התוועדויות תשמ"ב

א. מעלת השבת: "ויכולו" דאחש"פ
בשבת זו נעשה ה"ויכולו" דעניני אחש"פ, ולאידך – אחש"פ פועל הוספה ביום השבת (שהרי "מי שטרח בערב שבת כו'"); מעלה מיוחדת בקביעות שנה זו – שאחש"פ חל בסמיכות ליום הש"ק ככל האפשר; ותפקידם של בנ"י להוסיף בזה – "לעשות את השבת" (א-ד)

ביאור גודל העילוי דשש"פ – גמר ושלימות הענין דיצי"מ, עד לגילוי אלקות בדרגא נעלית ביותר ("ראתה שפחה על הים כו'"), ודאחש"פ – הקשור עם הגאולה העתידה; ועפ"ז מובן גודל העילוי דשבת זו, הבאה לאחרי שניהם (ה-ו)

העילוי דאחש"פ כולל גם את ענין הנפלאות שבגאולה; ואף שהרמב"ם כתב שלא יבטל דבר כו' – הרי באגרותיו כתב שאין זה מוכרח, ובאגרת תימן כתב שיהיו אותות ומופתים (וכדי לא "לאפושי פלוגתא" – נראה שבספרו מדבר בתקופה הא' דימוה"מ, שאז ייתכן מצב ד"לא זכו", אבל בתקופה הב' לכו"ע יהיו מופתים) (ז-ט)

בימינו בוודאי שבנ"י נמצאים במצב ד"זכו", שהרי לא נותר אלא לצחצח את הכפתורים האחרונים (י)

ב. 1) שבת מבה"ח אייר: ד' רגלי המרכבה
ביאור ענין הנתינת כח משבת זו לחודש אייר (דלכאורה איך ייתכן שמהשבת שלאחרי אחש"פ, ובפרט ששבת זו קשורה גם עם ענין הנפלאות כנ"ל, נמשכת נתינת כח לעבודת האתהפכא – עבודת חודש אייר – בלבד): ענינו של חודש אייר הו"ע ד' רגלי המרכבה, שהו"ע נעלה יותר מאתהפכא (יא-ג)

הטעם לאריכות הדיבור בענינים אלו (אף שנמצאים עדיין בזמן הגלות כו'): ידוע פתגם אדה"ז, שאף שכדי להסיר את "לב האבן" יש צורך בפעולה מלמע', הרי את "מוח האבן" יכול כאו"א להסיר בכחות עצמו (יד)

הלימוד צ"ל באופן שהנלמד פועל על הלומד, כידוע המשל מאדמו"ר מוהריי"צ בזה; ובעניננו – הפצת היהדות והמעיינות באופן ד"מרכבה" [מאמר המוסגר: ע"ד הרגיל אין בחסידות סיפורי משלים, כיון שלוקחים מן המקור באופן ישיר (אף שבפס"ד אין לזה מקום); ועד"ז יש לקבל את המעלה דשתיית משקה (מעבר לד' כוסות) מהמקור עצמו – ה"חטה"] (טו-יז)

2) חודש אייר: עבודה בעניני הטבע
גם כשהעבודה היא בעניני הטבע (אייר), צ"ל ניכר הרושם מהעבודה שלמע' ממדוה"ג (ניסן) (יח)

3) מבצעים (יט)

מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני

ג. 1) פרש"י (שמיני ט, ט; יב): "ויקריבו", "וימציאו"
מהו ביאור שינוי הלשון; "וימציאו – ל' הושטה והזמנה" – מדוע כותב ב' לשונות, ומדוע אינו מפרש כן ב"ויקריבו" (כא-ג)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' רסז): "אנא ואת נוקים לי' לעלמא"
כיון שהקב"ה הוא "ארך אפים", מה מוסיפה בזה התורה; מה ביאור ד' הלשונות במעלת התורה (כד)

3) פרקי אבות (פ"א) "הלל ושמאי קבלו מהם כו' הוי מתלמידיו של אהרן"
ע"פ הידוע בגודל הדיוק בדברי המשנה – צ"ב מהי שייכות מאמרו של הלל לשמעי' ואבטליון ולמאמריהם (כה-ח)

4) פרש"י (שמיני י, יט): קדשי שעה וקדשי דורות (המשך)
מענה לשאלה (עמ"ש בהתוועדות שלפנ"ז שקדשי שעה חמורים מקדשי דורות) – שברש"י מפורש להיפך: מדברי הגמ' משמע שקדשי שעה חמורים יותר, והביאור – קדשי שעה סתם קלים יותר, אבל כשהם חינוך לדורות ה"ה חמורים יותר; ביאור סברת משה להשוות קדשי דורות לקדשי שעה – כיון ש"לא אכלתי באוני ממנו" (שמזה למד אהרן הק"ו) נאמר רק לאחרי ל"ט שנה (כט-לג)

ע"פ המבואר ברמב"ן שקיום המצוות בזמן הגלות הו"ע חינוך – הרי "חינוך" זה נמשך זמן רב ביותר, ויה"ר שבקרוב ממש יסתיים (לד)

ד. 1) הביאור בפרש"י
"ויקריבו" פירושו קבלה והולכה, ו"וימציאו" הוא "הושטה" בלבד (אף שבפשש"מ אין לומר כהרוגצ'ובי ש"וימציאו" הי' שלא כהוגן); וכדי להדגיש זאת מוסיף תיבת "הזמנה" (לה-ז)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
ע"י התשובה נפעל הענין דתשובה עילאה; ד' הלשונות מורים על חו"ב, ז"א ומלכות (החיבור דד' אותיות שם הוי' – תשובה עילאה) (לח)

3) מבצע ס"ת הכלליים (לט)

4) תהלים (מזמור פא): "הרחב פיך ואמלאהו"
לימוד התורה באופן ד"הרחב פיך ואמלאהו" (והמשכת ענין זה גם בדברים גשמיים ע"י התפלה); ומקדים "המעלך מארץ מצרים" – שההעלאה היתה כדאית לשם כך בלבד (כפרש"י בפרשתנו עה"פ "כי אני ה' המעלה אתכם גו'") (מ-מא)

ההוראה בפועל – לימוד התורה באופן ד"הרחב פיך"; שלילת ה"טענה" שאין לו פנאי להיותו מונח בענינים גשמיים, כיון שאין לו הרחבה כמו לשכנו וכו' – לעומת היהודים ש"מאחורי מסך הברזל" שכל רצונם הוא שיוכלו לקיים מצוה נוספת; הכוונה בהאמור היא בעיקר להדגיש שהגיע הזמן שיתבטל ענין ה"גלות בתוך גלות" אצל היהודים ש"מאחורי מסך הברזל" (מב-ג)

ה. הביאור בפרקי אבות
שייכות מאמרו של הלל ("הוי מתלמידיו של אהרן") לשמעי' ואבטליון – "דעבדין עובדא דאהרן"; השייכות למאמרו של שמעי' – כדי שיוכל להיות "אוהב שלום כו'" דרושה ההקדמה ד"אהב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות"; השייכות למאמרו של אבטליון – ההתעסקות עם ה"בריות" צ"ל באופן ד"חכמים הזהרו בדבריכם" (מד-ו)

ע"י הענין ד"אוהב שלום כו'" נעשה הענין ד"האר פניך ונושעה", ואח"כ "למנצח על הגתית" ("כלי שיר הבא מגת" שבארץ פלשתים) – ענין האתהפכא (השייך להמשך המזמור "אנכי גו' המעלך מארץ מצרים", כיון שפרעה עשה תשובה); ההוראה בעבודה – בענין העבודה דאתהפכא שבשמו"ע (מז-ט)

ו. 1) פרש"י (שמיני י, יט) קדשי שעה וקדשי דורות (המשך)
לשיטת רש"י "קדשי שעה" אלו כבר אינם חינוך לדורות (שנסתיים לפנ"ז); וההוראה – כשמקילים בענינים מסויימים בתקופת הילדות כו', יש להדגיש שאין זה "לדורות" ח"ו (נ-נא)

2) כינוס צעירי אגודת חב"ד
שייכות ביאת משיח באופן ד"זכו" ליום ב' אייר – "לכתחילה אַריבער"; הכינוס ד"צעירי אגודת חב"ד"; הוספה בהפצת היהדות והמעיינות ע"י ה"מבצעים", והו"ל של קובצי חידושי תורה (נב)

א. שבת ר"ח: "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם"
בשבת זו יש ללמוד הוראה מב' הענינים דשבת ור"ח, וכן מחיבור שניהם יחד; ואף שהן שבת והן ר"ח הם דבר הרגיל, וגם חיבור שניהם יחד ישנו בכל כמה חדשים, ואין כאן ענין של נס – הרי ידועה תורת הבעש"ט שגם הטבע הוא נס, כמודגש בתורת הבעש"ט שמכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודה (וכפי שמצינו בעבודה בכל יום, שצריך להתבונן ש"ה' נצב עליו" כו'); ובעניננו זהו דין מפורש בשו"ע, שהרי בכל שבת ר"ח מפטירין מחדש "השמים כסאי" (א-ד)

ההוראה מהענין דיום השבת – עבודה באופן ד"תמידים כסדרם", וההוראה מהענין דר"ח – "מוספים כהלכתם" (ואף שבשנים האחרונות נתגלה שגם בשמש ישנם שינויים כו' – הרי שינויים אלו אינם נוגעים לתפקידה העיקרי, "להאיר על הארץ", משא"כ בירח ישנם שינויים בענין זה (אף שבו עצמו אין שינויים); והוראה זו צ"ל במעשה בפועל (ה-ח)

ב. (המשך)
ההוראה מהחיבור דשבת ור"ח: אף שענין השבת הוא עבודה באופן ד"תמידים כסדרם", הרי בעבודה זו גופא צ"ל ענין החידוש (כדמצינו בק"ש, שצ"ל "בכל מאדך" יחד עם "בכל לבבך ובכל נפשך"); ולאידך – גם העבודה באופן של חידוש צ"ל בהתאם לכל הפרטים כו' (ולדוגמא – למרות ההתעוררות "כשניעור משנתו", לא ישב מיד ללמוד חסידות עד לאחר נט"י כו') (ט-יב)

כל האמור שייך גם לנשים, שאף הן חייבות בלימוד החסידות (וכדברי הרמב"ם שאף הנשים שייכות לעבודה מאהבה) (יג)

השגת גדולתו של הקב"ה לעת"ל באופן של ראי', ללא צורך בהתבוננות שכלית (יד)

ג. 1) פתיחה
נוסף על ההוראה הכללית דשבת ר"ח – יש ללמוד הוראה מהענין דר"ח אייר, וכן מפרשיות השבוע (טו)

2) חודש אייר: ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל
ד' רגלי המרכבה, ענין הביטול (המתבטא בכך שעבודת כל ימי חודש אייר היא שוה – הענין דספה"ע); וההוראה – העבודה דשבת ור"ח באופן ד"מרכבה" (טז-יז)

3) פרשיות תזריע-מצורע: זריעה וצמיחה
"תזריע" הו"ע הזריעה (עבודת התומ"צ) שעי"ז נעשית הצמיחה (הגאולה), ו"זאת תהי'" היא הבטחה לקיום ענין זה בפועל; וההוראה – עבודת בנ"י ("תזריע") צ"ל מתוך ציפי' לגאולה ("זאת תהי'") – דלא כאלו שלא איכפת להם להימצא בגלות ובלבד שיוכלו לקיים תומ"צ (שהרי בזמן הגלות ישנו חסרון גם בענין התומ"צ); מחיבור ב' הפרשיות בתורה נמשך ענין זה גם בעולם – הגאולה האמיתית והשלימה בפועל (יח-כב)

מאמר ד"ה כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה

ד. 1) פשש"מ (תזריע יג, ט; יג): "נגע צרעת כי תהי' באדם", "כולו הפך לבן"
"נגע צרעת כי תהי' גו'" – מדוע אין רש"י מבאר מה מקום להקדמה זו באמצע הענין; "כולו הפך לבן טהור הוא" – מדוע אינו מבאר כיצד ייתכן שפשיון בכל הגוף יהי' סימן טהרה (כד)

שייכות הענין ד"כולו הפך לבן" לזמננו – כמחז"ל "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" (כה)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' ערה): "א"ר אבא כו' אמרי נא אחותי את"
לפי הביאור בלקוטי לוי"צ הי' צ"ל תורה על פסוק זה בכל פעם שהלכו ביחד (כו)

שייכות המבואר בזהר הנ"ל (ע"ד המכות שנתן המלאך לפרעה, שהיו סימן לעשר המכות דיצי"מ) לזמננו: כללות הענין דיצי"מ קשור עם הגאולה העתידה (כז)

3) פרקי אבות (פ"ב): "רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי"
מהי השייכות למאמרי הלל ושמאי; מדוע לא נאמרה משנה זו בפ"א (כח)

4) פרש"י (שמיני י, יט): קדשי שעה וקדשי דורות (המשך)
ע"ד פשש"מ א"צ ל"ק"ו ממעשר הקל" (כדלקמן), וקדשי שעה שאינם חינוך לדורות קלים מקדשי דורות (ועפ"ז צ"ע סברת משה רבינו לאכול הקרבנות, וביאור הטעם ע"ד ההלכה) (כט)

5) פרש"י (ר"פ מצורע): העתקת תיבות "זאת תהי' תורת המצורע"
טעם הדבר – לא כדי להורות על התחלת הפרשה, שאין דרכו בכך (והטעם שמעתיק בפ' ויגש ובפ' בשלח – כי שם ניתוסף עי"ז ביאור בכללות הענין) (ל-לא)

6) כינוסי "צבאות השם"
לפלא שלא קיימו לאחרונה כינוס "צבאות השם" (מבלי להמתין להוראה מפורשת), וגם אם מתכוננים לערוך כינוס בל"ג בעומר – אין זו סיבה לא לערוך כינוס גם לפנ"ז; הכוונה בהאמור לעיל – שהדברים יבואו למעשה בפועל (לב-ג)

ה. 1) פרש"י (שמיני י, יט): קדשי שעה וקדשי דורות (המשך)
ע"ד ההלכה האיסור נלמד בק"ו, ולכן סבר משה שההיתר דוחה האיסור שנאמר לאחרי ל"ט שנה (ומה שלא הוכיח אהרן מדברי משה עצמו שיש בזה איסור – כי בדיבור א' נאמר ההיתר); החילוק בין פשש"מ להלכה – שלהלכה אכילת הקרבנות שייכת ג"כ לענין החינוך, משא"כ בפשש"מ (לד-ז)

2) ל"ג בעומר: חיוב מעשרות בחרובים שמהם ניזון רשב"י
השייכות לפירות שצמחו סביב בארה של מרים – שגם בהם יש שקו"ט בזה (לח)

3) ב' אייר: תפארת שבתפארת (לט)

4) כינוס צעירי אגודת חב"ד (מ)

ו. 1) הביאור בפרש"י

"נגע צרעת כי תהי' גו'": טעם הקדמה זו – כי מדובר כאן בסוג חדש בענין הנגעים (טומאת מחי') (מא)"כולו הפך לבן טהור הוא": טעם הדבר – כי זו הוכחה שהדבר שייך לטבע גופו, ולכן מאריך בזה הכתוב כו'; וענין זה נוגע גם להלכה – שגם כשהצרעת היתה מלכתחילה על כל גופו טהור הוא (דלא כתו"כ) (מב-ג)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
בב' אופנים: כשעשה כן בפעם הא' פתח הצינור עבור הפעמים שלאח"ז; כאן הי' מאורע מיוחד – פגישת ג' בחינות חב"ד (ר' אבא, ר"א ורשב"י), ענין הקשור עם הגאולה (מד)

3) סיום לימוד התניא על גלי הרדיו
בזה מתבטא כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה (מה)

ז. 1) הביאור בפרקי אבות
שייכות המאמר "אם למדת תורה הרבה" לריב"ז, שבו הי' ענין זה; השייכות למאמר הלל – "מרבה תורה כו'" (ומ"ש "קנה לו חיי עוה"ב" – היינו עולם התחי'), ושמאי – "עשה תורתך קבע" (אף שריב"ז עסק גם בצ"צ); הטעם שהמאמר לא נאמר בפ"א – כי הפסיק לבאר שלשלת הנשיאים (מו-ט)

2) "הדרן" על ספר התניא
טעם הסיום בתיבות "זה לעומת זה כו'" – להורות שהענינים הגשמיים שוים לענינים הרוחניים (דלא כמשמעות הל' "שנשתלשלו מהן"), ועד שיש בהם מעלה – כמרומז בתיבת "כו'"; והשייכות להתחלת הספר – ע"ד המעלה ד"לעשותו" (נ-נג)

ביאור הלשון "דרך ארוכה וקצרה בעזה"י": דרך חסידות חב"ד היא "ארוכה וקצרה", כי עי"ז מגיעים ל"עיר אלקינו" (בסיועו של הקב"ה), משא"כ התעוררות כח האמונה היא "דרך קצרה וארוכה", כי האמונה יכולה להישאר בבחי' מקיף (ומ"מ ג"ז "דרך", כי לפעמים אפשר גם עי"ז להיכנס ל"עיר אלקינו") (נד-ו)

ענין נוסף בסיום בתיבת "כו'": גם לאחרי שמסיימים את ספר התניא, יש לחזור וללמדו באופן נעלה יותר (נז)

לימוד המחזור השני בספר התניא – באופן נעלה יותר מהמחזור הראשון (נח)

א. ספירת העומר: הוספה בכל יום
יש להוסיף בעניני תומ"צ (כגון – לימוד נוסף על סדרי ביה"ס, ועד"ז בקיום המצוות); ועי"ז זוכים להוספה בברכותיו של הקב"ה (ב-ה)

ב. שיעורי היום
שיעור חומש היומי "ואהבת לרעך כמוך" – הוספה בקיום מצוה זו (השייכת לספה"ע); שיעור תהלים היומי "ריבה ה' את יריבי גו'", "חושה לעזרתי גו'" – הקב"ה מסייע לכאו"א במלחמת היצר (ו-ח)

ע"י ההנהגה באופן האמור זוכים להוספה בברכותיו של הקב"ה, עד לברכה העיקרית – הגאולה האמיתית והשלימה (ט)

ג. 1) הכנות לחג השבועות
בכל יום ישנם גם ענינים שהם הכנה לימים הבאים, ובעניננו – הכנה לקראת "זמן מתן תורתנו" "שלושים יום קודם החג" (י-יא)

