בס"ד. שיחת* יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
א. כ"ק1 מו"ח אדמו"ר הי' מברך לפני חג השבועות, במכתבים ובעל-פה, בהנוסח "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות".
וביאור הענין הוא2:
שמחה: להיות אשר לימוד התורה וקיום המצוות קשור בנסיונות ובהעלמות והסתרים, לזאת צריכה להיות קבלת התורה בשמחה, כמרז"ל3 "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כו' עדיין עושין אותה בשמחה", שבמילא מתקיימות יותר.
פנימיות: קיום התומ"צ צריך להיות בכל פנימיות עצם נפשו. לא רק בלבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה, וגם לא רק בכחות הנפש דשכל ומדות. כל זה – גם הכחות – הם חיצוניות לגבי עצם הנפש, וקיום התומ"צ צריך להיות בפנימיות, בעצם נפשו.
וע"ד שהי' אומר כ"ק אדמו"ר הזקן בדביקותו: "איך וויל ניט דיין ג"ע, איך וויל ניט דיין עוה"ב, איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין"4, שאינו רוצה בשום גילויים, גם גילויים היותר עליונים, כי אם רק בהעצמות – שזה בא מצד עצם ופנימיות הנשמה.
דהנה, בשעת מתן-תורה היתה ההתחלה – "אנכי הוי' אלקיך"5, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום קוץ כו'6, הוא הוי' המהוה, והוא אלקיך, כחך וחיותך. ודיבור זה נאמר בלשון יחיד (דלא כתיב "אלקיכם", כי אם "אלקיך", לשון יחיד)7, שלכאו"א מישראל אמר הקב"ה אשר כל כחו וחיותו הוא רק "אנכי הוי'".
והיות אשר דיבורו של הקב"ה עביד מעשה8, הרי ע"י דיבור זה נקבע ונחקק בכאו"א מישראל, אשר כל כחו וחיותו הוא רק "אנכי", ולזאת אינו רוצה בשום ענין בעולם, כי אם בעצמות ומהות בלבד, להיות שזהו כל כחו וחיותו.
ולהיות אשר בכל שנה ושנה הנה בחג השבועות חוזר ומתעורר אותו הגילוי שהי' במתן-תורה, ובכל שנה ושנה ההמשכה היא ממקום נעלה יותר ובתוקף יותר9, לזאת הנה נוסח הברכה שלפני חג השבועות הוא "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות", אשר קבלת התורה תהי' בפנימיות נפשו. כל כחו וחיותו יהי' ה"אנכי" דלא אתרמיז בשום אות – גילוי.
* * *
ב. בשעת מתן-תורה ביקש הקב"ה מישראל ערבים. ישראל הציעו לפניו ערבים שונים, האבות, הנביאים, ולא הסכים. עד שאמרו בנינו ערבים בעדינו. ואז נתן הקב"ה לישראל את התורה10.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לכל הילדים שלפני בר-מצוה לומר לחיים ולנגן ניגון, ואח"כ המשיך ואמר:]
כשם אשר נתינת התורה היתה ע"י ערבות הילדים, הנה עד"ז גם בהגדולים היתה נתינת התורה עבור הקטנות והנערות שבהם, כמ"ש11 "כי נער ישראל ואוהבהו". ועד"מ כמו שאנו רואים למטה דאהבת האב לבנו מתגלית לבן קטן יותר מאשר לבן גדול, כך עד"ז יובן למעלה12.
והנה, כמו שבמשל הנ"ל באהבת האב לבנו הקטן, הרי אף שהאב מצמצם את עצמו לפי אופן הבן, מ"מ, הרי מגלה לו את כל עצמותו, עוד יותר מאשר לבנו גדול, שהרי הצמצום הוא מצד תוקף החיבה, וא"כ מובן שישנו בזה כל עצמותו של האב, אלא שהגילוי הוא באופן מצומצם,
עד"ז יובן גם בענין מתן-תורה, דאף אשר הקב"ה צמצם את עצמו לפי ערך ואופן מצבם של ישראל, "וירד הוי' על הר סיני"13, שירד למטה דוקא, ובעשרת הדברות נאמרו דברים פשוטים14, בכל זה הנה הצמצום הוא רק באופן ההמשכה, אבל במתן-תורה ניתן כל העצמות, כמ"ש "אנכי הוי' אלקיך", אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, אלא שנמשך באופן מצומצם, אופן של קטנות.
ג. ההוראה מזה בעבודה היא:
כאשר מתבונן האדם במצבו הרוחני ורואה את שפלותו, ונוסף לזה הרי ישנם כמה העלמות והסתרים ונסיונות על קיום התומ"צ, ונופל במחשבתו: איך אפשר אשר אני הנמצא במצב שפל כזה, אתגבר על כל המניעות ואקיים תומ"צ ואתקשר עם הבורא?
על זה באה ההוראה: בהתחלת כל הדברים, בשעת מתן-תורה, היו גם אז ישראל בבחי' קטנות. כשהיו במצרים כתיב בהו "ואת ערום וערי'"15, ומתן-תורה הי' רק ז' שבועות אחרי צאתם ממצרים, ומ"מ, בלי הבט על כל זה, ואדרבה, מצד זה גופא, חיבב אותם הקב"ה ביותר ונתן להם את התורה שניתן בזה כל עצמותו ומהותו כנ"ל,
הנה כמו"כ בכל דור ודור, בכל זמן ובכל מקום, אל יפול לב האדם עליו מצד שפלות מצבו, דאדרבה, כאשר הוא בשפל המצב וישנם כמה נסיונות ומ"מ מתגבר על כל המניעות לקבל את התורה בהקדמת נעשה לנשמע, הרי אז מתגלית האהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י, ונותנים לו מלמעלה כל הכחות וכל ההמשכות עד העצמות ממש, עד אשר יהי' "אנכי הוי' אלקיך".
* * *
ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'.
* * *
ה. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל המשתתפים ב"תהלוכה" יאמרו לחיים וינגנו ניגון. ואח"כ אמר:]
ענין זה – של התהלוכה – הרי הוא בכלל פעולת הפצת המעיינות חוצה, שהסדר16 בהפצת המעיינות חוצה אינו להמתין עד שאלו שהם בכלל ד"חוצה" יבואו אל המעיינות, אלא "יפוצו מעינותיך חוצה"17, לילך החוצה ושם להפיץ את המעיינות.
דרך18 זו התחילה מאהרן הכהן, שהי' "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"19. אהרן לא המתין עד שיבואו אליו, אלא הקדים והלך בעצמו אליהם.
ועוד זאת, שאהרן הלך גם ל"בריות", היינו, גם לאלו שאין בהם מעלה אחרת מלבד היותם "בריות", בריותיו20 של הקב"ה21, גם אליהם הלך אהרן וקירבם לתורה22.
אמנם, דיוק הלשון הוא "ומקרבן לתורה"23 – שקירב אותם אל התורה, ולא שקירב את התורה אליהם. הגם שאהרן הלך אל ה"בריות", מ"מ, לא נתן להם את התורה לפי הרוח שלהם: הוא לא עשה פשרות והיתרים בתורה; הוא לא קירב את התורה לרוח הבריות, אלא קירב את הבריות לתורה, תורה תמימה, כמות שהיא24.
ו. הנקודה דעבודת אהרן מרומזת בפרשת השבוע – "בהעלותך את הנרות":
נרות – קאי על נשמות ישראל, כמ"ש25 "נר הוי' נשמת אדם". בכללות ישנם שבעה סוגים בנש"י, כמבואר בלקו"ת26, שזהו ענין שבעת נרות המנורה. ועבודת אהרן היתה – להדליק ולהעלות את כל הנרות. בכל אחד מישראל יש אור אלקי27, אלא שהוא בהעלם, ועבודת אהרן היא – להדליק ולגלות אור זה מההעלם.
וכל כך פעל אהרן בגילוי הנשמה בכל אחד מישראל – "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'"28. כל זמן ש"נר הוי'" של הבריות זקוק עדיין לאהרן שידליקנו – עדיין אין זה התכלית. העבודה צריכה להיות: להדליק את הנרות עד שהשלהבת תהא עולה מאלי'; אין צורך עוד להדליק את הנר, כיון שהנר כבר דולק ומאיר מעצמו29.
בשלהבת ישנם כמה גוונים, ובכללות הם שני גוונים31: "נהורא אוכמא" – האור הסמוך לפתילה, ו"נהורא חיוורא", אש בהיר.
וענינם ברוחניות ובתורה (שנמשלה לאש32) הוא – גליא דתורה ופנימיות התורה33: גליא דתורה נמשלה ל"נהורא אוכמא" הסמוך לפתילה, מכיון שעוסקת בנגלה, בעניני עוה"ז, ועד שמתלבשת גם בטענות של שקר וכו'. ופנימיות התורה נקראת בשם "נהורא חיוורא", משום שהיא מובדלת מעניני עולם34.
