זה היום תחלת מעשיך, ליל ערב ראש השנה, כ"ט אלולה'תשל"ג

בס"ד. כ"ט אלול ה'תשל"ג, ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

זה1 היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון2, וידוע המבואר במאמר של רבינו הזקן (משבת שלפני ר"ה3 ), שבר"ה נברא אדה"ר, ועליו נאמר זה היום תחלת מעשיך, ע"ד משה נתנבא בזה4, שע"י בריאת אדה"ר נמשך להיות גילוי בחי' (נתנבא ב)זה (וזהו העילוי דבריאת אדה"ר בר"ה לגבי בריאת העולם בכ"ה באלול5, שכ"ה באלול הוא בחי' כה, ע"ד כל הנביאים נתנבאו בכה4). ונמצא, שזה היום פירושו שנמשך ב"היום" בחי' זה, ועי"ז נעשה זה היום. ואז הוא תחלת מעשיך, וגם זכרון ליום ראשון.

ועפ"ז יובן הדיוק הידוע6 במ"ש זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, הרי (זכרון ל)יום ראשון קאי בפשטות על יום ראשון למעשה בראשית, שאז הי' כללות הענין ד(תחלת) מעשיך, בעשרה מאמרות נברא העולם7, כמ"ש רש"י בפירושו על התורה8, שכל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, הוא שכתוב9 את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותי', והיינו, שביום ראשון נבראו כבר כל הנבראים מאין ליש. ואילו כאן נקרא זה היום – ר"ה, יום ברוא אדה"ר, שהי' יום הששי לששת ימי בראשית – בשם תחלת מעשיך. וכללות הביאור בזה, דהנה, בכ"ה באלול נברא העולם5, שבזה נרמז שכללות בריאת העולם היא באופן של כה (אותיות כ"ה), שמורה על ענין של דמיון כו'. אמנם, כוונת הבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים10, והרי ענין הדירה הוא שבה נמצא הדר בה בכל עצמותו11, ובאופן של גילוי. וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם (שנברא בר"ה), שפועל הענין דואמרתם כה לחי12, לחבר בחי' חי עם בחי' כה (כמבואר בלקו"ת13 ), ועי"ז נעשה היום באופן של זה (היום הזה), מראה באצבעו ואומר זה14, זה א-לי ואנוהו15.

ב) וממשיך במאמר3: וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו16, הוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע, והיינו בחי' זה ובחי' כה כו', בחי' זה הוא ההמשכה מסוכ"ע כו'. ובהקדם כללות החילוק בין ממכ"ע לסוכ"ע והחידוש דסוכ"ע לגבי ממכ"ע (עד לראשית הדרגות דממכ"ע וסוכ"ע כפי שהם בשרשם ומקורם לפני הצמצום), דהנה, אע"פ שהקב"ה ממלא כל עלמין, וע"י התבוננות כו' רואים שיש בעה"ב לבירה זו17, ויש גם הוכחה מהבריאה עצמה שישנו מי שבראה, שהרי אין דבר עושה את עצמו18, וכדאיתא בפדר"א19 שכאשר אדה"ר הי' מסתכל כלפי מעלה ומטה כו' וראה את כל הבריות שברא הקב"ה, התחיל מפאר לשם בוראו ואמר מה רבו מעשיך הוי'20, אעפ"כ, כיון שזוהי דרגת אלקות שנקראת ממלא כל עלמין, הרי השם ממלא (כל עלמין) מורה על שייכותו להשגה ותפיסא [כמובן מהמבואר בארוכה בתניא21 בפירוש סובב כל עלמין, שאין הפי' סובב ומקיף מלמעלה בבחי' מקום ח"ו, כי לא שייך כלל בחי' מקום ברוחניות, אלא ר"ל סובב ומקיף מלמעלה לענין בחי' גילוי ההשפעה, כי ההשפעה שהיא בבחי' גילוי בעולמות נקראת בשם הלבשה כו' כי הם מלבישים ומשיגים ההשפעה שמקבלים, משא"כ ההשפעה שאינה בבחי' גילוי כו' ואין העולמות משיגים אותה וכו'], ולכן נקרא בשם כה. משא"כ בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשגה ותפיסא, נקראת זה. וזהו מה שנתחדש בבריאת האדם, דהנה, אע"פ שעולם על מילואו נברא22, כמ"ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם23, תולדות מלא, הרי זה רק על מילואו כפי שהוא מצד בחי' ממכ"ע, בחי' כה. אך הגילוי דבחי' זה הוא דבר חדש בעולם שנעשה ע"י עבודת האדם, כי, בבריאת האדם נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכיון שאצלו היו ב' הענינים24, בצלמנו, שזהו הענין עצמו (זה), וגם כדמותנו, שאינו אלא ענין של דמות, בכ"ף הדמיון (כה), לכן בכחו וביכלתו לפעול (ועושה זאת בפועל) גם בצלם ודמות שבעולם, ועד בהצלם ודמות שבאלקות, כביכול, בממלא וסובב, שיהיו כולא חד. ובדוגמת ענין העבודה דהוי' הוא האלקים25 (ככל הפירושים בהוי' ואלקים, ובכללות שקאי על סובב וממלא26 ) שיהיו כולא חד.