2) סיום
חלוקת מטבעות, שעי"ז נשלמים ג' הקוים דתורה עבודה וגמ"ח (יב)

הבטחת הקב"ה לסייע לכאו"א במלחמת היצר – "עוצו עצה ותופר", שעי"ז ממהרים את הגאולה האמיתית והשלימה (יג)

ניגונים (יד)

א. 1) פתיחה
יש ללמוד הוראה מכל עניני שבת זו: שבת, פ' אמור, ט"ו אייר (ובזה גופא כמה ענינים – סיום אכילת המצות שהוציאו ממצרים, "קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש אייר, סמיכותו לפסח שני ולל"ג בעומר) (א-ב)

2) שבת: עבודה באופן של תענוג
לכל לראש – תענוג הנפש, החודר אח"כ בעניני הגוף (ג)

3) פרשת אמור: גילוי לזולת
אין להסתפק בכך שענין בעל תוכן נמצא בשכלו ומחשבתו, אלא יש לגלותו לזולת, ודוקא ב"אמירה" שהיא "לשון רכה" (כמודגש גם בענין השבת, שענינו תענוג); וזאת גם כשהזולת הוא במצב ירוד (וכמחז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות", דהיינו שבוודאי ניתנו לו כחות נעלים ביותר כדי לעמוד בנסיון, ויש לעוררם ולגלותם ע"י "לימוד זכות") (ד-ח)

שייכות ההוראה האמורה לימי הספירה – שענינם הנהגה באופן דאהבת ישראל, כנלמד מהנהגת תלמידי ר"ע (ט)

ההוראה בפועל: הוספה בעניני הפצת היהדות והמעיינות בלשון רכה ובדרכי נועם, ומתוך שמחה וטוב לבב (י)

ב. 1) פסח שני: "ניטאָ קיין פאַרפאַלן"
ניתן לתקן ענינים בעבר שהיו באופן בלתי רצוי, בתנאי שאכן רוצים בכך (כמו בפסח שני, שבא ע"י הטענה ד"למה נגרע"); וכפי שמצינו לגבי אלישע בן אבוי' (שנזכר בפרקי אבות דשבת זו) שהי' עליו לשוב בתשובה אף ששמע בת קול "חוץ מאחר" (יא-ד)

2) ל"ג בעומר: הוד שבהוד
הטעם שבל"ג בעומר "פסקו מלמות" – כי אז שינו את הנהגתם, כתוצאה מהעילוי דל"ג בעומר – "הוד שבהוד", סיום עיקר המשכת המוחין במדות, שעי"ז המדות אינם בתוקף כ"כ; וההוראה – בעבודה בכל יום צ"ל המשכת המוחין במדות (ולא די בעבודת המדות לבד, כי כדי שתהי' כדבעי בהכרח שתהי' גם עבודת המוחין) (טו-כא)

שייכות הענין האמור לעיקר עבודתו של רשב"י (גילוי פנימיות התורה): החיבור דנגלה דתורה ופנימיות התורה הוא בדוגמת החיבור דמוחין ומדות (בדוגמת החיבור דתלמוד ומעשה שיהי' לעת"ל); וההוראה – הוספה בהפצת פנימיות התורה (כב-ד)

ג. ט"ו אייר
לימוד הוראה מעניני ט"ו אייר – "קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש אייר, וסיום אכילת המצות שבנ"י הוציאו ממצרים (כה)

הענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא": "אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, שענינם – העבודה ד"מרכבה", שיש בה כו"כ דרגות, וההוראה דט"ו אייר היא שעבודה זו צ"ל בשלימות; ענין זה נוגע גם לימים שלפנ"ז, שבהם צ"ל הכנה לעבודה זו (כפי שמצינו בספה"ע, שהשוכח יום א' אינו סופר עוד בברכה; וזהו הטעם ל"שטורעם" ע"ד ההכנה לגאולה), ולימים שלאח"ז (כו-לא)

סיום אכילת המצות שהוציאו ממצרים: מצות אלו הם המצות שלאחרי חצות, שבהם פעל הגילוי ד"נגלה עליהם כו'" שלא יחמיצו, וזהו העילוי דט"ו אייר – גמר ושלימות אכילת המצה שבה פעל גילוי זה; וההוראה – יש לעסוק גם עם יהודי שנמצא במצב ירוד ביותר, שהרי זקנו של יהודי זה אכל מהמצה האמורה, ולכן הוא זכאי לאכול "לחם מן השמים" – פנימיות התורה (לב-ה)

הכוונה בכל המדובר לעיל – שהדברים יבואו למעשה בפועל, ובדרכי נועם ("אמור" – "בלשון רכה") (לו)

מאמר ד"ה איתא בזהר זימנא חדא כו'

ד. 1) פרש"י (אמור כב, לב): "ולא תחללו – לעבור כו'"
מדוע אינו מחלק ב' הענינים לב' ד"ה; "וכשהוא מוסר כו'" – מה נוגע לפשש"מ; מדוע אינו מפרידו לד"ה אחר; מנ"ל שגם במוסר ע"מ הנס קיים מצות "ונקדשתי"; מה הראי' מחנני' מישאל ועזרי' (לח-ט)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' שטו): "ר"ש הוה אזיל בארחא והוה עמי' כו'"
מה הביאור בסדר אמירת התורה מצד רשב"י עצמו (מ)

3) פרקי אבות (פ"ד): "הלומד תורה זקן", "הלומד תורה מן הקטנים"
"הלומד תורה זקן כו'" – לשם מה לגרום לזקן תחושת מועקה; "הלומד תורה מן הקטנים כו' אל תסתכל בקנקן כו'" – מהי השייכות לבבא הא', למשנה הקודמת, ולבעל המאמר – אלישע בן אבוי' (מא-ב)

4) התחלת "שלושים יום לפני החג" בחג השבועות
הביאור במשנ"ת שהיא בו' אייר (שהרי בשו"ע איתא שהוא בה' אייר): ע"פ נגלה – איתא במג"א שלחומרא פוסקים כר' יוסי שבז' ניסן ניתנה תורה; ע"פ חסידות – מכיון ש"אלו ואלו דא"ח", הרי ניתן ללמוד הוראה בעבודת ה' מב' הדעות (מג-ו)

ה. 1) הביאור בפרש"י
החידוש בפירושו הוא ש"ולא תחללו גו'" קאי על כל המצוות כשעובר במזיד, ואח"כ ממשיך שנוסף לזה יש עוד זהירות כשהוא אנוס – "ונקדשתי"; גם במוסר ע"מ הנס קיים מצות "ונקדשתי", כי לעיני הרואים מסר עצמו; הראי' מחנני' מישאל ועזרי' – רק שצריך למסור עצמו ע"מ למות (מז-ט)

2) סיום ס"ת של ישיבת תו"ת
משקה עבור סיום ס"ת לאחדות ישראל שנכתב ע"י ישיבת תו"ת, שייערך בל"ג בעומר (נ)

ו. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ

הסדר האמור הוא גם בלימוד התורה בכללות – מלכות (הרמז בתושב"כ), חסד (שקו"ט), נצח (מסקנת ההלכה); המיוחד בזה אצל רשב"י – החיבור דנגלה דתורה ופנימיות התורה; וההוראה – אין להסתפק בענין הביטול בלבד, אלא צ"ל גם הבנה והשגה, ואז הוא תכלית שלימות הביטול (נא-ג)

2) הביאור בפרקי אבות
שייכות משנה זו למשנה הקודמת – אלישע בן אבוי' הי' בבחי' "אויב", שעז"נ "בנפול אויביך גו'"; גם לאחר שנעשה "אחר" הי' במדריגה נעלית, כיון שלמד תורה בילדותו, וכדבריו "הלומד תורה ילד כו'"; ולכן למד ממנו ר"מ תורה, כדבריו "אל תסתכל בקנקן כו'", ועי"ז סו"ס נפעל תיקונו (נד-ז)

3) סיום ספר התניא (המשך)
צ"ב מש"ש שלא לדבר דב"ט בשבת – שהוא דין בשו"ע, וכן משנ"ת ש"זלעו"ז כו'" רומז למעלת הגשמיות – והרי בפשטות מדובר להיפך; והביאור – בעבודה ישנה מעלה ברוחניות (ולכן בתניא מודגש ע"ד "שמור בפנימיות"), ובפעולה בעולם – בגשמיות (ולכן בשו"ע מודגשת השביתה הגשמית, ורק להרבות בדב"ט אסור); אלא שבסיום ס' התניא מרמז לענין נוסף – מעלת הגשמיות (ויש להוסיף שב"כו'" מרמז למדריגה נעלית יותר – ששניהם שוים) (נח-סה)

מעלת לימוד התניא ע"י הרדיו – שזהו תכלית השלימות ד"קרוב מאד", שבאותה שעה שהדברים נאמרים ה"ה נשמעים בכל מקום; ועי"ז זוכים גם לגאולה האמיתית והשלימה "ברגע כמימרא" (סו-ז)

ז. מעשה בפועל: ל"ג בעומר
סיום כתיבת ס"ת הכללי; כינוסים עבור ילדים וילדות, שעי"ז נזכה ל"כינוס" הכללי בגאולה האמיתית והשלימה; נתינת משקה עבור כינוסים אלו (סח-ט)

א. 1) ל"ג בעומר: אחדות ישראל עם הקב"ה
תוכן השמחה דל"ג בעומר – שבו נפעל ענין נעלה ביותר בייחודו של רשב"י עם הקב"ה; שמחה זו על אחדות בנ"י עם הקב"ה שייכת לכאו"א מישראל (ב-ג)

2) ל"ג בעומר: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל
רשב"י מדגיש בתורתו את חיבור ג' ענינים אלו; וההוראה (במיוחד ל"צבאות השם") – השתדלות יתירה בג' אהבות אלו (ד-ה)

קיום ברכותיו של הקב"ה המנויות בפרשתנו, עד לברכת "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה", עוד בזמן הגלות (ו)

3) שלימות הארץ
שלילת נתינת שטחי א"י לגוים רח"ל; ע"י עבודתם של "צבאות השם" במלחמת היצר יצליחו גם היהודים העוסקים בזה לנצח את יצרם (ז)

4) קביעות השנה: ל"ג בעומר ביום שלישי בשבוע
הנהגה באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות"; הדגשה בהכנה לקבלת התורה (ב"ירחא תליתאי") (ח)

5) סיום
ע"י ההנהגה בהתאם להוראות האמורות זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (ט)

ב. 1) ל"ג בעומר: הדגשת מעלת ילדי ישראל בתורתו של רשב"י
בהקדמת ספר הזהר – "ומאן מקיים עלמא כו' קל ינוקי דלעאן באורייתא כו'" (י)

2) סיום
קיום ג' הענינים דתורה (י"ב פסוקים) תפלה ("יה"ר כו' שיבנה ביהמ"ק") וצדקה (חלוקת מטבעות) בכינוס זה; ניגונים (יא)

ג. 1) ל"ג בעומר: מנהג היציאה ל"נאות דשא"
השייכות לדברי רשב"י בהקדמה הנ"ל – "הנצנים כו' נראו בארץ כו' ביום השלישי" (יב)

2) סיום
קיום היעוד ד"הקיצו ורננו שוכני עפר" ע"י הפעולות בכל הענינים האמורים (יג)

1) ספירת העומר: הכנה לקבלת התורה
תוכן ענינה של ספירת העומר – התשוקה לקבלת התורה (ולכן סופרים "שני ימים" ולא "יום שני"), וענין זה חוזר על עצמו בכל שנה; ע"י התשוקה והגעגועים נעשית קבלת התורה (שעי"ז נעשים בנ"י "ממלכת כהנים") באופן נעלה יותר; הביטוי ההולם ביותר לתשוקה זו – הנהגה בדרך התורה בחיות והתלהבות (א-ה)

ביאור התואר "ממלכת כהנים": יהודי יכול להיות כהן ומשרת להקב"ה בכל רגע, גם בשעה שהוא אוכל וישן, ע"י שיחליט לעשות זאת רק לשם עבודת ה'; אף שאין זו עבודה קלה (ובמיוחד לנשי ישראל, שתפקידן לנהל את הבית היהודי ולשמור על כשרותו ועל חינוך הילדים כו'), הרי ניתן לכאו"א הכח לכך (ו-ט)

כשם שההכנה האמורה הביאה לקבלת התורה אז, כך גם עתה (וביתר קלות, כיון שכבר עברו אלפי שנים שבהן ניתוסף בזה כו') (י)

2) פרשת בהר-בחוקותי: קבלת התורה על הר סיני
על כל יהודי לזכור שהוא משתייך לעם שהשתתף במעמד הר סיני ("בהר") במטרה לקבל את התומ"צ ("בחוקותי") (יא)

3) פרשת במדבר: להפוך "מדבר" ל"סיני"
יש לעשות ממדבר הגלות ענין של "סיני" – תומ"צ ועבודת ה' (שזהו תוכן הענין ד"ממלכת כהנים"), ועי"ז זוכים לכל הברכות; ובמיוחד בנוגע לנשי ישראל, שתפקידן לקיים מצות "פרו ורבו" ולחנך את ילדיהן כדבעי, כך שיהפכו את גופם ("מדבר") ל"סיני" (יב-ח)

אין מקום למחשבה מי אני ומה אני כו', כפס"ד הרמב"ם שבכחו של מעשה טוב א' להביא את הגאולה (ומכאן למדים עד כמה חשוב כל רגע בחיי יהודי) (יט-כ)

נקודת ההוראה האמורה – הנהגה באופן ד"ממלכת כהנים", שהיא הכנה לקבלת התורה (כא-ב)

4) מעשה בפועל
חינוך הילדים, ובמיוחד בענין שהזמ"ג – הרשמתם למחנה קיץ כשר; ע"ד ה"מבצעים" השייכים במיוחד לנשי ובנות ישראל (כג)

5) שיעור תהלים דיום סיום הכינוס: פרקי ההלל
על יהודי להודות ולהלל את הקב"ה בכל רגע (כד)

6) סיום
ע"י קיום החלטות כינוס זה בשלימותן זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (כה)

חלוקת שטרות לצדקה ע"י המארגנים (כו)

א. חודש סיון: "ויחן שם ישראל"
ענינו העיקרי של חודש סיון ("החודש השלישי") – שבו הי' מ"ת, שההכנה אליו היתה ע"י ענין האחדות ("ויחן שם ישראל"); ענין זה שייך במיוחד לשבת מבה"ח סיון, כיון שהענין ד"ויחן שם ישראל" הי' בר"ח המתברך ממנו; מכיון שזו הוראה חדשה, הרי קיומה צ"ל מתוך חיות מיוחדת (א-ג)

ביאור ענין האחדות דחודש סיון (דלכאורה ענין זה שייך יותר לחודש ניסן – חודש הראשון): ניסן ענינו האחדות שקודם ההתחלקות ("יחיד"), וסיון ענינו האחדות שבאה לאחר ההתחלקות ("אחד"), שיש בה עילוי לגבי האחדות דניסן (ד-ו)

ענין האחדות צריך להתבטא במיוחד ביחס ליהודים הנמצאים במצב נמוך (שבהם מודגש ענין ההתחלקות), ודוקא בענינים נמוכים – מעשה בפועל (שלזה שייכים יהודים אלו); האחדות בענינים של מעשה בפועל היא ענין שנקל לפעול על כאו"א מישראל בכל מעמד ומצב (ז-ט)

קבלת החלטות טובות לפעולות המביאות לאחדות ישראל (י)

ב. קביעות השנה: שבת מבה"ח סיון בער"ח
הוראה מקביעות זו (בהתאם לתורת הבעש"ט שיש ללמוד הוראה מכל דבר – דבר שיש בו חידוש הן בנוגע ל"גדולם" והן בנוגע ל"קטנם" שבישראל): קיום ההחלטות הטובות דשבת מברכים צ"ל מיד, ללא הפסק בענינים אחרים; הוראה זו שייכת גם לכל ימי השנה ולכל השנים (יא-ד)

ההוראה בפועל: התחלת ההתעסקות בעבודת ר"ח סיון (ענין האחדות) תומ"י – במיוחד ע"י מבצע ס"ת הכלליים (שאחדותם של ישראל למרות החילוקים כו' היא ע"י התורה, ועוד – שעי"ז ענין האחדות הוא באופן נצחי בגלוי); הפעולה בהאמור שייכת לכאו"א מישראל (טו-יז)

א' מהדרכים לפעול על הזולת לקיים מצוה מעשית – ע"י שהמשפיע יבקש ממנו לעשות לו זאת כטובה אישית (כדי שיוכל לקבל את התורה) (יח)

ע"י ההתעסקות בענינים האמורים מתוך שמחה, זוכים ל"שמחת עולם על ראשם" בגאולה האמיתית והשלימה (יט)

מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש

ג. 1) פרש"י (במדבר ג, ד): "על פני אהרן – בחייו"
הרי הדבר מובן בפשטות; רש"י פירש זאת כבר בפ' נח; לשם מה מפרש זאת בב' מקומות נוספים – בפ' יתרו ובפ' ואתחנן (כא)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' שנג): "אתכסי בכיסוי דציצית"
הכוונה לכיסוי התפילין ע"י הטלית; מדוע לא מוזכרת לבישת הטלית עצמה (כב)

3) פרקי אבות (פ"ו): "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו"
מדוע נמנים "שמים וארץ" לקנין א'; הרי בכתוב נאמר "קנין" רק לגבי הארץ; מדוע לא הובא הפסוק "קונה שמים וארץ"; לשון "קנין" נאמר על הר הבית ולא על ביהמ"ק עצמו (כג)

4) ל"ג בעומר: תלמידי רבי עקיבא אחרי ל"ג בעומר (המשך)
מענה לשאלה (עמשנ"ת בהתוועדות הקודמת שגם אחרי ל"ג בעומר נשארו לר"ע תלמידים) שהרי נאמר בגמ' ש"הי' העולם שמם": מובן בפשטות שהיו לר"ע עוד תלמידים, אלא שביחס לכ"ד אלף ה"ז "העולם שמם" (כד-ה)

5) רמב"ם ושו"ע אדה"ז: שלילת גסות הרוח
ביאור שינוי הל' בין הרמב"ם ("ואפילו מקצתה") ואדה"ז ("עד קצה האחרון") בענין גסות הרוח: הרמב"ם קאי על הרוב, ואדה"ז קאי גם במצב שצ"ל "א' מח' שבשמינית" (כו)