וצריכה להיות כל השלהבת עולה מאלי'. בכדי לפעול על הזולת להאיר בו את הנשמה שבו, זקוקים לשני הגוונים שבשלהבת, גליא דתורה ופנימיות התורה. גליא בלבד לא מספיק להאיר את הנשמה, לפי שנתלבשה בענינים גשמיים, ולא נגלה בה דביקותה עם הקב"ה, ולכן בכדי להאיר את הנשמה, זהו ע"י פנימיות התורה דוקא35.
וזהו "יפוצו מעינותיך חוצה" – בכדי לפעול על ה"חוץ" צריכים "מעין" דוקא, מים המחוברים תמיד למקורם, היינו פנימיות התורה. צריכים ללכת החוצה ולהפיץ שם את התורה – שנמשלה למים36 – כמו שהיא מחוברת עם מקורה דוקא; לא כמו שבאה בכלי השגתו ונעשית מים שאובין, ששאב את המים בידיו או בכלי, אלא מי מעין דוקא.
וע"י הפצת המעיינות דוקא חוצה, תתגלה אחדות הוי' בעולם, ש"יהי' השם אחד ושמו אחד"37.
* * *
ח. בהדלקת המנורה בבית-המקדש ישנם ג' דינים38: (א) הדלקה כשרה בזר, היינו, שגם מי שאינו כהן כשר להדליק את המנורה. (ב) הטבת הנרות, דהיינו הכנת הנרות – חייב לעשות רק כהן39. (ג) מקומה של המנורה הדולקת הוא דוקא בהיכל דבית המקדש40.
ומובן שגם בהדלקת המנורה הרוחנית, היינו, בעבודה להאיר את נש"י, ישנם ג' תנאים הנ"ל.
א) הדלקה כשרה בזר:
העבודה לפעול על הזולת ולהפיץ את המעיינות חוצה, אינה עבודה עבור יחידי סגולה בלבד. זוהי זכות וחוב של כל אחד מישראל, כמאמר המשנה לכל אחד מישראל: "הוי מתלמידיו של אהרן"41. כל אחד מישראל צריך לילך בדרכו של אהרן, לקרב את הבריות לתורה.
ב) אבל ה"הטבה", הכנת הנרות – יכול לעשות רק כהן:
יכולים לחשוב: כיון שהעיקר הוא לפעול על הזולת, למי איכפת כיצד וע"י איזה ענין אפעל עליו? – אסביר לו ענין בתורה לפי הבנתי המתאמת להבנתו; אבחר דרך במצוות שמתאימה לי ולו, וכדומה, ועי"ז אפעל על הזולת.
על כך היא ההוראה, שההטבה, היינו, נתינת השמן והפתילה, הדברים שעל ידם מדליקים את הנר – הרי זה רק ע"י כהן. לא כל אחד יכול ומתאים לבחור ולהכין את הדברים שבהם מדליקים את הנר של בנ"י. רק כהן יכול לעשות זאת.
ענינו של כהן – שאין לו חלק ונחלה, אלא "ה' הוא נחלתו", וכמ"ש הרמב"ם42: "אשר נדבה רוחו אותו כו' להבדל", היינו, שמי שפורש מעניני העולם, וכל ענינו הוא להיות דבוק באלקות לעבדו – דוקא הוא יכול להכין את הדברים שבהם מאירים את אור הנשמה. ולאחרי שהכהן מכין את הנר ואת הפתילה, אזי מוטל החוב על כל אחד להדליק אותם – להפיץ מעיינות אלו גם בחוצה.
ג) המקום של המנורה הדולקת הוא בהיכל דוקא:
"עשר קדושות הן"43 (קדשי קדשים, היכל וכו'), וגם המדריגות שלמטה מההיכל קדושות הן. ואעפ"כ, אם ידליקו את המנורה בא' המקומות שקדושתו למטה מקדושת ההיכל, לא יצאו י"ח. לכל דבר יש מקום ותפקיד, והתפקיד של המנורה הוא – להאיר בהיכל.
ט. ההוראה מזה בעבודה:
אל יאמר האדם, הן אמת שצריך אני להאיר את הנר שבקרבי והנר שבהזולת, אבל מי יאמר שצריך אני לעשות זאת באופן של קדושה חמורה כזו? הרי ישנם יהודים רבים שלא תובעים מהם כל כך, ולמה תובעים זאת ממני?
על זה באה ההוראה: כל אחד יש לו התפקיד והמשימה שלו. כיון שנתנו לך את הכחות והאפשרויות להאיר במקום קדוש יותר, הרי זו הוכחה שזהו התפקיד שלך שהבורא ב"ה רוצה ממך. ואם אינך ממלא זאת, לא עשית את חובתך, כיון שלא מילאת את רצון הבורא44.
וכידוע45, שברצון לא ניתן לחלק. וזהו ההפרש בין שכל לרצון: בשכל והבנה – אפשר להבין גם מעט, חלק מההבנה; משא"כ ברצון – אם לא ממלאים את הרצון בכל פרטיו, לא שייך לומר שקיים עכ"פ חציו של הרצון; במקרה כזה לא קיים את הרצון כלל, ואדרבא, הוא עשה היפך הרצון.
וכשם שיש חילוק בין איש לאיש, שכל אחד יש לו התפקיד שלו, ואין להביא הוראה מאחד לשני – כמו כן יש חילוק בין דור אחד למשנהו: אע"פ שבדורות הראשונים היו הרבה יראים ושלמים שלא למדו פנימיות התורה – הרי בדורות האחרונים, כאשר נתגלתה פנימיות התורה, הנה התגלות זו גופא מהוה הוראה שלימוד פנימיות התורה הוא אחד התפקידים של דורנו, וכיון שכן, אסור שיהי' באופן אחר, כאמור, שברצון לא יכולה להיות התחלקות.
וזהו הסך-הכל שלמדים מהדלקת המנורה: צריכה להיות התעסקות בפנימיות התורה, וכנ"ל (ס"ז) בהענין דשלהבת, שלא מספיק נהורא אוכמא, דהיינו גליא דתורה, אלא צריך להיות גם נהורא חיוורא, פנימיות התורה. ולימוד פנימיות התורה יתן לו כח ועוז להתגבר על כל המניעות, ויתן לו תוספת חיות גם בלימוד נגלה דתורה ובקיום המצוות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אין אדיר כה'". "והיא שעמדה"].
* * *
י. דובר אודות החילוק שבין חג השבועות לגבי שאר הימים טובים, שאינו תלוי בהקביעות דימי החודש, אלא בספירת העומר, שצריכה להיות אצל כל יחיד בפ"ע, ונפק"מ לגבי העובר את קו התאריך, שחוגג את חג השבועות ביום החמישים לפי חשבונו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 995 ואילך46.
* * *
יא. כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר אודות הכינוס של התאגדות תלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, הנקרא "אַלומנאַי"47, שבו ידווחו על הפעולות שנעשו עד עתה, ויקבלו החלטות טובות שיביאו אותם אל הפועל.
* * *
יב. ידוע שבליובאוויטש אין אומרים פיוט "אקדמות" בחג השבועות48.
ובטעם הדבר יש לומר:
בפיוט זה – "כוונת הפייטן הוא להגיד שבח רבון עלמא בבריאת העולם וצבאות מעלה וכו'"49.
ומובן, שמצד גודל השבח והחביבות שבפיוט זה, הרי כאשר אמירתו היא כדבעי – כפי שדורשת "ליובאוויטש" – מעורר הדבר רגש של תענוג והתפעלות ביותר.
ומצד גודל ההתפעלות שבדבר, עלולים לשכוח מענינו העיקרי של היום – קבלת התורה מהקב"ה בעצמו.
יג. ויובן ע"פ תורת הבעש"ט50 בביאור הפסוק51 "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", ע"פ משל לעני שניתנה לו רשות להכנס אל המלך, הרי כיון שבכדי להכנס להקיטון שבו נמצא המלך ולראות את פני המלך, צריך לעבור תחילה דרך כו"כ חדרים והיכלות שבכל אחד מהם יש הון יקר כו', אזי יתכן שמרוב התענוג וההתפעלות מגודל ההון יקר שבהיכל החיצון, יתעכב וישאר שם!...
אך מי שהוא "חכם", נזהר הוא שלא לאבד את עשתונותיו ("ניט פאַרלירן זיך") מההון יקר שבהיכל החיצון, אלא להמשיך בהליכתו בארמון המלך מהיכל להיכל עד שיבוא לראות את פני המלך. וככל שתגדל חכמתו, תגדל יותר זהירותו שלא להתרגש ולהתפעל יתר על המדה, קודם כניסתו להקיטון שבו נמצא המלך.
וזהו שמצינו אצל רבינו הזקן4, שבדביקותו בשעת התפלה הי' נופל על הרצפה ואומר: "איך וויל זע גאָרניסט, איך וויל ניט דיין גן-עדן, איך וויל ניט דיין עולם-הבא, איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין"...
