בס"ד. ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשח"י
– בבוקר לפני התפלה, בחדרו הק' –
(הנחה בלתי מוגה)
והי'1 שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת הוי' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, והי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים גו' אשר אם עבר ורמס וטרף וגו'2. וצריך להבין מ"ש בפסוק הראשון בקרב עמים רבים, דבשלמא בפסוק השני שמדבר אודות שארית יעקב בגוים, מובן אומרו בקרב עמים רבים, וכפי שמסיים אם עבר ורמס וטרף גו', אבל בפסוק הראשון שמדבר אודות הגילויים דלעת"ל שאז יהי' העילוי היותר גדול, אינו מובן מהו אומרו בקרב עמים רבים. גם צריך להבין אומרו אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב3 ארור הגבר אשר יבטח באדם, שזהו איסור גמור, וא"כ, מהי המעלה בענין אשר לא יקוה גו' (ובפרט כשמדובר אודות העילוי דלע"ל)4. גם צריך להבין5, למה מזכיר כאן שם יעקב, הרי שם יעקב הוא במדריגה פחותה משם ישראל שהוא שם המעלה, וא"כ, כשמדבר אודות העילוי דלע"ל, הול"ל שם ישראל שהוא שם המעלה.
ב) ולהבין כל זה צריך להקדים תחלה משנת"ל6 בענין ב' השמות יעקב וישראל שהם שמות הנשמה בשייכות לירידתה למטה, שהיא ירידה צורך עלי', והיינו, שקודם ירידתה למטה ובהיותה למטה נקראת הנשמה בשם יעקב, ולאחרי ירידתה למטה (ע"י העבודה כו') ניתוסף בה שם ישראל. וזהו מ"ש7 ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה8, יעקב, יו"ד עקב, היינו מדריגת החכמה שהיא בבחי' ביטול, ונמצא בה העצמות בגילוי יותר גם מכמו שהוא בכתר, והכוונה היא להמשיך בחי' החכמה בבחי' חרנה, כב' הפירושים שבזהר9, פי' הא', דקאי על עולם הדיבור בחי' מל', ופי' הב', שחרנה הוא מלשון ניחר גרוני10, דקאי על עלמא דפרודא, עולמות בי"ע, חרון אף של עולם11. והכוונה היא להמשיך בחי' היו"ד עד בחי' חרון אף של עולם למטה. וזהו תכלית ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה עצומה, והיינו בשביל העלי' הגדולה ועצומה ביותר, שהוא המשכת העצמות. וזהו שעבודת יעקב בחרן היתה בבית לבן12, דלבן הוא מדריגה גבוה ונעלה, כדאיתא במדרש13 ע"פ14 הידעתם את לבן, מי שמלבן עונותיהם של ישראל, בחי' לובן העליון15, דלובן הוא גוון עצמי, שזה מורה על העצמות, וענינו בעבודה הו"ע התשובה, וכמו עבודת כה"ג בקדה"ק ביו"כ שהיתה בבגדי לבן.
והנה אופן העבודה למטה הוא בג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח16 (שהוא מעשה המצוות). והעיקר הוא בקו העבודה, שהו"ע עבודת התפלה, שהרי קו התורה הוא בדרך מלמעלמ"ט, וגמ"ח שהוא מעשה המצוות בא אחרי הקדמת לימוד התורה ועבודת התפלה, וא"כ, הרי עיקר עבודת האדם הוא עבודת התפלה. והעבודה היא שיבוא לידי הבנה והשגה, כמ"ש17 שמע ישראל הוי' אלקינו, שמע הוא לשון הבנה והשגה, וההבנה וההשגה היא בענין הוי' אלקינו, היינו, שהוי' שהוא למעלה מהשתלשלות הוא כחנו וחיותינו. וע"י ההבנה והשגה בענין זה ממשיכים גם בעולם שיהי' הוי' אחד, שגם בז' רקיעים וארץ ובד' סיטרין, למעלה ולמטה, נמצא הא' שהוא אלופו של עולם18.
