מאמר ביום השמיני תשמ"ו

בס"ד. מוצש"ק פ' מקץ, ליל זאת חנוכה ה'תשמ"ו*

ביום השמיני נשיא לבני מנשה גו'1 זאת חנוכת המזבח גו'2, הנה ידוע דמהטעמים על זה שבחנוכה קוראין קרבנות הנשיאים3 הוא לפי שבחנוכה חינכו4 את המזבח5, דוגמת חנוכת המזבח (בפעם הראשונה) ע"י קרבנות הנשיאים. ומזה מובן, דשמונת ימי חנוכה הם דוגמת שמונת ימי המילואים. וכמו ששמונת ימי המילואים נחלקים לב', שבעת ימי המילואים ויום השמיני, עד"ז הוא בשמונת ימי חנוכה, שיום השמיני דחנוכה נקרא (ע"פ מנהג ישראל) גם בשם בפני עצמו, זאת חנוכה. [ויש לומר, שזהו גם מה שהקריאה בתורה ביום השמיני דחנוכה היא הרבה יותר משבעת הימים שלפניו, דבשבעת ימים הראשונים קוראין בכל יום רק שני נשיאים6 וביום השמיני דחנוכה קוראין חמשה נשיאים וגם זאת חנוכת המזבח וריש פרשת בהעלותך את הנרות7, דהוספה בקריאת התורה מורה על מעלת היום]. ומבואר בד"ה ברוך שעשה נסים לאדמו"ר הזקן עם הגהות והערות וכו' דהצמח צדק8, שיום השמיני [למילואים וכן יום השמיני] דחנוכה הוא מלכות, ולכן נקרא בשם זאת חנוכה, כי זאת היא9 מלכות10.

ב) והנה ידוע11 דבשמיני שני ענינים. ששמיני הוא למעלה מהשבעה שלפניו [וע"ד הפירוש בהאותיות דתיבת אז, אל"ף רוכב על זיי"ן12], דשבעה הם שבעת המדות ושמיני הוא בינה. וששמיני הוא מלכות שלמטה משבעת המדות. וכמו"כ הוא בנוגע ליום השמיני למילואים, דאיתא בלקו"ת13 שני פירושים בזה. שיום השמיני למילואים הוא למעלה מז' ימי המילואים, דז' ימי המילואים הם בבינה ויום השמיני למילואים הוא חכמה14. ושיום השמיני למילואים הוא מלכות. והתיווך דשני הפירושים הוא15, כי בכדי שתהי' ההמשכה במלכות (שמיני שלמטה משבעה), הוא דוקא ע"י שההמשכה היא ממקום נעלה יותר (שלמעלה משבעה).

ולכאורה צריך לומר, שעד"ז הוא בנוגע ליום השמיני דחנוכה, שיש בו שני הפירושים. דזה שביום הח' ההמשכה היא במלכות (שלכן נקרא זאת חנוכה), שמיני שלמטה משבעה, הוא לפי ששרשו הוא בשמיני שלמעלה משבעה. אבל מזה שבמאמר הנ"ל (שמבאר ענין יום השמיני דחנוכה) מובא (בתחלת הענין16) רק הפירוש ששמיני הוא מלכות, ודלא כבהדרושים שמבארים ענין שמונת ימי המילואים שמובא בהם שני הפירושים דשמיני, משמע, שעיקר ענינו של יום השמיני דחנוכה הוא ההמשכה למטה.

ג) ויובן זה ע"פ הידוע, דבמעלת המעשה [דכח המעשה שבאדם, כח הכי תחתון, הוא דוגמת ספירת המלכות] כמה ענינים. זה שע"י המעשה דוקא נעשה עלי' בכל כחות הנפש. וכידוע המשל על זה מכלי ההגבהה הנקרא ליווער, שע"י שמעמידים אותו תחת כל הדבר שרוצים להגבי', אז דוקא יוגבה כל הדבר. דכאשר מגביהים את הדבר מאמצעיתו, אזי החלק התחתון שבו ישאר למטה. וכמו הגבהת בית, שבכדי שכל הבית יוגבה למעלה הוא דוקא על ידי שמגביהים הקורה התחתונה של הבית, וכשמגביהים את הכתלים מאמצעיתם, הקורות התחתונות נשארות למטה17. ויש לומר, דכיון שכל הקורות הם של בית אחד, לכן, כשקורה התחתונה נשארת למטה, גם ההגבהה והעלי' של קורות העליונות אינה בשלימות. ועאכו"כ בהנמשל דכחות הנפש, שכל כח משפיע על שאר הכחות18, שבכדי שהעלי' דכחות הנעלים (שכל וכו') תהי' בשלימות, הוא דוקא ע"י העלי' דכח המעשה, כח הכי תחתון. ועוד ענין בזה, שע"י המעשה, העלי' וההגבהה של כחות העליונים היא למקום גבוה יותר. וכהמשל דכף מאזנים ששוקלין בכף אחת ונותנים משא בכף השני', שכל שהכף שבה שוקלין יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר19.

