בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, תשל"א*

(הנחה)

ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך1, והיינו שע"י ביטול המקבל שהו"ע כי יפקד, עי"ז נעשה הזכרון למעלה (וכמו שהוא כפשוטו), שע"י העלם והסתר הלבנה לגמרי בערב ראש חודש, עד שלא נשאר ממנה גם נקודה, עי"ז נעשה מחר – חדש, שהוא מולד הלבנה מחדש, שהו"ע יחוד שמשא וסיהרא. ובעבודה הוא שע"י הביטול של המקבל נעשה עי"ז ההתחדשות. והנה בכדי שיהי' ענין ההתחדשות צריך להיות נמשך מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות, וכמו שיהי' לעתיד לבוא שתהי' התחדשות בהבריאה לפי שתהי' ההמשכה מבחינת פנימיות עתיק. דהנה כל ההמשכות עתה הם רק מחיצוניות עתיק משא"כ לעתיד לבוא יהי' נמשך מפנימיות עתיק ממש2. והנה הגילויים דלעתיד תלוים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות3, ולכן בחינת מולד הלבנה בר"ח שהו"ע החידוש, הוא מעין מה שהם עתידים להתחדש כמותה לעתיד לבוא. וע"ד המבואר במדרש4 בענין חדשים לבקרים רבה אמונתך, שמזה שהאדם מתחדש בכל בקר כברי' חדשה הנה רבה אמונתך שהוא דוגמא לתחיית המתים שהקב"ה מחייהו בטל תחי'5. אמנם עיקר ענין ההתחדשות יהי' לע"ל דוקא כמבואר בלקו"ת6 שאז יהיו נשמות חדשות. וע"ה שגם עכשיו ישנן נשמות חדשות אבל אין זה אמיתית ענין ההתחדשות, ואמיתית בחינת נשמות חדשות יהי' לע"ל דוקא, שזהו ענין ועטרותיהם7 בראשיהם8 וכו'. אבל עכ"ז ישנו דוגמא לענין ההתחדשות גם עכשיו בראש חודש שע"י הביטול וכו' מגיעים לבחינת עדן, שע"ז ארז"ל9 כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך10 וכו' זה עדן כו'.

והנה צ"ל מה שאומר אלקים זולתך, שם אלקים דוקא. ועד"ז צ"ל בפרשתנו11 מש"כ ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, ומקשה בזה בכ"מ וגם בהמשך תרס"ו12 מה שאומר אלקים, דלכאורה הול"ל שם הוי', דהרי עיקר ענין הברכות הוא משם הוי' דוקא, ובפרט ברכת יצחק שהם ברכות נעלות ביותר, כמבואר בסידור בסוף שער התקיעות13. וגם אינו מובן דאיתא במד"ר14 מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה דגן זו תלמוד וכו', וצ"ל מהו הענין שברכו בתורה, דלכאורה אינו שייך ברכה ע"ז. שהרי התורה היתה ניתנת לישראל בלא"ה במתן תורה, דהלא תחלת הכוונה בהתהוות העולמות הי' בשביל התורה כמארז"ל15 עה"פ בראשית ברא וגו', בשביל ישראל שנק' ראשית כו' ובשביל התורה שנק' ראשית כו', שהתורה נקבעה בטבע הבריאה, ובאופן של תנאי דכשבטל התנאי בטל הדבר, וכדאיתא בגמרא16 ע"פ17 ויהי ערב גו' יום הששי, תנאי התנה הקב"ה במע"ב אם יקיימו ישראל את תורתי וכו', והיינו כו' דכתיב18 משמים גו' ארץ יראה ושקטה כו', בתחלה יראה ולבסוף שקטה, וא"כ הרי היתה נתינת התורה ענין המוכרח ואיך שייך ברכה על זה. גם צ"ל, דממה נפשך, אם היתה הכוונה בהברכה ללימוד התורה כמו שהי' קודם מתן תורה הלא ע"ז לא הי' צריך ברכה, דהרי הי' כבר לימוד התורה אצל האבות, וכמארז"ל19 ע"פ20 ואברהם זקן, אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' כו' יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'. וגם אאפ"ל דהכוונה להתורה כמו שהיא לאחר מתן תורה, דהלא התורה של האבות (שבזה נכלל גם יעקב) ריחות הי' לגבי התורה שלאחרי מתן תורה21.

ולכאורה הי' אפשר לתרץ, שזה הי' להקס"ד של יצחק, שבקש לברך את עשו, ולכן ברכו בתורה שחשב שעי"ז יתברר בעצמו, ולעשו שייך ברכה ע"ז, כי התורה היא מוכרחת רק לישראל. אבל מ"מ אינו מובן, הלא לפועל ניתנו הברכות ליעקב, וכמ"ש22 עתה לקח ברכתי, ועושים מענין הברכות ענין גדול וכו', ולפי"ז אינו מובן מהו ענין הברכה ליעקב בתורה כו'.

