויש לבאר תחילה הענין שכנסת ישראל היא יפת תואר ויפת מראה. והענין בזה28, דהנה, החילוק29 בין תואר למראה הוא30 שתואר קאי על תמונת האברים, היינו שהאיברים הם במשקלם ובערכם כדבעי, ומראה קאי על קלסתר הפנים, שענין זה תלוי בהילוך הדמים ע"י הגידים, שמשפיע על מראה פני האדם. ודוגמתם בנפש הרוחנית הו"ע רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח אברים (תואר), ושס"ה מצוות לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידים (מראה)31, והיינו, שכאשר עבודתם של ישראל היא כדבעי (שאין הענין דמפני חטאינו), אזי נקראת כנסת ישראל יפת תואר, מצד שלימות רמ"ח האיברים ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה, וכמו כן נקראת יפת מראה, מצד שלימות השס"ה גידים עי"ז שכל הענינים דל"ת הם על משמרתם. והנה, ענין היופי, יפת תואר ויפת מראה (היינו, שלא מספיק ענין התואר ומראה בלבד, אלא צריך להיות בזה ענין היופי), מורה על ענין ההתכללות, וכמו בפשטות שאמיתית היופי הוא בשעה שיש התכללות מכמה גוונים, והיינו, שעבודת האדם בתומ"צ צריכה להיות (לא בקו אחד, קו הימין או הפכו, אלא) באופן של התכללות הקוין, וכמארז"ל32 על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, גמ"ח הוא קו הימין, עבודה קו השמאל, ותורה קו האמצעי, וכאשר העבודה היא בכל ג' הקוין, שהו"ע התכללות כל הגוונים, אזי נעשה ענין היופי. ובפרטיות יותר, יפת תואר מורה על ההתכללות (יופי) בקיום רמ"ח מ"ע (תואר), והו"ע שכל מצוה כלולה מכל המצוות33, והיינו, שכאשר מקיים מצוה, אין זה מפני שמצד טבעו יש לו חיות והתלהבות (ער איז פאַרקאָכט) בקו זה שממנו נמשכת מצוה זו, אלא קיום מצוה זו כלול מכל המצוות, גם מהמצוות שנמשכות מהקו ההפכי, כיון שעשיית המצוה היא מצד ציווי הוי', שהוא למעלה מהתחלקות לקוין, ובמילא הוא כולל כל הקוין. וזהו ענין היופי שבקיום המצוות, שכל מצוה כלולה מכל המצוות, מכל הקוין. וכמו"כ בשמירת מצוות ל"ת, דעם היות שכללות העבודה דסור מרע הוא מצד קו הגבורה, מ"מ, יש בזה ענין היופי, שהו"ע ההתכללות מכל המצוות ומכל הקוין.

ובפרטיות יותר, יש ב' ענינים ביופי, שזהו אומרו יפת תואר ויפת מראה, ב"פ יפה (אף שלכאורה אפ"ל יפת תואר ומראה), היינו, שמחלקם לב' ענינים של יופי, יפת תואר, היינו ההתכללות שפועלת יופי ושלימות בענין התואר, שהו"ע קיום רמ"ח מ"ע, ויפת מראה, היינו ההתכללות שפועלת יופי ושלימות בענין המראה, שהו"ע שס"ה מל"ת. ויובן בהקדם החילוק בין מ"ע ומל"ת, דהנה אנו רואים שנקל יותר לעשות את כל המצוות אשר צוה הוי', וקשה יותר להשמר (אויסהיטן זיך) משס"ה מל"ת, שלא למלאות (ניט נאָכגעבן) תאוות יצרו. ומזה מובן, שבשביל שמירת שס"ה מל"ת צריך להיות המשכה ממקום עליון יותר. וענין זה מתאים להמבואר בכ"מ34 שרמ"ח מ"ע נמשכים מאותיות ו"ה, ושס"ה מל"ת נמשכים מאותיות י"ה. ולכן יש גם חילוק באופן ההתכללות והיופי בין מ"ע (יפת תואר) למל"ת (יפת מראה), והיינו, שבשביל ההתכללות דרמ"ח מ"ע, מספיקה המשכה שהיא ע"ד המשכת המוחין שפועלת התכללות בהמדות, בחי' ו"ה, אמנם, בשביל לפעול ענין ההתכללות גם בבחי' י"ה (השורש דשס"ה מל"ת), שהו"ע המוחין, צריכה להיות המשכה ממקום עליון יותר מהמוחין, שזוהי ההמשכה משורש ומקור המדות שלמעלה גם מהמוחין, והיינו כפי שז"א בעתיקא אחיד ותליא35, ועי"ז נעשית גם התכללות המדות באופן נעלה יותר36. וכן הוא בעבודה בפועל, ששמירת שס"ה מל"ת כדבעי היא עי"ז שהעבודה היא באופן נעלה יותר, ע"י התבוננות נעלית יותר כו'.

