קדש ישראל להוי', ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשח"י

בס"ד. ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשח"י

(הנחה בלתי מוגה)

קדש1 ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו גו'2, ופירש התרגום (והובא בפירוש רש"י) כדמעה ארמות עללא דמן דאכיל מיני' חייב למימת, היינו, שישראל הם כתרומה (קדש ישראל) שהאוכל ממנה חייב מיתה3, וכשירו חצד עומר ארמותא, היינו, שישראל הם כראשית קציר לפני העומר (ראשית תבואתה) שאסור באכילה והאוכלו מתחייב, כן כל אוכליו יאשמו. וצריך להבין4, למה דימה את ישראל לב' הענינים דתרומה ועומר, הרי תרומה היא נעלית יותר מעומר, וגם העונש דאכילת תרומה חמור יותר, ובפרט שתרומה היא גם מהמובחר, מחטים שהם מאכל אדם, והעומר הוא משעורים שהם מאכל בהמה, והרי האדם הוא נעלה יותר מהבהמה. וא"כ, מה מוסיף הכתוב שישראל הם ראשית תבואתה, כראשית קציר לפני העומר, נוסף על הענין דקדש ישראל, כתרומה. וכללות הענין הוא, דהנה כתיב5 ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית6, נה"א נקראת בשם אדם, אדם אתם7, לפי שהיא אדמה לעליון8, ונה"ב כשמה כן ענינה שהיא בהמה. ועבודת האדם צריכה להיות בב' הנפשות, וכמשנת"ל9 בענין והשב לשכנינו שבעתיים10, שבעתיים דייקא, דקאי על שבע המדות של ב' הנפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית, היינו, שהעבודה צ"ל לא רק עם הנה"א, אלא גם בבירור המדות דנה"ב, אשר, נוסף על גוף מעלת הבירור דנה"ב, הנה עוד זאת, שע"י בירור נה"ב נעשה תוספת עילוי גם בנה"א, כמשנת"ל בארוכה. וזהו גם מש"נ בכתוב שישראל הם ראשית תבואתה, כעומר שעורים, שענינו בעבודה הוא בירור הנה"ב, שזוהי הוספה על הענין דקדש ישראל, כתרומה, מאכל אדם, לפי שע"י בירור הנה"ב נעשה עלי' גם בנה"א.

ב) ויובן זה ממה שמצינו בענין התורה, שעל זה אמרו תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה11. דהנה12, התורה ניתנה למטה דוקא, וכאשר המלאכים ביקשו התורה באמרם תנה הודך על השמים13, הנה אף שביקשו את התורה כמו שהיא ברוחניות [שהרי המלאכים ידעו מה שכתוב בתורה, ומ"מ בקשו שיתנו התורה להם, והיינו לפי שכוונתם היתה שיתנו להם התורה כמו שהיא ברוחניות], מ"מ השיבו להם, כלום למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם14, כיון שתכלית עילוי התורה הוא כפי שניתנה למטה דוקא, שנסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדיו וקלף גשמי ובהלכות בענינים גשמיים15, שזהו למצרים ירדתם, מיצרים והגבלות העולם, ויצה"ר יש ביניכם, דהיינו דבר המעלים ומסתיר כו', וע"י ירידה זו נעשה תכלית העילוי דתורה, שמתקשרת בקוב"ה, וכמאמר הידוע שדוד הי' מחבר תורה בהקב"ה16. וכמו"כ יובן בנש"י, בירידתן למטה בגוף ונה"ב, שירידה זו היא צורך עלי'.