ג) והענין בזה, דלכאורה אינו מובן אומרו הוי' אלקינו, אלקינו. דייקא, הרי כל ההשתלשלות נמשך משם הוי', שהוא המהוה כל ההשתלשלות, ומהו אומרו שהוי' הוא אלקינו דוקא. וכן צריך להבין מ"ש19 אין לנו אלקים זולתך, לנו דוקא. וכן צריך להבין בענין ההשגחה מלמעלה, כידוע שיש ב' מיני השגחה, השגחה משם אלקים שהיא הנהגה טבעית, והשגחה משם הוי' שהיא למעלה מהשתלשלות, וההשגחה שבישראל (כמארז"ל20 כבשה אחת בין ע' זאבים והיא משתמרת) היא משם הוי' דוקא21, ולכאורה, הרי כל הנבראים מושגחים משם הוי' שמהוה כל ההשתלשלות, ומהו הענין שההשגחה דשם הוי' היא על נש"י דוקא. אך הענין הוא, דהנה, המלאכים נקראים בשם אלקים, וכמ"ש22 הודו לאלקי האלקים, ע"ש היותם שלוחי השפע שעל ידם נמשכת ההשפעה. וכמו"כ דיינים נקראים בשם אלקים, כמ"ש23 עד האלקים יבא דבר שניהם, ע"ש שיש להם הכח לדון כו'. ומובן, דכשם שבדיינים אין זה בכח עצמם, כי אם בכח התורה, והיינו, שהם רק פוסקים דין תורה, וכדבריהם כן יקום, שנעשה כן במציאות העולם24, וכמארז"ל25 כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במע"ב, ודבר אלקינו יקום לעולם26, הנה כמו"כ במלאכים אין זה בכח עצמם, אלא הם רק שלוחי השפע שעל ידם נמשכת ההשפעה בעולם, והיינו, שהם השרים של המזלות שעל ידם נמשכת ההשפעה בעולם, ע"ד מ"ש27 ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. וכל זה הוא בכללות העולם, שבו נמשכת ההשפעה ע"י המלאכים. אבל לנש"י נמשכת ההשפעה משם הוי' עצמו, ורק נמשך ע"י המלאכים בדרך מעביר בלבד (וזה גופא פועל שתתגשם ההשפעה, והיינו, שאע"פ שההמשכה ע"י לבושי העשי' היא בדרך מעביר בלבד, מ"מ משתנית עי"ז ההשפעה). וזהו אומרו הוי' אלקינו, שדוקא בנש"י נמשך משם הוי' שהוא למעלה מההשתלשלות, להיות כחנו וחיותינו בהזמן ומקום שבהשתלשלות. וע"י ההבנה והשגה בזה, פועל בעבודתו שכל עשיותיו יהיו לשם שמים28, דכיון שכל הכח והחיות שלו הוא משם הוי', הרי צריך לעשות הכל לשם שמים.
ד) וביאור הענין, דהנה29, איתא בירושלמי30 שחותמו של הקב"ה אמת, ומהו אמת, אל"ף רישי' דאלפא ביתא מ"ם באמצעיתה תי"ו בסופה, שזהו מ"ש31 אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, אני ראשון הוא בחי' החכמה שהיא תחלת ההשתלשלות, וגם כמו שהיא קודם ההשתלשלות. ואני אחרון היינו לאחרי סיום כל ההשתלשלות. ומוסיף, ומבלעדי אין אלקים, כיון שגם ענין ההשתלשלות עצמו נמשך מלמעלה מהשתלשלות (וזהו אין אלקים, שאין ענין של צמצום והעלם). ומכיון שמבלעדי אין אלקים, שכל ענין ההשתלשלות נמשך מלמעלה מהשתלשלות, לכן צריך להיות כל עשיותיו לשם שמים. ובעומק יותר, הנה לא זו בלבד שכל עשיותיו הם לשם שמים, היינו שהעשי' עצמה היא עשי' גשמית אלא שיש בזה כוונה לשם שמים, כי אם, שהעשי' עצמה היא עשי' נעלית יותר, כמו עשיית מצוה, שזהו מ"ש32 בכל דרכיך דעהו, והיינו, ע"י ההתבוננות שההעלם והסתר גופא הוא אלקות, וכמ"ש33 אכן אתה א-ל מסתתר, שבהסתר גופא ישנה האתה. והענין בזה, דהנה, ההתבוננות דמבלעדי אין אלקים היא בנוגע לענין הצמצום, וכיון שבכל הצמצומים הכוונה היא בשביל הגילוי, וגם בצמצום הראשון שהוא בבחי' סילוק, הרי כוונת הסילוק היא בשביל המשכת הקו קצר, נמצא שהגילוי הוא למעלה מהצמצום, דכיון שהצמצום הוא בשביל הגילוי, הרי עיקר המעלה הוא בהגילוי, והוא למעלה