מאמר אדון עולם תשמ"ג

בס"ד. יום ב' דראש-השנה ה'תשמ"ג*

אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא1, ומדייק בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה2 [בהמשך המתחיל יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, שבו מבאר (במאמר הראשון3) דהכתרת המלך היא בשמחה גדולה], דצריך להבין, איך תתכן המלוכה בטרם כל יצור נברא, והרי המלוכה היא על הזולת דוקא כמאמר4 אין מלך בלא עם, ויתירה מזו, דמלוכה היא דוקא על מי שבערכו, היינו שהעם הוא בדומה להמלך, דלא זו בלבד שענין המלוכה (באדם) הוא דוקא על בני אדם ולא על בעלי חיים (דגם כשיהי' לאדם אלף אלפים בעלי חיים אין שייך שיהי' מלך עליהם), הנה גם בבני אדם גופא צריך שיהי' להעם איזה שייכות ודמיון להמלך, כידוע5 שעם (אין מלך בלא עם) הוא מלשון עמו, ואיך יתכן ענין המלוכה בטרם כל יצור נברא. ומבאר זה בהקדים מ"ש בשל"ה6 (ובכמה ספרים7) גודל השבח דאדון עולם, ועד שאדון עולם בגימטריא אין סוף8, דענין אין סוף הוא דרגא הכי נעלית באלקות, ויתירה מזו שהוא למעלה מענין הדרגות, דאמיתית ענין אין סוף הוא9 בעצמותו ית'. ועפ"ז מבאר ענין אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא, דמכיון שאדון עולם הוא (בגימט') אין סוף, הרי מובן, דענין אדון עולם אשר מלך כו' הוא בחינת המלכות כמו שמושרשת כביכול בעצמותו ית' (אמיתית ענין א"ס), ומכיון שעצמותו ית' הוא כל יכול, שייך שיהי' מלך גם בלא עם, בטרם כל יצור נברא.

ב) והנה מאמר זה בא, כנ"ל, בהמשך להמאמר ד"ה יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, שבו מבאר בארוכה הענין דתקיעת שופר בראש השנה, שהעבודה דתקיעת שופר היא ענין כללי שכולל כל פרטי העבודות דכל השנה. כי ענין תקיעת שופר הוא כמארז"ל10 אמרו לפני בראש השנה כו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר, ומכיון דכל הציוויים שלמעלה (מצוות) שייכים דוקא לאחרי שהוא ית' נעשה מלך, כמאמר11 קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות, הרי, שהעבודה דתקיעת שופר שענינה הוא שתמליכוני עליכם היא השורש לכל המצוות (העבודות) שבמשך כל השנה. ומבאר שם, דענין שתמליכוני עליכם שע"י תקיעת שופר הוא המשכת הרצון למלוכה (בדוגמת הכתרת מלך בו"ד, שבאה בשמחה גדולה ובביטול עצום אל המלך, שעי"ז מתעורר המלך ברצון לחפוץ במלוכה). והטעם מה שעבודתם של ישראל מעוררת אצלו ית' הרצון למלוכה הוא לפי שגם לפנ"ז יש לו רצון לזה, אלא שרצון זה הוא בהעלם, והעבודה דישראל ממשיכה את הרצון מההעלם אל הגילוי. והסיבה לזה שיש רצון נעלם למלוכה היא, לפי שענין הרצון למלוכה ישנו גם לפנ"ז (לפני הרצון הנעלם), והוא הרצון המוחלט בעצמותו. ובאמת לא יתכן לומר על זה דהרצון למלוכה יש גם מקודם (כמו שאומרים בנוגע לרצון הנעלם, דגם טרם שנתעורר ברצון הגלוי יש כבר הרצון בהעלם), כי בעצמותו ית' אין שייך לומר שיש שם איזה ענין שהוא בהעלם, והכל שם הוא בבחינת אחדות הפשוטה בתכלית הפשיטות. וענין תמליכוני עליכם שע"י תקיעת שופר הוא לא רק להמשיך הרצון למלוכה מההעלם אל הגילוי, מבחינת הרצון כמו שהוא כלול בהעלם באוא"ס שלפני הצמצום (בהבחינה דגילוי לעצמו), כי אם, שעי"ז נמשך גם מרצון המוחלט בעצמותו, דרצון זה הוא כביכול העצמות גופא (ואין שייך לומר עליו שהוא כלול בהעלם). והמשכה זו בראש השנה היא ע"י תמליכוני עליכם, רצון למלוכה, ומזה נמשך אח"כ הרצון דמצוות (גזירות), דעיקר ענין המצוות הוא הרצון למעלה. וכמבואר בכ"מ12, דמה שקיום המצוות צריך להיות דוקא בפרטיות ובדיוק (כפי שנצטוינו), הוא, כי ברצון נוגע שכל פרט ופרט יהי' כפי הרצון.

