ועשית חג שבועות, יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ה

בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

ועשית חג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן גו'1. וידוע הדיוק2 במ"ש נדבת ידך, הרי ענין הנדיבות שייך אל הלב, כמ"ש3 כל נדיב לבו יביאה, ומהו אומרו נדבת ידך דוקא. ועוד דיוק בזה4, מה שייך ענין זה לחג השבועות דוקא. דהנה, ממ"ש מסת נדבת ידך, דרשו חז"ל5 שאדם מביא חובתו מן החולין, היינו, שצריך להקריב קרבנות בריבוי יותר מן המעשר6, בעין יפה, ובאופן של וויתור. וענין זה נתפרש להדיא בחג השבועות, וממנו ילפינן שבכל המועדים צ"ל הקרבנות בעין יפה ובאופן של ויתור. ולכאורה, הול"ל ענין זה בחג הפסח, שהוא ראשון לרגלים7, וממנו נלמד על כל המועדים, ולמה נאמר ענין זה בחג השבועות דוקא. ומזה שהכתוב מסת נדבת ידך נתפרש בחג השבועות, מוכח, שעיקר ענין הנתינה בעין יפה ובאופן של ויתור שייך לחג השבועות דוקא, ובזה גופא מודגש (לא כ"כ ענין נדבת הלב, אלא) הענין דנדבת ידך דוקא, כנ"ל.

ב) ולהבין ביאור הענין, יש להקדים תחלה מ"ש בהפטרה8 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, דצריך להבין9 מהו ענין ציור אדם למעלה, הלא אין לו דמות הגוף ואין לו גוף10. ובמד"ר11 איתא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה כו' שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, אמנם, כיון שענין זה (שהנביאים מדמין צורה ליוצרה) נאמר בתורה, עכצ"ל שכן הוא המציאות. וצריך להבין איך שייך לומר ציור אדם למעלה.

ג) ויובן בהקדם מה שנתבאר לעיל12 בפירוש הכתוב13 כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, שקאי לא רק במים כפשוטם, אלא גם במים העליונים, שהו"ע הפשיטות דאוא"ס שלמעלה מציור אדם. והענין בזה, דהנה, המים (כפשוטם) הם חומר זך וצלול ופשוט מכל גוונים, וכאשר אדם מסתכל בתוך המים, נראים בהמים פני האדם המסתכל בהם, והמים עצמם אינם משתנים כלל, ושינוי הפנים הנראים במים הוא מחמת שינוי הפנים של המסתכלים בהם (אם המסתכל הוא ראובן או שמעון כו'), וגם בשעה שנראים בהם פני האדם המסתכל בהם, אין השינוי קנוי באמיתת המים, רק שנראה כן לעיני הרואה בלבד, ואמיתית מהות הפנים הנראים במים אינו אלא מהות המים עצמם. וכן הוא גם למעלה, דענין מים העליונים כמו שהוא בתכלית העילוי רומז על אוא"ס שלפני הצמצום שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, ולא שייך בו שום רצון ושום ציור כלל, ומה שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, הרי זה ע"י העלאת מ"ן מיני' ובי' מהתענוג שיהי' במעשה התחתונים, שזהו"ע במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים14, שעלה לפניו ית' מה שעתיד להתענג בעבודת הצדיקים בקיום התומ"צ, ועי"ז הי' התעוררות הרצון לברוא את העולם.

