בס"ד. חלק משיחת י"ב תמוז, ה'תשכ"ז (ב).

בלתי מוגה

לו. ועד"ז בנוגע לטענה השני' של היצה"ר:

הן אמת שצריך לקיים תומ"צ, ובהקדמת נעשה לנשמע, אבל עליך לדעת מי הוא זה שמעביר לך ציווי זה, האם הוא למעלה ממך בכל הענינים, אבל אם יש לך מעלות עליו – מי יודע אם אתה צריך לציית אליו?!...

וגם בענין זה ראו איך היתה ההנהגה בימים הסמוכים לקבלת התורה:

אף אחד לא שאל אודות ה"מפקד" שלו – אם הוא חכם גדול יותר ממנו, אם יש לו כסף יותר ממנו, אם יש לו נסיון בחיים יותר ממנו, אם הוא מבוגר ממנו וכיו"ב;

כולם ידעו שכל מציאות קיומו של "יוצא צבא בישראל" תלוי' בקבלת עול מהעומד על גביו, מבלי לשאול מה הגיל שלו, מהי חכמתו ומהי ההתמחות שלו ("וואָס איז זיין אויפטאָן"), והאם הוא צריך לציית אליו; כיון שהוא זה שעומד על גביו – לא נוגע לו מאומה; עליו למלא את הפקודה!

ולאחרי כן, כשיגיעו ימי מנוחה, ויהי' לו זמן פנוי וירצה בכך – אזי יתיישב ללמוד ולחקור ("שטודירן") אם הלה התנהג באופן ישר או עקום; אבל בשעת מעשה אין נתינת מקום לכל זה.

לז. ועד"ז בנוגע לטענה נוספת, שהיא אחת הטענות הכי גדולות של היצה"ר:

מהו בכלל הסדר שמישהו מתערב בענינים שלי?!... "הוכח תוכיח את עמיתך"? – דאג לעסקים שלך ("מיינד יוּר אָן ביזנעס")! מה לך לבוא ולומר לי שאני צריך להניח תפילין ולשמור שבת? – אני אדם בעל רמ"ח אברים ושס"ה גידים משלי, ואני יודע מה עלי לעשות, ולא עליך לומר לי מה לעשות ("דו ביסט ניט קיין זאָגער"); זה ה"עסק" ("ביזנעס") שלי; תתעסק עם עצמך, ואני אתעסק עם עצמי!

ונוסף על טענה זו שהיתה בכל התקופות ובכל הזמנים, ניתוספה גם ה"עבודה" החדשה – שהמושג של דמוקרטי' ("דעמאָקראַסי") חל על כל הענינים, וקישרו זאת עם הענין ד"אחרי רבים להטות" – בה בשעה שהענין ד"אחרי רבים להטות" שייך רק בדבר העומד בספק, שאז צריכים לשאול ולברר מהי דעת הרוב ומהי דעת המיעוט, אבל דבר שאינו בספק, לא שייך בו רוב ומיעוט; צריכים רק לדעת אם זהו "בית דין גדול ממנו" לא רק "במנין", אלא גם ב"בנין", ואם גדלותו היא רק "במנין", אין ביכלתו לשנות מאומה.

ובכן, גם בענין זה ראינו בפועל איך היתה ההנהגה בימים הסמוכים לקבלת התורה:

כל אחד ידע, שאם הוא לא יציית, אזי מעמיד בסכנה לא רק את עצמו, או גם את בני ביתו, אלא זה נוגע לכל הקבוצה שנמצאת עמו, ולמרות שקבוצה זו מגינה על שטח אדמה מסויים בלבד (ע"פ תכסיסי מלחמה כפשוטם), הנה אם ישאירו את שטח האדמה (ד' אמות) שלהם פתוח, ללא הגנה, הרי זה מהוה סכנה לא רק לשטח מסויים זה, אלא ע"י ד' אמות אלו יכולים לחתוך ולכבוש את כל השטח שמסביב, "עד הים האחרון" בגבולה של ארץ ישראל!

וכאן רואים דבר פלא:

ענין זה כותב הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמות – באותיות של הלכה: "ומאחר שיכנס בקשרי מלחמה . . לא ירא ולא יפחד ולא יחשוב וכו', וכל המתחיל לחשוב ולהרהר כו' עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו וגו', ולא עוד שכל דמי ישראל תלויין בצווארו".

ובאופן כזה התנהגו בפשיטות ובדרך ממילא כולם – גם מי שלא יודע אודות מציאותו של הרמב"ם – שכל אחד ידע שבהנהגתו תלוי הגורל של כל החבורה והקבוצה שבסביבתו, ועד שיכול להיות שבזה תלוי הגורל של כל העם השוכן בציון, ובשביל זה לא היו צריכים להתיישב ללמוד ספרי מוסר או ספרי חסידות, או להבדיל ספרי תכסיסי מלחמה.