מהצמצום. ולכן ישנו ענין הקו גם כמו שהוא קודם הצמצום. ועם היות שיש מעלה בהצמצום על הגילוי, שהרי הצמצום קדם אל הגילוי, וידוע שענין הקדימה למעלה אינו רק קדימה זמנית, אלא גם קדימה מעלית, מ"מ, הרי הצמצום אינו תכלית המכוון, אלא כוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, ונמצא, שכוונת הגילוי קדום אל הצמצום. ולכן אי אפשר לומר שבהצמצום עצמו ישנו האתה, שהרי הכוונה אינה בהצמצום34. משא"כ ההעלם והסתר דסדר השתלשלות, הנה כאן הוא המשכת העצמות, שהרי סוף מעשה עלה במחשבה תחלה35, וכמ"ש36 שוקיו עמודי שש, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, דהגם שאין אנו יודעים טעם התשוקה מ"מ זה אנו יודעים שנשתוקק, והרי תשוקה הו"ע תענוג, ותענוג מושרש בעצמות. וזהו אכן אתה א-ל מסתתר, שבההסתר והעלם דההשתלשלות נמצא האתה, עצמות ומהות. וע"י התבוננות זו פועל האדם בעבודתו שעשיותיו יהיו לא רק לשם שמים, אלא שהעשיות עצמם יהיו כמו עשיות מצוה, והיינו לפי שההעלם והסתר גופא הוא אלקות37. וע"ד ההפרש בין עבודת ימי החול לשבת, דבימות החול העבודה היא לשם שמים, שאוכל ושותה לבריאות גופו כדי שיוכל לעבוד את בוראו, וכמ"ש הרמב"ם38 שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, משא"כ בשבת שהאכילה ושתי' עצמה היא מצוה.
ה) והנה כהנ"ל הוא בכללות העבודה, ובפרטיות יותר העבודה היא בבירור המדות. דהנה אמרו רז"ל39 לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולכאורה אינו מובן מהו אומרו ואל יהא קשה כארז, דמכיון שאומר שיהי' רך כקנה, הרי במילא מובן שלא יהי' קשה כארז, ומהו כפל הלשון. אך הענין הוא40, דרך כקנה הו"ע מדות דתיקון, וקשה כארז הו"ע מדות דתהו41, וזהו ואל יהא קשה כארז, שצריך לפעול בהמדות דתהו שלא יהיו בבחי' תוקף וישות, קשה כארז, אלא יהיו בבחי' ביטול, בחי' אַל. דהנה, ההפרש בין מדות דתהו למדות דתיקון הוא, שהמדות דתיקון הם בבחי' אורות מועטים, ולכן הם בחלישות ורכות, שלכן כל אחד נותן מקום לזולתו, וגם לספירה ההפכית. ומ"מ, אין הכרח שגם יקבלו זה מזה, שהרי מה שנותנים מקום זל"ז אין זה מצד הכרת מעלת זולתו, כי אם מצד החלישות והרכות, וכיון שאין בהם הכרת מעלת זולתו, אין הכרח שיהיו גם מקבלים זמ"ז. אמנם, מדות דתהו הם בבחי' אורות מרובים, אורות תקיפים, ולכן אין סובלים זה את זה ואין נותנים מקום זל"ז. ויובן עד"מ באדם למטה, שישנם מדות שהם למטה מהשכל, ובאים מצד השכל, שע"י ההתבוננות בא להתפעלות המדות, ומדות אלו הם בחלישות ורכות, דכיון שבאים מצד השכל, ובשכל ישנם סברות לכאן ולכאן, והכרעת הסברא היא ע"י נטיית הדעת, לכן הנה כשם שהסברות שבשכל נותנים מקום זה לזה, כך גם המדות שבאים מהסברות נותנים מקום למדה ההפכית, והיינו לפי שהמדה באה מהסברא, והסברא כמו שהיא בשכל נותנת מקום גם לסברא הפכית, לכן גם המדה שבאה ממנה אינה בתוקף אלא היא בחלישות ורכות, ונותנת מקום למדה זולתה וגם למדה ההפכית. אמנם ישנם גם המדות כפי שהם למעלה מהשכל, בכחות הנעלמים, ולמעלה יותר, עד לכחות ההיוליים העצמיים, ומדות אלו הם בתוקף גדול, ולכן אין נותנים מקום זל"ז, ומכ"ש שאין מקבלים זמ"ז. וכמו"כ יובן למעלה, שמדות דתיקון הם אורות מועטים והם בחלישות, ולכן נותנים מקום זל"ז, משא"כ מדות דתהו הם אורות מרובים, והם אורות תקיפים, ולכן