6)  תניא ושו"ע אדה"ז: הסכמות בני המחבר
השינוי בין הסכמת בני המחבר לס' התניא (שעלי' חתמו כל ג' הבנים) לבין הקדמתם לשו"ע (שבה לא הובאה חתימת הר"ר משה) (כז)

צ"ב טעם השינוי בתוארי אדה"ז בין חתימותיהם של בני המחבר (והטעם שאין מבחינים בזה – כיון שאין לומדים את ההסכמה בעיון, אף שלשם כך נדפסה בהתחלת ס' התניא דוקא) (כח)

7) "מלוה מלכה" לטובת ה"מעמד", ו"דינער" לטובת "אהלי תורה" (כט)

ד. 1) הביאור בפרש"י
כוונת רש"י לשלול הפי' ששמשו בכהונה גדולה בפני אהרן, ולכן פי' ששימשו בחייו אבל לא בפניו (וכפרש"י בפ' קרח שיש רק "כהן גדול אחד"), וזוהי גם כוונת פירושו בפ' נח (שהרי אין נפ"מ אם מיתת הרן היתה בפני אביו); כוונת פירושו בפ' יתרו ובפ' ואתחנן – שלא נאמר ש"על פני" קאי על ביהמ"ק (ל-לג)

2) הביאור בפרקי אבות
הראיות הן על חשיבותם של הדברים, ולאו דוקא על הל' קנין, ולזה מביא הפסוק "השמים כסאי והארץ גו'"; הטעם שנחשבים כקנין אחד – כי שלימות ענין המלכות הוא ע"י ה"כסא" וה"הדום" יחד; הראי' על חשיבות ביהמ"ק – בק"ו מכך ש"הר הבית" הוא קנינו של הקב"ה (לד-ו)

3) הביאור בלקוטי לוי"צ
תוכן ב' המצוות דטו"ת שוה – ענין הקב"ע, ובצירופם יחד ישנו עילוי מיוחד; הטלית שלפני התפילין ענינה יראה תתאה, ושלאחריהם – יראה עילאה; במדריגה גבוהה א"צ ליראה תתאה, ולכן לא מובא בזוהר לבישת הטלית (לז-ט)

4) מעלת הדור: ננס ע"ג הענק
מעלת דורנו זה – שביחד עם הירידה שבו יש בו גם עילוי לגבי הדורות שלפנינו, כידוע המשל מננס שע"ג הענק (ודלא כאותם הנמצאים בתנועה של עצבות, כיון שעוסקים ללא הפסק ב"חשבון צדק") (מ)

מעלת ענין השמחה (הן בעניני תומ"צ והן כשעוסקים בדברי הרשות), גם כאשר ניתוסף בחושך הגלות; ומשמחה זו זוכים לרקוד לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה (מא-ב)

א. 1) צבאות השם: "ישמח ישראל בעושיו" ו"ישמח ה' במעשיו"
תפקידם של חיילי "צבאות השם" הוא לפעול שהעולם יהי' במצב ד"ישמח ה' במעשיו" ע"י העבודה ד"ישמח ישראל בעושיו"; וענין זה מודגש במיוחד אצל ילדי ישראל, ש"הם הכירוהו תחילה" (ב-ג)

2) ג' סיון: היום הראשון לשלשת ימי הגבלה
ביום זה על כאו"א מישראל להוסיף בעניני ההכנה למ"ת, ואזי "יגעתי ומצאתי תאמין" (ד-ה)

ב. 1) יום שלישי בשבוע: "טוב לשמים וטוב לבריות"
יש להשתדל לפעול שגם אותם הילדים שעדיין אינם ב"צבאות השם" יתכוננו למ"ת כדבעי, ועד שלא יהי' שום יהודי שלא יקבל את התורה כדבעי ("שלימות העם") (ו-ח)

2) שלימות הארץ (ט)

3) סיום
קיום היעוד ד"אך צדיקים גו'" בגאולה האמיתית והשלימה (י-יא)

ג. 1) פרקי אבות: "רבי חנניא כו' רצה הקב"ה לזכות את ישראל"
נתינת ריבוי תומ"צ לישראל היא כדי "לזכות את ישראל", ולכן אין להיכנע לטענת היצר שא"א ללמוד את כל התורה ולקיים את כל המצוות (יב)

2) סיום
חלוקת מטבעות וניגונים (יג)

השתדלות שכל ילדי ישראל יהיו נוכחים בביהכנ"ס בקריאת עשה"ד (יד)

מלך המשיח יהי' מיהודה, ולא מיוסף (אף שיוסף גדול מיהודה), כי, יוסף ויהודה הם תלמוד ומעשה, שיש בזה מה שאין בזה, ועכשיו תלמוד גדול (שמביא לידי מעשה), ולעתיד לבוא יהי' מעשה גדול.

משיח נקרא בשם דוד – מצד מעלת הענווה, עבדי דוד. והשייכות לשלימות ענין האחדות – והיו לאחדים בידך – שהיא מצד ענווה אמיתית.

א. סיום מסכת סוטה
התוועדות זו קשורה בשמחה ע"פ תורה – סיום מס' סוטה, ע"פ המנהג ללמדה בימי הספירה; הטעם שלומדים מסכת שענינה הוא היפך השבח – כי קודם מ"ת המצב דהקב"ה וכנס"י הוא בדוגמת סוטה, ע"ד המצב בזמן הגלות (ולכן מדובר במסכת זו ע"ד גודל הירידה בזמן הגלות, עד ש"על מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים") (א-ג)

יש למצוא את המשותף בין סיום מס' סוטה בבבלי ("לא תיתני ענוה דאיכא אנא כו'") ובירושלמי (ע"ד הלל הזקן, שמואל הקטן ור"א בן הורקנוס), באופן שאין ביניהם אלא חילוקי דרגות (כיון שהבבלי הוא בדור מאוחר להירושלמי) (ד-ה)

הדגשת ענין הענוה בסיום המסכת בירושלמי – ע"ד הלל הזקן ("ענוותן כהלל"), שמואל הקטן ("לפי שהוא מקטין עצמו") ור"א בן הורקנוס ("שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם", דהיינו שמרוב ענוותנותו לא הי' ביכולתו לומר דבר חדש, דאל"כ ה"ה "מונע בר") (ו-ז)

ביאור חילוקי הדרגות בענין הענוה – באופן דמלמעלמ"ט: הלל הזקן – ענוותנות גם ביחס לגויים (שראה בהם את ניצוץ הקדושה שאפי' שמאי לא ראה), שמואל הקטן – ביחס לבנ"י (שלא מצינו שהי' לו עסק עם גויים), ר"א בן הורקנוס – ביחס לתלמידיו; ולמטה מהם רב יוסף (שבסיום בבבלי) – שהוצרך לספר שהוא ענוותן, כיון שהתנא לא ידע זאת מעצמו (ח-יב)

"ענוותנותו" של הקב"ה היא "במקום שאתה מוצא גדולתו" – גילוי "היד הגדולה" ביצי"מ, ובקרוב ממש "כימי צאתך גו' אראנו נפלאות" (יג)

מאמר ד"ה ועבדי דוד מלך עליהם גו'

ב. 1) ה' סיון: "נעשה ונשמע"
בחמישי בסיון הי' הענין ד"נעשה ונשמע", ולכן זהו הזמן המתאים להתעוררות ע"ד ה"מבצעים" (כולל ה"מבצע" דאחדות בנ"י ע"י ס"ת הכלליים) (טו-ז)

2) סיום
חלוקת שטרות לצדקה (הקו הג' – לאחרי ב' הקוין דתורה ותפלה) וניגוני שמחה (יז-ח)

ג. מעשה בפועל
הדלקת נרות ש"ק ויו"ט, כולל ע"י ילדות קטנות; השתדלות שכל ילדי ישראל יהיו נוכחים בביהכנ"ס בקריאת עשה"ד (יט-כא)

ד. קיום אסיפה עבור הענינים הנ"ל (כב)

קיסר ופלגי קיסר, מלך ונשיא (משיח ודוד) – השפעת ענינים רוחניים ופנימיים והשפעת הבחי' החיצוניות.

לעתיד לבוא יהי' מעשה גדול (שלכן יהי' משיח מיהודה, ולא מיוסף שענינו תלמוד) – ע"י ההכנה בעבודה עתה באופן של מעשה מלשון כפי' דוקא. ומודגש גם בהכנה למ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע.

א. חג השבועות: משה, דוד והבעש"ט
הנקודה המשותפת לג' הענינים שבחג השבועות (מתן תורה ע"י מרע"ה, הסתלקות דוד המלך והסתלקות הבעש"ט) באופן הנוגע לכאו"א במעשה בפועל (תכלית הכוונה דמ"ת, ועד שהלימוד עצמו צ"ל באופן דכפי' ושינוי הרגילות): כל אחד מהם הי' "רועה" קודם התגלותו; וההוראה – על כאו"א להשתדל בטובתו של הזולת גם אם הוא נמצא ב"מדבר", ועי"ז מהפכים אותו ל"מדבר סיני" השייך ל"אוריאן תליתאי", ומקרבים את הגאולה השלישית (א-ז)

ב. 1) קביעות השנה: יום ועש"ק וש"ק
זוהי הקביעות הקרובה ביותר לקביעות שהיתה בפעם הראשונה (ולדעת ר"י זוהי אותה קביעות עצמה), ולכן כל עניני מ"ת מודגשים בה ביתר שאת, כולל הנ"ל בענין הפעולה על הזולת (שצריכה להתבטא בעיקר במעשה בפועל, כגון אחדות בנ"י ע"י כתיבת ס"ת הכלליים); שבת ענינה עבודה באופן של תענוג ("כל מלאכתך עשוי'"), וההוראה – שעבודת קירוב הזולת צ"ל מתוך תענוג (ח-יא)

2) חג השבועות: משה, דוד והבעש"ט (המשך)
ביאור החילוק ביניהם – באופן ד"מעלין בקודש": מרע"ה ענינו לימוד התורה, דוד המלך ענינו הפעולה במעשה בפועל בעוה"ז (תכלית הענין דמ"ת), והבעש"ט ענינו גילוי תורת החסידות – המשכת הגילוי הנעלה דמ"ת (מעשה מרכבה – פנימיות התורה) עד למעשה בפועל (יב-ד)

הגילוי דתורת החסידות שייך לכאו"א מישראל, ולכן דוקא הבעש"ט (ולא מרע"ה ודוד המלך) נקרא בשם השייך לכלל ישראל (ענין השייך לאחדותם של ישראל ע"י כתיבת ס"ת, כידוע ש"ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה") (טו-ז)

ג. (המשך)
ענין משותף ב(התחלת) תורתם: בהתחלת "צוואת הריב"ש" מדובר ע"ד עבודת ה' גם כשהאדם הולך ומדבר עם בנ"א, ועד"ז בהתחלת ס' תהלים – "אשרי האיש אשר לא הלך גו'", ובהתחלת התורה – "בראשית גו'", שע"ז נאמר "הלך הקב"ה כו' לקנות לו שם"; הוראה זו שייכת גם (ובעיקר) ליהודי פשוט שעיקר עסקו בעניני העולם, והכח לזה – ע"י שזוכר תמיד שכל עניני העולם נבראו ע"י הקב"ה ("בראשית גו'") (יח-כב)

מעלת הפעולה עם יהודים פשוטים – שהם קשורים עם פשיטת העצמות, ובהם גופא – בענין המעשה (וכמודגש בזה שהל' "אשרי" השייך לספירת הכתר נאמר דוקא על העבודה ד"לא הלך גו'") (כג-ד)

ההוראה בפועל: התעסקות גם עם יהודים פשוטים ובענינים פשוטים, וכ"ז מתוך תענוג (כההוראה מקביעות שנה זו) (כה)

מאמר ד"ה ועבדי דוד מלך עליהם גו'

ד. חג השבועות: קבלת החלטות טובות באופן של כפי'
הטעם שמקדימים "מעשינו" ל"עבודתינו" – כי כללות עבודת האדם צ"ל מתוך "עשי'" (כפי'), וכמודגש במיוחד במ"ת שהי' ע"י הקדמת נעשה לנשמע (ועד"ז צ"ל במ"ת שבכל יום); ולכן "זמן מתן תורתנו" הוא זמן מתאים לקבלת החלטות טובות בהוספה בלימוד התורה באופן של "עשי'" (יותר מרגילותו) (כז-ט)

הוראות בפועל: קבלת החלטות להוספה בלימוד התורה יותר מרגילותו; השתדלות שלכאו"א מישראל יהי' אות בס"ת הכלליים, ועד"ז שאר ה"מבצעים" (ל-לא)

ה. הוצאת קובצי חידושי תורה
המדובר בחודש ניסן בענין הוצאת קובצי חידו"ת (הן בכל מדינה בפ"ע, והן קובץ כללי מיוחד): לפלא שע"ע לא התעסקו בזה כדבעי, ובוודאי המתעסקים בזה יזדרזו לסיים את מלאכתם כו' (לב)

ו. השתתפות ב"כינוס תורה": סיום מסכת סוטה
תוכן ההשתתפות ב"כינוס תורה" בחה"ש זה – המשך המדובר בהתוועדות שלפנ"ז ע"ד סיום מס' סוטה (הנלמדת בימי ספה"ע) בענין הענוה, ובאופן של אחדות בין תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי (בדוגמת הענין דקיבוץ גליות) (לג-ו)

ביאור החילוקים בין הבבלי והירושלמי בסיפור ע"ד הבת קול (שבכל מקום הוא מוזכר בסגנון המתאים לענינו – בדוגמת "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון א'"): בירושלמי (הקודם בזמן) הל' "רוח הקודש" – שזהו עיקר החידוש (שהרי כבר פסקה רוה"ק), ובבבלי (שבו "אין נוחין זל"ז כו'") הל' "שכינה" – כדי להדגיש את מעלת האחדות (הקשורה בהשראת השכינה); ולכן בבבלי לא נזכר ע"ד ההכרזה שישנם ב' הראויים לרוה"ק, כי שם עלול דבר זה לגרום לפגיעה בכבוד כו' (לז-מא)

הנקודה העיקרית בכל האמור: התורה ענינה שלום וביטול המחלוקת, וכאשר לימוד התורה הוא באופן זה ה"ז הכנה ללימוד "תורתו של משיח" (מב)

ז. חלוקת משקה עבור סיומי ס"ת (מג)

ח. שנת תשמ"ב: רמז בתיבת "בראשית"
ע"י צירוף "ששה אבנים" (ו' האותיות דתיבת "בראשית") בונים "תש"כ בתים", ועם כ"ב אותיות התורה הרי תשמ"ב (מד)

ט. נתינת משקה עבור חו"ל כולה (מה)

י. 1) מעשה בפועל
שיעורי חת"ת; מבצע רישום כאו"א מבנ"י בס"ת הכלליים (מו)

2) שיעור חומש היומי (נשא ז, פד): "זאת חנוכת המזבח"
בשיעור זה מודגשת מעלת האחדות דכל הנשיאים יחד עם המעלה הפרטית דכאו"א מהם (משא"כ ביום הראשון מודגשת רק המעלה הכללית) (מז-ח)

יא. כינוסים לילדי ישראל (מט)

א. מתן תורה: השייכות לילדי ישראל
שייכות הענין דשמיעת וקבלת עשה"ד בכל שנה מחדש לילדי ישראל – ה"ערבים" שבזכותם ניתנה התורה לישראל (ב)

התחלת עשה"ד – "אנכי ה' אלקיך גו'": גם כאשר נמצאים בגלות ("ארץ מצרים"), הרי "הוי' אלקיך" דכאו"א מישראל מוציאו ממנה בכל יום (ג-ד)

ב. עניני היום
יום ג' בשבוע – ההנהגה באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות"; עשירי בחודש, שבו אומרים בשיעור התהלים "פדה בשלום נפשי גו'" – פדיית כאו"א מישראל ללא צורך במלחמה (ה-ח)

ג. 1) שיעור תהלים היומי (נה): "פדה בשלום נפשי"
התעסקות בג' הקוין שעליהם העולם עומד, כמרז"ל "כל העוסק בתורה כו' כאילו פדאני כו'" (ט)

2) סיום
חלוקת מטבעות לצדקה וניגונים (י-יא)

מ"ת לאחרי הקדמת גלות מצרים – "ירוד ירדנו", כדי שתהי' היציאה ממצרים באופן ד"אנכי אעלך גם עלה" – "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שבחי' "אנכי" יומשך ב"הוי'" וב"אלקיך", עד לענינים הפשוטים שבעשה"ד. וענינו בעבודת האדם – הקדמת העבודה דאתכפיא ואתהפכא, שעי"ז נעשית אצלו היציאה מהמיצרים וגבולים של נה"ב וגם של נה"א, ועי"ז יכול להיות הענין דתעבדון את האלקים בתכלית השלימות.

ולכן הוצרך להיות במ"ת שם אלקים ("וידבר אלקים") – שצ"ל "עובד אלקים", להפך את הצמצומים וההגבלות שמצד שם אלקים, שמהם גופא נעשה "וידבר אלקים גו' לאמר", גילוי עצמות ומהות ממש.

וענין זה נפעל על כל הדורות שלאח"ז, שזהו מ"ש "וידבר גו' לאמר", שלימוד התורה בכל זמן ובכל מקום יהי' באופן של "תען לשוני אמרתך", שעי"ז נעשה למטה גילוי העצמות – "האלה" לשון גילוי, ועד לתורה חדשה ע"י משיח, שהלימוד יהי' באופן של ראי' שתופס את עצם הדבר, ובדבר גשמי דוקא, בדוגמת עשה"ד שהם בדברים פשוטים.