ואף שידוע שתחילה צ"ל התעוררות הרצון, ואח"כ יכול להיות ענין ההמלכה (במי נמלך כו'), משא"כ קודם התעוררות הרצון בהדבר לא שייך ענין ההמלכה, וא"כ, הרי גם קודם העלאת מ"ן כו' הי' כבר התעוררות הרצון מצד עצמו, מ"מ, כיון שגם לאחרי התעוררות הרצון על ברה"ע צריך להיות ענין ההמלכה אם לבראו אם לאו, ואם בעת ההמלכה יוחלט על לאו, יהי' זה כאילו לא נתעורר בזה כלל וכלל (שזהו"ע ההמלכה שמוסר את רצונו לזה שנמלך אתו, שאם יאמר לאו, יהי' הרצון כאילו לא הי' כלל), נמצא, שההחלט על הן בעת ההמלכה הוא כמו תחלת התעוררות הרצון. והיינו, שתחלת התעוררות הרצון (שלפני ההמלכה) אינו בבחי' רצון עדיין, ולכן הן ולאו שוין, ורק ע"י ההמלכה נעשה בבחי' רצון15. ועוד זאת, דענין העלאת מ"ן (שעלה לפניו התענוג שבעבודת הצדיקים, שהו"ע במי נמלך כו') ישנו עוד קודם התעוררות הרצון, אלא שהוא בהעלם בעצמותו, ובההעלם קודם הנמלך אל ההתעוררות כו'. והיינו, דעם היות שהסדר בפועל ובגלוי הוא שתחלה באה התעוררות הרצון, ואח"כ נעשית ההמלכה כו', מ"מ, עוד לפני התעוררות הרצון צ"ל ההשרשה בעצמותו שהענין דהעלאת מ"ן יהי' תופס מקום אצלו, שהרי עבודת הנבראים מצד עצמה אין לה שום תפיסת מקום לגבי עצמות אוא"ס, ולכן צריך שיאיר אור חסד עליון מצד עצמו שיחפוץ ויתענג בזה ויהי' נחשב בעיניו, שזהו"ע דכי חפץ חסד הוא16, ועי"ז יהי' בכח העלאת מ"ן לפעול התעוררות הרצון כו'. וענין זה שבהעלם קודם הנמלך להתעוררות הרצון, הוא הטעם על זה שבכחו של הנמלך לבטל את התעוררות הרצון כאילו לא היתה כלל, שזהו מצד קדימת הנמלך. ומכל זה מובן שהתעוררות הרצון באוא"ס אינו מצד האוא"ס עצמו, שהרי אינו בגדר רצון כלל, אלא נעשה רק מצד העלאת מ"ן.

וזהו כמים הפנים לפנים, דכשם שהפנים הנראים במים אינם מצד המים עצמם אלא רק מצד הפנים המסתכלים בהם, כך גם הרצון באוא"ס אינו מצד האוא"ס עצמו אלא נעשה רק מצד העלאת מ"ן. ומזה מובן שגם הרצון באוא"ס הוא עצמו האוא"ס הפשוט בתכלית, דכשם שהפנים הנראים במים (מצד הפנים המסתכלים בהם) אינם מהות דבר בפני עצמו אלא מהותם היא מהות המים עצמם, כך גם הרצון באוא"ס (שנעשה ע"י העלאת מ"ן) הוא עצמו האוא"ס הפשוט בתכלית. וכמו כן הוא בענין ההמשכה למטה, והיינו, כללות גילוי אור הקו הנמשך מאוא"ס, שהוא ג"כ אוא"ס ולא מהות אחר כו'. והענין בזה, שההמשכה נעשית ע"י ההעלאה, וא"כ, אותו האור שנעשה ע"י העלאת מ"ן הוא האור הנמשך, ולכן, כשם שהפנים העליונים שנעשים ע"י העלאת מ"ן אינם מהות דבר בפ"ע אלא הם אוא"ס ממש, כך גם האור הנמשך מאוא"ס אינו מהות אחר אלא הוא אוא"ס ממש. וכמו שהוא במשל דהמים, שאותם הפנים שנעשים בהמים שמהותם היא מהות המים, הם החוזרים ונראים להאדם המסתכל בהמים.