והגע עצמך:
המדובר הוא – לא אודות מי שהשגתו ב"גן-עדן" היא באופן שהריחוק דג"ע התחתון וג"ע העליון הוא בשוה... אלא אודות רבינו הזקן, שידע והשיג פרטי הענינים דגן-עדן, וגודל הריחוק דג"ע התחתון מג"ע העליון, עד כדי כך, שכדי שתהי' ההליכה "מחיל אל חיל"52, לעלות מג"ע התחתון לג"ע העליון, צריכה להיות טבילה ב"נהר דינור", כדי לישכח חיזו דג"ע התחתון53.
ולמרות ידיעת גודל ההפלאה דג"ע כו' – אמר רבינו הזקן: "איך וויל ניט דיין גן-עדן, איך וויל ניט דיין עולם-הבא, איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין".
יד. ומצינו עד"ז בנוגע לתורה עצמה:
איתא בגמרא במסכת נדרים54 בפירוש הפסוק55 "על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי", שאמנם למדו תורה, אלא "שאין מברכין בתורה תחילה".
ולכאורה אינו מובן: כיון שלמדו תורה, מה נוגע כ"כ הענין ד"מברכין בתורה תחילה"?
אך הענין הוא – שדוקא בגלל שלמדו תורה, הנה מצד גודל ההעמקה בהבנה והשגה שבלימוד התורה, עלול האדם הלומד להשאר במקומו, ולא לילך הלאה – להתקשר עם הקב"ה, "נותן התורה", שזהו"ע יראת ה', "את האלקים ירא גו' כי זה כל האדם"56.
ובעומק יותר – שהענין ד"ברכו בתורה" מורה על לימוד התורה באופן נעלה ביותר שעל ידו ממשיכים בתורה דרגא נעלית יותר באלקות, ע"ד שמצינו גבי דוד שהי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה57.
טו. ומזה יובן בנוגע לפיוט "אקדמות":
פרטי הענינים שאומרים בפיוט "אקדמות" בנוגע ל"בריאת העולם וצבאות מעלה כו'" הם באופן של הפלאה יתירה, הן מצד ריבוי הנבראים שבכל עולם, והן מצד ריבוי העולמות, כמ"ש58 "ועלמות אין מספר", "אל תקרי עלמות אלא עולמות"59, שהם זה למעלה מזה.
וכדברי הגמרא במסכת חגיגה60 "מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה, ועביו של רקיע כו' וכן בין כל רקיע ורקיע, למעלה מהן חיות הקודש, רגלי החיות כנגד כולן וכו' ירכי החיות כנגד כולן וכו' קרני החיות כנגד כולן"; ולאחרי כל העילויים הנ"ל – "כסא הכבוד כנגד כולן, מלך א-ל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם".
וכיון שכן, הרי, הגדלות וההפלאה מכל פרטי הענינים שאומרים בפיוט "אקדמות" – אין לה ערך לגבי הענין דקבלת התורה מהקב"ה בעצמו.
ובכן: בנוגע לאלה שאינם יודעים ומבינים הפלאת הענין ד"בריאת העולם וצבאות מעלה כו'" – אין צורך בזהירות כו', ודי בכך שיניחו להם להיכנס בהיכל המלך. אבל "בשופטני61 לא עסקינן"... אמנם, כאשר יודעים ומבינים הפלאת הענין ד"בריאת העולם וצבאות מעלה כו'" – אזי צריכים זהירות שלא לאבד את הענין העיקרי דקבלת התורה מהקב"ה בעצמו, מצד ההתפעלות מגודל האור והקדושה שבאמירת ה"אקדמות".
ונקודת הענין היא, שכאשר מניחים ליהודי להכנס להיכל המלך – כפי שיהי' בשלימות לעתיד לבוא, שתהי' מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, לפנים מהפרגוד62 – עליו להוסיף דעת שלא לאבד את עשתונותיו מצד גודל העילויים שבהיכל המלך, אלא להמשיך ולילך בעילוי אחר עילוי, עד שיבוא להמקום שבו יוכל להתאחד עם עצמותו ומהותו ית'.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ פריילעכן ניגון"].
* * *
טז. איתא בגמרא63 "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים", ובזה גופא יש מעלה מיוחדת בהבאת יין, כלשון הגמרא64 "ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין"65.
וע"פ הידוע שכל עניני התורה הם בדיוק, אפילו ענינים שהובאו בתורה בתור משל בלבד, ועאכו"כ עניני התורה כשלעצמם (לא בתור משל) – יש לבאר הדיוק בפרטי הענינים במאמר הנ"ל.
ובהקדמה:
השייכות של נתינת דורון לתלמיד חכם לכללות הענין דמתנות כהונה – מובנת ע"פ מ"ש הרמב"ם41 "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו כו'", היינו, שענין הכהונה שייך גם ל"תלמיד חכם", "שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים", ולכן נותנים לו מתנות כהונה;
אבל השאלה היא – הרי ישנם כ"ד מתנות כהונה, ומהו הטעם שמכל כ"ד מתנות כהונה נקט "ביכורים" דוקא?
ולכאורה – אדרבה: הקרבת ביכורים קשורה עם כו"כ תנאים וגדרים מיוחדים, וכיון שכן, הי' מתאים יותר להזכיר א' ממתנות כהונה שאין בהם תנאים וגדרים אלו?
גם צריך להבין מהו הדיוק דהבאת יין דוקא, ובזה גופא – באופן ד"ימלא גרונם .. יין" דוקא.
יז. ויובן בהקדם מ"ש בהקדמת החוות דעת66 בביאור הטעם ש"מרגלא בפומייהו דרבנן לקרות החכם בשם תלמיד חכם", כיון שהוא תלמיד שמקבל מהחכם (כמבואר בתורת החסידות67).
והענין בזה:
בנוגע להתואר חכם – אמרו חז"ל68 "איזהו חכם הרואה את הנולד".
הפירוש הפשוט בזה הוא – שהחכם "צופה ומביט במה שעתיד להיות, ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה"69.
ולדוגמא: כתיב70 "נופת תטופנה שפתי זרה גו' ואחריתה מרה כלענה", והיינו, שהסיבה לכך שהאדם יכול להכשל לא רק בחטא שהוא בשוגג, אלא גם בפשע שהוא במזיד ("פשעים אלו המרדים"71) – הרי זה לפי שרואה את הדבר רק כפי שהוא בראשיתו, ש"נופת תטופנה שפתי זרה", ואינו רואה מה יהי' באחריתו; ואילו החכם – כיון ש"רואה את הנולד", הרי הוא רואה ש"אחריתה מרה כלענה", ובמילא לא יכשל מצד הפיתוי ד"נופת תטופנה גו'".
ונוסף לזה ישנו גם פירוש החסידות – "איזהו חכם הרואה את הנולד, פי' שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית'"72:
מבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה73 בפירוש הכתוב74 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שדבר הוי' נצב ועומד לעולם בכל נברא להחיותו ולקיימו.
אמנם, ענין זה אינו באופן הנראה לעיני בשר, והיינו, שישנם ענינים חיצוניים שהם כמו קליפה שמכסה על אמיתית המציאות – ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"75.
ובזה היא מעלתו של החכם – שרואה בעיני השכל את המציאות האמיתית של כל דבר, איך שנולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה', וכיון שכן, הרי מובן וגם פשוט שלא יעשה דבר שהוא היפך דבר ה'.
וזהו פירוש התואר "תלמיד חכם" – תלמיד שמקבל מה"חכם" "הרואה את הנולד", שלכן מתנהג גם הוא כפי הוראת "רבו", ע"ד "באתרא דרב הלכתא כרב"76, ובמילא אינו נכשל בענין של חטא כו'.
יח. ובפרטיות יותר – כולל גם בנוגע ללימוד התורה:
פעולת הראי' ("איזהו חכם הרואה את הנולד") היא – שמושלת על השכל ומכוונת אותו בכיוון הרצוי, שהרי מצד ההבנה וההשגה כשלעצמה יכול לילך בדרך עקלתון ("קרומע וועגן"), ועד שיכול להיות מעמד ומצב ד"חכמים המה להרע"77, ובזה היא מעלתו האמיתית של החכם ש"רואה את הנולד" – שחכמתו היא באופן המתאים לחכמתו של הקב"ה.
וזהו גם כללות הענין דהקדמת נעשה לנשמע שבמתן-תורה, שכן, ללא הקדמת נעשה לנשמע יכול להיות הלימוד שלא כדבעי, וכדאיתא בגמרא78 שכאשר "ההוא צדוקי" אמר לרבא "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו", השיב לו רבא "אנן דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב) כתיב בן79 תומת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו78 וסלף בוגדים ישדם".
וכללות הענין בזה – שאף שלימוד התורה עיקרו הו"ע של הבנה והשגה, מ"מ, צריך להיות גם הענין ד"ברכו בתורה תחילה" – "נותן התורה", היינו, שיהי' נרגש אצלו שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שזהו"ע למעלה מטו"ד, והוא מקבל את התורה מהקב"ה באופן של מתנה, ע"ד שמצינו במשה רבינו ש"בתחילה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה"80, ועד"ז בנוגע לכאו"א שלומד תורה עי"ז ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'"81, שהלימוד הוא לאחרי הקדמת הברכה "נותן התורה", ואז נעשה הלימוד באופן ד"תומת ישרים תנחם".