א. י"ב סיון: "תשלומין כל שבעה"
ביאור הלשון "תשלומין כל שבעה" (דלכאורה היום הא' הוא מעיקר הדין ולא "תשלומין"): מי שנכנס לעזרה בתחילת היום הא' ולא הביא קרבן, הרי עבורו גם המשך היום הא' עצמו הוא "תשלומין" בלבד (ב-ג)

ענין ה"תשלומין" בעבודת האדם: גם כאשר אין חסרון בעבודתו עתה, עליו תמיד להוסיף שלימות נוספת; וההוראה בפועל – יש להשלים ביום זה את כל עניני העבודה ד"זמן מתן תורתנו" (כיון שבכל יום צ"ל שלימות למעלה מביום שלפניו), ובמעשה בפועל (ולא רק בדיבור ובמחשבה) (ד-ו)

ב. 1) שיעור תהלים היומי (מזמור סח): גילוי מעשה מרכבה במ"ת
בכך מודגשת השייכות דיום זה למ"ת (ז)

2) שיעור חומש היומי (נשא ז, א): "ויהי ביום כלות גו'", "ככלה הנכנסת לחופה"
הקמת המשכן הו"ע הגמר ושלימות דמ"ת, ולכן גם במ"ת נאמר "ככלתו לדבר אתו" – "ככלה לחתן" (והשייכות להפי' הפשוט ד"כלות" – ע"פ המבואר בלקו"ת ש"כלה" הוא מל' כליון); וההוראה – לימוד התורה והקמת המשכן דכאו"א באופן ד"נשיאת ראש", ללא ויתורים כו', והנתינת כח לזה – מהגילוי ד"אנכי" שבמ"ת (ח-יב)

3) מבצעים
השתדלות שלכאו"א מבנ"י תהי' אות בס"ת הכלליים, שעי"ז נעשה "ויחן גו'", "כאיש אחד בלב אחד"; ע"ד ה"מבצעים" (יג)

ג. שיעור חומש היומי (נשא ז, ג): "שש עגלות צב גו'"
המעלה ביום הא' דקרבנות הנשיאים לגבי היום האחרון (אף שלאידך יש מעלה ביום האחרון – שבו קיים הכלל דקרבנות הנשיאים בפועל): הקרבן הכללי דיום זה ("שש עגלות צב גו'") הי' בפועל בכל י"ב הימים (יד-טו)

הטעם שהביאו "עגלה על שני הנשיאים" (דלכאו' הי' כל נשיא צריך להביא עגלה א' עכ"פ): ענין השלימות הוא רק כאשר כל הפרטים מנוצלים כדבעי, ואם היו מביאים יותר עגלות הי' חלק מכוחן מתבזבז לבטלה; ההוראה בעבודה – על יהודי לנצל את כל הכוחות שניתנו לו בשלימות, כולל ניצול כל רגע ורגע לעבודת ה' (אף אם נדמה לו שכבר מילא תפקידו ביום זה) (טז-יט)

ד. אהבת ואחדות ישראל
אחדות ישראל; חלוקת שטרות לצדקה (כ)

ה. מבצעים (כא)

ו. הוצאת קובצי חידושי תורה (כב)

ג' העטרות שעשו בני המדינה למלך – תורה עבודה וגמ"ח, כפי שנעשים בכל מאדך, בחי' מקיף ועטרה, למעלה ממדידה והגבלה, הן בקו העבודה, קרבנות ותפלה – העלאה מלמטה למעלה באופן שנעשה חד עם העצמות, והן בתורה וגמ"ח – המשכה מלמעלה למטה מבחי' נעלית מאד: בתורה – "מן השמים השמיעך את קולו", ובמצוות – מבחי' בעל הרצון.

אך יש חילוק בין תורה לגמ"ח (אף ששתיהם המשכה מלמעלה למטה) – שבתורה יש הן המשכה (מן השמים) והן העלאה (כמו אש, שטבעו לעלות למעלה). ובלימוד התורה הו"ע הקריאה בדיבור בפה ומצות עיון התורה. ולכן הסדר הוא: תורה – שכוללת המשכה והעלאה, עבודה – העלאה, וגמ"ח – המשכה.

ענין העטרה (עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה) שייך למ"ת – דכיון שנתבטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים, יכולה להיות עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. וזהו גם הקשר עם מספר שלושה ("אוריאן תליתאי כו' בירחא תליתאי") – המשכת בחי' שלמעלה מזמן ומקום בזמן ומקום.

א. שבת שלאחר מתן-תורה: שייכות השבת לתורה
העולם כמו שהוא מעלים ומסתיר על האמת דאלקות, ובשבת מתבטל העלם והסתר זה והיהודי מתעלה למקומו האמיתי ונמצא במצב של קדושה ("קדש מלה בגרמי'"), ועד"ז נפעל בימות החול ע"י התורה – שהיא "תורה אור" המגלה את האמת שבכל דבר; הדגשת ענין זה בפ' נשא – נשיאת והגבהת כאו"א מישראל בתכלית העילוי (א-ו)

ההוראה בפועל: הוספה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור, כולל השפעה על יהודים נוספים, וכן העבודה בחלקו בעולם (ז-ט)

ב. 1) קביעות השנה: יו"ט שני דחג השבועות ביום השבת
אף שהקביעות דחה"ש לעולם אינה בשבת, באותו אופן כפי שהי' בפעם הא' (משא"כ בשאר המועדים) – הרי יו"ט ב' (שגם בו ישנם כל הענינים ד"זמן מתן תורתנו" כו') יכול לחול בשבת (וזהו עילוי בחו"ל לגבי א"י); ועפ"ז מובן שבקביעות זו ישנה נתינת כח מיוחדת בכל הענינים דחה"ש (י-יב)

2) מבצעים
החל מאהבת ישראל וחינוך, כולל ה"מבצע" דאחדות בנ"י בכתיבת ס"ת הכלליים; ע"י הפעולות בזה נעשה "בהעלותך את הנרות" – להאיר את כל ז' הסוגים דנש"י (יג-ד)

מאמר ד"ה צאינה וראינה גו'

ג. 1) פתיחה
כנהוג בכל ש"ק, יש לבאר ענינים בפרש"י, לקוטי לוי"צ ופרקי אבות; ולהעיר שבחו"ל לומדים עתה פ"א, ואילו באה"ק לומדים כבר פ"ב (טז)

2) פשש"מ (נשא ז, עב; פז): "ביום עשתי עשר", "כל הבקר גו'"
"כל הבקר גו'" – מדוע אין רש"י מפרש למה נאמר (כבפסוקים שלפנ"ז); "ביום עשתי עשר" – מדוע אינו מפרש הל' "עשתי" (יז-ח)

3) לקוטי לוי"צ (במדבר ע' שנה): "אנן בחביבותא תליא מילתא"
מדוע מביא פסוקים ע"ד אהבת הקב"ה לבנ"י; הייתכן ששוללים עבודה מיראה (יט)

4) פרקי אבות (פ"א): "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק"
מהי השייכות בין מאמריהם של אנטיגנוס ושמעון הצדיק (כ)

5) סיום מסכת סוטה (המשך)
הטעם שבתוספתא נאמר "רוח הקודש" – כי היא שייכת יותר לירושלמי; אף שמצינו ששכינה היא למע' מרוה"ק ("שכינה מדברת כו'") – הרי בהשראת השכינה יש חילוקי דרגות; הטעם שבירושלמי מובא גם המעשה ד"יש ביניכם אדם אחד" – כי י"ל ששם מדובר ע"ד דרגא נעלית יותר ברוה"ק (שלא היתה לשמואל הקטן), ואז א"צ לומר שאירע קודם שהגיע למדריגת רוה"ק (כא-ד)

6)  הביאור בפרש"י
"כל הבקר גו'": רש"י אינו יכול לפרש כהספרי ("מגיד שכולם כשרו כו'"), כי בפשש"מ הדבר מובן מאליו; הטעם לכפל הפסוקים – משום חביבותם (משא"כ בפסוקים שלפנ"ז, ששם נכפלו פרטים נוספים) (כה-ו)

"ביום עשתי עשר גו'": איך צורך בפשש"מ לפרש מדוע יש לדבר מסויים ב' שמות (ובפנימיות הענינים – קאי על ספירת הכתר) (כז-ט)

ד. הביאור בפרקי אבות
ג' הענינים במאמר אנטיגנוס הם כנגד ג' הדברים שבמאמר שמעון הצדיק – "אל תהיו כו'" (די"ל שפירושו שגם כאשר מקבלים פרס הדבר אינו תופס מקום) כנגד תורה (שע"י לימודה נפעל מיד ה"פרס" ד"מאן מלכי רבנן"), "אלא הוו כו'" כנגד עבודת התפלה (שאף כשמבקש צרכיו ה"ז רק משום שהקב"ה ציווהו לעשות כן), "ויהי מורא שמים כו'" כנגד גמילות חסדים (כי ע"י יראת ה' ה"ה מוכן לעסוק גם עם אנשים במצב ירוד כו') (ל-לו)

שייכות תוכן המאמר לאנטיגנוס איש סוכו: הדגשת הענין דיראת שמים היא מכיון שאצל תלמידיו הי' חסר בענין זה, עד שפירשו כו' (כתוצאה ממאמרו הא') (לז)

שייכות תוכן המאמר "על שלשה דברים כו'" לשמעון הצדיק: התואר "הצדיק" מורה על הדגשה מיוחדת בעבודה דגמילות חסדים (לח)

דיוקים במאמר "והעמידו תלמידים הרבה": יש לפעול על התלמידים עד שיעמדו על עמדם בעצמם ("שלהבת עולה מאלי'"); לעולם אין להסתפק במה שפעל עד עתה, אלא תמיד יש להוסיף ("הרבה"); השייכות ל"פגישה" המתקיימת בשבת זו (לט)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
הענין ד"גילוי רזין דרזין" תלוי דוקא "בחביבותא" – אהבת ישראל, שנפעלת ע"י אהבת ישראל להקב"ה ואהבת הקב"ה לישראל (מ)

השייכות דמאמר הנ"ל למ"ת: ג' הפסוקים ("ואהבת גו'", "מאהבת ה' אתכם", "אהבתי אתכם גו'") הם כנגד ג' העטרות שעשו למלך (מא)

השייכות לפרקי אבות: ג' הפסוקים הם כנגד ג' הדברים שעליהם העולם עומד – "ואהבת גו'" כנגד עבודה, "מאהבת ה' אתכם" כנגד תורה, ו"אהבתי אתכם גו'" כנגד גמ"ח (כיון שנאמר לאחר החורבן, ולכן שואלים ע"ז "במה אהבתנו"; ובפרט לאחרי הגלות הארוכה כו' – הרי בודאי שבנ"י דורשים שאהבת ה' אליהם תהי' בגלוי) (מב-ג)

ו. ט"ו סיון: התחלת מאסר אדמו"ר מוהריי"צ
אף שמלכתחילה הי' זה היפך הטוב, הרי בסופו של דבר עי"ז נעשה הפצת המעיינות חוצה ביתר שאת כו', שעי"ז זוכים לביאת הגאולה (מד-ה)

א. מתן תורה: השייכות לנשי ובנות ישראל
יישום החלטות טובות צ"ל באופן נעלה יותר מכפי שנתקבלו, שהרי "מעלין בקודש"; ובעניננו – השלמת הענינים ד"זמן מתן תורתנו" באופן נעלה יותר (א-ב)

השייכות המיוחדת דמ"ת לנשי ובנות ישראל – "כה תאמר לבית יעקב גו'"; ובפרט בנוגע לתלמידות המסיימות את ביה"ס כדי להתחיל בחיי היום-יום ע"פ הוראות תוה"ק (ג-ד)

המשכת ברכותיו של הקב"ה ע"י שמאירים את העולם באור התומ"צ, ובפרט ע"י הדלקת נרות ש"ק ויו"ט ע"י נשי ובנות ישראל (ה)

ב. פרשת שלח: "שלח לך אנשים ויתורו גו'"
בפרשה זו מודגשת מעלתן של נשי ישראל, שלא שמעו למרגלים כו'; גם בעבודה הרוחנית ד"מאַך דאָ ארץ ישראל" צ"ל לפנ"ז "ויתורו" – לחפש ולמצוא בתורה את ההוראות המתאימות, ועי"ז זוכים לכניסה לא"י כפשוטה (ו-ח)

ג. שלילת טענת "שויון זכויות" לנשים
שויון זכויות אמיתי הוא כאשר כל אחד פועל בהתאם לכוחות שניתנו לו, ולא כשהאשה מנסה לחקות את האיש (ועי"ז נשלל גם ענין הקנאה כו'); השייכות למ"ת – שבה ניתנו כל ההוראות בהאמור (ט-יא)

ד. המצב באה"ק
הדגשת ענין הגלות אצל היהודים הנמצאים בא"י (שבה הדבר ניכר יותר) (יב)

לפלא שלאחר הנצחון בנסים גלויים עדיין ישנם שרוצים להחזיר את השטחים שנכבשו (כבפעמים הקודמות), ואחרים המנסים לעכב את השלמת הפעולה, אף שהגויים עצמם לא חשבו על כך; עדיין אפשר לתקן זאת, שכן הצד השני הפר את ההסכם (בניגוד לאלו החושבים שיש לשמור זאת בסוד); לשם כך יש להקשיב לדברי אנשי הצבא בלבד, ויה"ר שאכן יעשו כן, ואנשי הצבא ימשיכו להגן על בנ"י, ובאופן ד"ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" (יג-ח)

ה. סיום
חלוקת שטרות לצדקה לזכות המגינים על א"י ואלו שבידיהם נתונה ההחלטה בענינים אלו; ברכת הצלחה לקיץ (יט-כא)

א. 1) שבת מבה"ח תמוז: קבלת החלטות טובות בעניני חג הגאולה
שבת זו (שממנה הוא הברכה לכל ימי החודש) היא הזמן המתאים לקבלת החלטות טובות בעניני חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז – כללות העבודה דלמע' ממדוה"ג (גאולה), וביחד עם זה להמשיך עבודה זו במדוה"ג (ואדרבה: דוקא ע"י למע' ממדוה"ג אפ"ל מדוה"ג אמיתית, דאל"כ הרי "בידי אדם א"א לצמצם"), ועד למדוה"ג דלעו"ז (מאסר) שמהפכים אותו לקדושה; ועי"ז (ובפרט ע"י יישום ההחלטות בפועל) נמשכת ברכתו של הקב"ה בכ"ז (א-ה)

2) קביעות השנה: הפסק יום אחד בין שבת מברכים לר"ח
בקביעות זו ההכנה לר"ח נעשית ע"י עבודת האדם בער"ח – "קב שלו" (משא"כ כשער"ח חל בש"ק) (ו-ז)

ב. קביעות השנה: ב' דר"ח תמוז ביום שלישי בשבוע
ענינו של חודש תמוז הוא המשכת הגילוי שלמע' ממדוה"ג דחודש סיון (ביטול הגזירה ד"עליונים לא ירדו כו'") עד למטה מטה ("תמוז" – שהוא גם שם של ע"ז, כיון שיש מקום לחשוב שחום השמש דחודש תמוז הוא מצ"ע ח"ו, ולא רק גילוי של "שמש הוי'"); וזהו"ע יום ג' בשבוע – שבו נעשה "כי טוב" גם לגבי יום ב' (שהו"ע המחלוקת) (ח-יב)

ההוראה בפועל: הוספה בהפצת היהדות והמעיינות ("טוב לשמים וטוב לבריות"), החל מה"מבצע" דאחדות בנ"י ע"י ס"ת הכלליים, ושאר ה"מבצעים" (יג-ד)

ג. כ"ח סיון: סיום הענין ד"אתנטילו דימסנאי מיהודה ומירושלים"
איתא במגילת תענית שבכ"ה סיון (ואף שבסנהדרין איתא כ"ד ניסן – הרי מסתבר יותר לתקן ע"פ הגירסא במגילת תענית) הי' (בזמן בית שני, שבנ"י לא היו במצב דגאולה שלימה כו') הויכוח דגביהא בן פסיסא עם הישמעאלים הכנענים והמצרים, ולאחר שביקשו לתת להם זמן ג' ימים, הרי בכ"ח סיון ברחו בבושת פנים; וההוראה לימינו – מובנת מאלי' (טו-כ)

מאמר ד"ה וישלח יהושע גו'

ד. 1) פרש"י (שלח יג, לג): "הנפילים – ענקים מבני שמחזאי כו'"
מדוע צריך להוסיף "מבני שמחזאי כו'" (וכפל תיבת "הנפילים" אינו קושי בפשש"מ); מדוע מפרש שמותיהם (ובפרט שבבראשית אינו מפרשם); מאי נפק"מ מתי נפלו (ובפרט שעי"ז מתעוררת שאלה כיצד ניצלו מהמבול, ועד"ז צ"ע בנוגע לעוג) (כב)

2) לקוטי לוי"צ (במדבר ע' שעה): "קוב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו"
מהי ההוראה בעבודת האדם (כג)

3) פרקי אבות (פ"ג): "הסתכל בשלשה דברים", "שלשה שאכלו על שולחן אחד"
לשם מה יש צורך לפרט את המספר במשניות אלו (כד)

4) פרש"י (נשא ז, ג): "שש עגלות צב" (המשך)
אף ש"אין עניות במקום עשירות" – מ"מ גם באופן כזה אין שום דבר לבטלה; הטעם שלא הוזכר ע"ד האדנים – כי לא תפסו מקום נוסף, כיון שנשארו במקומם על הקרשים (כה-ו)

5) מילוי הכוס על גדותיו
מ"ש בשו"ע ששפיכה הו"ע בזיון – רק כשנשפך על הארץ ולא כשנשפך על הכלי (כז-ח)

ה. 1) הביאור בפרש"י
מטרת סיפור המרגלים היתה להפחיד את בנ"י, ולכן מוסיף "שנפלו כו'", מפרש שמותם ("שמחזאי" – חזי שממה, ו"עזאל" ל' עז וקשה – ארץ גזרה), ומדגיש שנפילתם הי' "בימי דור אנוש" וניצלו מהמבול (שהי' רק על בנ"א רגילים) (כט-ל)

ביאור בפרש"י (שם) "ענק – שמעניקין חמה כו'": "ענק" הוא גבוה שלא ע"ד הרגיל, אבל בזה לא די לפרש מ"ש "ונהי בעינינו כחגבים", ולכן פי' כנ"ל (לא)

2) פרשת שלח: דברי יהושע וכלב
מדוע הי' על יהושע וכלב להאריך ולהסביר כו', ולא אמרו בפשטות "ונפלינו אני ועמך גו'" (לב)

3) הביאור בלקוטי לוי"צ ובפרקי אבות
המספר שלשה ענינו החיבור דאלקות והעולם, ועל זה קאי "הסתכל בשלשה דברים"; וזהו גם מ"ש "שלשה שאכלו כו'" – כי אז עליהם ללמוד הוראה ממספרם, ולקשר את אכילתם עם התורה (אלקות) (לג-ה)

4) סיום
כאשר מדברים עם אוה"ע באופן המתאים ובכח התורה – הרי הדברים פועלים פעולתם; ע"ד ה"מבצעים" (לו)

ו. הכנה לעבודת חודש תמוז
ניצול ג' הימים שנשארו עד ר"ח תמוז להכנה לעבודה דחודש תמוז, החל מהעבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח (לז)