ד) והנה כשם שישנו הענין דכמים הפנים לפנים כמו שהוא באוא"ס שלפני הצמצום, כן הוא גם בהמדריגות שלאחר הצמצום, שהפנים עליונים הם עשר ספירות הגנוזות, והפנים התחתונים הם עשר ספירות הגלויות, ע"ס דאצילות. ובהקדם ביאור החילוק בין ע"ס דאצילות לע"ס הגנוזות, דהנה17, ע"ס דאצילות נמצאים תמיד במציאות, שהרי גם לפי המבואר במ"א18 שכל מציאות הספירות היא רק בעת הפעולה וההשפעה בעולמות, כי, האור והחיות שמהוה את העולמות הוא מבחי' החסד, כמ"ש19 כי אמרתי עולם חסד יבנה, וכמו"כ יש צורך גם במדת הגבורה בשביל התהוות העולמות, כדי שלא תהי' התפשטותם באופן של בלי גבול, כמארז"ל20 אני הוא שאמרתי לעולמי די, וכן יש צורך במדת התפארת שהיא ההתכללות דחסד וגבורה, וכן יש צורך בהספירות נה"י, שעל ידם היא ההשפעה בפועל כו', הרי כיון שהתהוות העולמות היא בתמידות, הנה גם מציאות הע"ס שעל ידם היא פעולת ההתהוות וההשפעה בעולמות היא בתמידות. אך באמת הנה מציאות הספירות היא לא רק מצד פעולתם, אלא מציאותם היא מצד עצמם21, והיינו, דכיון שעלה ברצונו ית' להאציל ע"ס, הנה מצד רצון זה ישנה מציאות הע"ס בתמידות, והשינוי שנעשה בהם ע"י עבודת האדם הוא רק אם יהי' תוספת אור כו' או גרעון ח"ו, אבל לא בנוגע לשרש הענין, עצם מציאות הספירות, שישנו תמיד ללא שינוי. והנה, ע"ס דאצילות, שהם ע"ס הגלויות, שנמצאים תמיד במציאות, שרשם מע"ס הגנוזות שאינם נמצאים במציאות כלל, שלכן22, הנה גם המשל23 דאש שבצור החלמיש שהוא בהעלם שאינו במציאות [שלכן, גם אם יהי' משך זמן רב בתוך המים, לא יוגרע מאומה כח האש שבו (ולא כמו האש שבגחלת, שאף שאין כאן שלהבת בגילוי, אלא האש היא בהעלם בתוך הגחלת, הרי זה העלם שישנו במציאות, ולכן יכבה במים), והיינו לפי שאינו מציאות אש, אלא רק כח החום כו'], אינו משל מכוון לע"ס הגנוזות, שאינם נמצאים במציאות כלל. והמשל22 לזה הוא מענין השמות, כמו שם האדם, שקודם שקוראים אותו בשמו, אין השם נמצא בו כ"כ, והיינו, שאף שישנו ענין השם מצד עצם נפשו בשרשו ומקורו, ועכ"פ מצד הארת הנפש שמחי' את הגוף, מ"מ, אין השם בבחי' מציאות בנפש, אפילו לא כמו כחות היוליים העצמיים, שלכן אינו ניכר ונרגש בו השם כלל, והיינו שאינו מרגיש שום צורך ושום ענין בהשם (מלבד מה שע"י השם הוא נפנה לקוראיו, וזה גופא שנפנה כשקוראים אותו בשמו דוקא, הוא רק בגלל שהוסכם והורגל אצלו שזהו שמו אשר יקראו לו, והיינו, שהשם אינו אלא סימן שהקורא מתכוין אליו, ולכן נפנה אליו בכל עצמותו, אבל לא באופן שנרגש אצלו שהשם נוגע לעצם נפשו, או עכ"פ להארת הנפש שמחי' את הגוף), ולא כמו הכחות העצמיים, שאי אפשר לומר שאינו מרגיש בהם שום ענין, שהרי מובן שאי אפשר להיות כחות הגלויים אא"כ ישנם תחילה הכחות הנעלמים העצמיים, משא"כ בהשם אינו מרגיש שום צורך וענין כלל, לפי שאינו בו בבחי' מציאות כלל. וזהו משל לע"ס הגנוזות, שאינם בבחי' מציאות כלל, כמו השמות, ונעשים רק ע"י הקריאה והעלאת מ"ן כו'. והמשל על זה (שמציאות הדבר נעשית ע"י הקריאה) הוא מקריאת שם חכם וכיו"ב, כידוע בענין ההילולים והתשבחות, שעי"ז שמשבחים את האדם שהוא חכם גדול כו', הנה גם בהיותו באופן של הבדלה (אָפּגעטראָגן) מענין החכמה, אזי מעוררים ומגלים אצלו את כח החכמה הנעלמה כו', ועד לכח השכל היולי העצמי. וזהו מה שמצינו שתלמידי הרשב"י היו משבחים אותו בכמה שבחים, שזהו בכדי לעורר אצלו את הכחות הנעלמים, ועי"ז פעלו שגילה להם סודות התורה נפלאים ביותר, שמצד עצמם אינם בגדר השפעה, ועד שאינם בגדר גילוי אפילו לעצמו. אלא שבמשל, ישנו כבר ענין החכמה בהעלם, ופעולת קריאת שם חכם היא רק שיבוא מן ההעלם אל הגילוי, משא"כ למעלה, הנה כל מציאות הספירות נעשית רק ע"י הקריאה כו', ולפנ"ז אין מציאות של ספירות אפילו בהעלם, כי אם כמו שמות, שאינם בבחי' מציאות בנפש, אפילו לא כמו כחות היוליים העצמיים, כנ"ל24. אמנם באמת הנה גם המשל משם האדם אינו משל מכוון לגמרי, כי, גם קודם שקוראים לאדם בשמו, ישנו ענין השם מצד עצם נפשו ועכ"פ מצד הארת הנפש המחי' את הגוף, שלכן צריכים לקרותו בשם זה דוקא, אלא שאינו בבחי' מציאות כ"כ, שלכן אינו ניכר ונרגש בו כלל, משא"כ ע"ס הגנוזות שהם בתכלית הפשיטות לגמרי, ה"ז כמו האדם קודם שנותנים לו שם, שאז אין להשם מציאות כלל. ועז"נ כמים הפנים לפנים היינו שע"י העלאת מ"ן דפנים התחתונים שהם ע"ס דאצילות, נעשים פנים העליונים דע"ס הגנוזות, להיות מקור להמשכת האור בע"ס דאצילות. והיינו, שגם לאחר הצמצום הנה מציאות ע"ס הגנוזות היא ע"י העלאת מ"ן, כי בחי' הכתר הוא פשוט בתכלית ואין בו שום ציור וגוון דע"ס, ורק ע"י העלאת מ"ן נעשה בו ע"ס הגנוזות, והע"ס הגנוזות הן ג"כ בבחי' פשיטות, ומהם נמשך האור בע"ס דאצילות שהוא גם בבחי' א"ס, והיינו, שהם מהות אחד.