ג) ומבאר בהמאמר (ד"ה אדון עולם13), דע"י מעשה המצוות נעשה בנין הכלים דז"א, וגם המשכת האור בהכלים דז"א. וענין זה שייך גם ל(התחלת ההמשך) יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה14, כמ"ש בהמאמר דאדמו"ר הצ"צ15 (שעליו מיוסד המאמר שנאמר בערב ראש השנה) הטעם על מה שבראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין במדינה, כי המצוות שלנו הוא (בכדי) שע"י אתעדל"ת אתעדל"ע, שע"י עשיית המצוות דהאדם נעשים המצוות שלמעלה (רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא16). דכמו"כ הוא גם במצות תקיעת שופר שענינה הוא בכדי לעשות עי"ז בחינת השופר שלמעלה, ולכן בראש השנה שחל בשבת אין תוקעין (במדינה), כי בשבת יש בחינת השופר שלמעלה (בחינת התענוג) גם בלי עבודת האדם, מצד השבת, ושבת הרי מקדשא וקיימא17. ומה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת הוא לפי שבמקדש, שזה שער השמים18, הי' נתינת כח לעשות בחינה נעלית יותר בתענוג (כמשנ"ת בארוכה בהמאמר דערב ראש השנה). וענין זה, דהמצוות (הענינים) שלמעלה נעשים דוקא ע"י קיום המצוות דהאדם, הוא בכל הבחינות וכל הפרצופים דכל סדר ההשתלשלות, כתורת הרב המגיד19 בפירוש המשנה20 דע מה למעלה ממך דכל מה שלמעלה הוא ממך. דבחינת התענוג (שופר) שלמעלה נעשית (כנ"ל) על ידי קיום מצות תקיעת שופר, ובחינת המוחין שלמעלה (שהו"ע התפילין, כידוע21 דד' הפרשיות הם בחינת ד' מוחין) נעשית ע"י קיום מצות תפילין, דעל ידי שהאדם מניח תפילין עושה שהקב"ה מניח תפילין22, וכן הוא גם בהמדות (דז"א), דעל ידי שהאדם שלמטה מקיים מצות ואהבת את הוי' אלקיך ומצות את הוי' אלקיך תירא23 (דאהוי"ר הם השרש לכל המצוות24) נעשה עי"ז הבנין דז"א, וכן הוא גם בבחינת המלכות, דבנין עולם הדיבור (מלכות) נעשה ע"י הדיבור של אדם התחתון בדברי תורה ודברי תפלה. וזהו תוכן הענין דקיום המצוות (לפי המבואר במאמרים אלו), כי הבחינות שלמעלה הם (בכלל) במספר רמ"ח (רמ"ח אברין דמלכא), ובנין כל הבחינות שלמעלה הוא על ידי קיום רמ"ח מצוות עשה (דהאדם), וכמ"ש25 ועשיתם אותם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני26.