א. ג' תמוז: התחלת הגאולה
ביום זה היתה (כפי שנתברר אח"כ) התחלת הגאולה דאדמו"ר מוהריי"צ מגלותו, שעי"ז נתאפשר להוסיף בהפצת המעיינות חוצה באין ערוך למה שהי' לפנ"ז, ועד שלאחרונה נדפס התניא בערים צור (הלעו"ז דירושלים), צידון וביירות; "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שהזכרון צריך להתבטא במעשה בפועל (א-ה)

ב. 1) ג' תמוז: דברי בעל הגאולה ביום זה
"רק גופותינו נמסרו בגלות כו'", וסיום הדברים "אל תגעו במשיחי כו'" – כולל הפי' "אלו תינוקות של בית רבן" (שבחינוכם השתדל בעיקר בעל הגאולה), החל מצאתם לאויר העולם, ועוד קודם לזה ע"י טהרת המשפחה (הקשור עם שאר המצוות הכלליות); ע"י ההוספה בענינים האמורים פועלים שלימות בכל עניני "תקופת תמוז" (ו-י)

2) שיעור חומש היומי (קורח יז, כג): "ויוצא גו' ויגמול שקדים"
העבודה בהפצת היהדות והמעיינות צ"ל באופן של "שקידה", ועי"ז גם צמיחת הפירות היא באופן זה, עד לגאולה האמיתית והשלימה (יא-ב)

ג. רישום ילדי ישראל למחנות קיץ כשרים
השפעת החינוך במחנה הקיץ תפעל בכל השנה כולה; הפעולה בכל האמור באופן ד"שקידה" (יג-ד)

ד. 1) פרשת קורח: "ומדוע תתנשאו"
טענת קורח "ומדוע תתנשאו" היתה שההתנשאות צ"ל רק בענינים שבהם הכהן הוא למעלה משאר בנ"י, ולא בענינים שהוא שוה להם, וע"ז ענה לו מרע"ה שהעילוי בפרט א' פועל על שאר הענינים; וההוראה – יהודי (ועד"ז מי שזכה להיות "מורם מעם", ובפרט שליח של נשיא דורנו) צ"ל בתנועת התנשאות לא רק כשעוסק בתומ"צ, אלא גם כשעוסק בעניני הרשות (טו-יז)

2) פרשת קרח: קו"ף, רי"ש, חי"ת
אותיות אלו שונות מהאות ה"א (שציורה מורה על מחדו"מ) – בקו"ף הקו השמאלי יורד למטה (היפך הציווי "לא תוסף"), ברי"ש הוא חסר לגמרי (היפך הציווי "לא תגרע") ובחי"ת אינו מופסק מב' הקוים דמחו"ד (היפך הענין ד"אף עשיתיו"); וההוראה – להיזהר שלא לפעול בדוגמת אותיות אלו, ואדרבה – להפוך את הענין הבלתי רצוי שבהם לטוב (שעי"ז זוכים לכ"ד מתנות כהונה, שבאו כתוצאה מהערעור של קורח) (יח-כב)

ה. המצב באה"ק: "שלום הגליל"
אי סיום הפעולה בפעמים קודמות גרמה לקרבנות נוספים, ואעפ"כ ישנם מדינאים הפועלים למנוע את סיום הפעולה (אף שנשיא ארה"ב עזב את המדינה לעשרה ימים כו'), ועד"ז בנוגע למבצע סתר שהי' יכול לחסוך קרבנות רבים, והתבטל בגלל התנגדותם (אף שלמטרה זו נסע רה"מ לארה"ב) (כג-ד)

העדפת חוו"ד המדינאים היא טעות שנעשתה פעמים רבות בעבר, כולל במלחמת יוהכ"פ כו', עד ל"קעמפּ דייוויד", שבו החזירו שטחים בטחוניים ואת בארות הנפט על לא דבר (כיון שאילו היו מתעקשים היו משיגים הסכם גם כך, כי מצרים היתה זקוקה להסכם זה); ואף ש"אין צועקין על העבר" – הכוונה היא שלא יחזרו על אותה טעות (כפי שעשו עתה, ואינם מוכנים להודות בטעותם) (כה-ז)

הוספה בכל עניני יהדות וב"מבצעים", החל ממבצע צדקה, לזכותם של יהודי א"י וחיילי צה"ל, וגם לזכותם של אותם מדינאים שלפחות יחדלו מלהתערב בעניני בטחון (כהוראת התורה ש"האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו") (כח)

חלוקת שטרות לצדקה לזכות כלל ישראל, ובמיוחד חיילי צה"ל, שיסיימו את המבצע בהתאם להוראת התורה (כט)

ו. סיום
חלוקת השטרות לצדקה ע"י ה"טנקיסטים" (ל)

1) פתיחה
ניצול הזמן ד"עת רצון" כדי לדבר דברי התעוררות (א)

2) שיעור חומש היומי (חוקת כ, ח): "קח את המטה גו'"
בשיעור זה מודגשת מעלתם של בנ"י – שלמרות היותם במעמד ומצב ירוד נעשה להם נס, ועד שמשה נענש על שלא קידש בפניהם שם שמים באופן נעלה ביותר (ב)

3) המצב באה"ק: "שלום הגליל"
הדגשת זכותם של בנ"י בדורנו שהם בבחי' "אוד מוצל מאש", ובפרט אלו הנמצאים באה"ק והמגינים עלי'; וכפי שראו בזה נסים גלויים כו' (וע"פ הידוע שהנס יכול לבוא גם ע"י בע"ח כו', ועאכו"כ בנ"י המגינים במס"נ על אה"ק) (ג-ה)

ע"ד הנסים דנסיעת נשיא ארה"ב וראש הממשלה כו', שלא נוצלו כדי לסיים את הפעולה; ואעפ"כ מראה הקב"ה נס נוסף (שיפור היחס לא"י כו'), ועכ"פ יש לנצלו עתה כדי לסיים את הפעולה (ו-ז)

4) סיום
קיום היעוד דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י ה"מבצעים", החל ממבצע חינוך ואהבת ישראל (ח-ט)

הוספה בצדקה וקבלת החלטות טובות בכל האמור (י)

אודות המצב בארץ הקודש

על פי תורה – חובה לקיים את מבצע "שלום הגליל" (א)

הקב"ה הראה נסים גלויים (ב-ה)

אין להתחשב בשיקולים מדיניים תוך כדי סיכון בטחונם של יהודים (ו-י)

חיזוק הבטחון בה', והוספה בקיום התורה ומצוותי', בין החיילים (יא-ב)

הוספה במצות הצדקה – לזכות אנשי הצבא (יג)

מעלת תורה דרבים – כמו תפלה דרבים. והקשר שביניהם (מלבד היותם העמודים שעליהם העולם עומד) – כיון שהשלימות דתורה היא ע"י הקדמת התפלה.

המשכת י"ג מדה"ר ע"י תפלה דרבים, ועד"ז בתורה – י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שהם כנגד י"ג מדה"ר.

י"ג מדות הרחמים: מספר י"ג (למעלה מי"ב גבולי אלכסון) מורה על המשכה שלמעלה ממדידה והגבלה, ומשם נמשך בתוך המדידה והגבלה – מדות (הרחמים) מלשון מדידה והגבלה, ועד שההמשכה היא למטה ביותר, כמודגש בתפלת הצבור, שבר"ת ד"צבור" נכללים גם רשעים.

א. פתיחה
העילוי המיוחד בי"ב תמוז בשנה זו – שחל ביום השבת, ובשבת שקורין בה ב' סדרות (ריבוי פסוקים בכמות, שמצינו בכ"מ שפועל הוספה גם באיכות) (א)

ההוראה די"ב תמוז צריכה להתבטא במעשה בפועל, כמבואר במאמר בעל הגאולה שלימוד התורה צ"ל באופן של צדקה וגמ"ח (שבענין הצדקה מודגש ענין הכמות דוקא); ובפועל – הוספה בכל פעולות ועניני בעל הגאולה, שכללותם הפצת היהדות והמעיינות חוצה (ב-ד)

ב. קביעות השנה: י"ב תמוז ביום השבת
ביאור העילוי די"ב תמוז מצד קביעותו ביום השבת צ"ל באופן המובן גם ל"אשר בשם ישראל יכונה" (ולהעיר מדבר והיפוכו שמצינו בענין השם – שהשם קשור עם שורש הנשמה, ולאידך יכול אדם לשנותו) (ה)

ביאור הענין: ענינו של יום הש"ק הוא מנוחה ותענוג בגשמיות (דבר המובן אצל אדם פשוט יותר מאשר אצל בעל שכל), ולכן העבודה די"ב תמוז צ"ל מתוך תענוג, עד שחודר בתענוג הגוף כפשוטו, שאז נעשית העבודה מתוך הרחבה וללא מדוה"ג (כפי שמצינו שאדמו"ר מוהרש"ב שלח חסיד בשליחות ושילם לו הוצאות הנסיעה, כדי לשלול טענת היצר לקמץ בהוצאות כו'); ובפרט ע"י ההתבוננות בזכות למלא את שליחות נשיא דורנו (שהוא "כמותו דהמשלח ממש") (ו-יא)

ג. פרשת חוקת-בלק: צדיקים ובעלי-תשובה
לימוד הוראה מפרשת השבוע, ובג' הענינים שבזה – פ' חוקת בפ"ע ופ' בלק בפ"ע (ובפרט שבא"י קורין ב' פרשיות אלו בפ"ע), וחיבור שניהם יחד (כפי שקורין בחו"ל) המורה על שייכותם זל"ז (דלכאורה הם הפכיים – חוקת הו"ע קיום רצונו של הקב"ה למע' מטו"ד, ובלק ענינו התנגדות לרצון הקב"ה אפילו בדבר שכלי) (יב-ג)

הטעם שפרשה בתורה נקראת ע"ש בלק (משא"כ קורח הרי גדלה מעלתו כו') – להורות על ענין האתהפכא (שעל כאו"א להפוך את ה"בלק" שבו), עבודת הבע"ת (ובדרגא נעלית יותר – ביטול במציאות, ל' "בולקה ומבולקה"), שעי"ז באים ל"ויכס את עין הארץ" – ע"ד "כמים לים מכסים" דלעת"ל (ולכן בפרשה זו מדובר ע"ד מלך המשיח); ונמצא שבפרשיות אלו מרומז כללות סדר העבודה – עבודת הצדיקים (חוקת) ועבודת הבע"ת (בלק) (יד-כ)

ע"פ האמור מובנת ההוראה משבת זו: עבודת השליחות דבעל הגאולה צ"ל מתוך מסירה ונתינה למעלה מטו"ד (חוקת) ומתוך ביטול והנחת עצמותו (בלק) (כא)

הוראה נוספת מפ' בלק: כשיש מנגד לבנ"י יש לבטלו, ועאכו"כ שכשמתחילים בזה יש לסיים את הפעולה – "עד רדתה אפילו בשבת", ובדוגמת כיבוש יריחו – שאין צורך להיכנס כלל לעיר; וזאת ע"י שיודעים שהדבר הוא בכחו של הקב"ה ולא "כחי ועוצם ידי" ח"ו (כפי שטוענים כמה "ציונים שמאלנים") (כב-ה)

הוספה בהפצת התורה והיהדות וב"מבצעים" (כו)

ד. 1) ברכת הגומל
ביאור הלשון "הגומל לחייבים טובות": מבואר בד"ה ברוך הגומל ש"ארבעה צריכים להודות" הם ענינים המפריעים לעבודת ה'; ומ"מ הם ר"ת "חיים", כיון שהכוונה הפנימית הוא שעי"ז יתעלה בעבודתו למדריגה שלגבי' ה"ה בבחי' "חייבים" (כז-ט)

2) מבצעים (ל-לא)

מאמר ד"ה עשרה שיושבין כו'

ה. 1) פרש"י (בלק כב, כא-ב): "ויחבוש את אתונו", "ושני נעריו עמו"
"אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם" – מה מוסיף הפרט "אמר הקב"ה כו'", היתכן שאלמלא "קדמך אברהם" הי' בלעם מצליח לפעול, ומדוע מעתיק גם "וישכם אברהם בבוקר"; "מכאן לאדם חשוב כו'" – הרי כבר למדנו זאת מאברהם, ושם נאמר טעם אחר (לג-ד)

2) לקוטי לוי"צ (במדבר ע' שצח): "ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן כו'"
מהי ההוראה בעבודת האדם (לה)

3) פרקי אבות (פ"ה): "כדי להפרע מן הרשעים כו'"
מדוע מתחילה המשנה בענין ד"להפרע מן הרשעים"; מהו הל' "להפרע" (ולא "עונש רע" כנגד "שכר טוב"); מדוע לא נזכרו עשרת הדברות (לו)

הוספה בהרבצת תורה ברבים ("עשרה שיושבין כו'" – החל מעשר כחות הנפש) (לז)

ו. הביאור בפרש"י
הבן ה' מבין שכל ענין צ"ל לכל לראש בכיוון הרצוי, וכן שצריך למנוע קטרוג על בנ"י, ולכן מוסיף "אמר הקב"ה כו'", ויתרה מזו – "וישכם גו'", משא"כ בלעם שהי' צריך להמתין ל"שרי מואב"; ומטעם זה א"א לפרש שלקח את שני נעריו שמא יצטרך כו' (כמו באברהם), שהרי היו עמו שרי מואב (לח-מ)

ההוראה בעבודה: זהירות יתרה מהענין ד"שנאה מקלקלת כו'" ("סור מרע", ועד לשנאה לרע), והוספה בעניני "אהבה מקלקלת כו'" ("עשה טוב"), אהבה (כולל הענין דאהבת ישראל) באופן שלמע' ממדוה"ג (מא-ב)

ז. הביאור בלקוטי לוי"צ
כשצריך לעסוק בעניני תומ"צ עם "בריות" צריך לדבר עמם בשפה ירודה (ע"ד התועלת הגשמית שבזה וכה"ג), שהו"ע לכלוך הידים, ומ"מ אין להקפיד ע"ז כי אפשר לרחצם מיד; וכ"ז כשהפעולה היא בקו החסד, אבל כשהפעולה היא בקו הגבורה א"א לתקן מה שציער את זולתו (מג-ה)

ח. הביאור בפרקי אבות
יש לבאר דברי המשנה מצד העילוי דעבודת התשובה – "להפרע" ל' פריעת חוב (להקב"ה ע"י התשובה), "רשעים" ל' הצלחה, "שמאבדין את העולם" – ביטול המדוה"ג שבעולם ("יש קונה עולמו בשעה אחת") (מו-ז)

ניגון "הבינוני" כהקדמה לביאור בענין עשה"ד (מח)

ט. הביאור בפרקי אבות (המשך)
התנא מזכיר רק ענינים שהמספר עשר מורה על חשיבותם, משא"כ עשה"ד (כמו כל התומ"צ, ועד"ז עשר ספירות) הם מצד רצון העצמות (וכל טעמי התומ"צ, ועד"ז הטעמים שבפרדס כו' על המספר דעשר ספירות, שייכים רק בדרגות פרטיות בעולמות אבי"ע כו'; וזהו דיוק ל' רש"י בכ"מ "לא ידעתי" ולא "לא ידוע", כי בהכרח שיש לכל ענין ביאור גם ע"ד הפשט בעולם העשי'), ומזה מסתעפת חשיבות המספר עשר (מט-נד)

ע"י ביטול הגזירה במ"ת נרגש גם למטה הבל"ג דהעצמות – "אליו ולא למדותיו" (ושאר הפירושים בזה הם בהמשכת ההשפעה דרך סדר ההשתלשלות); אמיתית ענין זה הוא באנשים פשוטים שאין להם מושג בסדר ההשתלשלות (וחילוק זה מתבטא גם במעשה בפועל – שההמשכה היא באופן בלתי מוגבל, "רויחי") (נה-ח)

הוספה בלימוד התורה ברבים, החל מענינים הנוגעים למעשה בפועל (נט)

י. 1) שיעורי חת"ת (ס)

2) י"ב תמוז: פרקי התהלים דבעל הגאולה
ק"ב ("תפלה לעני גו' ולפני הוי' ישפוך שיחו") וק"ג ("ברכי נפשי גו'", "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו") (סא)

יא. מגבית (סב)

מאמר ד"ה עשרה שיושבים כו'

א. 1) פתיחה
מעלת הענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים" – שבכל שנה מוסיפים באופן נעלה יותר מע"ע ("מעלין בקודש"), כמודגש במכתב בעל הגאולה "להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות" (ב)

2) י"ב תמוז: "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"
תיבות התחלת המאמר שצורף למכתב הנ"ל: "עשרה" – עבודה בכל עשר כחות הנפש ובשלימות הנדרשת; "שיושבים" – באופן של התיישבות; "ועוסקים" – כבעל עסק הנמצא בתנועה של שאיפה להרחיב את עסקו (משא"כ שכיר), וכמסופר על אדמו"ר מוהרש"ב שבכה משום שהענין לא נפעל, אף שעשה כל שביכלתו; "בתורה" – שמציאותם של כל ענינים אלו נעשית מציאות של תורה (ג-ח)

הוראה נוספת ממאמר הנ"ל: כשם שהגאולה די"ב תמוז נפעלת ע"י הענינים דתורה (שבהתחלת המאמר) וצדקה (שבסופו), כך הגאולה האמיתית והשלימה (ט)

ב. 1) י"ב תמוז: פעולות בענין החינוך
הוראה נוספת מענינו של חג הגאולה – פעולות בענין חינוך הבנים והבנות (שכתוצאה מזה הי' ענין המאסר), שהם ענין שהזמ"ג – כיון שבימים אלו ישנו "חופש" מלימודים שאינם לימודי קודש (שלכתחילה היו צ"ל באופן של חול על טהרת הקודש), ולכן יש לנצל זאת ללימודי קודש, ושאותם ילדים ההולכים למחנות קיץ יהיו במחנות המתנהלים ע"פ רוח היהדות (י-יב)

"מבצע חינוך" – גם בנוגע לעצמו, וכן שאר ה"מבצעים" (יג)

2) מבצע ס"ת הכלליים
לע"ע ההתעסקות בזה היא מתוך בטלנות, "עקב בצד אגודל", כראוי למי שהוא "ארון מלא ספרים"; אין הכוונה לבוא אליו בטענות, אלא שיניח למישהו אחר לעסוק בזה, ועד"ז בנוגע ליהודים כאן שהנהגתם היא באותו אופן; ויה"ר שמכאן ולהבא יעסקו בכ"ז בזריזות (יד-טז)