ד) והנה זה שע"י המעשה דוקא נעשה שלימות העלי' דכל הכחות הוא לפי ששרש המעשה הוא למעלה מכל הכחות. ושני ענינים בזה20. שההמשכה במעשה (זה שהשכל ומדות נמשכים במעשה), שרשה הוא בהנפש שלמעלה מהכחות. שהשכל ומדות מצד עצמם הם מוגבלים ואין ביכלתם לירד למטה כ"כ ולהתלבש במעשה, וזה שאפשרי להם לירד ולהתלבש במעשה הוא ע"י שנמשך בהם מהנפש, שהיא נמצאת בכל הכחות והאיברים בשוה. ושהשרש דכח המעשה עצמו הוא למעלה מהשרש דכל הכחות. דזה שכל הכחות הם בבחי' קירוב להנפש וכח המעשה הוא כח נבדל, הוא לפי שהשרש דכל הכחות הוא בהגילויים דהנפש, והשרש דכח המעשה הוא בעצם הנפש21.

ה) והנה כמו שבכחות הנפש השרש דכח המעשה הוא למעלה משרש כל הכחות, עד"ז הוא גם בעבודת הוי', שעיקר המעלה היא במעשה דוקא. דזה שתלמוד גדול22 הוא רק עכשיו, אבל לע"ל יהי' מעשה גדול23. וגם עכשיו שתלמוד גדול, הטעם לזה הוא לפי שתלמוד מביא לידי מעשה24, דמזה מוכח שהעיקר הוא המעשה25. וזה שלע"ל דוקא יהי' מעשה גדול הוא כי במעלת המעשה על תלמוד שני ענינים בכללות26 [דוגמת שני הענינים דלעיל סעיף ד בהמעלה דכח המעשה לגבי שאר הכחות]. זה שהמעשה מעורר וממשיך את אור הבל"ג שלמעלה מהתלבשות בחכמה (תלמוד), שלכן ההמשכה שע"י המעשה היא למטה יותר. וזה שהמעשה מגיע בהעלם העצמי, שלמעלה גם מאור הבל"ג. ויש לומר, דמעלת המעשה עכשיו (שגם עכשיו העיקר הוא המעשה, והגדלות דתלמוד הוא שמביא לידי מעשה, כנ"ל) הוא זה שע"י המעשה הוא המשכת אור הבל"ג, שלימות בענין הגילויים. וזהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שמעלה זו דמעשה נכללת בהגדלות דתלמוד. דזה שההמשכה דתלמוד היא באופן שמביאה למעשה, שההמשכה באה למטה, הוא הגדלות דתלמוד, שנמשך בו אור הבל"ג שעי"ז הוא נמשך למטה ומביא למעשה. וזה שלע"ל יהי' מעשה גדול הוא העילוי דהמעשה עצמו, שמגיע בהעלם העצמי שלמעלה מהגילויים.