ד) וצריך להבין, הרי ידוע27 שהעילוי בקיום המצוות הוא כשהקיום הוא מפני שזהו ציווי הקב"ה (וכנוסח ברכת המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו) ולא מצד הטעם28 והסגולה שבהם, כולל גם הטעם שע"י קיום המצוות נעשים המצוות שלמעלה. ויש לומר הביאור בזה, דבמצוות (הרצון והציווי דלמעלה שבנ"י יקיימו מצוות) יש שני ענינים. הסיבה והטעם על הציווי, ומזה נעשה מציאות המצוה (הציווי), שהוא מסובב מהטעם. ואח"כ (לאחרי הציווי דלמעלה) באה עשיית המצוה ע"י האדם שמקיים אותם. ובזה שני אופנים כלליים. אופן הא' שמקיימה לתכלית הציווי (שיושלם הטעם דהציווי), ואופן הב' הוא שמקיימה באופן נעלה יותר, דקיום המצוה שלו הוא באופן שעי"ז הוא עושה כביכול רצון חדש, שלמעלה באין ערוך מהרצון המסובב מהטעם. דלהיות שישראל מושרשים בעצמות (בעל הרצון), ישראל ומלכא בלחודוהי29, לכן כשישראל מקיים מצוה, ביכלתו לעשות רצון חדש שלא הי' לפני זה. ויש לומר דעד"ז הם שני הפירושים במאמר רז"ל30 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני31. פירוש הא' הוא, שע"י קיום המצוה נתקיים הרצון (הציווי) שהי' בתחילה. ופירוש הב' בנעשה רצוני הוא, דע"י קיום המצוה דישראל (כאופן הב') נעשה (נתחדש) רצון חדש שלא הי' לפנ"ז (ע"ד המבואר בכ"מ32 בפירוש עושין רצונו של מקום33, דפירוש עושין הוא שעושים רצון חדש). ועפ"ז יש לומר, דמ"ש בדרושים הנ"ל דענין המצוות הוא בכדי לעשות עי"ז המצוות דלמעלה, זהו באופן הא' דקיום המצוות, בבחי' מקיימים הרצון המסובב מהטעם, שיהי' הבנין דכל סדר ההשתלשלות, רמ"ח אברין דמלכא [ובזה גופא שני ענינים, א', הטעם והסיבה (דהרצון) – שיתהוו המצוות (הבחינות) למעלה. ב', המסובב – הרצון שישראל יקיימו המצוות למטה]. אבל עשיית המצוות מצד שישראל מושרשים בעצמות הוא לעשות רצון חדש. וזהו מה שמבואר בריבוי דרושים27 שהעילוי בקיום המצוות הוא כשהקיום הוא מפני שזהו רצון (ציווי) הקב"ה, ולא מצד הטעם (כולל גם הטעם מה שע"י קיום המצוות נעשים המצוות שלמעלה), כי רצון זה הוא רצון שלמעלה מהטעם. ועשיית המצוות (מצד רצון זה) הוא לא בכדי לפעול ענינים למעלה, כי אם, מצוה מלשון צוותא וחיבור34, היחוד דישראל עם בעל הרצון, ועד להיחוד עם העצמות. וע"ד מאמר אדמו"ר הזקן35 איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דיין ג"ע איך וויל ניט דיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אַליין.

ה) ועפ"ז יובן גם מה שמבואר בדרוש הנ"ל דאדמו"ר הצ"צ36, דהתענוג הפרטי שבכל מצוה, מה שבכל מצוה יש תענוג מיוחד, הוא נעלה יותר מהתענוג והרצון הכללי שבכל המצוות בשוה, ושרשו הוא מבחי' מקור התענוגים (שלמעלה מבחינת גילוי התענוג), דלכאורה אינו מובן איך זה מתאים עם המבואר בריבוי דרושים27 שהכוונה הכללית שבכל המצוות בשוה (וצונו) היא נעלית יותר מהכוונה הפרטית דכל מצוה בפרט. ויש לומר הביאור בזה, דבדרוש הנ"ל דאדמו"ר הצ"צ מדובר בענין הרצון במצוות כמו שהוא מסובב מהטעם, בכדי שיתהוו המצוות שלמעלה. ומה שמבואר שם דבמצוות יש שתי בחינות, ענין הכללי שבכל המצוות בשוה, וענין הפרטי שבכל מצוה בפרט, הנה שתי הבחינות הן בהרצון שמצד הטעם. שבתחלת המשכתו הוא רצון כללי שייעשו הענינים למעלה ע"י קיום המצוות דהאדם, ומזה נמשך אח"כ (למטה יותר) רצון פרטי לכל מצוה ומצוה בפרט, בכדי שע"י קיומה תיעשה אותה המצוה דלמעלה שבדוגמתה (ע"י שופר דלמטה, שופר שלמעלה. וכן בשאר המצוות). ולכן אומר שם דיש מעלה בתענוג וכוונה הפרטית (ועד דשרש התענוג הפרטי דוקא הוא בבחינת מקור התענוגים), כי הכוונה ברצון זה היא לעשות המצוות (פרטי ענינים) שלמעלה, וזה נעשה דוקא ע"י הפעולה הפרטית דכל מצוה. ומה שמבואר בריבוי דרושים דהכוונה הכללית שבכל המצוות בשוה היא נעלית יותר, הוא, כי שם מדובר בהרצון שישראל מחדשים ועושים ע"י עבודתם, ומצד רצון זה, אופן קיום המצוות הוא לעשות רצון, כוונה כללית.