ג. המצב באה"ק: "מבצע שלום הגליל"
במקום לסיים את הפעולה עוסקים ב"אסיפות" – כהמשך להנהגתם לאחרי מלחמת ששת הימים שרצו להחזיר את השטחים, וכן במלחמת יוה"כ שלא גייסו את הצבא משיקולים פוליטיים (ואין מקום לטענה ש"קעמפּ דייוויד" מנע חזית נוספת – כי אלמלא "קעמפּ דייוויד" לא היו מגיעים לחזית הראשונה) (יז-ט)

ע"ד הנסים שהראו על הצורך לסיים את המבצע (נסיעת נשיא ארה"ב וראש הממשלה, העיכוב בחילופי גברי במדינה, ונסיעת הנשיא פעם נוספת), ולאידך הראו גם "שוט" – האיום שהנשיא ידבר באופן המתאים לדרישת אש"ף (אף שבפועל דיבר בדיוק להיפך) (כ-כא)

שלילת ההתעסקות בנסיון לשכנע את העולם שאנשי אש"ף אינם "אנשים הגונים" – במקום לסיים את הפעולה, דבר שאח"כ ייתכן שלא יוכלו לעשותו, ובפרט שע"פ תורה יש חילוק בין ג' השבועות לזמן שקודם לזה (כב-ג)

אין מקום לטענה שכניסה לעיר תגרום לקרבנות ח"ו, כיון שאפשר לפעול מחלק העיר שכבר נמצאים בו (כדמוכח מספר התניא שהודפס בביירות המונח על השולחן), ולהודיע קודם לזה שהרוצה יכול להתפנות כו' (כד-ו)

ד. (המשך)
יש לסיים את הפעולה ע"י האנשים שבהם הדבר תלוי, מבלי להתפעל מהאחרים; שלילת ההנהגה לעצור את הפעולה באמצע (בדוגמת עצירה באמצע הניתוח בלי לרפא את המקום הנגוע, כך שאח"כ יצטרכו לנתח שנית), בטענה שצריכים למצוא חן בעיני אוה"ע (שבאמת גם הם רוצים שיסיימו את הפעולה) (כז-ח)

הוספה בתורה, בתפלה ובצדקה לזכותם של חיילי צה"ל, ולזכותם של האנשים הצריכים להחליט בדבר; קיום התוועדויות שבהם יעסקו בענינים אלו (כט)

ה. סיום
חלוקה לכאו"א ממשקה שהביאו לכאן מההתוועדות שנערכה בביירות; חלוקת שטרות לצדקה ע"י ה"טנקיסטים" (ל)

ו. (המשך)
ההוראה ע"ד התוועדויות היא גם לאלו שאינם נמצאים כאן; נתינת מזונות לאלו המתחילים בזה; חת"ת; "מגבית" (לא)

מאמר ד"ה עשרה שיושבים כו'

א. 1) ט"ו תמוז: "קיימא סיהרא באשלמותא"
ענינו של יום ט"ו תמוז – "קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש תמוז, שלימות הענינים הטובים דחודש תמוז, המהפכים לטוב את הענינים הבלתי רצויים שבו; ולכן ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז קודמים לי"ז תמוז (ב-ג)

2) שיעור חומש היומי (פינחס כו, נה): "אך בגורל גו'"
ענין הגורל הו"ע עבודת המס"נ שלמע' מטו"ד, ולאחרי הקדמת עבודה זו צ"ל העבודה בכחות פנימיים; ולכן מצינו בחלוקת הארץ ב' ענינים אלו – "אך בגורל גו'" (למע' מטו"ד) ו"לרב תרבה גו'" (עבודה בטו"ד, "לרב" ו"למעט" בכל דבר לפי ענינו) (ד-ה)

ההוראה בפועל: חלוקת הארץ היא לכאו"א מישראל ("לאלה"), והיא גם ציווי וגם הבטחה, ולכן "לא ידח ממנו נדח", ואשרי חלקו של מי שמסייע בזה (ו)

3) יום שלישי בשבוע: "טוב לשמים וטוב לבריות"
הענינים ד"שמים" ו"בריות" בכללות עבודת האדם הם עבודה שלמע' מטו"ד ועבודה שע"פ טו"ד (ז)

שייכות הענין ד"טוב לשמים וטוב לבריות" לי"ז תמוז – בגימטריא טו"ב, כיון שפנימיות הירידה היא העלי' דהפיכת ימים אלו לששון ולשמחה; השייכות לי"ב תמוז, שענינו הפצת המעיינות ("טוב" שבתורה) עד ל"בריות", באופן דאהבת ישראל, ביטול הענין דשנאת חנם שגרם לחורבן ביהמ"ק השני (שהתחלתו בי"ז תמוז) (ח-ט)

ב. 1) י"ב-י"ג תמוז: נ"ה שנים
בכל שנה צ"ל עלי' בהתעוררות די"ב-י"ג תמוז, ועלי' מיוחדת בזמנים מיוחדים; ועד"ז בשנה זו שבה מלאו נ"ה שנים, מספר הקשור עם ענין היראה, כמבואר בס' "שפע טל" [מאמר המוסגר: ידוע שישנם כ"א ימים טובים שמבטלים את ג' השבועות; ושבת ור"ח נמנים כ"א כיום א', בהיותם פעם א' בשבוע או בחודש] (י-יב)

2) שיעור חומש היומי (פינחס כז, ד): "כן בנות צלפחד דוברות"
אף ש"כן כתובה פרשה זו לפני במרום", "זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן" – שגם הנשים בכחן לגלות ולהמשיך ענין חדש בתורה; והקשר לי"ב תמוז – כידוע שבעל הגאולה הדגיש את ההכרח ללמוד תורה עם נשים, ועד"ז שייכות הן לשאר ה"מבצעים" (כגון "בית מלא ספרים" – כדי שידעו כיצד למלוח בשר וכה"ג) (יג-טו)

הדגשת מעלתן של נשי ישראל בנוגע למ"ת – "כה תאמר לבית יעקב גו'", ובנוגע לענין הגאולה – שהגאולה ממצרים היתה "בזכות נשים צדקניות" (טז)

3) המצב באה"ק: "מבצע שלום הגליל"
השלמת הפעולה הקשורה עם בטחון א"י, ומתוך ידיעה ש"הקב"ה עוזרו"; ובפרט ע"י קיום מצות תפילין, וע"י שלכאו"א מחיילי צה"ל יש אות בס"ת (יז)

4) סיום
סיום ההתוועדות בענין של צדקה; קיום ג' הקוין דתורה תפלה וצדקה בכל המקומות ששומעים את הדברים (יח)

ג. עריכת התוועדויות
עריכת התוועדויות שבהם יהיו ג' קוין אלו; חלוקת שטרות לצדקה (יט)

ד. 1) י"ז תמוז: ביאור הפסוקים שקודם הסליחות
"אל תתנו דמי לו גו'" – אין להניח להקב"ה לשתוק מלבנות את ירושלים (ובזה צ"ל עיקר ה"שטורעם"); "כי עמך גו' באורך נראה אור" – התורה עצמה דורשת זאת; ואז אפשר לעשות תשובה – "אלקינו בושנו במעשינו גו'" (כ-כב)

2) סיום
ניצול הזמן שעד י"ז תמוז לעריכת התוועדויות בג' הקוין דתורה תפלה וצדקה (כג)

1) תענית ציבור: "יום רצון"
אף שתענית קשורה מלכתחילה עם ענין בלתי רצוי, הרי ע"י שבנ"י מתענים ועוסקים בתורה תפלה וצדקה ה"ה מהפכים את התענית ל"יום רצון" (א)

2) י"ז תמוז: "אני חומה – זו תורה"
העבודה האמורה צ"ל בכל תענית לפי ענינה הפרטי; ובי"ז בתמוז (שבו מודגש ביטול הענין הבלתי רצוי, כיון שהמאורע הראשון בו הוא שבירת הלוחות, הקשורה עם שריפת וביטול העגל) הוא בעיקר ע"י הוספה ב"אני חומה זו תורה", כדי לבטל את ענין הבקיעה בחומת ירושלים (ב-ד)

ההוראה בפועל: הוספה בלימוד התורה (ובפרט בענינים הקשורים לימים אלו), ובהשתדלות שלכאו"א מישראל תהי' אות בס"ת הכלליים (ה-ו)

3) י"ב-י"ג תמוז: מזמור ק"ג בתהלים
הדגשת ביטול הענין הבלתי רצוי בדורנו זה – לאחר הגאולה די"ב-י"ג תמוז, ובשנה זו – השייכת למזמור ק"ג בתהלים (בגימטריא עגל, שבו מודגש ביטול הענין הבלתי רצוי כנ"ל), שבו נאמר "כרחוק מזרח ממערב הרחיק גו'", וכלולים בו כל ג' הקוין דתורה ("לשמוע בקול דברו") עבודה ("ברכי נפשי") וגמ"ח ("עושי דברו") (ז-י)

ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב

א. חודש מנחם-אב: נחמה גם להקב"ה
ביאור שם החודש (דלכאורה הי' צ"ל "אב מנחם"): ידועה תורת המגיד שהכוונה בתפלה צ"ל "שלא יחסר הדבר לעילא", שגם בקשת צרכיו צ"ל משום שצרכי גופו נוגעים למעלה, וכמבואר בתניא שהבחירה היא בגוף דוקא, שבלי הבחירה אין בו מעלה על גופי אוה"ע (ע"ד מ"ש בהתוועדות הקודמת שמעלת המספר עשר היא רק לאחר שהקב"ה בחר בו לעשה"ד); ולכן גם התפלה לנחמה על הגלות היא משום שהדבר נוגע בעצומ"ה – "מנחם אב" (א-ה)

הענין ד"מנחם אב" נפעל דוקא ע"י בנ"י, ש"אב" קאי גם עליהם, כיון שגם בהם ישנו הענין ד"אב" (בהיותם "חלק אלקה ממעל ממש"), ולכן הנחמה להקב"ה היא "מכח האב" (ו)

ההוראה בעבודה: על יהודי לדעת שחטאיו (שהם סיבת הגלות) נוגעים להקב"ה, ולאידך בכחו לפעול את הענין ד"מנחם אב", ואז עבודתו היא באופן אחר לגמרי; "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שבר"ח מנ"א נעשה "קרא עלי מועד לשבור" את ענין הגלות, וכן מל' "לשבור בר" לכאו"א מישראל ("בחורי") (ז-ח)

ב. 1) פרשת מטות-מסעי: תוקף ושינויים
ב' ענינים אלו ישנם בתורה – הלכה ("סיני" – התוקף ד"מטות") ושקו"ט ("עוקר הרים", "מסעי"), ואף שבפועל השקו"ט קודם, הכח לבירור ההלכה הוא מ"מטות" (שנשמתו היתה במעמד הר סיני); ועד"ז בעבודה – הכח לעבודת האדם ("מסעי", העילוי דעבודה בזמן הגלות) הוא מהתוקף ד"מטות"; וחיבור שניהם יחד הו"ע החיבור ד"הלכה" ("מטות") ו"הקץ" ("מסעי") (ט-טו)

2) שיעור תהלים היומי (מזמור קי"ט – חצי הב'): תורה וצדקה
תורה – "מה אהבתי תורתך", וצדקה – "כי מצוותיך לא שכחתי"; וזוהי השייכות לימים אלו, שבהם צ"ל הוספה בב' ענינים אלו (כמודגש בפסוק "תעיתי כשה אובד בקש עבדך" דקאי על הבקשה לסיום הגלות, "כי מצוותיך לא שכחתי" – אף שיש מצוות שא"א לקיימן בזמן הגלות) (טז-יח)

מאמר ד"ה אלה מסעי גו'

ג. 1) פרש"י (מטות לא, יט): "כל הורג נפש – ר"מ אומר כו'"
מדוע מביא שם בעל המאמר; מדוע אינו מפרש כן על הפסוק בפ' חוקת שעליו הובאה הדרשה בספרי (כ)

2) פרקי אבות (פ"א): "יהושע בן פרחי' ונתאי הארבלי קבלו מהם"
מהי שייכות מאמרו של יהושע בן פרחי' למאמר רבו יוסי בן יועזר (כא)

3) תורת לוי"צ (ע' רפט): ב' השמות דלשכת כה"ג
איך יתכן שהחליפו שם "לשכת העץ" ל"לשכת פרהדרין" (המורה על ענין בלתי רצוי); איך מתאים שם זה ללשכת כה"ג; מהי ההוראה בעבודת האדם (כב-ג)

4) הלכות בית הבחירה: צורת המנורה
מדוע נקראות הלכות אלו בשם זה (ולא "הלכות מקדש" וכה"ג); מפרשי הרמב"ם מבארים שהטעם ש"הכל משוקדים" הוא מצד הספק, ולכאורה ראו את המנורה בפועל; מה נוגע ש"מפורשת צורתה בתורה" (כד-ה)

ע"ד טעות נפוצה בנוגע לציור המנורה (בדומה לטעות בציור הלוחות) – שמציירים אותה כעומדת על משטח ישר (ולא על ג' רגלים) וקני' בצורת חצי קשת (דלא כציור הרמב"ם שהם בקוים ישרים), כמו המנורה שב"שער טיטוס" (כו-ז)

ד. 1) הביאור בפרש"י
בפ' חוקת אין קושי בפשש"מ (כי מובן ש"מת" ו"חלל חרב" הם כלל ופרט), וגם הדרשה היא היפך פשש"מ; הקושי כאן הוא איך ייתכן ש"הורג נפש" יטמא גם בלי נגיעה במת, ולכן מפרש"י שמדובר בהריגה ע"י נגיעה בדבר המק"ט (ולא כהרמב"ן דמיירי בטומאת משא), ומבאר ההכרח לזה (כח-ל)

2) הביאור בתורת לוי"צ
השם "פרהדרין" מורה גם על ענין רצוי – שהכהן נתעלה בעבודתו עד שביוהכ"פ הבא נעשה מציאות אחרת ע"י עבודת התשובה (שהיא באופן של דין וגבורה, ולכן השם מורה על דין); וההוראה – עבודת הכה"ג שייכת לכאו"א מישראל, הן בקו הימין ("לשכת העץ") והן בקו השמאל ("לשכת פרהדרין") (לא-ג)

ההוראה בפועל: הוספה בעבודה עם הזולת מתוך אהבת ישראל, וכן בשאר ה"מבצעים"; ובפרט בימי "בין המצרים" (דלא כאלו החושבים שבימים אלו צריכים לנוח יותר, ולהתנות את לימוד התורה בסידור "מיזוג אוויר") (לד)

ה. הביאור בפרקי אבות
ענינו של נשיא הוא דאגה לכלל ישראל, ולכן דרש יוסי בן יועזר "בית ועד לחכמים" שיוועדו בו ולא תהי' מחלוקת (אלא שאין להסתפק בזה וצ"ל "והוי מתאבק כו'"); ולכן דרש יהושע בן פרחי' (הנשיא הבא שקיבל ממנו) "עשה לך רב" (ולא לחוש הגבהה על החכמים שנתן להם את ביתו), "וקנה לך חבר" (שהלימוד יהי' כדבעי) "והוי דן כו' לכף זכות" (גם מי שבבחי' "חבר" בלבד) (לה-ח)

שייכות נוספת בין ב' הנשיאים הנ"ל: בדוגמת הענין ד"הוי דן כו' לכף זכות" (די"ל שהוא תיקון לזה ש"דחפו לאחר כו'") מצינו שיוסי בן יועזר נקרא "יוסי שריא" (לט-מ)

ו. 1) הביאור בפרש"י (המשך)
הטעם להזכרת שם בעל המאמר בפרש"י – כי "תלמיד ממולח" עלול לתמוה על הטומאה באופן כזה, ולכן מביא שבעל המאמר הוא ר"מ "דדאין דינא דגרמי" (מא)

2) הביאור בהלכות בית הבחירה
בענין "הכל משוקדים": מצינו מחלוקות בענין הקשור במציאות, כגון "נתעלמה הלכה מבני בתירא" (שהמחלוקת היתה מאז ומקדם, ושכחו אם היתה הכרעה), ומחלוקת רש"י ור"ת בתפילין (שהיתה עוד בזמן משה רבינו, כי בזמן הלימוד יתכן מחלוקת עם משה רבינו עצמו); ובעניננו – המנורה נעשתה באופן ד"הכל משוקדים", וספק אם מצד הדין או מצד יופי בלבד (מב-ה)

בענין "המנורה מפורשת צורתה בתורה": הנפק"מ היא לענין "זקן ממרא", שאינו שייך בדברים המפורשים בתורה (מו)

בענין השם "הלכות בית הבחירה": הסיבה לחשיבות מקום ביהמ"ק היא משום שבו היתה הבחירה, ולכן יש להדגיש זאת לכל לראש (וכפי שמצינו בכמה ענינים – כגון עשר ספירות, כללות הבריאה, בנ"י ותומ"צ) (מז-ח)

3) סיום
ההכרח ב"שלימות העם" ו"שלימות התורה", המביאים ל"שלימות הארץ" בגאולה האמיתית והשלימה (מט-נ)

א. 1) שבת חזון: "מראין לכאו"א המקדש דלעתיד"
הטעם ששבת זו (שבה מראים לכאו"א המקדש דלעתיד) נקראת בל' תרגום ("חזון") – כי בביהמ"ק הג' תהי' המעלה דעבודת הבע"ת; ואף שמעלה זו היתה גם בבית שני – עיקרה ושלימותה הוא בבית שלישי שהוא נצחי (וזהו תוכנו של המספר ג' – הפיכתם לקדושה של הענינים הבלתי רצויים שבמספר ב') (א-ד)

מעלת שבת חזון על כל השנה – שראיית ביהמ"ק היא בראי' מוחשית (אף שע"י לבוש), משא"כ כל השנה היא ראי' שכלית בלבד; ואלו הטוענים שאינם רואים – הרי "מזלייהו חזו", ועבודתם היא לקשר עצמם עם שורש ומזל נשמתם (ה)

ההוראה בפועל: השתדלות לראות את המקדש דלעתיד בפועל, ע"י קישור עם מזל נשמתו למעלה (ולא להסתפק בכך שנשיא הדור רואה זאת כו') (ו)

2) תשעת הימים: "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"
אין להסתפק במעשה בפועל בלבד, אלא כאו"א חייב לעסוק בעצמו בתורה (כולל פנימיות התורה), ובפרט בלימוד עניני ביהמ"ק בימים אלו (ז-ח)