ה) וממשיך בכתוב כן לב האדם לאדם, דקאי על ב' בחי' אדם, אדם עילאה ואדם תתאה, אדם עילאה הוא בחי' ז"א, ואדם תתאה הוא בחי' המלכות כמו שהיא בבי"ע. וענין לב האדם לאדם הוא בחי' העלאת מ"ן דבי"ע לבחי' ז"א דאצילות, שעי"ז נעשה בחי' הפנים בבחי' אדם עילאה להיות ההמשכה מאצילות לבי"ע, והיינו, שגם ההמשכה בבי"ע היא אלקות ממש. וזהו אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, דכשם שמים הפנים לפנים אינם מהות אחר כו', הן לפני הצמצום (בהרצון דאוא"ס שע"י העלאת מ"ן דבמי נמלך, והמשכת הקו), והן לאחר הצמצום (בנוגע לע"ס הגנוזות וע"ס דאצילות), כמו כן נמשך גם בנוגע לאצילות ובי"ע, לב האדם לאדם [והיינו, שכמים הפנים לפנים הוא (לא רק דוגמא, אלא גם) סיבה שעי"ז נמשך כן גם בנוגע לאצילות ובי"ע], שגם ההמשכה בבי"ע היא אלקות ממש. והחידוש בזה, דעם היות שבין אצילות לבי"ע יש פרסא שמפסקת ומעלמת, מ"מ, ע"י העלאת מ"ן יומשך גם בבי"ע גילוי אלקות ממש, ע"ד ובדוגמת ההמשכה שנמשכת ע"י הפרסא שבין אוא"ס המאציל אל הנאצלים שנקראת אבני שיש טהור25, שאבן שיש טהור נראה לעין הרואה כמהות המים26, שבהם נראים פני המסתכל כפי שהם מהות המים ממש, שעל זה אמר רבי עקיבא לחבריו כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים25, היינו27, שאינם ב' אופני מים, אלא מהות אחד.

ו) ועפ"ז יובן מארז"ל במד"ר הנ"ל שמדמין צורה ליוצרה שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שהו"ע ציור אדם למעלה. והענין בזה, דכשם שבמים כפשוטם נראים פני האדם המסתכל בהם באופן שאין חילוק בין פני האדם להפנים הנראים במים, כיון שכל הענינים שבפני האדם משתקפים (שפּיגלען זיך אָפּ) בהפנים הנראים במים, כן הוא גם בהמים העליונים, שהו"ע הפשיטות דאוא"ס שלמעלה מציור אדם, שע"י העלאת מ"ן שעלה לפניו התענוג שבעבודת הצדיקים, במי נמלך כו' (שעי"ז נעשה התעוררות הרצון), נעשים למעלה ענינם של כל המדריגות שבעבודה, רעו"ד ואהוי"ר ומוחין ומדות בכלל, שזהו כללות הענין דציור אדם, עשר ספירות. ומה שאמרו מדמין צורה ליוצרה, מדמין דייקא, דמשמע שאין זה באמת, הרי זה מפני שהפנים הנראים במים אינם מהות דבר בפני עצמו, אלא הם מהות המים עצמם, ועד"ז בנמשל, שהעשר ספירות (ציור אדם) שנעשו ע"י העלאת מ"ן הם בחי' אוא"ס ממש, אלא שבפשיטות האוא"ס ישנו גם הענין דציור אדם, שזהו"ע במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים.

