בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב (מאמר ב), ה'תשכ"ז*

ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'1, ואיתא בגמרא2 אטו יראה מילתא זוטרתי היא (ומתרץ) אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. וידוע הדיוק בזה3, הרי שואל מעמך כתיב (מכאו"א מישראל), ומהו התירוץ לגבי משה מילתא זוטרתי היא. גם צריך להבין מה דאיתא בגמרא4 חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה5. וכתב המהרש"א6 דהטעם על זה שדרשו אל תקרי מה כו' הוא7 כי לפי פירוש הפשוט קשה אטו יראה מילתא זוטרתי היא ולכן דרשו אל תקרי מה אלא מאה, שדבר זה (לברך מאה ברכות בכל יום) בנקל לאדם לקיים, ועי"ז יבוא ליראה את ה'8. וצריך ביאור, מהי המעלה דמאה ברכות שעל ידם באים ליראה את הוי'. וגם צריך להבין, ע"פ הידוע שכל הפירושים שבאותו הפסוק שייכים זל"ז9, מהי השייכות דמה ומאה. וגם מהי השייכות דשני פירושים הנ"ל (שמתרצים הקושיא אטו יראה מילתא זוטרתי היא), דלגבי משה מילתא זוטרתי היא ואל תקרי מה אלא מאה.

ב) והנה החילוק בין הפירוש כפשוטו (מה) להפירוש הנדרש ע"פ הלימוד דאל תקרי (מאה), דלהפירוש כפשוטו, מה קאי על ליראה גו', דכל מה שה"א שואל מעמך הוא ליראה את הוי', ולהפירוש הנדרש, מה (מאה) הו"ע לעצמו10, דזה שה"א שואל מעמך הוא מה, מאה ברכות, אלא שעי"ז תבוא ליראה את הוי'. ועוד חילוק בין שני הפירושים, דלשון מה מורה שהענין (המדובר) הוא דבר קטן, ובלשון הגמרא מילתא זוטרתי, ומאה הוא מספר גדול ועד לשלימות המספר, דבאותיות, מספר הכי גדול הוא מאות11. ובפרט לפי המבואר בחסידות12, דזה שניתוסף במאה על מה הוא אות אל"ף אותיות פלא, אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות. וצריך להבין, דלכאורה, שני חילוקים אלה שבין שני הפירושים, הם הפכים. דמזה שהמאה ברכות הם הקדמה ליראה, מובן, שהיראה היא למעלה מהם13, ואעפ"כ, החיוב דמאה ברכות נלמד מהדרש אל תקרי מה אלא מאה, ובנוגע להיראה כתיב מה גו' שואל מעמך, דלשון מה מורה (כנ"ל) על דבר קטן.

ג) והנה14 מבואר בדרושי הצ"צ15 בפירוש הכתוב מה ה"א שואל מעמך, דמה הוא ביטול, כמו ונחנו מה16, והוא הביטול עצמי שלמעלה מהשכל שמצד עצם הנשמה. ופירוש מה ה"א שואל מעמך הוא שה"א שואל מעמך הביטול דמ"ה. דזה שהביטול דמ"ה יש בכאו"א מישראל מצד עצם הנשמה, הוא בהעלם [והעלם זה הוא לא רק מפני שנפש הבהמית מעלמת ומסתרת על ביטול זה, אלא שגם מצד עצמו הוא נעלם, להיותו למעלה מגילוי], וה"א שואל מעמך (מכאו"א מישראל) שהמ"ה שבו יהי' בגילוי. וזהו גם מה שממשיך בכתוב ליראה את הוי', כי שרש הביטול דיראה, גם דיראה תתאה, הוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה, ביטול דמ"ה. וכידוע17 החילוק בין יראה לאהבה, דאהבה להיותה מציאות שרשה הוא בהגילויים דהנשמה, ויראה להיותה ביטול שרשה הוא בעצם הנשמה. וזהו מה שהקשו בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אף שהיראה שבפסוק זה היא היראה המביאה לקיום המצוות (כמפורש בכתוב ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו18), ובנוגע לאהבה המביאה לידי קיום המצוות מבואר בתניא19 שזה בנקל לכל אדם, כי אהבה תלוי' בהשגה20, ולכן, ע"י התבוננות, בנקל לכל אדם להגיע לאהבה המביאה לקיום המצוות. משא"כ יראה, מכיון שהיא באה מהביטול דעצם הנשמה שלמעלה מהשכל, א"א להגיע אלי'21 ע"י התבוננות22, אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ובכדי לגלות המ"ה דהנשמה, שרש היראה, הוא ע"י נתינת כח מלמעלה, המשכה מלמעלה מהשתלשלות שעבודת האדם אינה מגעת לשם. וזהו שע"י מאה ברכות מגיעים ליראה, כי מאה הוא בכתר23, וע"י המאה ברכות, ובפרט ע"י ברכת המצוות, הוא המשכת האתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם, שע"י המשכה זו מתגלה המ"ה דהנשמה [אל תקרי מה אלא מאה], ועי"ז באים ליראה24. וזהו לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כי המשכת האתעדל"ע שאין האתעדל"ת מגעת לשם היא (בעיקר) ע"י משה25. וכידוע26, שתורה, תורת משה, היא אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת.