וזהו ענין היפה בנשים, יפת תואר ויפת מראה, שמורה על שלימות העבודה בקיום רמ"ח מ"ע ושמירת שס"ה מל"ת. וזהו גם שהיפה בנשים הוא בגימטריא ארור המן37, שזוהי כללות העבודה דסור מרע ע"י שמירת שס"ה מל"ת, וגם בגימטריא ברוך מרדכי, שזוהי כללות העבודה דעשה טוב, ע"י קיום רמ"ח מ"ע. וזהו גם שהיפה בנשים הוא בגימטריא תק"ב, שזהו מספר שני חיי האבות37, והו"ע התכללות ג' הקוין, אברהם שעבודתו בקו החסד, יצחק בקו הגבורה, ויעקב בחיר האבות38 הוא קו הממוצע, תורה, יושב אהלים39, שכל זה נכלל בענין היפה בנשים.

ד) אמנם ישנו מעמד ומצב שעז"נ אם לא תדעי לך היפה בנשים, שזהו כללות הענין דמפני חטאינו, היינו שחסר בענין התואר או בענין המראה או בשניהם, ומצד זה גלינו מארצנו, ואז נקראת כנסת ישראל בשם אסתר, שמורה על ההעלם וההסתר, כמארז"ל40 אסתר מן התורה מנין שנאמר41 ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ומבואר בזה42, שב' הלשונות הסתר אסתיר, ה' סתר וא' סתר, הם כנגד ב' הענינים דיפת תואר ויפת מראה. דהנה, נתבאר לעיל (ס"ג) שכדי שהעבודה דרמ"ח מ"ע (ששרשם מאותיות ו"ה) תהי' בשלימות, שהו"ע יפה תואר, צ"ל ההמשכה מבחי' המוחין, ענין ההתבוננות, שהו"ע אות ה"א שבשם הוי'. אמנם, כאשר העבודה ברמ"ח מ"ע היא שלא כדבעי, אזי קוב"ה סליק לעילא43, היינו, שקוב"ה שהוא בחי' ז"א, ענין המדות, סליק לעילא בבחי' בינה, שזהו ה' סתר (הסתר), שהו"ע הסילוק לבחי' הבינה, אות ה"א. וכאשר הפגם הוא גם בשס"ה מל"ת, אזי קוב"ה סליק (לא רק לעילא, אלא) לעילא ולעילא, שזהו א' סתר (אסתיר), שהוא הסילוק לבחי' א' (כתר), מקור המוחין. וזהו כללות המצב דישראל בזמן הגלות, שעז"נ ואנכי הסתר אסתיר פני, שאלקות הוא בהעלם והסתר, שזהו מצד החסרון בעבודת האדם, היפך המעמד ומצב דהיפה בנשים, והיפך המעמד ומצב דרחל היתה יפת תואר ויפת מראה, שלכן נקראת בשם אסתר, שירקרוקת היתה26, שהוא היפך ענין היופי (כנ"ל ס"ב).