וזהו גם כללות הענין שדוקא יום ברוא אדה"ר נקרא זה היום תחלת מעשיך, שהפירוש בזה הוא גם שהענין ד(תחלת) מעשיך, מעשיך דאלקות כפי שהוא בעולם האצילות, שנקרא בשם עולם האחדות27, שאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד28, הרי זה רק בעשיית האדם, שבו נאמר16 נעשה אדם, וכמשנת"ל29 מ"ש בתקו"ז30 ואלין דאצי' אמרו לאינון דבריאה נעשה אדם, היינו, שלצורך בריאת האדם האירו בגילוי ע"ס דאצילות בע"ס דבריאה. וענין זה אינו כמו כל הבריאה כולה, שאף שגם היא נתהוותה ע"י ע"ס דאצילות, הרי זה לאחרי שישנה ההבדלה שע"י הפרסא, ונמצא שהבריאה כולה היא מע"ס דבריאה כפי שנמשכים בע"ס דיצירה וע"ס דעשי', ורק בבריאת האדם האירו ע"ס דאצי' בגילוי בע"ס דבריאה, ועז"נ נעשה אדם, נעשה לשון רבים, אצי' ובריאה ביחד, ועי"ז היתה בריאת האדם באופן שיש בו הן הענין דבצלמנו והן הענין דכדמותנו.

ג) והנה ההקדמה לענין זה היום תחלת מעשיך (שנתחדש ע"י בריאת ועבודת האדם), היא כללות העבודה דחודש אלול, שעז"נ31 אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול32, והיינו, שאע"פ שעומדים לאחרי החדשים של עבודת ניסן שהיא באופן של דודי לי ואני לו33, היינו שההתחלה היא באופן דמלמעלה למטה (דודי לי) ולאח"ז באה העבודה מלמטה למעלה (אני לו), וכיון שבחודש ניסן היא עבודת הצדיקים34, הרי זה בודאי על מילואו, הנה לאח"ז נעשית בחודש אלול עלי' גדולה יותר עד לאופן דאין ערוך, עי"ז שההתחלה היא באופן של אני לדודי ואח"כ נעשה דודי לי, שאז נעשים ב' הענינים באופן נעלה יותר אפילו לגבי דודי לי ואני לו שמצד העבודה דחודש ניסן.