ובענין זה ניכר החילוק בין "תלמידיו של אברהם אבינו" ל"תלמידיו של בלעם הרשע"82:
ובהקדם מ"ש בספרי על הפסוק83 "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "אבל באומות קם ואיזה זה בלעם", היינו, שבלעם הוא הלעו"ז דמשה, וכיון שענינו של משה הוא חכמה דקדושה, הרי מובן שגם אצל בלעם ישנו ענין החכמה, ובמילא יש לו גם "תלמידים".
והיכן ניכר החילוק בין "תלמידיו של אברהם אבינו" ל"תלמידיו של בלעם הרשע" – לא בענין השכל, הבנה והשגה, כי אם בהענינים שנימנו במשנה: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה", שעי"ז נעשה גם ענין ההבנה וההשגה באופן המתאים לחכמתו של הקב"ה, ואז נקרא בשם "תלמיד חכם".
יט. ועוד ענין עיקרי ב"תלמיד חכם" – שלימודו הוא על מנת "לשמור ולעשות ולקיים כו'"84, היינו, שההבנה וההשגה שבשכל (לאחרי הקדמת נעשה לנשמע) צריכה לבוא ברגש הלב, ולבא פליג לכל שייפין85, לכל אברי הגוף, שעל ידם באה ההבנה וההשגה שבשכל לידי מעשה בפועל.
אמנם, כדי שיומשך מהשכל עד למעשה בפועל, צריך להיות ענין של צמצום:
רואים במוחש שבשעה שאדם מונח ושקוע בענין שכלי, אזי אינו שייך לענינים של מעשה בפועל, ויתירה מזה, שיכול להיות שמצד גודל ההעמקה בהשכל לא ירגיש כלל שהוא רעב, ועד כדי כך, שיתכן שלמשך זמן יהי' מופשט לגמרי מהעולם, למרות היותו נשמה בגוף.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר86 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שבהיותם בווינה, בחדרים סמוכים זל"ז ודלת פתוחה ביניהם, הנה לאחרי שובם מהטיול שבמהלכו דיבר אדנ"ע בעניני חסידות, התיישב אדנ"ע על הספה, ראשו נשען על ידו, שקוע במחשבותיו, בלי נוע. כעבור משך זמן שישב אדנ"ע בתנועה כזו, יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר ונכנס לחדרו, בסמכו על כך שכיון שהדלת פתוחה, הרי כשיצטרך אדנ"ע דבר-מה, יקראנו. לאחרי שעברו כו"כ שעות, עד שהגיע אור הבוקר, נכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר לחדרו של אדנ"ע, וראה שיושב באותה תנועה... ואז התנער אדנ"ע ("זיך אַ טרייסל געטאָן"), ועמד ממקומו, והתחיל לשאול שאלות שמהן הי' ניכר שאינו יודע באיזה יום בשבוע עומדים...
זאת ועוד:
גם כאשר ההתבוננות וההעמקה בהשכל היא כדי לבוא אל מסקנת הענין, הנה כל זמן שעוסק בשקו"ט באופן של פלפול וחריפות, יתעוררו אצלו סברות חדשות, כך, שבנוגע לכל סברא שתיפול במוחו, תתעורר מיד סברא הפכית, ולא יוכל לבוא למסקנת הדברים בנוגע לפועל (שלכן יש מעלה בלימוד תלמוד ירושלמי לגבי לימוד תלמוד בבלי שיש בו ריבוי שקו"ט כו'87).
וע"ד שמצינו אודות ר' מאיר, "שלא קבעו הלכה כמותו" מפני "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו"88.
ולהעיר גם מסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר89 אודות אדמו"ר האמצעי – שאצלו היתה אמירת תורת החסידות באופן של התפשטות והרחבה – שבאמצע המאמר הי' אומר לפעמים "שאַ שאַ", אף שבעת אמירת המאמר הי' שורר שקט מוחלט,
– פעם ביקר בליובאוויטש א' מגדולי הרופאים, ובעברו סמוך לחצירו של אדמו"ר האמצעי בשעה שאמר מאמר חסידות, התפעל ביותר בראותו מאות אנשים עומדים ומקשיבים ללא תנועה... –
והסביר כ"ק אדנ"ע, שהסיבה לאמירת "שאַ שאַ" באמצע המאמר, היתה כדי להשקיט את נביעת המוחין.
וכפי שמצינו בעמק המלך90 שהאריז"ל לא הי' יכול לצמצם א"ע בכתיבה מפני ריבוי הנביעה מכח המשכיל, ואף בדיבור הי' קשה לו להביא את האור בגילוי כו'.
ומכל זה מובן שכדי שיומשך מהשכל עד למעשה בפועל, צריך לצמצם את השכל, היינו, להעלים את כל עומק וחריפות הפלפול והשקו"ט, עד שתשאר רק מסקנת השכל בנוגע למעשה בפועל.
וענין זה מתבטא גם בציור אברי הגוף – בה"תלת שליטין" שבו שהם המוח (מוחין) הלב (מדות) והכבד (מעשה בפועל)91 – שבין המוח ללב וכבד ישנו מקום צר הנקרא מיצר הגרון.
וזהו ענין "גרונם של תלמידי חכמים" – מיצר הגרון שענינו לצמצם את השכל שבמוח שיוכל להיות נמשך בהרגש הלב עד שיבוא למעשה בפועל.
כ. אמנם, כאשר נעשה צמצום השכל ע"י מיצר הגרון, הרי אף שהכוונה בזה היא רצוי', שעי"ז יבוא השכל לידי מעשה בפועל, מ"מ, כיון שסוכ"ס מתעלם השכל ונשאר רק החלק הנוגע לפועל, יש צורך בזהירות ושמירה מיוחדת שלא תהי' ירידה במעמדו ומצבו, עד כדי כך, שיבוא לידי מסקנא מעוותת שהיא היפך השכל שבראש.
ובלשון הקבלה והחסידות92 – שמצד מיצר הגרון יכולה להיות יניקה לחיצונים, וזהו שבגרון ישנם קנה ושט וורידין, שהם ג' שרי פרעה (אותיות הערף), שעי"ז נעשה כללות הענין דגלות מצרים שהוא היפך הקדושה.
והעצה לזה היא – ש"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין":
בנוגע ליין – מצינו בגמרא93 ש"אגברו חמרא אדרדקי .. כיון דאיבסום פתחו ואמרו כו'", והיינו, שהיין פועל הוספה בענין ההבנה וההשגה אפילו אצל "דרדקי", שהו"ע צמצום השכל.
והענין בזה94 – שתכונת היין היא גילוי ההעלם, שהרי היין הי' תחילה טמון בענבים, וע"י סחיטת הענבים בא היין מן ההעלם אל הגילוי. וזהו הטעם לכך ש"נכנס יין יצא סוד"92, דכיון שהיין עצמו ענינו גילוי ההעלם, לכן גם פעולת היין על האדם היא גילוי ההעלם, "יצא סוד".
וזוהי העצה ש"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" – ש"גרונם של תלמידי חכמים", היינו המקום שדרכו עובר השכל שבראש כדי לבוא עד למעשה בפועל, יהי' מלא יין, שענינו גילוי ההעלם, שעי"ז הנה גם בהשכל המצומצם הנוגע אל הפועל יומשך ויאיר מעומק השכל כפי שהוא במוח שבראש, ובמילא תהי' המשכת השכל אל המעשה בפועל באופן הרצוי.
וזהו גם הדיוק "ימלא גרונם .. יין", היינו, שהגרון כולו צריך להיות מלא יין, מבלי שישאר חלק מסויים ללא יין – כי, כדי להבטיח שהמשכת השכל אל המעשה בפועל תהי' באופן הרצוי, יש צורך שעומק השכל יומשך ויאיר לא רק בכללות השכל אלא גם בכל פרט ופרט שבו.
כא. וכאשר ישנו הענין ד"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין", שעי"ז תהי' המשכת השכל אל המעשה בפועל באופן הרצוי – הרי זה "כאילו מקריב ביכורים":
המעלה של ביכורים – שצריכים להיות "מן המובחר" דוקא95, ועוד זאת, שצריכים להביא אותם באופן של כבוד והידור, שכן, נוסף לכך שהכהן אינו צריך לחזר אחר הביכורים (כמו בתרומות ומעשרות שצריך לחזר על הגרנות96), אלא צריכים להביא את הביכורים אליו97, הנה עוד זאת, שהיו מעטרין את הביכורים98, ו"העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב"99 (אף שלאח"ז "חוזר הכלי לבעליו"100) – שכל זה מורה על גודל השמחה שבהבאת הביכורים (כמודגש גם במקרא ביכורים, שאין קורין אלא בזמן שמחה101), שלכן משתדלים שיהיו הביכורים באופן הטוב ביותר.