ה) והנה ממ"ש אם לא תדעי לך היפה בנשים, משמע, שיש עצה על זה, והעצה היא עבודת התשובה וכללות העבודה דמס"נ. וזה הי' מצבם של ישראל בשעת גזירת המן בזמן אסתר המלכה, שכל בני ישראל, מנער ועד זקן טף ונשים44, עמדו במס"נ במשך שנה שלימה, שהרי ידעו שיש גזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים44, כולל גם אלו שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם, ומ"מ לא עלתה בלב אחד מהם מחשבת חוץ ח"ו45. ואופן זה של מס"נ בפועל לא הי' אצל בני ישראל עד עתה מצד עצמם, היינו, מצד עבודת האדם באופן דאתערותא דלתתא. דהנה, אף שגם במתן תורה הי' ענין של מס"נ, כמארז"ל46 על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, הרי ענין זה הי' מצד הדיבור, היינו, מצד אתערותא דלעילא. וכמו כן הענין דאמירת נעשה ונשמע ובאופן של הקדמת נעשה לנשמע, שזהו גם ענין של מס"נ, הרי זה הי' מצד שכפה עליהם הר כגיגית47, ולכן אמרו מכאן מודעא רבה לאורייתא48, ורק אח"כ הדור וקבלוה בימי אחשורוש, דכתיב49 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר (את אשר החלו לעשות50, בשעת מתן תורה), שזוהי המס"נ שהיתה בזמן גזירת המן, שמצד עבודת האדם מלמטה, באופן של אתערותא דלתתא, עמדו כל ישראל במס"נ במשך כל השנה כולה51. ולאידך גיסא היו בני ישראל אז בשפלות המצב ביותר, שהרי אף פעם לא היתה גזירת כלי' רח"ל על כל עם ישראל בלי יוצא, דהנה52, פרעה לא גזר אלא על הזכרים53, ובנוגע לכללות זמן הגלות אמרו חז"ל54 צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, כדי שלא יהיו כולם תחת אומה אחת, מטעם הנ"ל (שלא יהיו יכולים לכלותם יחד55), אבל בשעת גזירת המן היו כל היהודים תחת ממשלתו, ועל כולם היתה הגזירה, ואז עמדו כולם בהשתוות בתנועה של מס"נ, ומס"נ בפועל, ובמשך כל השנה כולה.

ו) ובזה יובן ג"כ ב' הענינים שמצינו במגילת אסתר. ענין הא', שבכל המגילה לא נקראו בני ישראל בשם יעקב, לא בשם ישראל, ולא בשם ישורון, כי אם בשם יהודים. וענין הב', שבכל המגילה לא נזכר שם משמות הקדושים, כי אם ברמז בלבד. והענין בזה, דהנה, השמות יעקב ישראל וישורון מורים על חילוקי מדרגות שישנם בבני ישראל56 שאין הכל שווים בהם. אמנם בזמן הפורים היו כולם בהשתוות, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, וההשתוות של הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים יכולה להיות רק בענין ההודאה (יהודים)57, שהרי בענין ההבנה והשגה אין דעתם דומה זה לזה (כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה)58, אמנם כאשר ישנו ענין ההודאה, וההודאה היא לענין שלמעלה לגמרי משכל, טעם ודעת, אזי כולם שוים, כמארז"ל59 פתי יאמין לכל דבר60 זה משה רבינו, היינו, שגם משה נקרא פתי מצד ענין ההודאה לבחי' שלמעלה לגמרי מטו"ד. והיינו, שבנוגע לענינים שבטו"ד, יש מי שהגיע ע"י עבודתו להיות מבין ומשיג בהם, ויש מי שלמטה ממנו שאצלו ענינים אלו הם בבחי' הודאה בלבד, וא"כ, הודאה זו אינה באופן