שיחת ש"פ תרומה, ד' אדר-ראשון, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ תרומה, ד' אדר-ראשון, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. נתבאר פירוש רש"י בריש פרשתנו, "ויקחו לי תרומה", "לי לשמי"1 – דכיון ש"קיחה" ("ויקחו") היא העברה מרשות (חולין) לרשות (הקדש)2, וכן "תרומה" (כב' הפירושים3: לשון הרמה והגבהה, ולשון הפרשה) מורה על שייכותה להקדש, עכצ"ל, ש"לי" הו"ע בפני עצמו (נוסף על הנתינה להקדש) – "לי לשמי", שצ"ל כוונה לשמה (כמו הענין דלשמה בהלכה4 – בגט5 וס"ת). ואף שבין ג' התרומות האמורות כאן ישנה גם תרומת המזבח לקרבנות ציבור, והרי ממשכנין על השקלים, גם בעל כרחו6, ללא כוונה "לשמי" – הרי בכתוב נאמר "ויקחו לי" (ולא "ויתנו לי"), שלקיחת הגזברים מבנ"י ("מאת כל איש") צ"ל "לשמי"7.

ובפנימיות הענינים: נתינת התרומה היא עבור המשכן והקרבנות שעל ידם נעשה דירה לו ית' – "עשה טוב", לאחרי הקדמת ה"סור מרע"8. והחילוק ביניהם – שב"סור מרע" נוגע בעיקר הפועל, אבל ב"עשה טוב" צ"ל גם הכוונה לשמה9. ולכן: הענין ד"לי לשמי" נוגע בעיקר בהכניסה לרשות הקדש (בדוגמת עשה טוב), ולא כ"כ בענין ההפרשה מרשות הדיוט (בדוגמת סור מרע).

וההוראה בנוגע להתעסקות עם הזולת, שגם כאשר צריך לפעול על הזולת בענין של סור מרע, הנה אצלו ה"ז ענין חיובי, עשה טוב, שצ"ל לשמה, ובפרט שבלאה"כ חסר גם בהפעולה על הזולת10 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 284 ואילך.

ב. בהמשך השיחה נתבאר בענין "לי לשמי", שהענין ד"לשמה" צ"ל לא רק בנוגע לקדש הקדשים, אלא גם בנוגע לכל חלקי המשכן, עד לקלעי החצר (שמטרתן היתה להפסיק מהעולם), כולל גם היתדות, "כמין נגרי נחשת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר .. כדי שלא תהא הרוח מגביהתן" (כדלקמן ס"ד), ועד למקבות (פטיש) שבהם היו תוחבין ותוקעין את היתדות בארץ, להיותו צורך המשכן, אף שאין זה אלא דבר טפל וחיצוני11 שצריך להשתמש בו – "כגרזן ביד החוצב בו" – לפי שעה רק בשביל הקמת המשכן, ולאחרי שהמשכן עומד על עמדו שוב אין צורך בו (עד להקמת המשכן בפעם הבאה).

כן נתבאר שהענין ד"לי לשמי" שייך לכל אחד מישראל – כמודגש בכתוב: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", גם אם הוא איש פשוט שטוען שאינו שייך לענינים של כוונות, כיון שלא למד כו' (להיותו תינוק שנשבה),

– והנתינת כח שגם אצלו יהי' הענין ד"לי לשמי" היא מצד בחי' משה שבו, וכמבואר בתניא12 שמצד בחי' משה שבכל אחד מישראל הנה בחי' היראה (עכ"פ יראה תתאה) היא "מילתא זוטרתי" אצלו –

אלא, שאין להמתין עד שיבוא למדריגה ד"לשמה", לאחרי שילמד עניני הכוונות כו', אלא לכל לראש צריכה להיות העבודה דקיום המצוות בפועל ממש (ע"ד האמור לעיל בנוגע לסור מרע), וביחד עם זה, צ"ל גם לימוד דא"ח והתבוננות כו', עד שיבוא לאהוי"ר, כמ"ש הרמב"ם13 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן כו'", ותהי' עבודתו "לשמה"14.

וגם אם עד עתה לא עסק בזה, אין לו לטעון שכבר מאוחר, אלא עליו להשלים מה שהחסיר (ולא שייך בזה הענין דאונס רחמנא פטרי'15, ובפרט אם סיבת החסרון היא מצד בחירתו כו'), ולבוא למעמד ומצב של גאולה פרטית, שזהו כלי, צינור והכנה לגאולה הכללית, במהרה בימינו.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקחו לי תרומה.

* * *

ד. נתבאר פירוש רש"י בסיום פרשתנו, בנוגע ל"יתדות", "כמין נגרי נחשת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני, אהל16 בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח" – שאף שהיתדות שעליהם היו תלויים הקלעים בשפתם העליונה היו תקועים בעמודים, מסתפק רש"י בנוגע ליתדות שהיו מלמטה, כיון שמסתבר שלא היו תחובין בארץ (אלא קשורין ותלויין כו'), כדי שלא תהי' טירחא יתירה להוציאם בעת המסעות. ואעפ"כ, "אומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ לכך נקראו (כאן) יתדות", וראי' מהפסוק שמדבר אודות "אהל", שמעתיקים ממקום למקום, שהוא באופן ש"בל יסע יתדותיו לנצח". ונפק"מ להלכה – אם אוהל שיסודותיו אינם תקועין בארץ נקרא "בנין קבוע" שאסור מן התורה. ובפנימיות הענינים – שעי"ז שהיתדות היו תחובין בארץ נמשכה הקדושה גם בקרקע המשכן בפנימיות, וכן הוא בעבודת כל אחד מישראל בבירור חלקו בעולם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 162 ואילך.

* * *

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לר' יונה איידלקאָפּ עבור כפ"ח17, והזכיר ע"ד בניית כפר חב"ד ב'18 – בדוגמת המשכן שנבנה מתרומת זהב וכסף ונחושת כו'].