אין נותנים מקום זל"ז ואין יכולים לסבול זא"ז, ומצד זה הי' ענין שבירת הכלים, ונפלו למטה בבחי' ישות וגסות (אַריינגעפאַלן אין גאוה). ועז"נ ואל יהא קשה כארז, שצריכים לפעול בהמדות דתהו שיהי' בהם הביטול והתכללות. וענינו בעבודה, דהנה, הנה"א שרשה מהתיקון, והנה"ב שרשה מהתהו, ועבודת האדם היא לברר את המדות דנה"ב, והיינו, לא לבטל אותם לגמרי, כי אם, לפעול בהם ביטול, שגם בהיותם בתוקף המדות יהיו בבחי' התכללות, באופן שיהיו גם מקבלים זמ"ז. וענינו למעלה הוא ההמשכה מבחי' עקודים, דהנה, בעולם העקודים האורות הם בתוקף גדול, ומ"מ הם עקודים בכלי אחד, והיינו מצד תוקף הביטול שבהם, שלכן הנה גם בהיותם בבחי' תוקף האור, הרי הם עקודים בכלי אחד. אך כשירדו ונתגלו בעולם הנקודים נעשו נקודות נפרדות, והיינו, שהתוקף של האורות הוא כמו בהיותם בעולם העקודים, אבל חסר בהם תוקף הביטול, ולכן הרי הם נקודות נפרדות, שמצד זה הי' שם ענין השבירה. ואח"כ נעשה עולם הברודים, שהוא עולם התיקון, שבו ישנם אורות מועטים בכלים רחבים, ולכן האורות בהתיישבות בהכלים. והכוונה היא להמשיך תוקף האורות דעולם העקודים בהכלים רחבים דתיקון. וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם למטה, שע"י התוקף דנה"ב הרי הוא מבטל את ההעלם והסתר של העולם, הגוף ונה"ב, ופועל ביטול בהמדות דנה"ב, ששרשם מתהו, שגם בהיותם בבחי' תוקף האור, יהיו בבחי' התכללות, ועי"ז ניתוסף גם במדות דנה"א, ששרשם מתיקון, שנעשים גם בבחי' התכללות, שיהיו מקבלים זמ"ז.
ו) ובזה יובן מ"ש42 תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, דלכאורה אינו מובן מהו ענין הנתינת אמת ליעקב, הרי יעקב מדתו מדת האמת43, ולמה צריך ליתן אמת ליעקב44. וכמו"כ אינו מובן אומרו חסד לאברהם, הרי אברהם מדתו מדת החסד, ולמה צריכים ליתן חסד לאברהם. אך הענין הוא, דהנה, חסד דאברהם הוא חסד דאצילות, ואיתא בקבלה דחסד דאצילות הוא חסד זוטא45, ונקרא חסד זוטא, לפי שכל השפעת חסד הוא מצד הביטול. אך ישנו החסד כפי שהוא למעלה מהשתלשלות, ונקרא רב חסד. ויובן עד"מ למטה שישנם ב' אופני חסד, יש השפעת החסד מצד הביטול, היינו, שהוא שפל בעיני עצמו ומחזיק את זולתו גבוה במעלה ממנו, ומצד הביטול הרי הכל נחשב כמותרות בעיני עצמו, ולכן משפיע רוב חסד לזולתו. ויש השפעת החסד מצד הרוממות, והיינו, שמצד גודל רוממותו הכל לכלום יחשב אצלו, ולכן משפיע השפעות היותר גדולות. וכמו"כ יובן למעלה, שחסד דאצילות הוא חסד זוטא, שהוא מצד הביטול, משא"כ החסד שלמעלה מהשתלשלות שהוא מצד הרוממות, ולכן נקרא רב חסד, שהוא השפעה בלי גבול. וזהו הנתינת חסד לאברהם, שיומשך בו החסד שלמעלה מהשתלשלות, והיינו, שחסד זוטא, מצד הביטול שבו, הרי הוא כלי לבחי' רב חסד. וזהו גם תתן אמת ליעקב, דאף שיעקב מדתו מדת האמת, מדת הרחמים, שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה46, מ"מ, הרי זה בגדר קצוות, מן הקצה אל הקצה, והוא מצד בחי' השתלשלות. וענין תתן אמת ליעקב הוא בחי' ואמת הוי' לעולם47, שהוא למעלה מהשתלשלות48. וזהו שמסיים אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, דימי לשון רבים הם שבעת ימי הבנין, שהם הז' מדות, וימי קדם הם המדות שלמעלה מהשתלשלות, וזהו אשר נשבעת גו' מימי קדם, להמשיך בהשתלשלות את המדות שלמעלה מהשתלשלות.