ולהבין מעלת ענין ירידת הנשמה למטה, יובן זה מנשמת אדה"ר שנשמתו כוללת את כל הנשמות17, דכתיב בי' ויפח באפיו נשמת חיים18, וכך אומר כאו"א מישראל בברכותיו להקב"ה ואתה נפחתה בי, ואיתא בתניא19 בשם הזהר מאן דנפח מתוכי' נפח, מתוכיותו ומפנימיותו, שהו"ע הנפיחה בכח, וזהו החילוק בין התהוות כל הנבראים שהיא ע"י הדיבור, כמ"ש20 בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, לבריאת האדם שעז"נ לשון נפיחה, שהיא בכח דוקא. והענין הוא, שכאשר ההמשכה היא בהדרגה, מעילה לעלול, אזי מספיק גם בחי' דיבור בלבד, ואין צריך לכח מיוחד דוקא, משא"כ כאשר ההמשכה היא שלא בהדרגה, אלא בדרך דילוג והתחדשות, אזי צריך לכח מיוחד, והו"ע הנפיחה.

ג) ויובן זה עד"מ מכחות הנפש, החל מכח היותר נעלה שהוא כח השכל. דהנה, המשכת השכל מכח המשכיל היא בסדר והדרגה, והגם שכח המשכיל אינו מציאות שכל ממש, מ"מ, להיותו מקור למציאות שכל דוקא, ולא למציאות אחר, הרי מזה מוכח שגם כח המשכיל הוא ענין של שכל, אלא שהוא למעלה ממציאות שכל ממש, והיינו, שמציאות השכל היא בהעלם בכח המשכיל, אבל הוא העלם שישנו במציאות, שההמשכה ממנו היא המשכה שבהדרגה. וכמו עד"מ השלהבת הטמונה בגחלת שהוא העלם שישנו במציאות, ולכן בכדי לגלות השלהבת מהגחלת, אין צריך לנפיחה בכח דוקא, אלא מספיק גם נפיחה סתם, להיותה בהעלם שישנו במציאות. משא"כ האש שבצור החלמיש הוא העלם שאינו במציאות, שהרי אין בו שום הגבלות, וגם אם יניחו את האבן במים או באש לא ישתנה מאומה, לפי שהוא העלם שאינו במציאות, ולכן בכדי לגלות את האש מצור החלמיש לא מספיק נפיחה, וגם לא נפיחה בכח, אלא צריך הכאה דוקא. וכן הוא גם בגילוי התנועה מכח התנועה שממנו נמשכים כל מיני התנועות, הנה הגם שכח התנועה אינו אותה המציאות של התנועה הפרטית, מ"מ, מאחר שהוא מקור לתנועה דוקא, ולא למציאות אחר, הרי זה בחי' העלם שישנו במציאות. וכן הוא גם בכח ההילוך שהוא כח היותר תחתון בתנועה גופא, הנה התנועה שבהילוך היא המשכה שבהדרגה מהתנועה שבמוח, דהגם שאינו דומה התנועה שברגלים להתנועה בכלל ובפרט להתנועה שבמוח, מ"מ הרי זה המשכה שבסדר והדרגה. אמנם, כל זה הוא בהילוך שבא בהדרגה, משא"כ בשביל הדילוג וקפיצה שאינו בהדרגה, וכמו"כ בכח התנועה, כאשר רוצה לנענע משא כבד שאינו ע"ד הרגיל, וכן גם בכח השכל, כאשר ישנם ריבוי קושיות ופירכות, הנה אז לא מספיקה המשכת הכחות הגלויים, אלא צריך לעורר את הכחות ההיוליים העצמיים, שהם בבחי' ההעלם שאינו במציאות, ומצד כחות ההילויים העצמיים אפשר (לא רק להלך, אלא גם) לדלג, ולנענע משא כבד, וכמו"כ בכח השכל, שגם כאשר ישנם ריבוי קושיות ופירכות ומ"מ מייגע את עצמו ומתמרמר במאד על העדר ההשכלה, הנה ע"י היגיעה בדרך אור חוזר, מגו מרירו ודחיקו, הרי הוא מגיע בכח השכל ההילוי העצמי, ומצד המשכה זו הנה גם כאשר יש ריבוי קושיות ופירכות, יגיע סוכ"ס להאמת של השכל. וזהו מ"ש21 החלש יאמר גבור אני, דלכאורה אינו מובן, דמאחר שהוא חלש ואין לו כחות, מה יועיל שיאמר גבור אני. אך הענין הוא, דכאשר יאמר כן, ויהי' זה נוגע לו (עס וועט אים אָנרירן) עד מיצוי הנפש, אזי יעורר עי"ז שיומשך מכחות ההיוליים העצמיים, שעל ידם יהי' גבור בענין ההילוך שיוכל לדלג, ובענין התנועה שיוכל לנענע משא כבד (וע"ד הסיפור הידוע שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר22), ובענין השכל שיוכל להשכיל באין ערוך גם כאשר ישנו העלם הקושיות ופירכות. ומכל זה מובן שבשביל המשכה שבהדרגה אין צורך בכח מיוחד, ורק המשכה שלא בהדרגה באה ע"י כח מיוחד דוקא.