ו) והנה שני האופנים הנ"ל בקיום המצוות [מפני ובאופן הציווי דלמעלה, והחידוש שנעשה ע"י ישראל] הם, כמובן, גם במצות תקיעת שופר. דהגם שגם ענין הפרטי דשופר (שמצד הציווי) הוא למעלה ממדידה והגבלה. דאף שגם במצות תקיעת שופר יש שיעור ומדה (כברוב המצוות37) בנוגע למספר הקולות ואופני הקולות38 וכיו"ב, הרי ענינה (התוכן והכוונה) דמצוה זו הוא העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, וכידוע39 שענין תקיעת שופר הוא הצעקה מעומקא דלבא שלמעלה ממדידת והגבלת השכל, בחינת בכל מאדך. ועד"ז (ובמכ"ש) הוא בבחינת השופר שלמעלה (שנעשה ע"י תקיעת שופר דהאדם), שהוא למעלה ממדידה והגבלה, שהרי השופר שלמעלה הוא בחינת מקור התענוגים שלמעלה מתענוג פרטי כמבואר בארוכה בדרוש הנ"ל דאדמו"ר הצ"צ. ונמצא, דהגם שהענין דתקיעת שופר כמו שהוא מצד הציווי מלמעלה הוא בבחינת בלי גבול [והציווי מלמעלה הוא האתעדל"ע והנתינת כח על זה שהעבודה דתקיעת שופר תהי' באופן דבכל מאדך], אעפ"כ, מכיון שישראל מושרשים בעצמות, יש ביכולתם לעשות רצון וענין חדש, המשכת רצון המוחלט בעצמותו שהוא כמובן למעלה גם מבחי' מקור התענוגים הנ"ל. וכנ"ל (בתחלת המאמר) דענין תמליכוני עליכם שע"י תקיעת שופר היא ההמשכה (גם) מרצון המוחלט בעצמותו.

ז) ויש לומר שזהו ג"כ זה שתקיעת שופר מתחיל בקול פשוט דוקא כמבואר בארוכה בסידור ד"ה להבין ענין תקיעת שופר ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל, דקול פשוט זה מעורר הפשטות (והפשיטות) דישראל, והפשטות דישראל הוא חד עם פשיטות העצמות40. וי"ל שזהו ג"כ מהטעמים דגודל ההשתדלות דהבעש"ט [ועוד לפני התגלותו כבעש"ט] שאנשים פשוטים וגם קטנים וקטנות יאמרו ברוך השם וכיו"ב [וסיפור פרט זה (דהנהגת הבעש"ט) נמסר לנו ע"י רבותינו נשיאינו41, היינו שזוהי הוראה ונתינת כח לכאו"א], כי כאשר איש פשוט אומר ברוך השם וכיו"ב, כוונתו בזה היא להעצמות42 (כידוע43 דמה ששם שמים שגור בפי כל הוא העצמות). ועד"ז הוא גם בקיום המצוות, דקיום המצוות דאיש פשוט הוא לא מפני שע"י קיומו המצוות נעשים הענינים למעלה, דאיש פשוט אינו יודע (עדיין) מה למעלה ומה למטה ומה בד' סטרין, אלא מפני הציווי, אשר קדשנו במצוותיו וצונו. וזהו"ע קול פשוט דתקיעת שופר, דלאחרי כל ההשגות בהעילוי שנעשה ע"י קיום המצוות, דע"י קיום המצוות דהאדם נעשים המצוות שלמעלה, וכמו במצות תקיעת שופר דעי"ז נעשה שופר שלמעלה, הנה תכלית השלימות הוא לקיים המצוה בפשטות [וי"ל שהוא ע"ד נעוץ תחלתן בסופן44. דכמו שתחילת העבודה (לפני ששייך לכוונות) היא בפשטות, עד"ז הוא גם בגמר וחותם (שלימות) העבודה], ועי"ז דוקא ממשיכים ונעשים דבר אחד עם פשיטות העצמות.

