בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"ח*

ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וגו'1, וידוע הדיוק בזה2, הרי כל הברכות הם משם הוי', דשם אלקים הוא מדת הדין והצמצום והברכות שענינם הוא המשכה והשפעה הם משם הוי', וכמו ברכת כהנים שבכל ג' הפסוקים3 נזכר שם הוי', ובברכה זו אומר ויתן לך האלקים. ויש להוסיף, שדיוק זה (שגבי ברכה נזכר שם אלקים) הוא גם בברכה הראשונה שנתברך יצחק אחרי מות אברהם דכתיב בה4 ויברך אלקים את יצחק בנו. דבכל הברכות שברך הקב"ה את אברהם5 [וגם בהברכות שברך את יצחק שלאח"ז6 ] נאמר שם הוי', ומזה משמע, דברכה הראשונה שברך את יצחק שנאמר בה ויברך אלקים והברכה שברך יצחק ויתן לך האלקים שייכות זל"ז.

ב) ויש לומר נקודת הביאור בזה ע"פ המבואר בסידור (עם דא"ח) שער התקיעות7, שההשפעה הנמשכת מהגבורות היא גדולה יותר מההשפעה הנמשכת מהחסדים. כי חסדים הם בטבע הקרירות ולכן ההשפעה מהם היא בהגבלה, משא"כ הגבורות שהם בחמימות, ההשפעה מהם היא באופן של תגבורת, ועד לריבוי בלי גבול. ועפ"ז מבאר שם שדוקא יצחק ברך ברכות נעלות כאלו (מטל השמים ומשמני הארץ וגו'), שלא מצינו ברכות כאלה לא באברהם ולא ביעקב, כי יצחק הוא גבורה8, ולכן הברכות דיצחק הם בריבוי גדול. ועפ"ז יש לומר פירוש הכתוב4 ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, דבחיי אברהם (בחינת חסד8) האיר בחינת החסד דלמעלה, ולאחרי מות אברהם, שאז היתה ההנהגה (כולל ההנהגה דלמעלה) ע"פ מדתו של יצחק, גבורה, נמשכו הברכות מהגבורות דשם אלקים9 שהם ברכות נעלות יותר מהברכות הנמשכות מהחסדים. וזהו גם שבברכת יצחק ליעקב כתיב ויתן לך האלקים, שההשפעה תהי' בריבוי ובתגבורת.

ג) והנה הברכה שברך יצחק ויתן לך האלקים היא ברכה נעלית יותר מהברכה דויברך אלקים את יצחק בנו. שהרי הברכה שנתברך יצחק מאלקים היתה נמשכת לבניו גם אם לא הי' מברכם, וכפירוש רש"י עה"פ10 ויברך אלקים את יצחק בנו, שאברהם נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבוא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקב"ה וברכו. דמזה מובן, דכמו שבאם הי' אברהם מברך את יצחק, היתה נמשכת הברכה גם לעשו גם אם לא הי' מברכו, כמו"כ הוא גם בנוגע להברכה שברך אלקים את יצחק, דברכה זו נמשכה מעצמה לשני בניו, גם לעשו. והברכה שברך יצחק ויתן לך האלקים מטל השמים וגו' היא ברכה נעלית יותר. וזהו גם מה שיעקב השתדל ביותר ועשה כמה ענינים שלא כדרכו11 בכדי לקבל הברכות, אף שהברכה דויברך אלקים את יצחק היתה נמשכת אליו מעצמה, כי הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים וגו' היא נעלית יותר מהברכה דויברך אלקים את יצחק.

ד) ויובן זה בהקדים המבואר בתו"א פרשתנו12 ובכמה דרושים13, דזה שרצה יצחק לברך את עשו אף שידע שאין שם שמים שגור בפיו14, כי יצחק ראה שבעשו יש ניצוצות דקדושה גבוהים מאד, ולכן רצה לברכו, להמשיך עליו אור עליון, שעי"ז יתבררו הניצוצות שבו. אלא, שבאם הי' נמשך אור זה על עשו (שלא ע"י יעקב) הי' באחד משני פנים, או שהי' נבלע בו או שהיתה מתבטלת מציאותו. ובכדי שיהי' הבירור דעשו הוא ע"י יעקב דוקא. ולכן סיבב הקב"ה שיצחק יברך את יעקב והמשכת אורות העליונים (טל השמים ומשמני הארץ) תהי' ליעקב, שעי"ז יברר את הניצוצות שבעשו.

ה) ולהבין מהי הבחינה דאורות העליונים שעל ידם מתבררים הניצוצות, יובן זה מהמבואר בתו"א שם ובדרושים הנ"ל15, שהקליפות הם במספר י"א. דבקדושה הוא מספר עשר, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר16, משא"כ בסט"א יש י"א כתרין דמסאבותא17. וזהו גם שבקטורת היו י"א סממנים, בכדי לברר את הי"א כתרין דמסאבותא. וזה שהסט"א היא במספר י"א, הוא, כי מונים גם את החיות שמחי' אותם. דבקדושה החיות של הע"ס [ועד"ז כל ענין שבקדושה, שכל ענין הוא במספר עשר18 ] נמשך בפנימיותם ומתאחד עמהם, ולכן אינו נמנה בפני עצמו. משא"כ בסט"א, החיות שמחי' אותם מובדל מהם [דאם הי' נמשך בתוכם בפנימיותם הי' מובלע בהם ולא הי' בחינת חיות], ולכן הוא נחשב בפני עצמו.