ד) ועד"ז יובן למעלה, שהתהוות העולמות היא מבחי' הדיבור, לפי שגם התהוות יש מאין שהיא בבחי' אין ערוך היא בהדרגה עדיין, מפני שהאין המהווה יש לו קירוב הערך אל היש, והיש תופס מקום אצל האין, שהרי האין יכול (און ער טראָגט זיך צו) להוות את היש, אבל אינו יכול להעשות יש (כי אם שהאין מהוה את היש חוץ ממנו)*, והיינו, מפני שהתהוות היש מהאין הו"ע שבערך, אבל שהאין ייעשה יש הו"ע שלא בערך23. ולכן מבואר שאמיתית ענין אין ערוך הוא בהתהוות מהעצמות**, שהנברא הוא באין ערוך לגמרי להעצמות, ואופן ההתהוות הוא שהיש האמיתי נעשה יש הנברא24, משא"כ התהוות היש מהאין אינו בדרך אין ערוך לגמרי, אלא הוא בהדרגה עדיין. וע"ד ענין ההשתלשלות שהוא מלשון שלשלת, שכל טבעות השלשלת הם אחוזות וקשורות זו בזו, והיינו, דאף שאופן ההתקשרות הוא שהעליון שבתחתון קשור בהתחתון שבעליון, מ"מ, יש לו שייכות גם עם העליון ממש. משא"כ ירידת הנשמה בגוף היא ע"י נפיחה בכח דוקא, לפי שירידת הנשמה בגוף היא שלא בהדרגה, שהרי אינו דומה בריאת האדם לשאר הנבראים, שבכל הנבראים כתיב25 תוצא הארץ נפש חי', שגופם ונפשם נתגלו כאחד, לפי שגופם הוא בבחי' צומח ונפשם היא בחי' חי, וצומח וחי הם קרובים זה לזה, משא"כ בבריאת אדם כתיב26 גלמי ראו עיניך, שגופו הוא בחי' דומם, ונפשו היא בחי' מדבר שלמעלה מבחי' חי, ומדבר ודומם הם באין ערוך זל"ז. ובעומק יותר, הנה בנשמת האדם כתיב27 נשמה שנתת בי טהורה היא, שהיא בבחי' טהורה, ולמעלה יותר, כפי שהיא בבחי' נתת, ולמעלה יותר, שנש"י עלו במחשבה28, והיינו במחשבה הקדומה דא"ק29, ושם גופא הם בבחי' עליונה שבמחשבה, שזהו הדיוק עלו במחשבה28. ומשם ירדו הנשמות לגוף שהוא למטה במדריגה מכל הבעלי חיים, שהרי מצד הגוף גם יתוש קדמך30, לפי שאינו משנה את תפקידו31, ואילו מצד הגוף הרי אפשר שיהי' יודע את רבונו ומכוון למרוד בו32. ומכל זה מובן שירידת וקישור הנשמה בגוף היא המשכה שלא בהדרגה כלל, ובכדי שתהי' המשכה זו הרי זה ע"י הנפיחה בכח דוקא.

*) עיין בזה ביאוה"ז ר"פ פינחס (קטו, א).