ז) אמנם עיקר ענין הצורה (שעל זה אמרו דמדמין צורה ליוצרה, שכמו שהצורה הוא אדם כך קורין ליוצרה אדם) קאי על הצורה דהאדם כפי שהוא למטה בעוה"ז הגשמי, שהרי ההמלכה בנשמותיהם של צדיקים שעלה לפניו התענוג בעבודת הצדיקים, הוא בנוגע לעבודה דקיום התומ"צ בעוה"ז הגשמי דוקא. וזהו גם מה שאמרו חז"ל28 ישראל עלו במחשבה, ועד שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, כדמוכח מזה שהתורה עצמה אומרת צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל29, ומזה מובן, שהענין דישראל עלו במחשבה קאי על בנ"י כפי שהם בעוה"ז הגשמי, שבו דוקא מקיימים את התורה ומצוותי'.

והענין בזה30, דהנה אמרו חז"ל31 נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, והפירוש דתחתונים אינו במקום, שהרי הוא ית' אינו בגדר מקום (וזמן), אלא הפירוש דתחתונים הוא במעלה ומדריגה, שזהו עוה"ז הגשמי והחומרי שהוא היותר תחתון ושפל במדריגה שנתהווה ע"י ריבוי צמצומים וריבוי העלמות והסתרים ביותר. ודוקא עוה"ז התחתון הוא תכלית כוונת הבריאה, כמבואר בתניא32 שתכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'33, דהנה, עולמות העליונים, עולם האצילות ולמעלה מאצילות, אף שנתהוו לאחרי כמה צמצומים ופרסאות, מ"מ, התהוותם היא בבחי' גילוי ההעלם, שהיו כלולים תחילה במקורם, והתהוותם הוא מה שנתגלו מההעלם אל הגילוי, וכיון שבהתכללותם במקורם היו במעלה ומדריגה גבוהה הרבה יותר, ובהתהוותם ירדו ממעלתם ומדריגתם, הרי זו ירידה מאור פניו ית'. ותכלית הכוונה בירידה זו היא בכדי שתהי' התהוות עולמות בי"ע, שהם בבחי' יש, שזהו בבחי' התחדשות דבר (ולא גילוי ההעלם). ובעולמות בי"ע גופא (שגם בהם יש סדר השתלשלות ממדרגה למדרגה) תכלית הכוונה היא עוה"ז הגשמי שהוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו, שהרי אילו היתה הכוונה בעולמות בי"ע הרוחניים, לא הי' נצרך לברוא עוד עולם, ומזה שנברא עולם תחתון יותר, מוכח, שהתכלית אינה בהעולם שלמעלה הימנו, כי אם דוקא בהעולם היותר תחתון, עד להעולם היותר תחתון שהוא סוף כל המדרגות בהשתלשלות העולמות, ובשבילו דוקא היתה השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה, לפי שנתאווה הקב"ה שבעוה"ז התחתון דוקא תהי' לו דירה כו'.