והנה הסט"א היא לעומת זה דקדושה. ומזה מובן, דזה שבלעו"ז יש בחינה הי"א שמובדלת מהעשר, יש גם בקדושה לעו"ז, שישנה מדריגה שלמעלה מהע"ס ומובדלת מהם. [אלא שבקדושה, בחינה זו אינה החיות של הע"ס [דהחיות של הע"ס מתלבש בתוכם ומתאחד עמהם כנ"ל. ובחינת המקיף שלמעלה מהע"ס הוא ענין לעצמו19 ] ולכן אינה נמנית עמהם, אנת הוא חד ולא בחושבן20, משא"כ בסט"א, שבחינת המקיף הוא החיות שלהם, צריך לכלול גם את המקיף במספרם (כי בלי המקיף אין להם חיות21 ), ולכן הם במספר י"א]. ועפ"ז מובן, שהבירור די"א כתרין דמסאבותא הוא ע"י המשכת המקיף שלמעלה מע"ס, שאינו נמנה עמהם (בחינת עתיק22 ), דוגמת בחינה הי"א שבסט"א שהיא מובדלת מהם כנ"ל. וזהו ויתן לך האלקים מטל השמים, דענין הראשון שבברכת יצחק הוא טל, טלא דעתיקא23, כי בכדי לברר הניצוצות שבעשו הוא ע"י המשכת בחינת עתיק, כנ"ל.

ו) והנה בכדי שתהי' המשכת עתיק למטה ועד שעי"ז יהי' בירור הניצוצות שבסט"א, הוא דוקא ע"י המשכת עצמות אוא"ס שלמעלה גם מעתיק. דעתיק מצד עצמו, מכיון שענינו הוא שהוא נעתק ומובדל מהשתלשלות (עתיק מלשון נעתק24 ), אא"פ שיומשך למטה, ובכדי שיומשך למטה הוא דוקא ע"י עצמות אוא"ס שאינו מוגדר בשום גדר. ועפ"ז יובן העילוי והחידוש דברכת יצחק ויתן לך האלקים גו' על ויברך אלקים את יצחק, כי הברכה ויתן לך האלקים היא שתהי' ההמשכה למטה לברר את הניצוצות שבעשו, והמשכה זו היא מעצמות אוא"ס, כנ"ל. וזהו ויתן לך האלקים (האלקים בה' הידיעה), בחינת העלם העצמי דא"ס, שמשם הוא כח הבירורים25.

וזהו26 מה דאיתא במדרש27 מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה דגן זה תלמוד וכו', דלכאורה אינו מובן, הרי גם לולי ברכת יצחק היתה התורה ניתנת לישראל, שהרי כוונת הבריאה היתה בשביל שישראל יקבלו את התורה ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית כו' אם ישראל מקבלים התורה כו'28, ומהו שברכו בתורה. וידוע הביאור בזה, דברכת יצחק היתה על ענין היגיעה בתורה שעי"ז מגיעים למעלה מבחינת התורה כמו שהיא מצד עצמה. דהתורה מצד עצמה היא חכמתו של הקב"ה, ולמעלה יותר – חכמה סתימאה, וע"י היגיעה בתורה, יגיעה בדרך אור חוזר, מגיעים להעלם העצמי (דתורה), עין29 לא ראתה אלקים זולתך.

ז) ויש להוסיף, דמכיון שבסט"א הוא במספר י"א, היינו שגם המקיף נכלל בהמספר, לפי שהוא החיות שמחי' אותם כנ"ל, לכן, ע"י בירור הי"א כתרין דמסאבותא, נעשה עד"ז גם בקדושה, שגם בחינת עתיק (שהיא לא בחושבן הספירות) נמשכת בהע"ס בפנימיותם30. וענין זה הוא חידוש גדול יותר מההמשכה דעתיק לברר בירורים (שההמשכה למטה היא רק נתינת כח). ומזה מובן, שבענין זה (המשך עתיק בהע"ס בפנימיותם, שנעשה ע"י עבודת הבירורים) מתגלה גם העצמות (שאינו מוגדר בשום גדר) עוד יותר31. וזהו ויתן לך, יתן ויחזור ויתן32, דנתינה הראשונה היא המשכת העלם העצמי (ויתן לך האלקים) בכדי לברר בירורים, וזה שיחזור ויתן, הוא המשכת וגילוי העצמי שנעשה ע"י עבודת הבירורים.

וע"י ויתן לך האלקים, המשכת העלם העצמי בשני אופנים הנ"ל (יתן ויחזור ויתן), נמשך גם מטל השמים ומשמני הארץ וגו', מקרא משנה וכו', וגם מטל השמים כפשוטו, דטל לא מיעצר33 (ובפרט שמלכתחילה אין סלקא דעתך לעכב ח"ו), וכן משמני הארץ ורוב דגן ותירוש כפשוטם, ובתכלית ההרחבה, ועד לבנין בית המקדש השלישי, יעקב שקראו בית34, ומשם אורה יוצאת לכל העולם כולו35, שעושים את כל העולם דירה לו יתברך.