הוראות בפועל: הוספה בתורה ובצדקה, ובפרט בלימוד עניני ביהמ"ק; אהבת ישראל, חינוך ושאר ה"מבצעים" (ט)

3) סיום
קיום הענין ד"אלה הדברים גו'" לעת"ל, באופן של ראי' (כמבואר בלקו"ת שזו היתה בקשת מרע"ה "אעברה נא ואראה גו'", ובוודאי שאינה חוזרת ריקם) (י)

העבודה בכל הענינים האמורים מתוך עונג, שעי"ז נעשית הצלחה בהרחבה כו', ועי"ז נמשכת ברכה בהרחבה גם בענינים הגשמיים (יא-ב)

ב. קביעות השנה: שבת חזון בסמיכות לה' מנחם-אב
שבת חזון בסמיכות הגדולה ביותר לה' מנ"א (כיון שה' מנ"א עצמו אינו יכול לחול בשבת), יום ההילולא דהאריז"ל, שענינו – גילוי פנימיות התורה (שבזה תלוי' הגאולה האמיתית והשלימה); ההוראה – הוספה בלימוד פנימיות התורה (יג-טו)

ביאור בתורת האריז"ל עה"פ בפרשתנו "אחד עשר יום מחורב גו'", כנגד ז' מלכים דמיתו וד' אחוריים דאו"א (שהרי עניני קדושה הם במספר עשר דוקא): הדיוק "יום" – שהכוונה היא להעלותם ולבררם ("עד קדש") לבחי' יום ואור (טז)

הוראות מהנהגת האריז"ל בענינים ד"במשפט גו' בצדקה": לימוד התורה – מתוך יגיעה רבה ביותר; נתינת הצדקה (הקשורה לכללות הענין דגלות וגאולה, כי העני הוא בבחי' גלות, והצדקה היא ע"ד העילוי דגאולה) – מעומד (להקים את השכינה מגלותה), באמירת "ואתה מושל בכל" (ע"י ענין הממשלה) (יז-כ)

הוראה כינויו של האריז"ל – "האר"י": ההנהגה באופן ד"גבור כארי", שעי"ז פועלים "שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל" (כא)

מאמר ד"ה ציון במשפט תפדה גו'

ג. 1) פרש"י (דברים א, ח): "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'"
"בעיניכם אתם רואים" – מדוע מוסיף "אינני אומר לכם מאומד ומשמועה"; "אין מערער" – א"כ פשיטא שא"צ למלחמה; מדוע משנה מ"מלחמה" ל"כלי זין"; מדוע מקדים הכתוב "לאבותיכם"; ועוד (כג-ד)

2) תורת לוי"צ (מס' מדות עמ' רפג): "לשכת בית שמנים" – ענין הזכרון
מהי ההוראה בעבודת האדם (כה)

3) פרקי אבות (פ"ב): "חמשה תלמידים היו לו כו'"
איך יתכן שהיו לו רק חמשה תלמידים (ואפי' מיוחדים שבתלמידים בוודאי היו יותר); לשם מה מזכיר מספרם; איך יכול אבא שאול לחלוק בשם ריב"ז על דברי ריב"ז עצמו; מדוע אבא שאול (שמעלתו היא בענין הזכרון, כנ"ל) מדגיש דוקא את המעלה ד"כמעין המתגבר" (כו)

4) הלכות בית הבחירה
"כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כו'" (פ"א): מדוע לא נאסרו שאר המקומות מזמן בחירת המקום בזמן אברהם אבינו (כז)

צורת המנורה: מ"ש בס' מעשה חושב שקני המנורה היו בעיגול – היסוד לזה הוא סתימת הרמב"ם (ובאמת צ"ב כוונתו, שהרי מסתבר יותר שהקנים היו ביושר כפי' תיבת "קנה" בכ"מ), וכיון שנתגלה שהרמב"ם עצמו ציירם באלכסון, בטל כל הבנין; אמנם דעת ראב"ע שהיו בעיגול, ולכן להלכה יש להחמיר כדברי שניהם (שלא לעשות מנורת ז' קנים לא ביושר ולא בעיגול) (כח-לא)

"ואבן היתה לפני המנורה כו'" (פ"ג): לשם מה זקוקים לאבן, והרי גבהו של אדם הוא יותר מגובה המנורה (לב)

ד. 1) פרקי אבות (פ"א): "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (המשך) – מוגה
מענה לשאלה על המבואר בהתוועדות שלפנ"ז שכולל את אותו האיש – מהמבואר בגמ' שלא מצאו לו זכות: הכוונה היא לזכות בבי"ד של מעלה (לג)

2) יציאת מצרים: לידת עם ישראל (המשך) – מוגה
מענה לשאלה היכן מרומז הדבר בפסוק "לקחת לו גוי מקרב גוי": מקור הפי' בילקוט שמעוני "כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הבהמה" (לד)

3) הביאור בפרש"י
"בעיניכם אתם רואים": הקושי הוא מהו החידוש בפסוק זה, והמענה – שההבטחה לאברהם היתה "שמועה", וגם לאחר יצי"מ היתה "אומד" בלבד (לה)

"אין מערער": "אין מערער בדבר" – בני אדום, "ואינכם צריכים למלחמה" – עם יושבי הארץ; ואף לא היו צריכים להפחידם ב"כלי זין", אלא שע"י שילוח המרגלים הראו שרצונם בפעולה טבעית (לו-ז)

"לאבותיכם": כוונת הכתוב להדגיש לכל לראש את הצד השוה שבאבות – היותם אבותיו של כאו"א מישראל (לח-ט)

ה. 1) הביאור בתורת לוי"צ
ההוראה היא שהיודע ענין מסויים צריך ללמדו את חבירו גם אם הוא גדול ממנו; אלא שהדבר צ"ל מתוך ביטול, שהו"ע השמן (ולכן נקראה הלשכה "לשכת בית שמנים", כיון שעיקרה הו"ע הביטול – אף שהי' בה גם יין); ותכלית הביטול היא דוקא בא"י, ובחו"ל ה"ז רק באופן ד"שני' לה" (מ-מב)

2) הביאור בפרקי אבות
"חמשה תלמידים" הם ה' סוגים כלליים, כנגד ה' חומשי תורה (ר"א – בראשית, ריב"ח – שמות, ר"י הכהן – ויקרא, ראב"ע – דברים, רשב"נ – במדבר); ריב"ז הנשיא הדגיש את מעלת "סיני" (בור סוד כו'"), ואבא שאול הוסיף "משמו" (הארה וענין נוסף) גם מעלת "עוקר הרים" ("כמעין המתגבר"); דוקא משום שמעלתו היתה ענין הזכרון, הדגיש את המעלה שאלי' שאף – "כמעין המתגבר" (וכפי שמצינו אצל ר"ע ש"הצטער כל ימיו כו'") (מג-ו)

ו. הביאור בהלכות בית הבחירה
צורת המנורה: מ"ש בהתוועדות שלפנ"ז שדברי הרמב"ם "המנורה מפורשת צורתה כו'" נפק"מ לזקן ממרא – הכוונה היא לגדר ולא לעונש (שהוא רק בדבר שזדונו כרת) (מז)

האבן שלפני המנורה: ההדלקה היא לאחרי ההטבה, ובשעת ההטבה צריך להתכופף ולהביט לתוך הבזיכין כדי לנקותם (מח)

בחירת מקום המקדש: החידוש שהי' בשעת בניית המקדש – שאז הוא נקבע כמקום יחיד להשראת השכינה באופן נצחי (משא"כ לפנ"ז בזמן המשכן כו'), והבחירה בזמן אברהם לא היתה באופן זה (מט)

מעין נצחיות קדושת ביהמ"ק ישנו בבתי כנסיות כו' בזה"ז, ועאכו"כ ביהכנ"ס של נשיא דורנו; ומזה מובן שיש נתינת כח מיוחדת להחלטות המתקבלות בו (נ)

ז. סיום
לימוד עניני ביהמ"ק ועריכת "סיומים" בימים אלו; סיום ס"ת הכללי שע"י תו"ת בט"ו באב; המאמר "קול ה' על המים" שבביכל שהביאו לאחרונה (באופן ד"פדיון שבויים") מהמדינה ההיא (נא)

מאמר ד"ה תנן כו' לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב כו'

א. ט"ו באב: העלי' שאחרי הירידה
מעלת הענין ד"מהרה יבנה המקדש" – שמשום זה גוזרים למעט בעבודת הבירורים בענינים מסויימים, ועאכו"כ שענין זה קיים בעבודה הרוחנית (ב-ג)

הדגשת מעלת ביהמ"ק השלישי (שהוא בנין נצחי דוקא משום שבא לאחרי הירידה בגלות) בט"ו באב (ש"לא היו ימים טובים כו'", כיון שבא לאחרי תכלית הירידה דת"ב); ובפרט ע"פ המבואר בחסידות שאז מאיר מעין הגילויים דלעת"ל (וזוהי השייכות לענין הנישואין, שלעת"ל יהי' הנישואין דהקב"ה וכנס"י) (ד-ה)

ההוראה בפועל: ביום זה ישנה נתינת כח מיוחדת להבאת הגילויים דלעת"ל ע"י מעשינו ועבודתנו, ובמיוחד ע"י הוספה באהבת ישראל (כמודגש בט"ו באב – "שלא לבייש את מי שאין לו"), ועד"ז שאר ה"מבצעים"; ובזה רואים את כחה של עבודת בנ"י בתומ"צ להביא לגילויים הנעלים ביותר (ו-ח)

ב. 1) ט"ו באב: חמשה טעמים
החמשה טעמים שנאמרו בגמ' על היו"ט דט"ו באב – כנגד חמשה דברים שאירעו בי"ז בתמוז ובת"ב (ט)

הטעם לזה ש"לא היו ימים טובים כו'" הוא מצד הטעמים הנ"ל, וזה שאז "בנות ישראל יוצאות כו'" הוא תוצאה מזה; וזוהי הדגשת תוס' "פירוש דהיינו יו"ט", דאל"כ הו"א שהטעם הוא משום ש"בנות ישראל יוצאות כו'" (י-יא)

הדגשת הענין דאהבת ישראל בכל הטעמים שבגמ'; ולכן יש להוסיף בכל הפעולות דאהבת ישראל מיום זה ואילך (יב)

2) ט"ו באב: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף"
חיוב ההוספה בלימוד התורה מט"ו באב ואילך, שאז "הלילות מתארכין" (וצ"ע במקומות הנמצאים בחצי כדור הדרומי, ששם מט"ו באב ואילך הלילות מתקצרין, מתי חל עליהם חיוב ההוספה בלימוד התורה) (יג)

ביאור הענין ד"דמוסיף יוסיף כו'" (דלכאורה אם יש לו זמן פנוי ה"ה מחוייב בזה מעיקר הדין): הכוונה היא "לגזול" מזמנים שבהם מותר לו ע"פ שו"ע לעסוק במו"מ כו' (ע"ד הענין ד"הלל מחייב את העניים כו'") (יד-טו)

ביאור הל' "אריכות ימים ושנים": הכוונה היא שכל יום בפ"ע הוא ארוך, כיון שמספיקים בו הרבה יותר באיכות מבאופן הרגיל (טז)

ג. קביעות השנה: יום רביעי פרשת עקב
טעם חיוב ההוספה בלימוד התורה בט"ו באב מרומז בב' הפי' בשם הסדרה – "בעבור" (מדה כנגד מדה לאחרי הירידה דת"ב) ו"סוף" (מעין הגילויים דלעת"ל); השייכות לשיעור היומי – ע"ד מעלת לוחות אחרונות (לאחרי הירידה דשבירת הלוחות), שדוקא בהם ניתוסף "הלכות מדרש ואגדות", בדוגמת ההוספה בט"ו באב; והוספה זו היא הכנה לתורתו של משיח צדקנו (באופן ד"שבט לוי" המוזכר בהמשך השיעור היומי) (יז-כב)

ד. 1) ט"ו באב: "פסקו מלכרות עצים למערכה"
מסתבר שבט"ו באב עצמו עדיין כרתו עצים, ובו ביום סיימו ועשאוהו יום שמחה (בדוגמת סיום התורה בשמח"ת) (כג)

2) שיעור חומש דיום המחרת (עקב י, יז): "ולא יקח שוחד"
מ"ש במשלי (ובמדרש תהלים) "ושוחד מחיק רשע יקח" – הכוונה לעבודת התשובה (משא"כ כאן מדובר בתומ"צ), כי ע"י התשובה נעשה מציאות חדשה; מה שנזכר שם גם "מעשים טובים ותפלה" – כי צ"ל גם "כלים" כדי לבנות בהם "עולמו", וענין זה נעשה ע"י מעשים טובים, שעולים למקומם ע"י התפלה (כד-ז)

3) מבצע ס"ת הכלליים (כח)

א. כ"ף מנחם-אב: מרירות המביאה להוספה בעבודה
ניצול התאספותם של בנ"י יחד להוספה במילוי השליחות ד"אני נבראתי לשמש את קוני" (א)

ככל שהנשמה מתעלית בעולם האמת (שזהו הענין דיום הילולא), ה"ה משיגה יותר את גודל עילוי העבודה בעוה"ז וגדל חפצה לפעול בעוה"ז, ולזה זקוקה היא לסיוע מנשמה הנמצאת בעוה"ז (וזוהי הזדמנות לעשות פעולה נקי' מכל פניות כו'), וענין זה שייך אצל כאו"א מישראל לגבי האבות; ונמצא שהמרירות על כך שנמנע מהנשמה לעסוק בתומ"צ בעוה"ז פועלת הוספה בפעולות לע"נ (ב-ז)

א' הטעמים למנהג לסיים מסכת ביום ההילולא – כי בסיום מסכת שלמה נפעל עילוי שלא בערך, כמו ביום ההילולא (ח)

ב. כ"ף מנחם-אב: חינוך
העבודה הפרטית דבעל ההילולא (נוסף על העבודה ד"לשמש את קוני" שבכאו"א מישראל), שעסק בענין החינוך והפצת היהדות עד למס"נ – עד כמה צ"ל ההשתדלות בענין החינוך, הן לקטנים בידיעות והן לקטנים בשנים (י-יב)

ניגוני "ווי וואָנט משיח נאַו" ו"שיבנה ביהמ"ק" ע"י הילדים המשתתפים בהתועדות, לאחרי אמירת "לחיים" (יג-ד)

ג. ניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"
ניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ" ע"י הילדים המשתתפים בהתוועדות, עבור הילדים הנמצאים "מאחורי מסך הברזל" (טו-ז)

ד. חגיגת הבר-מצוה ליתומי מערכות ישראל
עליהם לקבל ע"ע להתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה, החל מהנחת תפילין (שסגולתה – "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך") (יז-ח)

ה. כינוס נשי ובנות חב"ד באה"ק
שליחות מיוחדת בענין החינוך – השבת "לב בנים", שעי"ז "והשיב לב אבות על בנים"; נתינת כח מיוחדת לזה מפרשת השבוע דיום הכינוס – "ראה (בעיני בשר) אנכי (הוי' אלקיך) נותן (בעין יפה) גו' היום (תומ"י)" (יט-כב)

ו. 1) מבצעים
התעסקות בחינוך, ועי"ז – בכל עשרת ה"מבצעים", ובכל עשרת הסוגים בבנ"י, כהכנה ל"שירה העשירית" לעת"ל (כג-ד)

2) סיום סדר מועד בבבלי ובירושלמי
"סיום" בתורה אינו כפשוטו, אלא התחלה למדריגה נעלית יותר (כה)

החילוקים בין הבבלי והירושלמי: בסיום סדר מועד – להבבלי (והרמב"ם) מס' חגיגה, ולהירושלמי (והתוס') מס' מו"ק (ואף שאיתא בספר חסידים שלא לעשות פרסום מסיום מסכת זו, הרי דשו בו רבים כו'); ובהתחלת סדר נשים – שהבבלי מתחיל בסדר דברי המשנה, והירושלמי בגדר היבום (כו-ח)

ביאור השייכות בין החילוקים האמורים: סיום מס' חגיגה הוא בדבר טפל – "מצופין", וסיום מס' מו"ק הוא בדבר עיקרי – שמחה של מצוה (ענין השייך גם לסיום במשנה – "ומחה ה' דמעה גו'", ש"דמעה" עה"כ – שרומז לכללות ותכלית הענין – בגימטריא "מועד", שהירידה היא צורך עלי'; אלא ש"דמעה" היא בה"א ל' נקבה, ו"מועד" בוא"ו ל' זכר – התוקף והנצחיות דלעת"ל); ועד"ז בהתחלת סדר נשים, שהבבלי פותח בענין טפל, והירושלמי בעיקר הענין (כט-לד)

השייכות לכללות ענין הבבלי והירושלמי: חתימת הבבלי היתה לאחרי חתימת הירושלמי, ולכן יש בו יותר התעסקות בפרטי הענין, שהם טפלים ביחס לעיקר (לה)

השייכות לענין הגלות והגאולה: מס' מו"ק – בזמן הגלות כנס"י היא "כאלמנה" (שהו"ע ה"דמעה"), ובגאולה מתגלה שאינו כן ("ומחה גו'"); מס' חגיגה – בזמן הגלות נתמעט ענין הקדושה והטהרה כו', ולעת"ל "את רוח הטומאה אעביר גו'"; וההוראה – שהגלות אינו מציאות לעצמו, אלא הכוונה שיהי' "יתרון האור מן החושך" (לו-ז)

ז. 1) גלות וגאולה: הגאולה מועילה גם לדורות הגלות
ביאור התועלת לנשמה בגוף בדורות שלפנ"ז מענין הגאולה (שתהי' לאחרי מאות שנים): במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, ועד"ז בתפלה על הגאולה (לח)

הפתרון למעמד ומצב ד"פיזרן לבין האומות" – אחדותם של ישראל ע"י קיום מצות אהבת ישראל בפועל (ולא די בלימוד עד"ז בתורה, כיון שאפשר לקיים המצוה בפועל), שעי"ז מתגלית מציאותם האמיתית של בנ"י; אחדות זו נפעלת ע"י התורה ("ויחן שם ישראל"), כיון שאחדות התורה (שיש בה פירושים רבים ועד לששים ריבוא) פועלת אחדות בישראל (לט-מג)

2) מארז"ל (סוף הוריות): "לימוד של שבעים שנה"
לאחר שבעים שנה נעשה לימוד התורה באופן נעלה לאין ערוך, והלימוד במדריגה הקודמת מפריע ומבלבל לזה (כפי שמצינו בר' זירא שהתענה כדי לשכוח את אופן הלימוד דתלמוד בבלי) (מד-ו)