וענין זה (דירה לו ית' בתחתונים) נעשה ע"י נש"י דוקא כפי שירדו למטה ונתלבשו בגוף גשמי, ומקיימים תומ"צ בעוה"ז הגשמי, ועי"ז עושים דירה לו ית' בתחתונים. ועל זה אמרו רז"ל34 בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, וכמ"ש35 אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דזה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ (שקאי על כללות סדר ההשתלשלות) הוא בשביל האדם, ואדם עלי' בראתי, שבריאת האדם היא בשביל בראת"י בגימטריא תרי"ג36. ומשום זה ניתנה התורה דוקא לנש"י שירדו למטה, ולא למלאכי השרת שביקשו תנה הודך על השמים37. וביאור הענין, דהנה, ידוע38 ההפרש בין מלאכים לנשמות, שמלאכים אין בכחם להתלבש בגוף גשמי כדי לפעול בו בירור וזיכוך, ואם יתלבשו בגוף גשמי, יתעלם ויסתתר בהם האור, במכ"ש מהארה האלקית שבירידתה והתלבשותה בדברים גשמיים הרי היא מתעלמת בהם, שלא נראה הכח האלקי הפועל, כי אם מציאות הגשם בלבד, ועאכו"כ שכן הוא בנוגע למלאכים שהם נבראים. ומה שמצינו פעולת המלאכים בעולם בהתלבשותם בגופים, כמו במלאכים דאברהם, הרי זה רק בדרך שליחות, והיינו, שאין זה הפעולה שלהם, אלא הפעולה דכח המשלח, ועד כדי כך שנקראים ע"ש המשלח, כמבואר באגה"ק39 שמצינו שמלאך נברא נקרא בשם הוי', כמ"ש40 ותקרא שם הוי' הדובר אלי' גו', כיון שבעת השליחות מתלבש בהם שם הוי', שהוא אור עצמי שאינו מתעלם כו'. אבל המלאכים מצד עצמם אינם יכולים להתלבש ולפעול בירור וזיכוך בדבר גשמי, ואדרבה, אם יתלבשו בדבר גשמי יתעלם ויסתתר בהם האור כו'. משא"כ נשמות, להיותן בחי' אור עצמי, בכחן לירד למטה להתלבש בלבושים גשמיים, ולא עוד אלא שיכולים להתלבש בגוף האדם שהוא נמוך במדרגה יותר מגופי הבעלי חיים והצומח, כמבואר בתו"א41 שבעלי החיים והצומח נתהוו גופם ונפשם החיונית בבת אחת, משא"כ האדם שנעשה גופו תחלה בפ"ע עפר בלי שום נפש חיונית בתוכו, היינו, שנתהווה בבחי' דומם כו', ומ"מ, עם היות גוף האדם תחתון שאין למטה ממנו, מתלבשת בו הנשמה, ולא זו בלבד שלא מתעלם אורה, אלא אדרבה, שפועלת בירור וזיכוך בהגוף ובכל הדברים הגשמיים שבהם ועל ידם נעשה קיום התומ"צ, ועי"ז נשלמת הכוונה דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.

ח) ועוד ענין בזה, שעשיית הדירה היא ע"י נש"י, דהנה, נתבאר לעיל שישראל עלו במחשבה, דקאי על דרגא העליונה שבמחשבה42, ויתירה מזה, שהם למעלה מכל הדרגות והגילויים היותר נעלים כו' (ובשבילם הם כל הגילויים), להיותם מושרשים בעצמות א"ס כפי שהוא למעלה מגדר גילוי, ועד לבחי' ידיעת עצמו, שזהו בהעלם בעצמות למעלה מעלה מגדר גילוי לגמרי, הנה בידיעת עצמו כביכול יודע את הנשמות כו'43. ועז"נ44 עם המלך במלאכתו ישבו שם, עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשות של צדיקים שבהם נמלך וברא את העולם, דכיון שהנשמות מושרשים בהעצמות ויודעים אמיתית רצונו, לכן נמלך בהם על כללות התעוררות הרצון כו'. ומשום זה הנה גם בירידתם למטה יודעים הם אמיתית חפצו ורצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים, וגם פועלים חפצו ורצונו ית' בהדירה בתחתונים, ע"י קיום התומ"צ45. וזהו גם שניתנה התורה לישראל דוקא, ועד כדי כך שהקב"ה אומר נצחוני בני נצחוני46, דכיון שנש"י מושרשים בעצמותו ית', יודעים הם ומגלים אמיתית רצונו ית' בתורה, כמו שיודעים ומגלים ופועלים אמיתית רצונו ית' בענין הדירה בתחתונים. והמשל לזה ממי שראה את המלך ושהה משך זמן יחד עמו, עד שיודע ובקי ורגיל באופן רצונו לדור בדירה נאה ובכלים מקושטים, אזי יכול הוא לעשות ולתקן הדירה שתהי' כפי אופן רצון המלך, משא"כ מי שאינו יודע ומכיר בטבע רצון וכבוד המלך איזה דירה וכלים יעשו לו, לא ידע ולא יוכל לעשות ולתקן הדירה כו'. וכמו כן בנוגע לנש"י, שכיון שעלו במחשבה, ועם המלך במלאכתו ישבו, לכן יודעים הם אמיתית רצונו באיזה אופן תהי' דירתו ית', ויודעים כיצד לתקן הדירה ע"י קיום התומ"צ, הן ע"י השמירה דשס"ה ל"ת והן ע"י הקיום דרמ"ח מ"ע, כמשל מלך בשר ודם שרוצים לעשות לו דירה נאה, שצריכים תחילה לפנות ההיכל מכל לכלוך וטינוף כו' ואח"כ לסדר שם כלים נאים כו', ודוגמתו בעבודת האדם, שהשמירה דשס"ה ל"ת ענינה לבער הרע שלא יהי' שום לכלוך וטינוף ח"ו, וקיום רמ"ח מ"ע הו"ע תיקון וסידור כלים נאים כו'47, ואופן תיקון וסידור הדירה לו ית' ידוע לנש"י דוקא, לפי שהם מושרשים בעצמותו ויודעים אמיתית רצונו כו'. ויש להוסיף בזה ע"פ הידוע48 בענין הדירה בתחתונים, שהוא כמשל דירת המלך שבה מתגלה המלך בכל עצמותו, ולכן שייך ענין זה לנש"י דוקא, כי, להיותם מושרשים בעצמותו ית', ועד לידיעת עצמו כנ"ל, יודעים הם כיצד צריכה להיות וכיצד נעשית הדירה לעצמותו.