וענינו בכללות העבודה – שכאשר נשמתו נמצאת בעוה"ז הגשמי ומלובשת בגוף גשמי שיש לו צרכים ותאוות גשמיים (החל מאכילה ושתי', שבזה תלוי חיבור הנשמה בגוף, שבאופן כזה דוקא יכול להיות קיום התומ"צ, כמ"ש102 "וחי בהם"), אזי ההתעסקות בענינים הגשמיים צריכה להיות באופן שלכל לראש צריך ליתן את הטוב והמשובח לה', כמ"ש הרמב"ם103: "והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב .. וכן הוא אומר104 כל חלב לה' וגו'", ועי"ז מובטח הוא שהתעסקותו בענינים הגשמיים תהי' באופן הרצוי.
וזהו קשר הענינים ד"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" ו"כאילו מקריב ביכורים" – שכאשר נמצאים במעמד ומצב של "תלמידי חכמים", "איזהו חכם הרואה את הנולד", "שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש כו'", ומראיית השכל נמשך הדבר למדות שבלב עד למעשה בפועל, ע"י הצמצום דמיצר הגרון, אבל באופן שמאיר בזה כל עומק השכל כמו שהוא במוח שבראש – אזי נעשית ההנהגה בפועל באופן של "ביכורים", היינו, ששולט על יצרו ליתן לכהן את הטוב והמובחר, "כל חלב לה'", ואז יכול גם הוא להשתמש עם הטוב והמובחר והשמנונית שבעניני העולם.
כב. אמנם, כיון שבזמן שאין בית המקדש קיים לא נוהגת מצות ביכורים (שהרי "אינם נוהגים אלא בפני הבית"105), לכן הרי זה רק "כאילו מקריב ביכורים":
בנוגע לזמן החורבן והגלות – אמרו חז"ל "אין בידינו לא משלות הרשעים וכו'"106, וכן אמרו "מיום שחרב בית המקדש .. ניטל טעם הפירות"107.
והענין בזה108 – שבזמן הגלות אי אפשר להשתמש עם הטוב והמובחר שבעניני העולם כמו בזמן הבית, והיינו, שבזמן הבית היתה ההנהגה ע"פ דברי הירושלמי109 "דייך מה שאסרה לך התורה", ואילו בנוגע לדברים המותרים יש ליהודי להשתמש בכל הטוב והמובחר שבעולם, אבל בזמן הגלות צריכה להיות ההנהגה באופן ד"קדש עצמך במותר לך"110, כיון שיש צורך בזהירות ושמירה יתירה, שלכן ניתוספו אז גדרים וסייגים111, כמ"ש112 "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי"113, שעי"ז נעשית השמירה מפני ענינים האסורים.
וזהו שאמרו "כאילו מקריב ביכורים" – שהרי בזמן הזה אי אפשר לקיים מצות ביכורים בגשמיות, כי אם בעבודה הרוחנית, ובהתאם לכך הנה גם ההשתמשות בהטוב והמובחר שבעניני העולם היא בנוגע לענינים רוחניים, אבל בנוגע לענינים גשמיים צריכה להיות ההגבלה ד"קדש עצמך במותר לך".
וענין זה נעשה הכנה וכלי למעמד ומצב דלעתיד לבוא, שאז ישתמשו בהטוב והמובחר שבעולם ("ביכורים") גם בענינים גשמיים, כמארז"ל114 "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו'" – לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, היינו, שהלחם הגשמי יהי' (לא "לחם עוני", אלא) לחם של הרחבה ותענוג, וללא צורך בעבודה ויגיעה בל"ט המלאכות, כי אם באופן של מנוחה ותענוג.
ובלשון הרמב"ם115: "שהטובה תהי' מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר".
אבל לאידך גיסא – לא בגלל הטובה הגשמית "נתאוו .. ימות המשיח", כיון שלא זה הוא עיקר ותכלית התענוג, אלא – כפי שממשיך הרמב"ם – "לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת", "יהיו כל ישראל חכמים גדולים .. וישיגו דעת בוראם", "שנאמר116 ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"117.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "עסן עסט זיך כו'"].
* * *
כג. איתא במדרש118 "כשעמדו כולם לפני הר סיני לקבל את התורה לא היו בהם סומין, שנאמר119 וכל העם רואים .. לא היו בהם אלמים, שנאמר120 ויענו כל העם .. לא היו בהם חרשין, שנאמר121 כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע .. לא היו בהם חגרים, שנאמר122 ויתייצבו בתחתית ההר", והיינו, שבמתן-תורה נתרפאו כולם באופן שכל עניני הגוף היו אצלם בשלימות.
ומובן, שהשלימות בגשמיות היא כתוצאה מהשלימות ברוחניות:
הקב"ה הוא תכלית השלימות, ובמתן-תורה נתן הקב"ה לבנ"י תורה שלימה – כדאיתא בגמרא123 "מאי דכתיב124 ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני" – כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.
וכיון שהתורה שולטת על העולם, ועל ידה נעשה קיום וחיזוק העולם, כדרשת חז"ל125 "מאי דכתיב126 ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין כו'" (ויהי ערב ויהי בוקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה) – הרי מובן שכאשר קיבלו בנ"י את התורה כולה בשלימותה, כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים127, אזי בדרך ממילא נעשו כל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם של מקבלי התורה בשלימות.
כד. ומזה מובן גם בנוגע לחג השבועות בכל שנה ושנה, שנקרא "זמן מתן תורתנו", שבו נעשה הענין דמתן-תורה על כל השנה כולה (נוסף על הענין דמתן-תורה שבכל יום):
כאשר יהודי מקבל את התורה מחדש בזמן מתן-תורה שבשנה זו, באופן ד"מה להלן כו' אף כאן כו'"128 – אזי נעשה אצלו תוספת כח, חיות וחיזוק בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שתהי' אצלו בריאות הגוף בשלימות, שהרי תורה מביאה רפואה לעולם129.
ועוד ועיקר – שענין זה נוגע לעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, כמ"ש הרמב"ם130 ש"היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין כו' והוא חולה", וכיון שכן, הרי, כאשר יהודי מקבל על עצמו התחייבות מחודשת לקיים תומ"צ, אזי מתחייב הקב"ה ומבטיח שגופו של יהודי יהי' בריא ושלם, כך, שלא זו בלבד שלא יבלבל לעבודת ה', אלא אדרבה, שהגוף עצמו יסייע לעבודת ה', עי"ז שהעבודה תהי' עם הגוף, כתורת הבעש"ט131 על הפסוק132 "כי תראה חמור גו'", דקאי על חומר הגוף, שהעבודה צריכה להיות באופן ד"עזוב תעזוב עמו".
ובזה נכלל גם שהקב"ה נותן לכאו"א את כל המצטרך לו בבני חיי ומזוני רויחא – כידוע133 שטבעת הקידושין שנתן הקב"ה לישראל בעת שקידש אותם במעמד הר סיני (כמארז"ל134 "ביום חתונתו זה מתן תורה") הם היעודים הגשמיים, כמ"ש135 "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", כל הברכות האמורות בפרשה.
כה. וכבכל עניני התורה – אין הכוונה לאמירת דרשה, כי אם שיפעלו הדברים בנוגע לפועל:
על כאו"א להוסיף חיזוק בכל הקשור לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ועי"ז יתוסף בהמשכת ברכת ה' בבריאות הגוף ובכל המצטרך לו, על כל השנה הבאה עלינו לטובה.
וכיון ש"אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה"136, הרי קבלת ההחלטה טובה בחג השבועות די' כדי לפעול זאת.
ועל זה יש לנצל ולחטוף ("אַריינכאַפּן") את הזמן שנשאר עדיין בחג השבועות, כולל גם זמן ההוספה מן החול על הקודש, עד הבדלה, שאז עדיין עומדים למעלה, מן המוכן, כל הענינים דחג השבועות, וצריכים רק לרצות לקבלם, ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון"137.
* * *
כו. אמרו חז"ל138 "אזלת לקרתא עביד כנימוסא", אבל מובן, שענין זה צריך להיות באופן שמנצלים את מנהגי המדינה גופא לעניני קדושה.
וכמו"כ בנוגע להמנהג באמריקא שבימי הקיץ נוסעים מחוץ לעיר – מנצלים זאת לקדושה, ע"י יסוד מחנה "גן ישראל", שבו לומדים תנ"ך, משניות, גמרא וקיצור שו"ע, וכמדובר אשתקד139, שמבחוץ הרי זה "מחנה קיץ" ("קעמפּ"), אבל מבפנים הרי זו "ישיבה".
ויתירה מזה – כמדובר אשתקד – שיש בזה מעלה לגבי הישיבה, כי: (א) אין לומדים שם לימודי חול, (ב) הילדים יוצאים מה"גלות" של ההורים, וההורים רווים מהם נחת רק מרחוק.
ומצד המעלות שב"מחנה קיץ" – הנה במשך כמה שבועות יכולים הילדים להצליח כמו במשך כמה חדשים בישיבה.
וכל זה – מלבד מעלת הבריאות שניתוספת ב"מחנה קיץ", כמדובר אשתקד, שנוסף על הענינים הרוחניים, ישנם גם כל המעלות הגשמיות כמו בשאר מחנות-קיץ.