ח) ועפ"ז יובן גם מה שמבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש45 (שענינו הוא מלכתחילה אַריבער46) שני משלים על תקיעת שופר. משל א' בשם הבעש"ט ז"ל מבן מלך שהלך בדרך רחוקה וכו' ועד ששכח גם לשון מדינתו והתחיל לצעוק בקול פשוט (בהמשל שם אומר הלשון בקול גדול, אבל בהנמשל אומר הלשון בקול פשוט47) שאביו יכירו בטביעת עין דקלא. ומשל ב' מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב48 מענין לבושים כשהמלך הי' ביער (שאינם בגדי מלכות כלל49), כמבואר שם בארוכה הפרטים שבזה. דלכאורה תמוה, הרי ידוע שבראש השנה צריך ליזהר מלהזכיר ענינים ותוארים בלתי רצויים, שלכן אין אומרים וידוי וכו' בראש השנה50, וצריך לדבר אז רק במעלתם ושבחם של ישראל, וכאן מבאר תקיעת שופר דראש השנה במשלים אלו שרוב הפרטים שבהם הם לכאורה ענינים דהיפך השבח51 [ודייקתי מטעם זה בהמאמר דערב ראש השנה להזכיר ולדבר רק נקודת התוכן דשני משלים אלו, ולא הפרטים]. והגם שמאמר הנ"ל (שבו נתבארו בפרטיות שני משלים אלו) נאמר בש"פ תבוא ולא בראש השנה52, אעפ"כ, הרי משלים אלו הם ביאור על ענין תקיעת שופר דראש השנה. וגודל התמי' שבזה, זה גופא מוכיח דכל הפרטים שבמשלים אלו הם (בפנימיות הענינים) לשבח53.

ויובן זה ע"פ הידוע דמה שתקיעת שופר הוא בקול פשוט דוקא הוא לפי דבראש השנה הוא לעברך בברית הוי' אלקיך54, דברית זה הוא התקשרות עצמית דהקב"ה וישראל (העוברים ביחד בין הבתרים) להיות דבר אחד ממש55. ומכיון דהתקשרות זו היא ההתקשרות דעצם הנשמה עם העצמות, פשיטות דעצם הנשמה עם פשיטות העצמות56, לכן גם זכרון הברית וההתקשרות הוא ע"י קול פשוט דוקא (שאינו מלובש באותיות)57, כי אותיות (גם אותיות הכי נעלות) הן הגבלה, וזכרון הברית וההתקשרות דפשיטות עצם הנשמה עם פשיטות העצמות הוא ע"י קול פשוט דוקא. וזהו מה שהמשל על תקיעת שופר הוא מבן מלך ששכח גם הלשון, דשכחה זו היא למעליותא. דמכיון שהאותיות (הלשון) הם מגבילים, לכן בכדי לבוא ולהגיע לבחינת הפשיטות צריך לשכוח הלשון. וע"ד ר"ז58 צם מאה59 תעניתא לשכוח תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, ובדוגמת העמוד שבין געה"ת לגעה"ע שענינו הוא (כמבואר בתו"א60) שכחת וביטול ההשגה וחיזו דגעה"ת, דאז דוקא יכול לקבל הגילוי דגעה"ע. וכמו שהוא בג"ע שההשגה דגעה"ת מבלבלת לההשגה דגעה"ע, עד"ז הוא (ובמכ"ש) בענין גילוי בחינת הפשיטות שלמעלה מהשגה לגמרי, דכללות ענין ההשגה (גם השגה הכי נעלית) מבלבל לגילוי בחינת הפשיטות. וע"ד המבואר בעטרת ראש61 טעם המ"ד62 מצוות אין צריכות כוונה (היינו שקיום המצוות צ"ל בקבלת עול בלא טעם וכוונה), דלכאורה יש להפליא מאי איכפת לן אם יצרף גם הכוונה63, ומבאר בזה61, שהכוונה עושה גרעון אור כביכול בגוף קבלת עול המצוות שאינה דרך עול כ"כ. דכוונת (וטעם) המצוה, גם בדרגא הכי עליונה, היא בגדר תואר ציור והגבלה, משא"כ המצוה שבדרך קבלת עול שרשה היא ברצון ותענוג הפשוט, והטעם מחליש כביכול את התוקף והבהירות דעצם המצוה. ומזה מובן גם בענין קול פשוט דתק"ש, שצ"ל שכחת וביטול הלשון, דעי"ז דוקא מגיע לבחינת הפשיטות.