של השתוות. ורק כאשר ההודאה היא לבחי' שלמעלה לגמרי מטו"ד, הנה בזה שוים כולם, ועד שגם משה הוא בבחי' פתי יאמין לכל דבר. וזהו שבכל המגילה לא נזכר שם משמות הקדושים61, שזה מורה על דרגא שלמעלה אפילו משמות הקדושים, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ62, ומצד בחי' זו עומדים כל בני ישראל בהשתוות, והשתוותם היא בענין ההודאה והמס"נ לענין שלמעלה מטו"ד לגמרי (לבחי' בעל הרצון63), בה בשעה שהם עצמם נמצאים בשפלות המצב ביותר, ועד להעדר תפיסת מקום לגמרי, בבחי' להשמיד להרוג ולאבד, דהיינו העדר המציאות, שזהו"ע ונפשי כעפר לכל תהי'64. ומצד ב' ענינים הנ"ל, ענין המס"נ לבחי' נעלית ביותר, וענין השפלות למטה בעומק תחת שאין למטה הימנו, המשיכו את הגילויים היותר נעלים, למעלה אפילו מהגילויים דמתן תורה, שהרי הקיום דמתן תורה הוא בימי הפורים (כנ"ל ס"ה). ועוד זאת, שהאורות היותר עליונים הנ"ל, שהם למעלה לגמרי מטו"ד, למעלה משמות הקדושים, שהיו אצל כל בני ישראל מצד עבודתם באופן של אתערותא דלתתא בשפלות המצב בתכלית, באו באופן של התלבשות בכלים, שזהו"ע שמחת פורים, שהשמחה שנמשכת ממקום נעלה ביותר, מתלבשת למטה בכלים, בענין של משתה ושמחה ויום טוב65.

ז) ועפ"ז יובן החילוק בין כל המועדים לימי הפורים, שכל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אין בטלין לעולם. דהנה, נתבאר לעיל שהטעם הפשוט שכל המועדים עתידין ליבטל הוא לפי שמצד רוב הטובה והשמחה דלעתיד לבוא תהי' הטובה והשמחה של המועדים כשרגא בטיהרא, והיינו, לפי שכן הוא ברוחניות, שלגבי הגילוי אלקות שיהי' לעתיד לבוא במשך כל ימות השנה, יחשב הגילוי אלקות של המועדים כשרגא בטיהרא. והענין בזה, דאף שכל המועדים הם מועדים לשמחה, הרי כל עניני המועדים הם במדידה והגבלה, שהרי כללות ענין המועדים הוא מצוה שניתנה בשעת מתן תורה, וע"י המס"נ כפי שהי' בשעת מתן תורה, שאז נמשכו בגילוי למטה בכלים רק ענינים שהם בגדר טו"ד, ובמילא הם בגדר מדידה והגבלה. וזהו שכללות ענין מועדים לשמחה הוא מוחין דאימא66, שזהו"ע של הבנה והשגה. וכיון שלעתיד לבוא יקויים היעוד67 ולא יכנף עוד מוריך, שיהי' גילוי אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן כל המועדים עתידין ליבטל, באופן של שרגא בטיהרא. אמנם ימי הפורים, שבהם הי' ענין המס"נ לבחי' שלמעלה מטו"ד לגמרי, ועי"ז נמשך אור נעלה ביותר, ונמשך למטה בכלים דמשתה ושמחה, שהם כלים רחבים, הרי זה באופן נעלה יותר מהגילויים דלעתיד לבוא, שהרי לעתיד לבוא כתיב68 בבכי יבואו, לפי שאז יהי' גילוי אלקות בריבוי גדול שלמעלה מהכלים, ע"ד ענין הדמעות מצד שמחה גדולה ביותר שאינו יכול לסובלה, כפי שמצינו בר"ע שכאשר גילו לו סודות התורה דשיר השירים זלגו עיניו דמעות69, והיינו לפי שהגילוי הי' למעלה מכלי המוחין, ולכן זלגו עיניו דמעות, שהם ממותרי מוחין, משא"כ בפורים ההמשכה הוא בכלים רחבים דמשתה ושמחה, היינו שנמשכים בכלים גם אורות נעלים שאינם יכולים להיות נמשכים בהכלים דלעתיד לבוא70.