וכך, לא יהי' הפסק בלימודם של הילדים, לא יהי' ניתוק ("איבעררייס") בין זמן לימודים אחד למשנהו, ויתירה מזה, שיתוסף אצל הילדים חיות וחשק בלימודם בתקופת החורף, מלבד ההוספה בבריאות הגוף לכל אלו הזקוקים להשתזף מהשמש ולהתאוורר מהרוח, כדי להיות בריאים ושלמים בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הגוף, וגם בריאים ושלימים בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה.
כז. כיון140 שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, הנה כל אלו שהגיע אליהם שמו של מחנה "גן ישראל" – ישלחו את ילדיהם למחנה זה, וכן ישתדלו להשפיע על מכריהם, שגם הם ישלחו את ילדיהם למחנה זה. ובודאי יביא הדבר הצלחה להילדים בגשמיות וברוחניות, וגם הצלחה לההורים בגשמיות וברוחניות.
– בודאי יש עוד מחנות-קיץ שבהם לומדים על טהרת הקודש, ויש בהם גם טוב גשמי, אבל, אלה הידועים לי הם המחנות "גן ישראל" (לילדים) ו"אמונה" (לילדות).
ולכן הנני מציע לכל ההורים שחפצים שיהי' לילדיהם קיץ מוצלח בגשמיות וברוחניות, וע"י הקיץ תומשך ההצלחה גם לאח"ז – שישלחו את ילדיהם למחנות הנ"ל.
[וכיון שאחת המעלות ב"מחנה-קיץ" היא בכך שנמצאים בריחוק מההורים – הרי מובן, שההורים יכולים אמנם מזמן לזמן לבקר את הילדים, לשלם את הכסף עבור ה"מחנה-קיץ", אבל, ככל שימעטו להתערב ב"בעל-הבית'שקייט", יהי' טוב יותר ("אַלץ געזינטער") עבור הילדים].
כח. וכיון שעומדים אנו ב"זמן מתן תורתנו", ומה שזכו ישראל לקבלת התורה הי' עי"ז שאמרו בנינו ערבים בעדינו (כנ"ל ס"ב) – הרי כל אלו שרוצים לזכות לקבלת התורה, יחליטו עתה לשלוח את ילדיהם למחנות הנ"ל.
וע"י ההכנה דבנינו ערבים בעדינו, הנה כשם שאז זכו ישראל לקבלת התורה, כמו"כ עתה יזכו עי"ז לקבלת התורה שבשנה זו, שביחד עם הילדים יקבלו תורה ומצוות,
ועד שבמהרה בימינו נלך לקראת משיח צדקנו, שאז יהי' הענין ד"ישקני מנשיקות פיהו"141, שמשיח יגלה טעמי תורה ופנימיות התורה142, לכאו"א בתוך כלל ישראל.
* * *
כט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי". ואח"כ אמר:]
ידוע פירוש הבעש"ט143 בפסוק זה, שדוד המלך, בהיותו רחוק ממקום המשכן והמקדש, אמר, "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך"144, הלואי בקודש חזיתיך – שגם בהיותו בסמיכות למקום המשכן והמקדש, תהי' אצלו התשוקה והצמאון לאלקות באותו אופן כמו בהיותו "במדבר יהודה"145, מקום "נחש שרף ועקרב וצמאון גו'"146, שאינו ראוי למושב בני אדם.
וזוהי גם המעלה המיוחדת שבעבודת בעלי-תשובה לגבי עבודת הצדיקים, כמארז"ל147 "מקום שבעלי תשובה עומדין וכו'" – כיון ש"עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות .. ולזאת צמאה נפשו ביתר שאת מצמאון נפשות הצדיקים"148, ועל זה אומרים "כן בקודש חזיתיך", הלואי בקודש חזיתיך, שגם אצל צדיק שלומד תורה כו', תהי' תשוקה גדולה כזו ל"דברי אלקים חיים".
ל. וההוראה מזה – שיש ענינים שאודותם צריכים להבהיר ולהזהיר ("באַוואָרענען") דוקא אצל אנשי מעלה.
ולדוגמא:
איש פשוט – בידעו מעמדו ומצבו שאינו שייך לענינים של מעלות ומדריגות, הרי כל ענין שיש לו, יקר אצלו, ועוד זאת, שלא יטעה לחשוב שזכה לכך בגלל חכמתו כו', שהרי יודע שהוא "עני מדוכא" בנוגע לענינים של מעלות ומדריגות, ונרגש אצלו שהאפשרות שניתנה לו ללמוד תורה ולקיים מצוות היא בבחינת "מתנת חנם";
משא"כ מי שהוא איש המעלה, בהבנה והשגה, במדות שבלב עד למעשה בפועל – הנה אם תתערב פני' אישית, עלולה להתעורר במוחו מחשבה זרה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"149, ועד שיחשוב ש"אני ואפסי עוד"150, שזה גרוע עוד יותר מ"שיתוף", שפירושו שמלבדו ישנו גם הקב"ה...
וגם אם ענין זה לא יהי' בגסות רח"ל, הרי זה יכול להיות עכ"פ בדקות – שבכללות יודע הוא אמנם שנברא ע"י הקב"ה, ו"הוא הנותן לך כח לעשות חיל"151, אבל אעפ"כ נכשל וחושב שיש בזה גם "כחי ועוצם ידי".
ולדוגמא: בנוגע לקיום המצוות, טוען הוא, שע"פ פסק המשנה152 "מצוה גוררת מצוה", נמצא, שפעולתו בקיום מצוה היא המביאה לידי קיום מצוה נוספת.
ועד"ז בנוגע ללימוד התורה – שעז"נ153 "יהיב חוכמתא לחכימין", היינו, שהעיקר הוא אמנם נתינת החכמה מלמעלה, אבל יש גם המעלה שלו ("עפּעס אַ אייגענע מעלה"), שמצד עצמו הוא במדריגת "חכימין".
וע"ד מארז"ל154 "פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", היינו, שאע"פ ש"פתחו של אולם" נעשה מלמעלה ("אני אפתח"), הרי כדי לבוא לזה צריכה להיות פעולת האדם – "פתחו לי כחודה של מחט" (עכ"פ).
ועוד זאת, שע"י לימוד התורה נעשה אצל האדם הלומד תוקף של מלך – "מאן מלכי רבנן"155, כמ"ש156 "בי מלכים ימלוכו", ועד כדי כך, שהקב"ה אומר "נצחוני157 בני נצחוני"!
ומכל זה מובן שדוקא בנוגע לאיש המעלה יש צורך בזהירות יתירה שלא יהי' אצלו הרגש ד"כחי ועוצם ידי", שענין זה עלול להטותו לגמרי מדרך הישר, עד למעמד ומצב שיבוא להורות שלא כהלכה.
וכידוע158 המשל מנפילת החומה, שהאבן שבראש החומה נופלת למרחוק יותר מהאבן שבאמצע או בתחתית החומה. ודוגמתו בנמשל, שדוקא בן-תורה יכול לירד וליפול למעמד ומצב שיורה שלא כהלכה, משא"כ עם-הארץ שאינו שייך כלל להורות בתורה, וגם אם יורה, לא ישמעו לו.
לא. וכמו"כ יש להבהיר ולעורר אודות גודל האחריות המוטלת על הרבנים ומורי-הוראה159, בכל הקשור למילוי תפקידם ללמד ולהורות את האמת דתורתנו תורת-אמת כמו שהיא, מבלי לערב שיקולים אחרים.
ובהקדם ההוראה מאופן נתינת התורה במעמד הר סיני, שעל זה אמרו חז"ל127 "מה להלן כו' אף כאן כו'":
אע"פ שהתורה ניתנה לכל ששים ריבוא בנ"י, ועד שאיתא במדרש160 שאילו היו ישראל ששים ריבוא חסר א' לא היתה ניתנת התורה אפילו למשה רבינו, מ"מ, "משה קיבל תורה מסיני"80 באופן ש"אתה (משה) מחיצה לעצמך"161, דהיינו שישנו ענין של הבדלה בין משה רבינו לכל בנ"י, כיון שמשה רבינו צריך למסור את דבר ה' כמו שהוא, מבלי להתחשב איך יתקבלו הדברים אצל השומעים.
וזהו גם שבמעמד הר סיני היו מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא "אנכי גו'"5, וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה162, היינו, שמכל הצדדים הי' אך ורק גילוי אלקות כמו שהוא לאמיתתו.
ובהתאם לכך צריכה להיות גם הנהגתם של רבנים ומורי הוראה – לומר את האמת של התורה כמו שהיא, ללא פשרות, ולא לנסות להתאים את התורה לפי רוחם של הבעלי-בתים שומעי לקחו, בגלל שחושש שאם לא יהיו הדברים לפי רוחם, לא יקבלו את הדברים, ובמילא יתמעט הכבוד שרוחשים לו, מפני שיחשיבוהו ל"בטלן"...