ויש להוסיף, שיש יתרון בהמשכת האתעדל"ע שע"י משה, תורה, לגבי ההמשכה שע"י מאה ברכות. כי תורה היא בחי' פנימיות. ולכן גם המשכת האתערותא דלעילא שע"י התורה, היא נמשכת בפנימיות (בדוגמת אתעדל"ע שנמשכת ע"י עבודה27). ולכן, גם היראה שנמשכת עי"ז, היא הרגש פנימי יותר28.

ד) ועפ"ז יש לומר, דמה ומאה, יש בכל אחד מהם מעלה. דזה שהמ"ה הוא בהעלם29 ובכדי שיבוא לגילוי הוא ע"י המשכת בחינת מאה, אור שלמעלה מהשתלשלות – הוא מפני המעלה שבמאה לגבי מה. ולכן, לשון מה מורה על דבר קטן, ומאה הוא שלימות המספר (כנ"ל סעיף ב). אבל לאידך, זה שהאור שלמעלה מהשתלשלות (מאה) בא בגילוי למטה בכדי לעורר ולגלות המ"ה דהנשמה – הוא מצד המעלה שבמה לגבי מאה. וע"י המשכת בחי' מאה לעורר המ"ה, מיתוסף עילוי גם בבחינת מאה (כדלקמן סעיף ח-ט).

ה) ויובן זה ע"פ המבואר בהמאמר ד"ה זה שבהמשך תער"ב30, שהחילוק בין אור הממלא לאור הסובב הוא גם בשרשם לפני הצמצום. דזה שאור הקו (אור הממלא) מתלבש בכלים הוא (לא רק מפני שהמשכתו היא ע"י הצמצום, אלא) לפי שגם בשרשם לפני הצמצום הוא אור שבבחינת גבול [דזהו שגם לפני הצמצום יש ע"ס הגנוזות31], אלא שלפני הצמצום, הגבול שבו הוא בהעלם (ע"ס גנוזות), ולאחרי שהגבול שבו בא בגילוי ע"י הצמצום32, ביכלתו להתלבש בכלים33. והטעם על זה שאור זה הוא בבחי' גבול, אף שגדר האור הוא שהוא דבוק בהעצם ומעין העצם34, הוא, כי ענינו של אור זה הוא להאיר את העולמות35. וזהו החילוק בין אור הבל"ג (השרש דאור הסובב) והאור שבבחינת גבול (השרש דאור הממלא), שאור הבל"ג, הוא (לא בכדי להאיר, אלא) גילוי העצם. והגם שגם גילוי זה הוא בשביל איזו כוונה (שהרי למעלה אין שייך הכרח ח"ו) – הכוונה בגילוי אור זה היא שיהי' גילוי כזה שענינו הוא (לא להאיר אלא) גילוי העצם36. ולכן, באור זה אין שייך שיהי' בו מדידה והגבלה (עשר ספירות) גם בהעלם, וגם לאחרי שמאיר בכלים ובעולמות אינו בא בהם בהתלבשות ורק מקיף עליהם, סובב. והאור שלהאיר העולמות, הגם שגם אור זה הוא דבוק בהעצם ומעין העצם, מ"מ מכיון שאור זה הוא בשביל העולמות, העולמות תופסים מקום לגבי', ולכן גם כמו שהוא לפני הצמצום, שאז אינו שייך שיאיר בעולמות, יש בו בהעלם מדידה והגבלה (ע"ס הגנוזות), ולאחרי שמאיר בכלים ובעולמות, הוא מתלבש בהם.