ועד"ז בנוגע ליוהכ"פ שהוא כפורים. והענין בזה71, דהנה, ביוהכ"פ כתיב72 לפני הוי' תטהרו, ומבואר בזה73, שזהו גילוי שנמשך מבחי' שלמעלה משמות הקדושים, למעלה אפילו משם הוי' (שמשם נמשכת הטהרה שבאה לאחר התשובה), שזהו ע"ד פורים שבו נמשך מבחי' שלמעלה משמות הקדושים, שלכן לא נזכרו במגילה שמות קדושים אלא ברמז בלבד, כיון שזוהי בחי' שלמעלה משמות, לפני הוי'. אמנם, ההמשכה דיוהכ"פ אינה באה בכלים, אלא ההמשכה היא ע"י ה' העינויים, שזהו"ע של העדר הכלים. וטעם הדבר הוא, לפי שהמס"נ דיוהכ"פ הוא רק בכח, ולא בפועל, וכיון שענין המס"נ אינו בא בפועל בהגוף הגשמי, לכן ההמשכה היא בענין של עינויים, ולא בענינים של כלים, ענינים גשמיים. משא"כ בפורים שאז הי' ענין המס"נ בפועל, לכן נמשכים האורות היותר עליונים בכלים של ענינים גשמיים, משתה ושמחה. ועפ"ז יש לבאר ב' הדעות אם יוהכ"פ יבטל לעתיד לבוא אם לאו. יש דעה שגם יוהכ"פ לא יבטל כשרגא בטיהרא, כיון שמאיר בו גילוי אור נעלה ביותר שלמעלה משמות הקדושים, לפני הוי', כמו בפורים74. אבל הדעה הראשונה היא, שכיון שהגילוי דיוהכ"פ אינו נמשך בכלים כמו פורים, לכן, רק ימי הפורים אינן בטלין לעולם, משא"כ יוהכ"פ יבטל לעתיד לבוא כשרגא בטיהרא, כי, אע"פ שגם הגילוי דלעתיד הוא באופן דבבכי יבואו, לפי שהגילוי יהי' למעלה מהגבלת הכלים (ע"ד הגילוי דיוהכ"פ שאינו נמשך בכלים), הרי לאחרי הענין דבבכי יבואו, יהיו יכולים להגיע גם לענין הכלים (משא"כ ביוהכ"פ שהגילוי נשאר למעלה מהמשכה בכלים), ורק ימי הפורים לא יבטלו כשרגא בטיהרא, כיון שבפורים ישנו עילוי גדול יותר, שגם הענינים שלעתיד לבוא בבכי יבואו, באים בפורים בכלים ע"י משתה ושמחה.

ח) ועז"נ וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, דכשם שבימים ההם עמדו בני ישראל בתנועה של מס"נ בפועל במשך כל השנה, ועי"ז הגיעו לבחי' שלמעלה מתומ"צ והוא שרש ומקור התומ"צ, ובחינה זו המשיכו למטה בכלים, הנה הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור75, שבכל דור ודור יכול כאו"א להגיע לדרגא זו, להיותו כופר בע"ז (כיון שמודה באלקי ישראל), ובמילא מודה בכל התורה כולה76, שלכן נקרא בשם יהודי77, ולכן, הנה ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים, שנמשכים האורות היותר נעלים, והמשכתם היא בכלים. והיינו, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב דאם לא תדעי לך היפה בנשים, הנה ע"י שמחת פורים באופן דעד דלא ידע, למעלה משמחת המועדים שהיא במדידה והגבלה78, נעשה הענין דעד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כיון שעומדים במעמד ומצב שלמעלה מכל הקוין, מצד המס"נ אל מקור התומ"צ (שלמעלה מההתחלקות לשלשה העמודים שעליהם העולם עומד79). וממשיכים זאת באופן שלא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, והיינו שע"י העבודה עתה ממשיכים את הגילויים היותר נעלים של הגאולה האמיתית והשלימה, בכלים למטה, בכלים דמשתה ושמחה ויום טוב.