ט) ועד"ז הוא גם במשל הב', מענין הלבושים, דהלבושים אף שהם לכבוד ולתפארת, כמו בגדי מלכות (וכן בגדים יקרים בכלל), הם במדידה והגבלה. דהנה (בנמשל) הלבושים הו"ע התורה והמצוות, דמצוות הם לבושים כמבואר בתניא64, וכמובן גם ממה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו בא לבוש לבושי65, וגם התורה היא לבוש כמ"ש66 לבש ה' עוז התאזר ואין עוז אלא תורה67. ובהיות שהעבודה דראש השנה היא ההתקשרות דישראל עם עצמותו ית' כמו שהוא למעלה מבחינת מלך (שהרי בראש השנה צריך לעשות שיהי' מלך, שתמליכוני עליכם), ומכ"ש למעלה מענין הגזירות (שבאים לאחרי שנעשה כבר מלך), הנה בכדי להגיע לזה צריך להיות ביטול לבושי מצוות (וע"ד שנת"ל בענין שכחת וביטול הלשון). ולכן המשל על תקיעת שופר הוא מבגדים פשוטים דוקא, דבגדים אלו מורים על ההתקשרות עם עצמותו ית' כמו שהוא למעלה מבחינת מלך68, כמו שמאריך בהמשל דבגדים אלו הם כשהמלך הי' ביער לפני שהשיב אותו על כסא מלכותו, וגם בהנמשל מבאר דבגדים אלו הו"ע הלבוש שהי' בזמן מ"ת כשהמלכנו אותו ית' בשופר קודם מ"ת עצמו, היינו לפני (למעלה) שנעשה מלך.

י) והגם דהלשונות שאומר שם (בהמשל וגם בהנמשל) כפי שהם בפשטות אינם מדברים בשבחן של ישראל, הרי אומר בהמאמר שם דמשל זה הוא מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב, וידוע ומפורסם בכל העולמות דהרלוי"צ ז"ל הי' אוהב ישראל ומליץ יושר על כאו"א מישראל ומכריע את כאו"א מישראל לכף זכות ובאופן דמלכתחילה אַריבער, ולכן, כשאומר בהמאמר דמשל זה הוא מהרלוי"צ ז"ל, מובן בפשטות דכל הלשונות שאומר שם הם למעליותא. וה"ז שיטתו ודרכו בנוגע לבני ישראל, כידוע פירושו של הרלוי"צ ז"ל בהפסוקים שבתחלת ספר ישעי', שיש שם תוארים דבני ישראל שהם לכאורה כו', ומפרש הרה"צ מבאַרדיטשוב דתוארים אלו מורים על שבחם של ישראל [וכדמוכח גם מזה שתוארים אלו נאמרו בספר ישעי', דישעי' הוא נביא הישועה, כשמו ישעי' מלשון ישועה69], ולא עוד אלא שהם שבחים נעלים ביותר שאין בתוארי שבח דוגמתם. וי"ל, דע"פ הידוע70 בפירוש מארז"ל71 נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (ועד"ז בפירוש לשון המשנה72 "דין וחשבון"), דכאשר אדם אומר פסק דינו של אדם אחר הוא פוסק בזה גם על עצמו, הרי פסק דינו של הרה"צ מבאַרדיטשוב בנוגע לתוארים הנ"ל שבישעי' הוא גם פס"ד בנוגע לתוארים הנ"ל שבתורות ומשלים שלו.