והענין בזה, דהנה ידוע המאמר דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ד"ה אני לדודי ודודי לי מג' דסליחות35, שבאלול מתחיל בחינת אני לדודי, דהיינו בחינת אתערותא דלתתא, עד ר"ה (עשי"ת) ויוהכ"פ שהם בחינת המשכת אלקותו ית' למטה בבחינת התגלות, וזהו בחינת ודודי לי (שכללותם ביחד הם ארבעים יום). וממשיך35: והנה בחינת הארת פנימיות רצונו ית' יש בכל אחד ואחד מישראל, אלא שהוא בבחינת הסתר והעלם בטבעו, וצריך לגלותו, ויש מי שהוא בבחינת אבידה אצלו ובבחינת גלות כו', ועצה היעוצה לזה, הנה כתיב36 ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. והיינו, שאע"פ שפנימיות האלקות (הארת פנימיות רצונו ית') ישנה בכל אחד מישראל, שהרי נפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש37, הרי כיון שרצונו של הקב"ה להעלות את האדם (אתם קרויין אדם38 ) שתהי' אצלו עלי' לדרגה נעלית שלא בערך39 [ועי"ז יעלה גם את כל הבריאה, כל העולם, בעלי' שלא בערך אפילו לגבי המעמד מצב דעולם על מילואו נברא], לכן, כשהנשמה באה למטה, נמצאת אצלו פנימיות האלקות באופן שכדי לגלותה (ובאופן של גילוי כפי שהוא מצד פנימיות האלקות) יש צורך בעבודת האדם, שזהו מצד ענין הירידה כו', עד למעמד ומצב שאינו באופן דמורה באצבעו ואומר זה, אלא זהו מעמד ומצב שנקרא בשם "שם" (כדלקמן ס"ה), שלכן נעשית עבודתו באופן דובקשתם משם את הוי' אלקיך, היינו, לגלות את פנימיות האלקות שבו, שזהו הוי' אלקיך, כחך וחיותך40, ואז – ומצאת גו', באופן של מציאה דוקא (כידוע הדיוק בזה41 ), שלא בערך לעבודה דובקשתם, והיינו, שאע"פ שהוא עושה כל התלוי בו, וכמאן דבעי למיעבד42, הנה עי"ז מגיע רק לאתערותא דלעילא שיש לה שייכות וקשר לאתערותא דלתתא, ולאח"ז ישנו הענין דקוב"ה שריא באתר שלים43, שהו"ע אתערותא דלעילא שאינה בערך אפילו לאתעדל"ע שבאה לאחרי האתעדל"ת (כמובן מהמבואר בלקו"ת שיר השירים בדרושים דצאינה וראינה44 ).

ד) ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון ובקשתם משם, ע"פ מ"ש בהמשך המאמר35, שלהבין זה יש להקדים תחילה ענין הנסירה בעבודה כו'. דהנה, לעיל מיני' מביא במאמר45 שבנוגע לענין הנסירה שבר"ה46, הקשה באור תורה47 מהמגיד ז"ל, היכן מרומז ענין הנסירה בתורה, שהרי קוב"ה באורייתא ברא עלמא [והיינו, שמקדים לבאר שכיון שקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא48, לכן, כל הענינים דעלמא צריכים להיות באורייתא. ולהעיר, שהענין דאסתכל באורייתא הוא לא רק בכדי שיהי' ברא עלמא, אלא גם לאחרי שיש כבר מציאות העולם, והנהגת העולם היא באופן שעולם כמנהגו נוהג49 כפי שנקרא בשם עולם, מלשון העלם (והסתר)50, הנה גם אז רואים בתורה כל מה שנעשה בעולם. וכידוע הסיפור51 ששאלו אצל הבעש"ט בנוגע לשוורים כו', ופתח ספר הזהר ואמר היכן הם נמצאים, וכששאלוהו מהו קשר הענינים, השיב, שאיתא בגמרא52 בנוגע לאור שנברא ביום הראשון שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו ואח"כ גנזו, והיכן גנזו, בתורה גנזו53. ולכן נמצאים כל הענינים בתורה, ובאופן שגם עתה, בהעלם והסתר הגלות, הנה ע"י ההסתכלות בתורה אפשר למצוא ענין השייך לעולם כפי שהוא מצד העולם, וכפי שנמצא במקום וזמן בגשמיות וחומריות שלהם. ומסיים], וא"כ, היכן מרומז ענין הנסירה בתורה [וידוע מה שמדייק בזה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע54 : צ"ע והא כתיב55 ויקח אחת מצלעותיו. וי"ל דויקח אין זה כענין נסירה]. ומבאר המגיד, ע"פ מ"ש בגמרא56 אחת מהמדות שדורשים בהן את התורה, והוא גורעין ומוסיפין ודורשין, וכמ"ש57 ולקח גו' מדם הפר גו', ואמרו רז"ל56 דם מהפר יקבלנו, שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול כו', וזהו ענין הנסירה, שגורעין ונוסרין המ"ם מתיבת דם, ומוסיפין על תיבת הפר. וענין זה ישנו גם באלקות בשייכות לבריאת העולם, שבריאת אדה"ר היתה באופן דגורעין (ענין הנסירה) ואח"כ ומוסיפין, ואח"כ ודורשין, ועי"ז נעשים כל הענינים שלאחרי הנסירה. ועל זה ממשיך במאמר35, שכמו"כ צ"ל ענין הנסירה (גורעין ומוסיפין ודורשין) גם בעבודת האדם (שהרי בריאת האדם ע"י ענין הנסירה היא כדי שיפעל תיקון העולם ע"י עבודתו), גורעין מנפש הבהמית, ומוסיפין בנפש האלקית, ודורשין, לפשפש ולבער גם דקות הרע כו' (שזהו כללות ענין התשובה, ובלשון הכתוב ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת כי תדרשנו (ענין התשובה) בכל לבבך ובכל נפשך).