**) עיין ד"ה אם בחוקותי תרס"ז (המשך תרס"ו ע' תלד ואילך).

וזהו ג"כ שירידת הנשמות בגוף היא מבחי' רצון וחפץ הוי'. דהנה, אע"פ שכל הנבראים שרשם מבחי' הרצון, כמ"ש33 כל אשר חפץ הוי' עשה, מ"מ, בכל הנבראים הרי זה כפי שהרצון בא בהתלבשות בבחי' הפנימיות עד לבחי' דבר הוי', משא"כ בריאת האדם (היינו ירידת הנשמות בגוף) היא מבחי' הרצון עצמו שאינו מלובש בבחי' הפנימיות, בחי' עצם הרצון. והנה, התגלות הרצון מאוא"ס ב"ה הוא ג"כ בבחי' דילוג, שהרי הרצון למעלה אינו דומה להרצון למטה, כי הרצון למטה הוא בכדי למלאות את מחסורו, וא"כ מובן שהמחסור שייך להרצון, וגם להאדם עצמו, ומכ"ש שהרצון שייך להאדם עצמו, שהרי הרצון הוא בשביל למלאות את מחסורו. משא"כ הרצון למעלה, כיון שאינו בשביל למלאות מחסורו, שהרי אנת הוא שלימותא דכולהו34, וכלום חסר בבית המלך35, הרי אין להרצון שום ערך ושייכות כלל, והמשכת הרצון הוא באופן של התחדשות ודילוג. וזהו"ע הנפיחה בכח – שע"י הרצון וחפץ העליון. משא"כ כל הבריאה, שהתהוותה בדבר הוי', בהדרגה.

ה) והנה עי"ז שהנשמה יורדת למטה בגוף ונה"ב ועובדת עם הנה"ב לבררו, אזי נעשה תוספת עלי' בהנשמה, והיינו, שעי"ז מגעת הנשמה למעלה משרשה ומקורה, שהרי בכדי להגיע לשרשה ומקורה לא הוצרכה להיות הירידה, ובהכרח לומר שע"י ירידתה מגעת למעלה משרשה ומקורה. והיינו, שהנברא מצד עצמו יכול להגיע רק למקורו ושרשו, וכידוע36 הראי' לזה ממעין עין עיטם37, אך ע"י ירידת הנשמה בגוף ונה"ב מגעת הנשמה למעלה משרשה ומקורה, והיינו שעי"ז באה לבחי' בלי גבול. והענין בזה, דהנה, אע"פ שהנשמה מצד עצמה יש לה דחילו ורחימו שהם תרין גדפין שמעלים אותה למעלה38, מ"מ, האהוי"ר של הנשמה הם בהגבלה. והגם שהאהוי"ר של הנשמה הם למעלה מטעם ודעת, שהרי הנשמה היא חלק אלקה ממעל19, וא"כ האהבה שלה היא למעלה מטעם ודעת, שזהו"ע האהבה מסותרת39, מ"מ, הרי זה בהגבלה, דמאחר שהאהבה של הנשמה היא מפני היותה חלק אלקה ממעל, הרי האהבה היא מצד מציאותה, ואין בזה ביטול במציאות. ודוקא ע"י התלבשותה בגוף ונה"ב באה הנשמה לבחי' ביטול במציאות.