וכאמור, שאצל כל בנ"י צריכה להיות ההנהגה ע"פ מאמר המשנה19 "הוי מתלמידיו של אהרן .. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'"21, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות רבנים ומורי-הוראה, שתפקידם לקרב את בנ"י לאביהם שבשמים.
לב. זאת ועוד:
בשנים האחרונות, ובפרט לאחרי המאורעות האחרונים163, נתעוררו כו"כ מבנ"י להתקרב להקב"ה, לתורתו ומצוותיו. ואעפ"כ, גם כאשר באים לשאול ולברר כו', לא מנצלים את ההזדמנות כדבעי לומר להם את האמת לאמיתתה, "אמת הוי' לעולם"164.
וזהו הקלקול שבדורנו, דרא דעקבתא דמשיחא – שגם כאשר אנשי הדור עומדים בתנועה של התעוררות, הנה תמורת ההנהגה ד"פרנס לפי דורו" (כלשון הגמרא165), לנצל את התעוררות הדור ולהורות להם את דבר הוי' כפי שנתגלה בתורת אמת, ממשיכים להתיירא מפני הדור כמקודם, למרות שבמשך עשרים שנה האחרונות נשתנו פני הדברים, והדור מוכן לקבל את האמת לאמיתתה.
ממשיכים לטעון "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"166, ו"מוטב שיהיו שוגגין כו'"167, אבל שוכחים שהדברים אמורים רק קודם שבאים לשאול, משא"כ לאחרי שבאים לשאול, חייבים לומר את ההלכה לאמיתתה.
והגע עצמך: תמורת זאת שהיו יכולים לסייע לאלפים מבנ"י לרוות צמאונם בתומ"צ – משוחחים אודות ענינים שאין להם שחר, או שעוזבים את הנהגת הקהילה למשך חודש שלם, כדי שלא יצטרכו לענות על השאלות של אנשי הקהילה... – הנהגה כזו, היא בבחינת "חובל באחרים"!...
לג. המורם מכל האמור לעיל – שדוקא אלו שהם אנשי מעלה, רבנים ומורי-הוראה, יש לעורר אותם לפעול כדבעי בקירובם של בנ"י לאביהם שבשמים.
ואי אפשר לדחות זאת למשך זמן – דכיון שעומדים אנו בסמיכות לביאת המשיח, "קול דודי הנה זה בא"168,
– שלא כדעת הטועים שרחוקים אנו מביאת המשיח כרחוק מזרח ממערב... ובמילא יכולים להמשיך לחשוב על כבוד המדומה, קניית בית, הגדלת החשבון בבנק, וכיו"ב, תוך כדי וויתור על הענינים העיקריים –
הרי צריכים לסיים ולהשלים את העבודה דקירוב כל בנ"י לאביהם שבשמים, לתורתו ומצוותיו.
וכאשר עוסקים בזה בתוקף ד"מאן מלכי רבנן", אזי "אמר מלכא עקר טורא"169, לבטל את הענינים ש"נדמה להם כהר"170, והולכים "מחיל אל חיל"51 בזיכוי הרבים, אשר, עי"ז ניתוסף גם בעבודת עצמו.
ועי"ז פועלים וממהרים שיבוא משיח צדקנו שעה אחת קודם, ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.
* * *
לד. בחג171 השבועות הוא יום ההילולא של דוד המלך172 ושל מורנו הבעש"ט נ"ע. יום ההילולא של מורנו הבעש"ט הוא בבירור ביום הראשון דחג השבועות173. אמנם אודות יום ההילולא של דוד המלך ע"ה ישנם ב' דיעות אם הוא ביום א' או למחרתו174.
ענינו של יום-הילולא הוא, אשר ביום זה היא עלי' מיוחדת של נשמתו דבעל ההילולא. כל עמלו שעמל בתורה ועבודה במשך כל ימי חייו בעלמא דין, הנה ביום ההילולא עולה נשמתו וכל עבודתו למעלה יותר175. "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר51 ילכו מחיל אל חיל"176, דעליות אלו הם כמה פעמים בכל יום ויום. אמנם ביום ההילולא הוא עלי' גדולה ביותר, עלי' כללית על כל השנה, עד יום ההילולא הבא.
ולא רק נשמתו של בעל ההילולא בלבד עולה ביום זה, כי אם גם כל אלו הקשורים בהענינים שפעל בעל ההילולא, הנה ביום זה יערה עליהם רוח ממרום, והוא בהמשכה כללית על כל השנה.
והנה, בדוד מלך ישראל כתיב177 "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצה"ר178. ואמרו רז"ל179 "דוד מלך ישראל חי וקיים". מלך ענינו אשר הוא יוציאם והוא יביאם180 – את העם – בכל הצטרכותם. ומזה מובן אשר מהות המלך ניכר גם בעניני העם.
ההשפעה מה שדוד מלך ישראל משפיע לכל עם ישראל – נתינת כח לקיים תומ"צ בלי שום פניות מהיצה"ר, הנהגה עכ"פ לעת מן העתים כאילו "ולבי חלל בקרבי", קיום תומ"צ לשמה בלי תערובת ענינים זרים.
ובכדי לקבל השפעה זו צריכה להיות התקשרות בדוד המלך. וההתקשרות היא ע"י אמירת תהלים, מזמורי דוד מלך ישראל, שעי"ז נעשים כלי לקבל השפעתו ומעין אופן עבודתו.
ביטולו של ה"יורד ומסית" מבטל במילא ה"עולה ומשטין"181.
כי גדולה מעלת אמירת תהלים שבכחה לבטל את הדינים שלמעלה ולבטל את הגזירות גם אחרי שנחתמו דינם. וכמאמר הבעש"ט182 ע"פ183 "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו", "ימלל" מלשון שבירה, כמ"ש184 "וקטפת מלילות". ומי ימלל וישבור גבורות הוי', איזה ענין משבר ומבטל את הגבורות והדינים שלמעלה – ישמיע כל תהלתו, כל התהלים.
ופרסם כ"ק מו"ח אדמו"ר והנהיג לומר בכל יום אחרי התפלה שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש (ואמירת שיעור תהלים זה הוא אחרי התפלה. התהלים שאומרים קודם התפלה – הו"ע אחר, ואינו שייך להנ"ל).
ובחג השבועות יום ההילולא של דוד המלך ע"ה, הוא שעת הכושר להזכיר ולעורר אודות תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר זו. אותם שעד עכשיו לא קיימו תקנה זו, יקיימו מכאן ולהבא. ואותם שקיימו גם קודם, יקיימו מכאן ולהבא בתוספת חיות185.
* * *
לה. ידוע186 אשר הבעש"ט בסוף ימיו פעל שגם כשיהי' בדביקותו בעולמות עליונים יוכל לעשות ענין השייך לעוה"ז, וגם כשיעשה בעניני עוה"ז יוכל להיות בשעת מעשה בעולמות עליונים187. ובא' המאמרים188 מבואר אשר בימי החול הי' הבעש"ט שליש א' למעלה וב' שלישים למטה, וביום השבת הי' ב' שלישים למעלה ושליש א' למטה. ונמצא אשר תמיד, בין בחול בין בשבת, הי' חלק למטה וחלק למעלה.
סיפור במאמר – תורה – גם הסיפור תורה היא.
ההוראה מזה לכאו"א מישראל היא:
גם בשעת עסקיו בעניניו הגשמיים יזכור אשר כל הצלחתו היא רק מהקב"ה, ד"ברכת הוי' היא תעשיר"189. ולזאת הנה לא רק בשעת התורה והתפלה, כי אם גם בעסקיו בעובדין דחול, הרי "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך"190.
וזהו פירוש "המבדיל בין ישראל לעמים" – דבשעת התורה והתפלה אין שייך לומר הבדלה בין ישראל לעמים, שהרי שם אין להם שום השוואה כלל. ענין הבדלה זו, אשר דעת נצרכה לזה191, היא בהזמן שעוסק בעניני מסחר ושאר צרכיו, אשר כל עמי הארץ עוסקים בהם, ומ"מ מבדיל בין ישראל לעמים, כי ישראל הנה "בכל דרכיך" – גם בעניניו הגשמיים, מקיים הוא ומנצלם בכדי לבוא לדרגת "דעהו"192.
ובכדי לפעול בעצמו ענין זה אשר גם בשעת עסקו בצרכיו יורגש אצלו אשר "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"150, הנה ע"י אשר גם בשעת התפלה "עיניו למטה"193, גם הגוף ועניניו הגשמיים מתפללים ועולים ב"סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"194, "דא צלותא"195. אם בשעת התפלה הוא בהפשטה לגמרי מעניני העולם, אפשר אשר כשיבוא לעניני העולם ישכח לגמרי על תפלתו. ולזאת אמרו רז"ל192 "לבו למעלה ועיניו למטה", וכדפירש בתורה אור196. ועי"ז אשר בשעת התפלה הוא מעלה גם עניניו הגשמיים הנה גם אחרי התפלה כשעוסק בצרכיו נשאר רושם מתפלתו. "בכל דרכיך", בכל עניניו, "דעהו".