ו) והנה ידוע27 שבחנוכה, לאחרי התגברות החושך דהיונים, היתה המשכה נעלית יותר מההמשכה שהיתה בבית המקדש לפני זה, דלגבי ההמשכה שהיתה לפנ"ז הי' אפשר להיות התגברות החושך דהיונים, וההמשכה דחנוכה היא מהוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, דאור זה מאיר גם את החושך, והוי' (בתוס' וא"ו) יגי' חשכי28, שהחושך עצמו מאיר29, בדוגמת הגילוי דלע"ל30. ועפ"ז יש לבאר החילוק בין יום השמיני דחנוכה ליום השמיני למילואים, דזה ששמיני למילואים הוא במלכות (שמיני שלמטה משבעה) הוא שההמשכה מלמעלה נמשכה עד המלכות, וזה ששמיני דחנוכה הוא במלכות הוא שע"י ההמשכה דחנוכה נעשה עלי' במלכות עצמה. וזהו שבהדרושים שמבארים ענין שמונת ימי המילואים מובאים שני הפירושים דשמיני (שהוא למעלה משבעה ושהוא למטה משבעה), ובדרוש הנ"ל שמבאר ענין שמיני דחנוכה מובא רק הפירוש ששמיני הוא למטה משבעה, כי זה שההמשכה מלמעלה נמשכת גם למטה (שמיני למילואים) הוא מצד המעלה דשרש ההמשכה (ע"ד מעלת המעשה עכשיו), שמיני שלמעלה משבעה31. והכח שיהי' זיכוך ועלי' בהמטה עצמו (שמיני דחנוכה) הוא מהעלם העצמי שלמעלה משרש הגילוי (ע"ד32 מעשה גדול שיהי' לע"ל). ולכן ההדגשה של יום השמיני דחנוכה היא שהוא במלכות [שלכן נקרא בשם זאת חנוכה], הענין דזיכוך המטה33.

ז) והנה ענין זה שלע"ל יהי' מעשה גדול נתגלה (ככל הענינים דתורת החסידות) בדורות האחרונים דוקא. והטעם שגילו לנו זה (אף שעכשיו ההלכה היא שתלמוד גדול), הוא, כי כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו34. וזה שלע"ל יהי' מעשה גדול הוא ע"י ההשתדלות והזירוז בענין המעשה עכשיו. ולכן בדרא דעקבתא דמשיחא גילו שלע"ל יהי' מעשה גדול, בכדי לעורר עי"ז עוד יותר ההשתדלות והזירוז בענין המעשה, ועי"ז יהי' לע"ל מעשה גדול.

וכיון שלע"ל יהי' מעשה גדול, הרי מובן, שכל הענינים דגאולה העתידה, ומכ"ש הגאולה עצמה, צריכים להיות במעשה בפועל. וכל זמן שהגאולה לא ישנה עדיין בפועל, חסר העיקר. וכסיפור הידוע35 דהצ"צ ואדמו"ר מהר"ש, שכשאמר הצ"צ בנוגע להקץ שהי' על שנת תר"ח שזה נתקיים ע"י הלקו"ת36, ענה אדמו"ר מהר"ש "מען דאַרף האָבן משיח'ן למטה מעשרה טפחים". ויש לומר, דזה שאמר הצ"צ שנדפס הלקו"ת, הוא, כי ע"י יפוצו מעינותיך חוצה נעשה אתי מר דא מלכא משיחא37, וכיון שפנימיות התורה (מעינותיך) היא למעלה מהגבלת הזמן38, הרי מובן, דכשישנה הפצת המעיינות, הסיבה לאתי מר, ישנו מיד גם המסובב, אתי מר. דבענינים שהם בגדר זמן, הסיבה והמסובב הם באופן דקדימה ואיחור, שהמסובב משתלשל מהסיבה. ובהמשכה זו (שהמסובב נמשך ומשתלשל מהסיבה) אפשר להיות כמה אופנים. שההמשכה תהי' באופן דעד מהרה ירוץ דברו39, באופן דאחישנה40 ובאופן דבעתה40. אבל בענינים שלמעלה מגדר זמן, אין שייך שיהי' הפסק בין הסיבה והמסובב, וכשישנה הסיבה, ישנו תומ"י גם המסובב. אלא שענין זה הוא כמו שהסיבה (הפצת המעיינות) והמסובב (ביאת המשיח) הם למעלה מהזמן, והשלימות דהפצת המעיינות וביאת המשיח הוא שיומשכו בזמן ומקום, ובמעשה בפועל למטה מעשרה טפחים. ובפשטות, שע"י מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה במעשה בפועל, עי"ז אתי מר דא מלכא משיחא במעשה בפועל.

וכיון דזה שצריך לחכות לביאת המשיח (נוסף על להאמין בביאת המשיח – לחכות לזה) הוא הלכה41, דענינה של הלכה הוא (לכל לראש) קיום הענין כמו שהוא בפשטות, ובמעשה בפועל – לכן, בהסכם כל הקהל "ווי וואָנט משיח נאַו"42, במהרה בימינו ממש.