אך הענין הוא23 דהתורה כמו שניתנה במתן תורה היא בחינת התורה כמו שהיא מצ"ע, אבל ברכת יצחק הי' על ענין היגיעה בתורה, שע"ז נאמר10 יעשה למחכה לו, ואיתא בזהר24 אינון דדחקין למלה דחוכמתא, שעי"ז מגיעים למעלה מבחינת התורה כמו שהיא מצד עצמה, דהתורה מצ"ע היא חכמתו של הקב"ה, ולמעלה יותר היא בחינת חכמה סתימאה, וע"י היגיעה מגיעים לבחינת עדן וכו' שעז"נ עין לא ראתה גו' כנ"ל, שהוא למעלה לגמרי מבחינת החכמה. ועפ"ז מובן גם הקס"ד של יצחק שרצה לברך את עשו בכדי שיתברר, דלכאורה איך מתאים זה עם הבפועל (והרי האבות הן הן המרכבה25 ), אלא שע"י הברכות שברך ליעקב בענין היגיעה בתורה, עי"ז ניתן הכח לברר את עשו, דמכיון שע"י היגיעה ממשיכים מבחינת עדן, ע"כ יכול לברר לא רק קליפת נוגה אלא גם הניצוצות שבג' קליפות הטמאות וכו'. וכמבואר במ"א26 בענין וישלח יעקב וגו' עם לבן גרתי27, שאז גמר הבירור עם לבן והלך לברר את עשו, שיעקב מצ"ע הי' כבר מוכן לזה אז, ומצד יעקב נגמר אז הבירור כו', שזהו ע"י הברכות בענין היגיעה בתורה.

והענין הוא, דהנה מצד בחינת התורה מצ"ע כמו שניתנה במתן תורה לא הי' כל ענין השכחה, וכמארז"ל28 על הפסוק29 חרות על הלוחות, ובמילא לא הי' צ"ל ענין היגיעה, רק ענין הדיבור וכו'. ומה שהי' צ"ל דיבור עכ"פ ה"ז לפי שכן היתה נתינת התורה מלמעלה במתן תורה שניתנה בדיבור, על כן הי' צ"ל גם באדם ענין הדיבור בתורה, וע"ד המבואר בתו"א30 ע"פ31 וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. וכלשון חז"ל32 כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו. דלכאורה אינו מובן למה צריך לדיבור בתורה (הן למעלה הן למטה), הלא ענין התורה הוא בהבנה והשגה והי' צ"ל מספיק במחשבה לבד, ולמה צ"ל ענין הדיבור שהוא מעשה (זוטא עכ"פ33 ). ואא"פ לתרץ ע"פ מ"ש בגמרא עירובין34 (הובא בתניא35 ) אם ערוכה בכל רמ"ח אברים משתמרת ואם לאו וכו', שהרי זה הי' רק לאחרי שניתנו הלוחות שניות, שאז הי' כבר ענין השכחה בעולם, אבל קודם לזה במתן תורה שלא הי' ענין השכחה שהי' חרות וכו' כנ"ל, אינו שייך לומר כן. אלא הטעם בזה הוא דהלא כה דברי כאש36, דהתורה נמשלה לאש, ועד"מ השלהבת כשהיא בתוך הגחלת היא בבחינת העלם, וכדי להמשיך השלהבת בגילוי הוא ע"י רוח הנופח, ועד"ז בתורה הי' צ"ל ענין הדיבור בתורה שעי"ז נמשכת מההעלם אל הגילוי, דגם מצד הלוחות הראשונות ניתנה התורה למטה דוקא ולא למעלה, וכמבואר בהדרושים על מאמר רז"ל37 בשעה שעלה משה למרום, ולכן הי' צ"ל ענין הדיבור בתורה גם לולא ברכת יצחק. והחידוש בברכת יצחק הוא בענין היגיעה בתורה, שעי"ז יכולים לברר גם בחינת עשו, שהו"ע הניצוצות שבג' קה"ט (שזה הי' החידוש דלוחות שניות), שהרי עי"ז מגיעים לבחינת עדן וכנ"ל בענין יעשה למחכה לו למאן דדחקין במילין דחוכמתא, וע"כ יכולים לברר את עשו. וזהו מ"ש10 עין לא ראתה אלקים זולתך, שמגיעים לבחינת אלקים שלמעלה מגילויים, וע"כ אומר ויתן לך אלקים דוקא, שהברכות נמשכים מבחינת אלקים שלמעלה מכל הגילויים וכו'.

וזהו מ"ש ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך, שע"י כי יפקד, שהו"ע הביטול בתכלית גם לא נקודה (שזה בא ע"י יגיעה), נעשה עי"ז ונפקדת שהוא ענין ההתחדשות בתכלית מעין ועד בחינת עדן כנ"ל, עד דוד הגדיל38 וכו', ודוד עבדי נשיא להם לעולם39 בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.