ט) אך כדי שנש"י יוכלו לעשות ולפעול דירה לו ית' בתחתונים, לא די בכך שבהיותם בשרשם בעצמותו ית' יודעים הם אמיתית רצונו ית' כו', אלא יש צורך שגם בירידתם למטה תהי' אצלם הידיעה כו' כמו בעת שישבו עם המלך במלאכתו ובהם נמלך כו'. ועז"נ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, היינו, שפני האדם שנראים במים, שענינם במים העליונים הו"ע במי נמלך כו', שעלה לפניו התענוג שיהי' בעבודת הצדיקים, הם הם הפנים הנראים לאדם המסתכל, היינו, שכשם שהפנים שבמים הם מהות המים עצמם, שהו"ע פשיטות האוא"ס, כן הוא גם בהמשכתם למטה, עד ללב האדם, אדם תתאה שהוא בחי' מלכות כמו שיורדת לבי"ע, ועד לאדם שבעוה"ז התחתון, עליו נאמר49 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הנה גם אז לא נעשים מהות דבר בפ"ע, אלא מהותם האמיתית היא מהות האלקות ממש, שזהו"ע שהנשמה למטה היא אלקות כמו שנעשה בבחי' נברא50. וזהו שאמרו חז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, שהפירוש בזה הוא (לא רק שכמו שהצורה הוא אדם כך קורין ליוצרה אדם (כנ"ל ס"ב), אלא גם) שצורת האדם דלמטה היא בדומה ליוצרה, היינו, שצורת האדם דלמטה היא בדמות אדם העליון שעל הכסא (נעשה אדם בצלמנו כדמותנו), ועד שהיא בדמות הפנים שבמים העליונים, שזהו כמו שנש"י מושרשים בידיעת העצמות, שבידיעת עצמו כביכול יודע את הנשמות, שמשום זה הנה גם בהיותם למטה יודעים הם אמיתית רצונו בעשיית הדירה לו ית' ע"י קיום התומ"צ.

י) וביאור הענין בעבודת האדם, הנה, פני האדם המסתכל במים הו"ע הראי' וההסתכלות ביקרא דמלכא51, שעי"ז נעשית האהבה באופן של התקשרות ודביקות אמיתית בעצמות אוא"ס, והו"ע רעותא דלבא. וכשם שבפנים שבמים אף שנראים כל הפרטים דציור הפנים, מ"מ, מהותם היא מהות המים שאין בהם ציור וגוון, כך גם בעבודה דרעו"ד, שאף שיש בה כל פרטי הענינים דמוחין ומדות כו', מ"מ, עיקר העבודה היא הרעו"ד שהיא באופן של פשיטות שלמעלה מציור כו'. וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, שבאופן כזה נעשית גם ההמשכה מלמעלה למטה, שבמעשה המצוות נמשך גילוי עצמות אוא"ס ממש שמאיר בכל המצוות שהן רצונו ית', שזהו הרצון הפשוט שבכל המצוות בשוה, כמודגש בנוסח הברכה דכל המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ומצד זה נעשה קיום כל המצוות באופן של קבלת עול, שזהו"ע דרעותא דלבא כפי שנמשך ומתגלה בעקב שברגל.