וביאור הענין, דהנה, באופן התעוררות האהבה של הנשמה, יש הפרש בין צדיקים לבינונים ואלו שלמטה מהם (שגם מדתם היא מדת הבינוני, שהרי מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך40), שבצדיקים, התעוררות האהבה היא ע"י התבוננות כו', ובבינונים, התעוררות האהבה באה ע"י הריחוק שמצד נה"ב. והנה, כאשר עבודת הנשמה היא עם עצמה, היינו שגם בהתלבשותה בגוף ונה"ב עבודתה היא עם עצמה בלבד, אזי לא בא עדיין לבחי' ביטול במציאות, דלא מבעי בצדיקים שהתעוררות האהבה היא ע"י התבוננות, הרי פשיטא שהאהבה היא בהגבלה כו', אלא גם בבינונים שהתעוררות האהבה היא מצד הריחוק, והיינו שמתבונן שנה"ב מעלים ומסתיר ומנגד על דביקותו באלקות, ועי"ז מתעוררת האהבה דנה"א, הרי מזה גופא מובן שהנה"א עצמה היא בקירוב לאלקות ומרגשת את העונג באלקות, שלכן נעשה צר לה כאשר נה"ב מעלמת ומסתרת כו', וא"כ, באהבה זו לא בא לבחי' ביטול במציאות, שהרי האהבה היא מצד מציאותו. והיינו, שגם בעת הריחוק שמצד נה"ב, הרי נה"א עצמה היא בקירוב לאלקות*, שהרי היא חלק אלקה ממעל, וא"כ גם בשעת המרירות מצד הנה"ב הרי בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא41, ונמצא, שהיא נשארת במציאות ואינה בביטול. אמנם, כאשר הנה"א עובדת עם נה"ב, שמצד עצמה אין לה שום שייכות לאלקות כלל, הנה כאשר נה"א מבארת לנה"ב שלהיותה גשמית וחומרית אין לה שייכות כלל לענין מבורר ומזוכך, ומכ"ש לענין רוחני, ומכ"ש לדביקות והרגש תענוג אלקי, וענין זה נוגע לו עד מיצוי הנפש, הנה כאשר נה"ב מתפעלת מזה ונעשה אצלה רגש של מרירות, הרי זה באופן של ביטול במציאות, שהרי במרירות זו אין הרגש טוב טעם באלקות, שלזה לא שייכת נה"ב כלל, וכל ההרגש הוא רק אשר רע ומר עזבך את הוי' אלקיך42, ובזה מתבטלת הנה"ב ממציאותה. וכיון שנה"א פעלה בנה"ב ביטול זה, לכן הנה ע"י הביטול דנה"ב נעשה עלי' גם בנה"א, שנעשה ביטול במציאות גם בנה"א, שזהו עלייתה.

*) כל זמן שנשאר הציור שלה.

וכל43 זה נעשה מצד ענין הנפיחה בכח שיש בירידת וקישור הנשמה בגוף, שענין זה נותן בהנשמה בפנימיות היכולת לעלות למעלה ממקורה, שזהו"ע של העדר מציאותה, אלא, שהרגש הגילוי והתענוג כו' שבנה"א מונע להרגש הביטול במציאות, ומתגלה ע"י הנה"ב, עי"ז שנה"ב מסתירה ונלחמת נגד היותה חלק אלקה – ע"ד ששטות דלעו"ז מעורר שטות דקדושה.

ו) וכמו"כ הוא גם בתורה, שדוקא ע"י ירידת התורה למטה לבחי' מצרים ויצה"ר, נעשה תוספת עילוי בהתורה. וזהו ההתחדשות דמ"ת על מעשה האבות, דאף שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה44, מ"מ, אין זה בדומה כמו שהי' אחרי מ"ת. והענין בזה, שעבודת האבות היתה בהגבלה הקשורה במציאותם, דהנה, אע"פ שעבודת האבות היתה למעלה מטעם ודעת, שהרי האבות הן הן המרכבה45, וענין המרכבה הוא באופן שלמעלה מטו"ד, ובפרט שעבודתם היתה במס"נ בהנסיונות שהיו להם, מ"מ, כל עבודתם היתה מצד מציאות הנשמה, ולא הי' בזה בחי' ביטול במציאות. והיינו, שהגם שנשמותיהם של האבות היו מלובשות בגוף, מ"מ, לא הי' גופם מעלים ומסתיר, שהרי היו מרכבה לאלקות גם מצד הגוף. ואף שענין המרכבה אינו מאוחד עם האדם הרוכב, אלא הוא דבר אחר, הרי מ"מ אין זה מעלים ומסתיר ומנגד כו'. וגם הנסיונות שהיו להם, לא היו כמו הנסיונות שהיו במצרים כו'. ונמצא, שעבודת האבות היתה מצד מציאות הנשמה, ולא הי' בה ענין הביטול במציאות. ורק במתן תורה שהי' לאחרי היציאה ממצרים, כור הברזל46, נעשית העבודה באופן של ביטול במציאות. וזהו ההתחדשות דמ"ת, באופן שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם, שמלבד זאת שהתורה ירדה למטה בדיו וקלף גשמי ובהלכות בענינים גשמיים, נתלבשה גם בטענות של שקר, שזהו"ע מצרים ויצה"ר, שלא זו בלבד שנתלבשה במצרים, מצרים וגבולים של העולם, הנה עוד זאת, שנתלבשה גם ביצה"ר שהוא ענין הפכי ומנגד לאלקות, והיינו, לפי שדוקא ע"י העבודה עם המנגד (לא רק העבודה דנה"א גם כאשר יש לה מנגד, אלא העבודה עם המנגד עצמו), באים לבחי' ביטול במציאות, כנ"ל.