ו) ומבאר בהמאמר37, דהמשל על זה בכחות הנפש שבאדם (מבשרי אחזה אלוקה38) הוא החילוק בין הרצון לשאר הכחות. דזה שכל הכחות מתלבשים באברי הגוף (דוגמת אור הממלא שמתלבש בעולמות) והרצון הוא מקיף את כל אברי הגוף בשוה (דוגמת הסובב), הוא, כי כל הכחות, גם לפני שמתלבשים באברי הגוף39, הם מציאות (שמחוץ להנפש), ולכן, כשנמשכים באברי הגוף, הם מתלבשים בהם. והרצון, אינו מציאות לעצמו וכל ענינו הוא הטיית והמשכת הנפש, ולכן, גם כשנמשך באברי הגוף אינו מתלבש בהם ורק מקיף עליהם. וממשיך בהמאמר40, שעד"ז הוא בהנמשל למעלה, הוא החילוק שבין תורה למצוות. דתורה, שהיא חכמתו של הקב"ה (מציאות כביכול), המשכתה למטה באדם הלומדה היא בפנימיות, ותורתך בתוך מעי41. והמצוות שהם רצון העליון, גילוי העצמות, המשכתם למטה באדם המקיים את המצוות היא באופן דמקיף והעלם, שהאור דהמצוה אינו נרגש בהאדם42. דזה שע"י קיום המצוות נעשה זיכוך בהאדם, שלכן מצוה גוררת מצוה43, הוא רק פעולת האור דהמצוה, אבל האור עצמו אינו נרגש בו44. בדוגמת הרצון שבנפש האדם, דהגם שהרצון פועל באברי הגוף, הרצון עצמו אינו מתגלה בהם. וממשיך בהמאמר [בסיומו, בהחלק שמבאר הפסוק ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה], דבכדי שיתגלה הרצון דהמצוות עצמו, הוא ע"י ברכת המצוות. וזהו"ע חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, מאה הוא בכתר (רצון), וע"י המאה ברכות, ובפרט ע"י ברכת המצוות, נמשך הרצון בגילוי.

ז) וצריך להבין, דלכאורה, הרי הענין דמקיף ופנימי המבואר בהמאמר, שעל זה בא המשל דרצון ושכל, הוא אור הממלא ואור הסובב, ומה נוגע כאן לבאר החילוק בין תורה ומצוות. ויש לומר הביאור בזה בהקדים דזה שהבריאה היא בשביל התורה ובשביל ישראל45, הכוונה בזה היא לא רק לבריאת העולם אלא גם לכל הגילויים, גם להגילויים שלפני הצמצום, ואפילו להגילוי דאור הבל"ג שהוא גילוי העצם. שהרי הכוונה בכל הגילויים היא בכדי שעל ידם יהי' אח"כ בריאת העולם [וגם הגילוי שאינו להאיר את העולמות אלא גילוי העצם הוא לפי שכך עלה ברצונו ית' שהאור השייך לעולמות יומשך מהאור שלמעלה משייכות לעולמות46], ומכיון שבריאת העולם היא בשביל התורה ובשביל ישראל, נמצא שגם כל הגילויים הם בשביל התורה ובשביל ישראל.