י)א) ועפ"ז יובן מש"נ בחג השבועות (הזמן דמתן תורה וקבלת התורה) מסת נדבת ידך גו'. דהנה, מבואר בהמשך תרס"ו52 (ובקיצור גם בלקו"ת53) דאיתא בפע"ח54 שבשבועות נמשך בחי' הכתר ופנימיות הכתר ומאיר בשוה לז"א ומלכות ועד לחיצוניות המלכות, והיינו, דאף שע"פ סדר השתלשלות נמשך למלכות בחי' הארה חיצונית בלבד, ובאופן שגם ההארה החיצונית מסתתרת ומתעלמת, מ"מ, בחג השבועות נמשך הגילוי דפנימיות הכתר גם למלכות, היינו, שגם בדרגא היותר תחתונה מאיר האור כמו שהוא בדרגא היותר עליונה. ומזה נמשך גם בעבודת האדם, שצריך להקריב קרבנות בריבוי יותר ובאופן של וויתור, כי, מצד בחי' הכתר ובפרט פנימיות הכתר נמשכת ההשפעה בריבוי ובוויתור, ולכן גם הנהגת האדם למטה בהבאת הקרבנות צריכה להיות בריבוי ובוויתור. וכשם שפנימיות הכתר נמשכת ומתגלה בדרגא היותר תחתונה (חיצוניות המלכות), כך גם ענין הוויתור נמשך ומתגלה ביד הגשמית, שזהו הדיוק נדבת ידך, ולא נדבת לבך, היינו, שענין הוויתור הוא לא רק מצד הלב, שהו"ע האהבה רבה דרעו"ד, אלא גם מצד היד הגשמית, ובאופן שענין הנדיבות נמשך בהיד הגשמית שלא ע"י אמצעות רגש הלב, אלא שהיד נותנת מאלי' ומעצמה55. וזהו שהכתוב מסת נדבת ידך נאמר בחג השבועות דוקא, וממנו למדים גם בנוגע לחג הפסח וחג הסוכות, כיון שעיקר ההמשכה דפנימיות הכתר שתהי' בגילוי למטה הוא בחג השבועות, דאף שגם בחג הפסח הי' גילוי נעלה ביותר, כאמרם ז"ל ובמורא גדול56 זה גילוי שכינה57, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה כו'58, מ"מ, גילוי זה לא הי' אלא לפי שעה בלבד, ועיקר הגילוי באופן של קביעות נעשה במתן תורה59, שזהו מש"נ60 אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהגילוי שהי' ביצי"מ לפי שעה בלבד, נמשך ונתגלה באופן של קביעות.

ומדייק בכתוב ועשית חג שבועות להוי' אלקיך גו', לשון עשי' דוקא61. והענין בזה, שבמתן תורה מודגש ענין העשי', שזהו הטעם שניתנה התורה לבנ"י למטה בארץ, ולא למלאכי השרת, כיון שצריך להיות קיום התומ"צ באופן של עשי' דוקא, שעי"ז נשלמת תכלית הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. וזהו ועשית גו' להוי' אלקיך, היינו, שענין העשי' הוא למעלה ביותר, עשי' לעילא62, עד לתכלית העילוי שעלה לפניו ית' התענוג בעבודת הצדיקים למטה באופן של עשי' דוקא, שזהו הטעם דנתינת התורה לבנ"י למטה, מצד שרשם בעצמותו ית' עד לבחי' ידיעת עצמו, ובאופן שגם בירידתם למטה ישנה אצלם הידיעה באמיתית רצונו באופן עשיית הדירה לו ית', כיון שכל הפרסאות כו' אינם פועלים שינוי בהפנים הנראים במים (נש"י שמושרשים בהעצמות, שהו"ע ציור אדם דלמעלה) שגם בהמשכתם למטה הרי הם מהות א' ממש, שזהו"ע כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, כנ"ל בארוכה. ומצד זה נעשית גם עבודת האדם באופן דמסת נדבת ידך גו', שענין הוויתור נמשך בהיד הגשמית שלא ע"י אמצעות רגש הלב, נדבת ידך דייקא, שגם בהיד הגשמית נמשך ענין הוויתור כמו שהוא ברעו"ד.

וענין זה נמשך ומתגלה בכאו"א מישראל בחג השבועות בכל שנה ושנה, ומחג השבועות הרי זה נמשך על כל ימות השנה, שזהו שאומרים בברכת התורה בכל יום נותן התורה, לשון הוה63, ואמרו חז"ל64 בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ועד באופן של חדשים ממש (בלא כ"ף הדמיון)65, אשר, גם בהיותו למטה הרי הוא באותו המהות כפי שמושרש בעצמותו ית', ובכח זה עובד עבודתו לעשות דירה לו ית' בתחתונים, בשמחה ובטוב לבב.