ז) וזהו גם מ"ש במדרש47 ע"פ48 לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך, דריח הוא הארה בלבד, והיינו, דאף שריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו49, וכאשר האדם מתעלף נעשה המשכת החיות ע"י הריח, מ"מ הרי זה הארה בלבד, שהרי פעולת הריח בעת ההתעלפות היא רק כשנסתלקה המשכת הארת החיות, אבל העצם ישנו עדיין בגופו. משא"כ שמן תורק שמך הוא המשכת העצם. וזהו מעלת העבודה שלאחרי מ"ת על עבודת האבות, שעבודת האבות היתה מצד מציאות הנשמה, ולא הי' בה ביטול במציאות, ולכן כל ההמשכה היתה הארה בלבד, משא"כ במ"ת, כאשר למצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם, נמשך העצם, והיינו מצד הביטול כו' כנ"ל.

והענין בזה, דעם היות שעבודת האבות היא במדריגה נעלית, ואילו העבודה שלאחרי מ"ת, לאחרי שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם, היא במדריגה פחותה, מ"מ, הרי ידוע שבחי' העצם אפילו במדריגה פחותה היא גבוה יותר מאשר הארה שממדריגה עליונה. ואחת הדוגמאות על זה היא ממה שאמרו חכם עדיף מנביא50, והיינו לפי שהנבואה היא בבחי' נו"ה, ובזה גופא יש כמה חילוקים, דנבואת ישעי' היא בנו"ה דבריאה (שבהם נתלבשו נו"ה דאצי'), ונבואת יחזקאל היא למטה יותר, שהיא רק בבחי' נו"ה דיצירה, ולכן חכם עדיף מנביא, לפי שהנבואה היא רק בנו"ה, והחכמה היא בבחי' נעלית יותר, וכמו הרשב"י והאריז"ל שהשיגו בבחי' נעלות הרבה יותר מאשר בחי' נו"ה. ומ"מ, משחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה51, ואילו החכמה נשארה, והיינו לפי שיש מעלה יתירה בנבואה על החכמה. והביאור בזה52, דעם היות שחכם עדיף מנביא לפי שמשיג במדריגות עליונות יותר, מ"מ, הרי השגת החכם היא רק ידיעת המציאות בלבד, והיינו, שאינו משיג ומכיר את המציאות כי אם באופן של ידיעה בלבד. וגם השגת הרשב"י והאריז"ל שהיתה ברוח הקודש, הרי ידוע שרוה"ק היא רק ביצירה53, וכן ד' שנכנסו לפרדס54, היתה השגתם רק ביצירה, ומה שהשיגו עי"ז באצילות הי' רק בבחי' ידיעת המציאות. משא"כ נבואה היא בחי' הכרה, שמכיר את המציאות, וכמ"ש הרח"ו בשעה"ק55 שהאורות שבאותה המדריגה שבה היתה הנבואה נחקקו ונצטיירו במחשבת הנביא כו', ולכן גדלה מעלת הנבואה על החכמה, דהגם שהחכמה היא במדריגות נעלות יותר, מ"מ גדלה מעלת הנבואה, לפי שהיא בבחי' הכרה. ונמצא, שבחי' העצמי ממדריגה תחתונה היא למעלה מהארה שממדריגה עליונה.