ועפ"ז יש לומר, דהטעם הפנימי על זה שנמשכו שני הגילויים דסובב וממלא, גילוי העצם וגילוי שלהאיר העולמות, הוא מפני שבתורה וישראל יש דוגמת שני ענינים אלה. דשני ענינים אלה בתורה הם תורה ומצוות, ובישראל הם שכל ורצון [דזה שבנפש האדם יש שכל ומדות הוא בעיקר בישראל, אדם אתם אתם קרויין אדם47, ומזה נשתלשל כן גם באוה"ע]. ועפ"ז יש לומר דזה שמביא בהמאמר משל על סובב וממלא מרצון ושכל שבאדם, ובהמשך לזה ביאור החילוק בין מצוות לתורה, הוא (גם) בכדי לרמז שהשרש דשני הגילויים (גילוי העצם וגילוי שלהאיר העולמות) הוא (דוגמת) שני ענינים אלה שבתורה וישראל. וזה מוסיף בהבנת העילוי דשני גילויים הנ"ל, שיש בהם לא רק ענין הגילוי אלא גם דוגמא להענינים דתורה וישראל ששרשם הוא בהעצמות.

ח) ועפ"ז יש לבאר זה שידוע48 שהאתערותא דלעילא הנמשכת מעצמה בכדי לעורר אתערותא דלתתא היא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם. דלכאורה צריך ביאור, הרי זה שאין אתעדל"ת מגעת לשם הוא כי לגבי דרגא זו התתא אינו תופס מקום [ויש להוסיף, דזה שאין תפיסת מקום להנבראים לגבי דרגא זו הוא כי השרש דסובב (שממנו נמשכת אתעדל"ע זו) הוא האור שענינו הוא לא להאיר את העולמות אלא גילוי העצם], ואיך נמשך משם אתעדל"ע בכדי לעורר אתערותא דלתתא. וע"פ הנ"ל יש לומר, דעי"ז שהאור שהוא גילוי העצם הוא דוגמת ענין זה שבישראל, עי"ז נרגש שהכוונה בו היא בשביל ישראל. ולכן נמשכת ממנו אתעדל"ע בכדי לעורר אתעדל"ת. ויש להוסיף, דע"י המשכת האתעדל"ע לעורר האתעדל"ת מיתוסף עילוי בהאתעדל"ע ובהמקום שממנו נמשכת האתעדל"ע. כי49 עי"ז מתגלה בו עוד יותר הכוונה שבו, וגם זה שהוא דוגמת ענין שבישראל ששרשם הוא בהעצמות.

ט) וזהו ועתה ישראל מה גו' אל תקרי מה אלא מאה, דזה שהכתיב הוא מה והקרי הוא מאה, דכתיב וקרי הם העלם וגילוי50, הוא, כי מאה הוא הסובב, ובשרשו האור דגילוי העצם – גילוי, ומה הוא המ"ה דהנשמה, שהוא בהעלם. דע"י שהנשמה נעשית נברא51, המ"ה שבה הוא בהעלם (ובכדי שיבוא לגילוי הוא ע"י המשכת בחי' מאה, כנ"ל סעיף ג' וד'). והנה העלם זה הוא למטה מגילוי. וע"פ הידוע52 שכתיב הוא למעלה מקרי, יש לומר, דההעלם דהמ"ה דנשמה שמרומז בזה שמה הוא הכתיב, הוא זה שהנשמה מושרשת בהעלם העצמי דהעצמות. ויש להוסיף, דזה שמאה הוא הקרי של הכתיב דמה, הוא, כי ע"י ההמשכה דמאה לעורר המ"ה, נרגש בו (כנ"ל סוס"ח) שהוא דוגמת וגילוי המ"ה דישראל.

ועד"ז הוא גם בישראל עצמם, דע"י שהנשמה מאירה את הגוף, שבו (דוקא) הוא בחירת העצמות53, ניתוסף עילוי בהנשמה, וע"ד לע"ל שהנשמה תהי' ניזונית מהגוף54. ויהי רצון שבקרוב ממש יקויים היעוד55 והקיצו ורננו שוכני עפר ובעל ההילולא בתוכם, ונלך כולנו במהרה קוממיות לארצנו בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.