ונתינת כח בזה – ההתקשרות בעניני הבעש"ט נ"ע, אשר הי' תמיד197 חלק למעלה וחלק למטה. ובפרט ביום ההילולא שלו, שנמשך נתינת כח במיוחד לכל השייכים אליו, אשר גם בשעת התפלה – למעלה – זאָל ער באַוואָרענען את הנהגתו שבמשך כל היום – למטה – וגם במשך כל היום ישאר הרושם של התפלה. והנהגה הלזו ה"ה ממשיכה ומגלה אחדות הוי' מלמעלה מעלה עד למטה מטה.
* * *
לו. בנוגע ליו"ט שני של גלויות – יש חילוק בין חג השבועות לשאר המועדים:
בשאר המועדים עושים יו"ט שני של גלויות בגלל ספיקא דיומא, כיון שאין יודעים מתי נקבע ר"ח. וגם אנו שבקיאים בקביעותא דירחא, עושים יו"ט שני של גלויות, משום שמעשה אבותינו בידינו, או משום שמא יחזור הדבר לקלקולו198.
משא"כ בחג השבועות – כיון שקביעותו אינה תלוי' בימי החודש (שהרי חל פעמים בחמשה פעמים בששה פעמים בשבעה199), אלא הוא יום החמישים לעומר, ובודאי שעד אז ידעו כבר באיזה יום קבעו ב"ד ר"ח ניסן, הרי לא שייך בו ספיקא דיומא. והסיבה לכך שעושים בו יו"ט שני של גלויות היא – "כדי שלא לחלוק במועדות"200.
ומבואר באחרונים201, שכיון שיו"ט שני של גלויות בחג השבועות אינו מחמת ספק, אלא תקנת חכמים שלא לחלוק במועדות, לכן יש בו כח של ודאי202.
לז. מלבד החילוק הנ"ל – יש לחקור בנוגע לכללות התקנה דיו"ט שני של גלויות203:
האם פירוש הדברים הוא שבגלל ספיקא דיומא תיקנו חכמים שיום השני יהי' כמו יום הראשון, וכתוצאה מזה ישנם בו כל החיובים שביו"ט זה, או שהתקנה דיו"ט שני היא על כל פרט ופרט בפני עצמו. ועד"ז יש לחקור אם התקנה דיו"ט שני של גלויות היא תקנה אחת לכל הימים טובים, הקשורה עם כללות ענין הימים טובים, ולא עם ענינו המיוחד של יו"ט זה, או שזוהי תקנה לכל יו"ט בפני עצמו, הקשורה גם עם ענינו המיוחד של יו"ט זה.
ונפק"מ לדינא – כאשר עובר על ב' ענינים (כמו עשיית מלאכה ואכילת חמץ), אם חייב מכת מרדות פעם אחת, או שחייב עבור כל ענין בפ"ע.
ויש להביא ראי' מדברי הירושלמי ספ"ג דעירובין: "סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת" – שמזה משמע קשור עם תוכנו וענינו של היו"ט הראשון, ואינו ענין בפני עצמו הקשור רק עם כללות הימים טובים204.
* * *
לח. אחד205 הענינים העיקריים בהנהגת נשי ישראל206, שמשפיעה על הבנים והבנות, הוא ענין הצניעות: "כל כבודה בת מלך פנימה"207. וכדאיתא בגמרא208 אודות הצניעות הנפלאה של קמחית (אמם של כהנים גדולים בזמן בית המקדש), שקורות ביתה לא ראו מעולם שערות ראשה, ולכן זכתה לשבעה בנים כהנים גדולים.
ואין לחשוב: האם מוכרחת אני להתנהג במדה גדולה כזו של צניעות בכדי שבני יהיו כהנים גדולים – מה איכפת לי שבני יהיו סתם כהנים? "כל ישראל קדושים הם"!
על כך מלמדת אותנו הדלקת המנורה, שהמנורה צריכה להאיר דוקא בהיכל, וכמדובר לעיל (ס"ט) שאם ישנה אפשרות להאיר במקום קדוש יותר – ובנוגע לעניננו: כשיש לאשה אפשרות לגדל את בני' שיהיו כהנים גדולים, הרי זה גופא הוראה שזהו התפקיד שלה, ואם אינה ממלאת תפקיד זה, לא מילאה חובתה כלל, לא מילאה את רצון הבורא.
לט. עפ"ז יובן מ"ש209: "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרות", שאהרן ידליק את נרות המנורה. לכאורה אינו מובן: להדליק את המנורה יכול גם זר, מי שאינו כהן; אפילו הטבת המנורה יכולה להיות ע"י כהן הדיוט, שאינו כהן גדול – ולמה הי' הציווי לאהרן210, שמזה משמע שאהרן, הכהן גדול דוקא, צריך לעשות זאת?
אך הענין הוא, כמדובר לעיל, שזהו חוב על כל אחד לפעול על הזולת, להאיר את האור האלקי, הנשמה שבו. ודובר גם, שאופן ההדלקה, ההשפעה על הזולת, צריך להיות דוקא בהקדושה של כהן גדול. אין להסתפק בפעולה על הזולת במדריגה נמוכה של קדושה, אלא צריכים לעשות זאת דוקא בהקדושה של כהן גדול.
ענינו של כהן גדול – שאחת בשנה הי' נכנס "לפני ולפנים", בהמקום דקודש הקדשים211. בקודש הקדשים לא הי' שום דבר מלבד הארון212 והלוחות; הבחינה של כהן גדול היא, שאין לו שום ענין, כי אם ענין התורה.
יתירה מזה: בקודש הקדשים היו הלוחות. בהלוחות היתה התורה חקוקה, אותיות החקיקה213. אותיות הכתיבה, הם דבר נוסף על הקלף, משא"כ אותיות החקיקה, הרי הם חקוקות ב.הלוחות, מיני' ובי'. וזהו ענינו של כהן גדול – כל מהותו היא תורה.
וזהו "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרות". הזכות והחוב של כל אחד מישראל – להדליק ולהאיר את ה"נר הוי'" שבו ובהזולת בכחו של אהרן כהן גדול ולפי אופנו, עד שכל מהותו תהי' רק תורה. וחוב זה הוא על כל יחיד מישראל, כנ"ל (ס"ח) שהדלקה כשרה בזר.
ובמיוחד נצטוו על זה נשי ישראל, שבהן תלוי החינוך של בניהם ובנותיהם. ועליהם לדעת, שהנהגתן צריכה להיות באופן כזה ועד כדי כך שיוכלו לגדל את ילדיהם שיהיו כהנים גדולים.
עוד אמרו רז"ל אודות כהן גדול214: "גדלהו". והיינו, שע"י ההנהגה האמורה מתבטלים כל המניעות והעיכובים בחיי הבנים והבנות – שמתברכים בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו ממש215.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ניגון מאדמו"ר מהר"ש. ניגון מאדמו"ר הצ"צ. ניגון מאדמו"ר האמצעי].
* * *
מ. בעמדנו בסיומו של יו"ט שני דחג השבועות, שממנו נכנסים ל"אסרו חג", יש להזכיר את מעלתו של אסרו חג השבועות לגבי אסרו חג דשאר הימים טובים216:
"במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהי' יום טבוח בזמן שבהמ"ק קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולים להקריב ביו"ט עצמו .. ואע"פ שזה לדברי ב"ש, אבל לדברי ב"ה מותר להקריבן אף ביו"ט עצמו, מ"מ, כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יו"ט (כיון שהיו להם ריבוי קרבנות ולא הספיקו להקריב כולם ביו"ט217), ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יו"ט כמו יו"ט עצמו להאסר בו בהספד ותענית, א"כ אף עתה משחרב בהמ"ק לא הותרה ההספד והתענית בו ביום. אבל במוצאי יו"ט האחרון של פסח ושל סוכות לא הי' יום טבוח .. לפיכך אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין, אלא מחמת מנהג בעלמא"218.
וכיון שכל הענינים הגשמיים משתלשלים מהענינים הרוחניים – מובן, שהמעלה דאסרו חג השבועות היא גם בנוגע לענינים הרוחניים של היו"ט.
ומזה מובן בנוגע לעבודה בפועל, שכאשר ישנם ענינים שלא הספיקו לפעול במשך היו"ט ד"זמן מתן תורתנו" קודם הבדלה, יכולים לפעול אותם במשך "אסרו חג".
וכיון שאסרו חג השבועות הוא "יום טבוח"219, שהוא ענין הקרבת הקרבנות, וידוע בענין הקרבנות שעל ידם נעשה קירוב הכחות220 למעלה ביותר, עד כדי כך ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"221 – הרי מובן עד כמה גדלה מעלת עניני העבודה שפועלים באסרו חג, בכל הקשור להמשכת הענין ד"זמן מתן תורתנו" למטה מעשרה טפחים על כל השנה כולה, שתהי' שנת תורה, ובמילא – שנת גאולה אמיתית ושלימה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א).
לאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל המסובים מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו אמר:]
קיץ בריא וקיץ שמח, ושיהי' קיץ של תורה ומצוות.
[והתחיל לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
הוסיפו תגובה