ועד"ז יובן גם בעבודה, שהעבודה עם הנה"ב, עם היותה במדריגה פחותה, מ"מ, היא נעלית יותר מעבודת נה"א מצד עצמה, כי, בעבודת נה"א מצד עצמה (היינו שגם בהיותה מלובשת בנה"ב ומרגישה את הריחוק דנה"ב, מ"מ, העבודה היא עבודת נה"א מצד עצמה), עדיין לא נתבטל ממציאותו (כנ"ל), ולכן צריכה להיות העבודה עם נה"ב דוקא, והיינו, לא העבודה דמס"נ שהיא להפשיט את עצמו (אויסטאָן זיך) מהנה"ב, ולא העבודה דשבירת הנה"ב, אלא צריך לפעול (דורכטאָן) את העבודה עם הנה"ב עצמה, לפעול בהמדות דנה"ב שהם בבחי' קשה כארז56, שיהי' בהם הביטול, וביטול זה הוא ביטול המציאות. וע"י הביטול במציאות דנה"ב בא גם הנה"א לבחי' ביטול במציאות. וכידוע במעלת הבעלי תשובה שמצד הרגש הריחוק עבודתם היא ברעותא יתיר ובחילא יתיר57, שמעלת עבודתם היא לא רק לגבי עבודת הצדיקים שעבודתם אינה מצד הריחוק כלל, אלא גם לגבי עבודת הבינונים שההתעוררות אצלם היא מצד הריחוק (כנ"ל ס"ה), כי, בעבודת הבינונים הריחוק הוא מצד הנה"ב והעבודה היא בנה"א, שאינה בבחי' ביטול במציאות, משא"כ עבודת התשובה שהיא עבודה עם הנה"ב, ולכן הרי זה ברעותא יתיר ובחילא יתיר. וכמשל58 אמת המים שכאשר ישנה סתימה המונעת את הילוך המים הנה ע"י ההסתר נעשה התגברות המים (וגם הסתימה עצמה הולכת). וכמו"כ הוא גם בעבודה, שע"י עבודת התשובה, שהיא העבודה עם הנה"ב עצמה, אזי מתחדש התוקף בנה"א.

ח) וזהו קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה, שיש בזה ב' ענינים, ענין הא', שהם כתרומה, מאכל אדם, וענין הב' שהם כעומר, מאכל בהמה, וההוספה בענין הב' על הענין הא' היא שצריכה להיות העבודה עם הנה"ב דוקא. והיינו, שאין מספיק העבודה דנה"א עצמה, כיון שזוהי עבודה הקשורה עם מציאותו, וגם כאשר הנה"א מלובש בנה"ב, הנה לא מבעי בצדיקים שהתעוררות האהבה באה ע"י ההתבוננות, אלא גם בבינונים שהתעוררות האהבה באה ע"י הריחוק, הרי כיון שהריחוק הוא מצד נה"ב, והעבודה היא עם נה"א, הרי היא נשארת עדיין במציאותה, וכל העבודה מגיעה רק לבחי' העלם שישנו במציאות. ובכדי להגיע לבחי' העלם שאינו במציאות, הרי זה ע"י העבודה עם נה"ב עצמה. וזהו"ע קצירת העומר, מאכל בהמה59, שעז"נ60 מהחל חרמש בקמה, קמה מלשון קומה61, דקאי על קומת הנה"ב62, וצריך לפעול ביטול במציאות בקומת הנה"ב, וע"י הביטול במציאות בקומת הנה"ב נעשה ביטול במציאות גם בנה"א, ועי"ז מגיעים לבחי' העלם שאינו במציאות, ולמעלה יותר לבחי' העצמות, שזה נמשך ע"י העבודה בבירור נה"ב וגופו וחלקו בעולם, שעושה את העולם דירה לו ית'63, שלמטה בעוה"ז יהי' גילוי העצמות ממש.