ז) וזהו גם מ"ש49 והשב לשכנינו שבעתיים וגו' חרפתם אשר חרפוך אדנ-י, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם גו'. והענין בזה, דשכנינו הוא כמ"ש50 הלא אח עשו ליעקב, והו"ע הנה"ב, שמעלים ומסתיר על שם הוי', וזהו חרפתם אשר חרפוך הוי', והיינו, שלא יהי' ניכר דבר הוי' המהוה, שזהו"ע ניחר גרוני51. וזהו גם ענינו של בלעם, ההיפך דמשה, כמארז"ל52 באוה"ע קם ומנהו בלעם, דמשה המשיך בחי' ומדריגת עם, אין מלך בלא עם53, היינו, שע"י התורה שהיא חכמתו של הקב"ה, נעשים בנ"י מיוחדים עם בעל החכמה, שאז הם בבחי' עם, שדומים להמלך. וצאן מרעיתך הו"ע המצוות, שקיומם הוא באופן דחוקה חקקתי כו'54, ועי"ז נעשים בנ"י בבחי' צאן. אמנם, ענינו של בלעם הוא בלא עם, כדאיתא בגמרא55, ובזהר56 מוסיף לית עם ולית רעיא, שרצה לבטל בחי' עם ובחי' צאן. ועז"נ והשב לשכנינו גו', שצריכים לברר את המדות דנה"ב, וכנ"ל (ס"ה) שאין לבטל לגמרי את המדות דנה"ב, כי אם לברר ולזכך אותם שיהיו בבחי' ביטול, ואז יהי' התוקף דנה"ב בבחי' הקדושה. וזהו שבעתיים, ב"פ שבעה, דקאי על המדות דנה"א וגם על המדות דנה"ב שנתהפכו לקדושה. וע"י בירור הלעו"ז מתבטלת גם טענת בלעם, ורואים בגלוי שבנ"י הם עמך וצאן מרעיתך, ע"י התורה והמצוות.
ח) וזהו והי' שארית יעקב וגו', יעקב הוא בחי' יו"ד עקב, דקאי על הנשמה כפי שירדה למטה בבחי' עקב, שמלובשת בנה"ב ועובדת עבודתה לברר את הנה"ב, שזהו מ"ש בקרב עמים רבים, והו"ע העבודה בבירור הניצוצות, שצריכים לברר אפילו הניצוצות שברע גמור, והיינו, לא לדחותם לגמרי, כי אם לברר ולזכך אותם ולהעלותם למעלה. ועי"ז נעשה המשכת העצמות, שזהו אומרו כטל מאת הוי', דטל לא מיעצר57, שאינו תלוי במעשה התחתונים אם הוא ראוי או אינו ראוי, שזה מורה על המשכת העצמות. וכרביבים עלי עשב, בחי' מטר. אשר לא יקוה לאיש, בחי' הוי' איש מלחמה58 שהו"ע המדות, ששם שייך ענין המלחמה, ולא ייחל לבני אדם, אדם העליון, והיינו, שלא יצטרכו לא למדריגת איש ולא למדריגת אדם. ונקודת הענין, שע"י בחי' יעקב, שמורה על הירידה למטה, עד עפר הארץ59, הנה בהעפר וע"י העפר נמשך בחי' העצמות, וכמ"ש60 מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח דוקא. וזהו תכלית ירידת הנשמה, שע"י עבודתה למטה בהמיצר ודוחק דעולם, ובפרט בזמן הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא שהוא חושך כפול ומכופל, פועלת הנשמה שבירת ההעלם וההסתר דנחר גרוני, חרון אף של עולם, ועי"ז הנה אז יבקע כשחר אורך61, שנמשך ומתגלה הדבר הוי', כי פי הוי' דיבר, והיינו, שע"י הקדמת העבודה דזמן הגלות באים לקיום היעוד62 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שאפילו בהעלם והסתר דעולם יומשך ויתגלה הדבר הוי'.
הוסיפו תגובה