י)א) ובפרט שכבר הי' לעולמים, ומעשה רב73, כמסופר בגמרא74 שאמרו לשונות שנראים בחיצוניות כו' ובאמת כולהו ברכתא נינהו, ומה שברכו אותו בלשון כזה הוא כמ"ש אדמו"ר הצ"צ75 לפי שהברכה באופן זה היא מבחינת סתים, דהברכות שמבחינת סתים הם ברכות נעלות יותר וגם המשכתם למטה היא בתוקף גדול יותר (מיט אַ שטורעם). וכדאיתא בגמרא שם, שברכו אותו תוליד בנים כו' המשכת וגילוי כח הא"ס76 בדור ישרים יבורך. והנה פירוש זה (דמה שברכו בלשון כזה הוא לפי שהברכה באופן זה היא מבחינת סתים) אומר אדמו"ר הצ"צ שהוא "יותר נראה כפשטן". דלפנ"ז מובא שם (בענין הברכות שבפרשת בחוקותי) שהו"ע דהיפך הברכה אלא שזה קאי על הלעו"ז. ואח"כ מביא פירוש נעלה יותר77, דמה שהברכות נאמרו בלשון כזה הוא בכדי לחדודי. דגם לפי פירוש זה, ענין הברכה שבלשון זה אינו בפשטות ובגילוי, שהרי בכדי לעמוד על אמיתית הענין צריך לחידוד השכל. אבל לאח"ז מסיק, דמה שהברכות נאמרו בלשון כזה אין זה גרעון ח"ו אלא אדרבה מפני שהברכות נעלות יותר. ועל פירוש זה אומר שהוא "יותר נראה כפשטן", דמה שלשונות אלו ברכתא נינהו אין זה פירוש מחודד כ"א הפירוש הפשוט, גם בעולם הפשט. ולאחר שאדמו"ר הצ"צ פתח את הדרך, ובפרט שלימד ונתן זה בתורה מלשון הוראה78, נעשה זה הוראה ונתינת כח לכאו"א, לפרש ולגלות הברכה גם בלשונות וענינים שבחיצוניותם נראים כו', ואדרבה, ברכות אלו הם נעלות ביותר, וכפשטן, בטוב הנראה והנגלה. דכח זה (להמשיך כל הענינים בטוב הנראה והנגלה) הוא גם בכל ימי השנה. ובפרט בראש השנה כשמכתירים את המלך בשמחה גדולה (כמובא לעיל מכ"ק מו"ח אדמו"ר), דשמחה פורצת כל הגדרים79. ועאכו"כ ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, דכל ההמשכות הנעשים ע"י תקיעת שופר נעשים הם בשבת מצ"ע, דבשבת נמשך בחי' תענוג הפשוט, כמבואר בארוכה בהמשך יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע80.

י)ב) וזהו אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא, ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה (כמובא לעיל בהתחלת המאמר) דאדון עולם בגימט' אין סוף קאי על המלכות כמו שהוא בעצמותו ית', רצון המוחלט בעצמותו, ומבאר שם81, דברצון המוחלט בעצמותו אין שייך העלאת מ"ן כלל. אבל אעפ"כ, כ"ז והמאמר ד"ה אדון עולם בא (כנ"ל) בהמשך להמאמר ד"ה יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת שבו מבאר הענין דתקיעת שופר בראש השנה (העבודה שכוללת כל פרטי העבודות דכל השנה), דעבודת ישראל פועלת לא רק בנין הז"א (וגם כל הבחינות והפרצופים דכל ההשתלשלות, כנ"ל בארוכה), ולא רק שהיא מעוררת גם באוא"ס שלפני הצמצום בחינת רצון הגלוי (בהבחינה דגילוי לזולתו) וגם בחינת רצון הנעלם (בהבחינה דגילוי לעצמו), אלא יתירה מזו, דמצד זה שישראל מושרשים בהעצמות, הם ממשיכים גם מבחינת רצון המוחלט בעצמותו, בחינת אדון עולם בגימ' אין סוף82. והמשכה זו היא (בעיקר) למטה בעולם העשי' הגשמיית, ובזה גופא – בענינים גשמיים, דנוסף על הדין בראש השנה בענין המשכת אלקות, משפט83 לאלקי יעקב84, הנה עיקר הדין בראש השנה הוא בענין השפעות גשמיות85, וישראל זוכים בדין בב' הענינים, הן בהשפעות רוחניות והן בהשפעות גשמיות בבני חיי ומזוני רויחי, וכאמור דעיקר הענין דראש השנה היא ההמשכה בגשמיות, פועל ישועות בקרב הארץ86, דהמשכת הישועות (בכל הפירושים שבזה) תהי' באופן דפועל, דלשון פעולה מורה על פעולה גשמיית דוקא עוד יותר מלשון עשי', ובזה גופא בקרב הארץ87, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו. ובפשטות הוא, שכאו"א מישראל נכתב ונחתם בספרן של צדיקים גמורים88, כי ועמך כולם צדיקים89 (צדיקים גמורים), לאלתר לחיים88 ולאלתר לגאולה90, דכאו"א מישראל יצא מהגלות לגאולה האמיתית והשלימה, וכמ"ש בההפטורה דראש השנה91 קהל גדול ישובו הנה, דבזה נכלל כל אחד ואחת מישראל כמבואר בארוכה בההפטורה דראש השנה, ובשמחה גדולה, וכנ"ל שהכתרת המלך היא בשמחה גדולה, ושמחת עולם על ראשם92, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.