3) חגיגת יובל "שבעים שנה" לישיבת תורת אמת בירושלים (מז-ט)

ח. 1) מגבית (נ)

2) מצות "פרו ורבו"
ההשתדלות בקיום המצוה מבלי להתערב בזה ע"י "תכנון משפחה" (ובענין הפרנסה – הרי ע"י לידת ילד נוסף ניתוסף בפרנסת כל בני הבית); וענין הריבוי אינו בסתירה לענין האחדות, כי תכלית הריבוי הוא לעשות ממנו אחדות, כפי שחקוק על כל מטבעות הכסף במדינה זו (נא-ג)

א. 1) חודש אלול: תורה עבודה וגמ"ח, תשובה וגאולה
שלימות העבודה היא ע"י הקדמת התשובה ד"והרוח תשוב גו'" ("לאתבא צדיקייא בתיובתא"), כיון שישראל קדמו לתורה; ותכליתה הו"ע הגאולה – ביטול ההעלם והסתר דמציאות העולם, וגילוי אלקות באופן דראי' (א-ג)

מה שהאדם (הנה"ב) אינו מרגיש שבכח עבודתו להביא את הגאולה – אינו גורע מעבודת נה"א (כמשל הידוע ע"ד הסוסים); ואדרבה – ע"י נה"ב נפעל עילוי נוסף בעבודת נה"א ("נרוצה"), ודוקא ע"י שחושבת בעניני עוה"ז (כשם שהחכמים מגיעים למחוז חפצם דוקא ע"י מרוצת הסוסים בגלל חפצם בתבן); ועפ"ז מובן שאין ליהודי ליפול ברוחו מכך שעליו לעסוק עם הנה"ב ועניני העולם (ד-ז)

2) שבת מבה"ח אלול: תענוג והמשכת ברכה
מעלתה של שבת מברכים חודש אלול (נתינת כח מלמע' לכללות העבודה דחודש אלול, ועד לברכה שמברך הקב"ה את חודש תשרי) – נוסף למעלת השבת מצ"ע (שהיא "קודש" וענינה תענוג, ונוסף לזה – המשכת תענוג ע"י עבודת בנ"י) (ח)

3) מאמר אדמו"ר מוהרש"ב בענין אומות-העולם: "אין צריך להעתיק"
מצינו בהנהגת גדולי ישראל שהעתיקו גם באופן כזה; ואין זו הוראה לגנוב ביכלאַך חסידות ח"ו, כיון שעתה מדפיסים הכל כו' (ט-י)

ב. שבת מבה"ח אלול: המשכת התשובה דט"ו באב בחודש אלול
בעבודת התשובה יש כו"כ דרגות – החל מפירוש "העולם" ועד למדריגת "והרוח תשוב גו'", ובכללות החלוקה היא לתשובה מיראה ותשובה מאהבה, ובכאו"א מהם כמה דרגות; אלא שלפעמים התשובה היא בסדר והדרגה, ולפעמים למעלה מסדר והדרגה (שמיד באים למדריגה העליונה) (יא-ב)

עפ"ז יובן הטעם שברכת חודש אלול היא מחודש אב: התשובה דאלול היא בסדר והדרגה, והתשובה דט"ו באב היא למע' מסדר והדרגה, כי אז מאיר פנימיות עתיק (ולכן אחז"ל "לשתמיט מיני' באב", שא"צ לבוא בדו"ד עם היצה"ר), וממנה נמשכת נתינת כח לתשובה דאלול (ולכן מזל ארי' ר"ת אלול ר"ה יוהכ"פ הוש"ר, וט"ו באב בגימטריא כוח"ט); ענין זה שייך לכאו"א מישראל, ואדרבה – אצל יהודי פשוט ישנו הגילוי דעצומ"ה (למע' מפנימיות עתיק) (יג-ז)

ג. הקדמה למאמר (יח)

מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול

ד. 1) פרש"י (ראה יב, כח): "שמור ושמעת גו'"
הרי הפסוק מובן בפשש"מ; לשם מה צריך ראי' שצריך לשמור על ד"ת כדי לא לשכחם; ועוד דיוקים (יט-כ)

2) תורת לוי"צ (על הש"ס ע' קיז): מצות הענקה
מהי ההוראה בעבודת האדם (כא)

3) פרקי אבות (פ"ה): עשרה, שבעה וארבעה
מדוע הובאו בפרק זה רק ענינים במספרים אלו, ולא במספר חמשה ושמונה (שגם הם מספרים חשובים, ובפרט המספר שמונה הקשור עם הגאולה) (כב)

4) צורת המנורה (המשך)
מה שהעירו שהמנורה שנלקחה לרומי לא היתה המנורה שהי' של משה, אלא א' ממנורות שלמה – אין ראי' שהי' שינוי צורה ביניהם, ויתרה מזו – המנורה בבית שני היתה מנורה חדשה, לא של משה ולא של שלמה (כג)

צ"ב הטעם לציור הגביעים הפוכים (כד)

5) עריכת סיום על מסכת מועד קטן (המשך)
מ"ש (בהתוועדות כ"ף מנ"א) בענין זה – אינו שייך לסיום בסדר הלימוד ד"דף היומי", כיון שזהו חלק מלימוד הש"ס כולו (כה)

גילוי הכוונה הפנימית ד"דמעה" – הפיכתה ל"מועד", ע"ד "עלה ארי' כו' ע"מ שיבוא ארי' כו'"; הטעם שנאמר "ארי'" מלא ה"א ("עלה ארי' מסבכו") – לרמז על ה' דברים שנפגעו ע"י החורבן (כו)

ה. 1) איסור עשיית פסל אפילו שלא לעובדו (המשך)
הטעם שצויין בענין זה לספורנו ולא לתו"כ – כיון שהוא הקרוב ביותר לפשש"מ (כז)

2) מארז"ל (סוף הוריות) "לימוד של שבעים שנה" (המשך)
שבעים שנה לאו דוקא, שהרי התחלת הלימוד היא בגיל שנתיים לערך, ונוסף לזה – ע"י כשרונות מיוחדים כו' אפשר לבוא לעילוי זה בזמן קצר יותר (וזהו מ"ש ראב"ע "הרי אני כבן שבעים שנה", כיון שצמיחת השערות הלבנות בזקנו התבטאה גם במעלת ידיעת התורה); פי' "זית משכח כו'" – ענין הביטול שלפני העלי' באין ערוך (בדוגמת שכחת אופן הלימוד דתלמוד בבלי ע"י ר' זירא, דפשיטא שלא שכח ההלכות עצמן) (כח-לא)

3) הביאור בפרש"י
הקושי הוא מהו החידוש בפסוק, ולכן מפרש דקאי על משנה זו – המצוות הקשורות עם הכניסה לארץ, שצ"ל בהם זהירות וחביבות רבה, הן ב"מצוה קלה" (איסור דם) והן ב"מצוה חמורה" ("אבד תאבדון גו'"); הטעם שמפרש "והישר – בעיני אדם" – עפמ"ש "אלקיך" (ע"ד "אלקי הארץ") (לב-ד)

ו. 1) הביאור בתורת לוי"צ
ענין ההענקה (שלמע' משכר שלפ"ע העבודה, במקום שגם עבודה שלמע' ממדוה"ג אינה מגיעה) ישנו בכל סוגי העבודה – מחדו"מ (עשי'), מדות (יצירה) ומוחין (בריאה); ענין זה הוא מבחי' הכתר (אמונה), ולכן ישנו בכל העולמות, וקשור בעבודה דעבד (קב"ע) דוקא; ההוראה בפועל – עבודה באופן של קב"ע ("עבד פשוט"), שעי"ז נעשה כלי לגילוי בחי' הכתר (לו-ט)

2) מבצעים (מ)

ז. 1) הדפסת קובצי חידושי תורה (מא)

2) הביאור בפרקי אבות
"מילי דחסידותא" ענינם הנהגה שלפנים משוה"ד, וביחד עם זה ה"ז ציווי והוראה במשנה – בל"ג השייך לגבול (בדוגמת תושבע"פ); ולכן אין זה שייך למספר חמשה (ענין הגבול שבעולם, בדוגמת תושב"כ) ושמונה (בל"ג האמיתי שיתגלה לימוה"מ, בדוגמת רזי תורה) (מב-ה)

השייכות דהאמור לימים אלו: ג' בחינות אלו (גבול, בל"ג השייך לגבול, ובל"ג האמיתי) שייכים לג' הבחינות דמלכיות זכרונות ושופרות (מו)

ח. חינוך (מז)

א. 1) כינוס "צבאות השם": השפעה על העולם כולו
הנקודה המשותפת בכל כינוסי "צבאות השם" – אסיפת ילדי ישראל כדי להדגיש בפני העולם כולו שהנהגתם היא ע"פ רצונו של הקב"ה (ב)

2) חודש אלול: המלך בשדה
ההוראה – גם כשנמצאים "בשדה" יודעים ילדי "צבאות השם" שהקב"ה עמהם כו', ועי"ז נכנסים אח"כ עם המלך להיכל מלכותו (ג-ו)

ב. 1) פתיחה
לימוד הוראות מעניני היום – פ' שופטים וכ"ז בחודש (ז)

2) פרשת שופטים: במיוחד כשנמצאים "בשדה"
"שופטים ושוטרים" הם שכל התורה ואיברי האדם המתנהגים בהתאם, שצריכים לזה במיוחד כשנמצאים "בשדה" (ח)

3) שיעור תהלים היומי (מזמור קכ): "בצרתה לי קראתי ויענני"
אין ליהודי ליפול ברוחו מכך שהוא בצרה ח"ו, ואדרבה – ה"צרה" עצמה נהפכת ל"צהר" (ועוד קודם לזה כבר נאמר "שיר המעלות"), ותומ"י יוצאים לקבל פני משיח צדקנו (ט-י)

ג. 1) מעשה בפועל
קבלת החלטות טובות להוספה בתומ"צ, ובפרט באהבת ישראל; השתדלות לערוך ג' כינוסים נוספים (יא)

2) סיום
חלוקת מטבעות לצדקה וניגונים (יב-ג)

א. 1) פתיחה
בכל ר"ח ישנם ב' ענינים – הענין המשותף לכל ר"ח, והענין המיוחד דחודש פרטי זה (המרומז בצירוף שם הוי' דחודש זה) (א)

2) ראש-חודש: יחוד שמשא וסיהרא
ב' אופנים – יעקב (תפארת) ויוסף (יסוד), ודוקא ע"י יוסף ישנה ההמשכה בבי"ע; והענין בעבודה – החילוק בין אתכפיא לאתהפכא (ב-ג)

3) ר"ח אלול: עליית משה להר למ' יום אחרונים
ימים אלו היו "ברצון", למעלה ממ' יום ראשונים; ולכן תוקעים בחודש זה בשופר, ל' שופרא ותענוג, ובעבודת האדם – "שפרו מעשיכם", עבודת התשובה (שעי"ז "מיד הן נגאלין"); נתינת כח לזה – מהגילוי דיגמה"ר, בדוגמת המשל ד"מלך בשדה" (ד-ז)

ב. חודש אלול: "המלך בשדה"
העבודה דחודש אלול היא הכנה לר"ה, שאז נפעלת המשכה כללית על כל השנה בכללות הבריאה (ח)

הטעם (ע"פ הידוע גודל הדיוק כו') שבמשל יוצאים אנשי העיר לקבל פני המלך בשדה: גם איש פשוט מבין שמכיון שבכל יהודי ישנה נפש אלקית, ה"ה מ"אנשי העיר" (כפסק הרמב"ם בהל' גירושין), אלא שלפעמים עליו לצאת לשדה כו' (שמשם מביאים את התבואה המוכרחת לקיום האדם), ודוקא שם מקבל פני המלך (וברוחניות – שדוקא עוה"ז התחתון הוא כלי לעצומ"ה); הענינים ד"עיר" ו"שדה" בתורה – משנה וברייתא, בדוגמת תושב"כ ותושבע"פ (ט-יד)

נתינת כח להעבודה דחודש אלול (כולל – ר"ה ויוהכ"פ) – מר"ח אלול, שבו מתחילים לתקוע בשופר (החל מאדר"ח שבו "תוקעין להתלמד", בדוגמת "תקיעה גדולה" דיוהכ"פ שלמע' מהמאה קולות דר"ה); ובפרט מצד הענין דחידוש הלבנה בר"ח (ועילוי מיוחד בזה"ז – שר"ח אלול לעולם ב' ימים) (טו-יז)

ההוראה בפועל: הדגשת ב' ההפכים בעבודת האדם – "עיר" (תומ"צ) ו"שדה" (בירור עניני העולם); הוספה בהפצת היהדות וב"מבצעים", ובמיוחד מבצע ס"ת הכלליים (יח-ט)

ג. 1) צורת המנורה (המשך)
הטעם שהרמב"ם (ובודאי הי' לו מקור לזה במדרז"ל) צייר גביעים הפוכים דוקא – כיון שמטרת המנורה היא ההמשכה בעולם (בדוגמת הגביע כששותים ממנו, שאז זהו "דרך גידולו"), וכענין "חלוני שקופים אטומים"; ההוראה בעבודה – שצ"ל "נרות להאיר" (כ-כד)

2) שאלת טל ומטר בחצי כדור הדרומי (המשך)
בפועל יש לנהוג בכל מקום כמו בא"י (ואף שיש אחרונים שכתבו אחרת – כנראה לא ראו דעת כמה פוסקים בזה); והטעם לזה – כיון שזהו צורך רוב העולם באיכות (כה-ז)

3) הנקודות בסידור תהלת ה'
ע"פ דקדוק צ"ל שורק לפני קבוץ, ולא (כבנדפס) להיפך (כח)

הוראה מג' הנקודות (חיריק, מלאפום וחולם), שציורם שוה (נקודה), והחילוק ביניהם הוא במקום: כל יהודי הוא "נקודה", אלא שביכלתו לבחור באיזה מצב תהי' (כט)

הקפדה על לימוד האותיות בפ"ע והנקודות בפ"ע, כיון שעצם ופשיטות הענין דאל"ף (אלופו של עולם) מתבטא דוקא בעצם האות ללא ניקוד (ל)

הפעולות בענין חינוך ילדי ישראל (שהו"ע שהזמ"ג) (לא)

ד. 1) חינוך
אין להתחשב בהוצאות כספיות, במכ"ש מזה שאין מתחשבים בזה בענין צרכי גופם של הילדים (לב)

2) חודש אלול: שלילת הדיבור מתוך כעס ורוגז
שלילת ההנהגה לדרוש בחודש אלול ובימים נוראים בסגנון של כעס ורוגז כו' – במכ"ש מישעי' הנביא, שנענש על כך שהתבטא באופן בלתי רצוי על בנ"י (אף שלא הלבין בזה פני איש, וגם הדבר הי' נוגע למעשה); ובפרט בחודש אלול, שהוא חודש הרחמים, וח"ו לתת אחיזה למקטרגים כו'; קיום המצוה ד"הוכח תוכיח גו'" – באופן ד"דברי חכמים בנחת נשמעים" דוקא (וגם אז – תמורת הדיבור ע"ד ענינים בלתי רצויים, אפשר לדבר ע"ד הטוב ולהוסיף "ומכלל הן כו'") (לג-ז)

3) מארז"ל (מגילה ספ"ג): "אין מפטירין בהודע את ירושלים"
ביאור סיפור הגמ' ע"ד מי שהפטיר לפני ר"א ב"הודע את ירושלים" ומצאו בו שמץ פסול (דלכאורה הרי אין הלכה כמותו): ר"א לשיטתו שנהג להוכיח דבריו "מן השמים" (לח-ט)

הטעם שנהגו להפטיר דוקא בהודע את ירושלים (כפסק הרמב"ם) – כי כאשר דברים אלו נאמרים ע"י נביא מטרתם היא תיקון ואתהפכא (מ)

הוראה מדעת ר"א – עד כמה יש ליזהר שלא לומר דבר שאינו מתאים לכבודן של ישראל, וכההוראה דלעיל מישעי' הנביא; ועאכו"כ בחודש אלול (מא-ב)

ברכת כתיבה וחתימה טובה לכאו"א מישראל (מג)

הסיפור ע"ד אדהאמ"צ שאמר "כשאבא קורא אין נשמעות קללות" – ע"ד המבואר לעיל בענין "הודע את ירושלים" (מד)

ה. חודש אלול: תורה עבודה וגמ"ח, תשובה וגאולה
הרמז לג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, בהקדמת עבודת התשובה, שתכליתם ענין הגאולה – בחמשת הר"ת דחודש אלול (מו-ח)

ו. חלוקת שטרות לצדקה ע"י ה"טנקיסטים" (מט)

ז. חלוקת משקה עבור התוועדות בשבת הראשונה דחודש אלול (נ)

א. סיום מחנה הקיץ: הכנה לשלב נעלה יותר
הטעם לעריכת כינוס זה בביהכנ"ס וביהמ"ד – כדי לקשר את סיום מחנה הקיץ עם הענינים דתורה תפלה וצדקה (א)

הסיום דמחנה הקיץ (כמו כל ענין אחר) אינו סיום ח"ו, אלא סיום שלב מסויים כהכנה לשלב נעלה יותר; ובפרט שהסיום הוא בימים שבהם "המלך בשדה" (ב-ד)

ההוראה בפועל: ניצול הכחות שנצברו במחנה הקיץ להוספה בתומ"צ, ועד שהולכים מה"שדה" ל"עיר המלוכה" כו' (ה-ו)

ב. פרשת תבוא ושיעור חומש היומי (כו, יז-ח)
כללות הפרשה (שענינה כניסה לא"י) – העבודה לעשות א"י בכל מקום; שיעור חומש היומי "וה' האמירך גו'" (ענין הקשור להכתרת המלך בר"ה) – ל' תפארת וחשיבות ושבח, ובאופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות" (ז-י)

ההוראה בפועל: ניצול הכחות דחודש אלול מתוך אהבת ישראל (יא)

ג. סיום
ניגונים וחלוקה לצדקה (כדי לקשר את ההחלטות עם מעשה בפועל) (יב)

השתדלות להשיג לכל ילד סידור וקופת צדקה משלו, והשתדלות לתת בכל יום (עד אחרי הוש"ר) לכה"פ פרוטה לצדקה; הפעולה בהאמור על החברים והחברות (יג-טו)