ה) והנה בענין ובקשתם משם, מבואר בלקו"ת58 – בהמשך לביאור ענינו של חודש אלול (חודש החשבון על כל השנה שלפנ"ז59 ) ע"פ המשל הידוע למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה – שיש בחי' עיר מושב ובחי' שדה, ולמטה מזה הוא הענין ד"שם", שזהו המקום שבו נמצאים הענינים הבלתי-רצויים60, ועז"נ ובקשתם משם גו', לתקן את הענינים השייכים ל"שם" כו'.

אמנם כיון שימי חודש אלול הם ימי רצון, כמארז"ל61 מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, וכמבואר בכו"כ מאמרים62 שאז העבודה היא בנקל, כיון שבכל יום ויום מאירים י"ג מדות הרחמים63, שהם למעלה ממדידה והגבלה, וכמשל המלך שנמצא בשדה, שאז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והיינו, שהעם הנמצא בשדה מתקרב אל המלך, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה (בסיום חודש אלול) הרי הם הולכים אחריו וכו' (וע"פ המובן מהמשל, הנה כשם שבשדה אין שום הגבלות לגשת אל המלך, כן הוא גם כשהמלך הולך לעירו, שכל זמן שנמצאים עדיין בשדה, אין שום הגבלות בנוגע להליכה אחריו, אלא הכל הולכין אחריו) – הרי מובן שכבר פעלו בענינים שנמצאים "שם", ובשעה שנמצאים בשדה יכולים כבר לסיים את הבירורים שצריכים לפעול "שם", בדוגמת אופן הבירור דשלמה64, שהוא הי' במקומו, ומצד ריבוי האור משך אליו את הניצוצות כו'. ומזה מובן, שהעבודה ד"ובקשתם משם" (שזהו כללות ענין התשובה) היא (לא רק במעמד ומצב שנמצאים בשדה, אלא) אפילו במעמד ומצב שנמצאים בעיר ובהיכל מלכותו (אע"פ שבפרטיות יותר מחלק רבינו הזקן בדרוש הנ"ל בין "שם" ל"שדה" ו"עיר"). ועד שי"ל בדא"פ, שכל ענין שאינו עצמות ומהות, ה"ה נקרא בשם "שם", כי, בתיבת שָם (בקמ"ץ) יש אותם אותיות כמו בתיבת שֵם (בצירי)65, ובזה מרומז שכל ענין של הארה ואור כו', עד למעלה מעלה, כיון שאינו עצמות ומהות, אינו בחי' "זה", ולכן נקרא כבר בשם "שָם".

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון הרמב"ם בהתחלת ספרו66 יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, דלכאורה, מהו דיוק הלשון לידע שיש שם כו'. והענין בזה, דהנה, כאן מדובר אודות ענין האלקות כפי שהוא מצד העולם (שבו מתעסקת התורה לבררו כו'), שזהו67 אומרו שיש שם מצוי ראשון וממנו נמצאו כל הנמצאים, אע"פ שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו68. וזהו "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", היינו, שכפי שהעולם הוא באופן של "שם", הנה לכל לראש (יש בו הענין ד)יסוד היסודות ועמוד החכמות, שבראשי התיבות (י.סוד ה.יסודות ו.עמוד ה.חכמות) נרמז הענין דהוי'69 [אלא שזהו רק ברמז ובר"ת, וכידוע הענין של ראשי תיבות70 שהאות שבראש התיבה כוללת את כל התיבה, אבל אעפ"כ, אין זה כפי שהתיבה היא בגלוי], שבפשטות הרי הם71 ענינים שאינם עצמות ומהות. ומזה באים לידע – שהו"ע הידיעה וההכרה, ועד לתכלית השלימות שישנו בענין הדעת – שיש שם72 מצוי ראשון (עצמות ומהות), ובמיוחד ע"פ המבואר באגה"ק73 שהבריאה דיש מאין היא דוקא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו.

ו) וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם באופן דגורעין ומוסיפין ודורשין. ובהקדים המבואר בהמשך המאמר74 : "אמנם צריך להבין למה זה הוא הסדר באופן כזה דוקא דגורעין ומוסיפין, שצ"ל תחלה גורעין מתאוות הנה"ב, ואח"כ ומוסיפין על כח הנפש האלקית, ולמה לא יהי' תחלת העבודה בנה"א כו'", דלכאורה, מצד הענין דעמך כולם צדיקים75, הי' צ"ל התחלת העבודה בעניני טוב, להוסיף בעניני קדושה, ובדרך ממילא יבטלו הענינים שמהם צריך לגרוע.

אך הענין הוא, דהנה, נת"ל76 שכדי לפעול העלאת כל הבריאה (שנבראת בכ"ה באלול) מבחי' כה (דרגת האלקות דממכ"ע) לבחי' זה (מראה באצבעו ואומר זה א-לי), צ"ל ענין זה באדם עצמו (שנברא בצלמנו כדמותנו, שזהו"ע חיבור הנשמה בגוף24). ועפ"ז מובן, שהתחלת העבודה צ"ל באופן דגורעין, היינו, להסיר את ההעלם והסתר שמצד נה"ב, שקשור עם העלם והסתר העולם על אלקות, שאפילו כפי שעולם על מילואו נברא, הרי זה רק ענין של נברא, ולא עצמות ומהות כפי שהוא קודם שנברא העולם, שאין זה בגילוי בהנברא. אך ע"י עבודת האדם בענין דגורעין, שזהו"ע דסור מרע, ועד לדקות דדקות הרע, שמתבטא בכך שאין זה עצמות ומהות בגילוי, היינו, שאין זה באופן שרואה בזה הענין דאין עוד מלבדו25 – אזי נעשה הענין דמוסיפין בנפש האלקית77, ולאח"ז הענין דדורשין, שמגיע לתכלית השלימות דענין התשובה, שזהו"ע הדרישה78 – תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, ועד לענין דמצאת, דקאי על עצמות ומהות, ששם לא שייך לומר שמגיעים לזה ע"י אתערותא דלתתא, אלא רק באופן שהאתעדל"ת פועלת וממשיכה אתעדל"ע כדי שיהי' אתר שלים, שבו יוכל להיות שורה ומתגלה עצמות ומהות, ועד שנעשה דירה10 לו ית' (לעצמות ומהות11) בתחתונים.

ז) וזהו ענין העבודה דאני לדודי, שזוהי העבודה דחודש אלול (בתור הקדמה לענין זה היום תחלת מעשיך), שכללותה היא באופן דגורעין (מנה"ב) ומוסיפין (בנה"א) ודורשין, ומזה בא להשלימות בענין התשובה, באופן שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה79, דכיון שבר"ח אלול מתחילים הארבעים יום שעליהם נאמר61 מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, הרי מיד ביום ר"ח אלול הי' כבר בדרגא של רצון כו', ועבודתו בתשובה היא רק לילך מחיל אל חיל80 בענין והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ועאכו"כ בימי הסליחות, שאז ישנה הסליחה ומחילה וכפרה על כל הענינים שנקראים בשם חטא, מלשון חסרון81 (כמו אני ושלמה בני חטאים82 ), שחסר בתכלית השלימות דהוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו25 כפי שצ"ל בגילוי למטה. וע"י העבודה דחודש אלול בכלל וימי הסליחות בפרט, נעשית הכנה קרובה לענין דתמליכוני עליכם83 שישראל פועלים ביום ר"ה, באופן שמלכותו ברצון קיבלו עליהם84, והקב"ה מקבל ההכתרה, במכ"ש מזה שעוד בהיותו בשדה ה"ה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ועאכו"כ כשרואה בסיום חודש אלול שהכל הולכים אחריו לעיר מלכותו, אזי מניחים לכולם להכנס להיכל מלכותו, ומכתירים את המלך ברצון, והקב"ה מקבל את ההכתרה דמלוך על העולם כולו בכבודך (באופן שמגלה מלכותו, שהרי ענין המלוכה צ"ל בגלוי85, כמ"ש86 גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה), והנשא כו' והופע כו', עד וידע כל פעול כי אתה פעלתו87, ועד לגילוי אלקות למטה כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, שאז כולם ידעו אותי – אותי דייקא, למעלה מכל עניני שמות, דקאי על עצמות ומהות88 – למקטנם ועד גדולם89, בעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בשנת גאולה.