בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשי"ז.
– התוועדות א –
בלתי מוגה
א. לפני עשרים שנה, שמח"ת תרצ"ז, היתה הקביעות כמו בשנה זו, ואז התוועד הרבי בריבוי ("אַ סאַך פאַרבראַכט"). – בכלל היו ההתוועדויות של אותה שנה באופן של גילוי.
באותה התוועדות של שמח"ת תרצ"ז, בין כל הענינים, חזר הרבי על שבעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט בגן-עדן ביום הולדתו ח"י אלול שנת תרנ"ב.
כלומר: הרבי סיפר אז מה ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, מה שאירע בח"י אלול תרנ"ב – שבגלל ענין מסויים, לקחו אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, להיכל הבעש"ט, והבעש"ט אמר אז תורה, וכ"ק אדנ"ע חזר על התורות ששמע שם1.
ב. בכלל, ישנם כאלו שיש להם טענות על חסידי חב"ד: היתכן ש"לוקחים לעצמם" ("זיי נעמען אַריין צו זיך") גם את הבעש"ט (וכן את המגיד) – הרי היו להבעש"ט כמה וכמה תלמידים, ומדוע חב"ד לוקחים אותו לעצמם?!...
ובכן: טענה זו יש לה מקום רק בנוגע להתורות שאמר הבעש"ט בחיים חיותו בעלמא דין, שנמסרו גם לשאר תלמידי הבעש"ט, ו"נהרא נהרא ופשטי'"2, אבל עכ"פ התורות שאמר הבעש"ט לאחרי הסתלקותו (בגן עדן) – נמסרו ונתגלו ע"י נשיאי חב"ד דוקא.
כלומר: אע"פ שחלק מז' התורות (ב' תורות הראשונות) נאמרו בהקהל, במעמד כל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם והחסידים שלהם (כפי שסיפר הרבי), מ"מ, התגלותם למטה לא היתה ע"י שאר תלמידי הבעש"ט, אלא ע"י נשיאי חב"ד דוקא.
ג. כ"ק3 מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שאינו רוצה למעט ח"ו בדמותו של מישהו; רצונו רק לבאר את מעלת הענין שמדבר אודותיו.
גם בהדיבור עתה אין הכוונה למעט ח"ו מישהו, אלא מדברים רק אודות המעלה של חסידות חב"ד.
ד. החילוק בין שיטת חב"ד ושיטת חסידות פולין יכול להיות רק עתה.
השיטה של חב"ד היא שכל יהודי צריך להתייגע על הבנה והשגה באלקות, ושיטת חסידות פולין היא (כידוע המאמר מהרה"ק הר"ש מקרלין ז"ל) – "וצדיק באמונתו יחי"4, אל תקרי יחי' אלא יחַי' (החי"ת בפתח), היינו, שישנו הצדיק שמתייגע, וכל השאר, הנה בכח וע"י אמונת צדיקים שיש להם, מחי' אותם הצדיק5.
שתי שיטות אלו שייכות רק עתה. בנוגע לעתיד – הרי הכל מודים שאז יקויים היעוד6 "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", כך שלכל בנ"י תהי' הבנה והשגה באלקות, כמ"ש7 "כי כולם ידעו אותי".
ה. עכשיו הוא הזמן שלפני משיח. ובמילא, כמו לכל הענינים דלעתיד צריכים לעשות הכנה וכלי לכך בזמן הגלות, וכיון שהכלי צריך להיות מעין האור והגילוי, במילא צריך להיות גם עתה מעין הענין ד"כולם ידעו אותי", שכל בנ"י צריכים להתייגע על הבנה והשגה באלקות.
וע"ד דאיתא בפרי עץ חיים8, ויש שנוהגים כן בפועל, שביום ששי טועמים מהמאכלים של שבת, כמ"ש9 "טועמי' חיים זכו".
– אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא ראיתי הנהגה זו בגשמיות, אבל ברוחניות בודאי צריך להיות כן, לא רק ביום ששי, אלא כל השבוע. –
הרי שית אלפי שנין הוי עלמא10. ונמצא, שהזמן עתה הוא יום ששי לאחרי חצות11, וא"כ בודאי צריך להיות "טועמי' חיים זכו" – לימוד החסידות בהבנה והשגה, שעי"ז באים להענין ד"כולם ידעו אותי".
ו. רואים אנו בגשמיות שישנם נהרות קטנים, נהרות גדולים, עד לנהר הגדול, ועד להים הגדול. ורואים במוחש, שככל שהולכים ומתקרבים אל הים הגדול, נשפכים הנהרות הקטנים לתוך נהרות גדולים, והנהרות הגדולים נשפכים לתוך הנהר הכי גדול, ועד שנשפכים כולם יחד לתוך הים הגדול.
ודוגמתו ברוחניות – שככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, שאז יקויים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים":
בתחלת זמן התגלות הבעש"ט, היו מדינות שאליהם לא הגיע גילוי החסידות – אם מפני שעדיין לא היו "כלים" לחסידות, או מפני שלא הוצרכו לכך, כפי שהי' בזמנים שלפני התגלות הבעש"ט.
ומזמן לזמן נעשית התפשטות והתרחבות תורת החסידות יותר ויותר ע"י נשיאי חב"ד, שהם עסקו בהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שגם בה"חוצה" יגיעו מעיינות הבעש"ט כשיטת חב"ד, ובפרט בדורות האחרונים עסקו הנשיאים בכך בהתפשטות ובהרחבה יתירה.
והיינו, שככל שמתקרבים לביאת המשיח, הולכים ונשפכים כל הנהרות, כל הדרכים, אל הים הגדול – תורת הבעש"ט ע"פ שיטת חב"ד12.
וזוהי ההוראה מהתגלות שבעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט ע"י נשיאי חב"ד – שהרי בעניני התורה הנה לא רק תוכן התורה היא הוראה, אלא גם אופן התגלותה מהוה הוראה – שגם שיטת החסידות הכללית "נשפכת" עתה יחד בשיטת חסידות חב"ד, לימוד חסידות חב"ד, מנהגי' והדרכותי'.
ז. בהזמן דעתה מוכרחים להגיע ללימוד החסידות חב"ד, מנהגי' והדרכותי'. בהזמן דעתה הענין ד"דע את אלקי אביך" הוא דבר המוכרח לא רק בשביל "ועבדהו בלב שלם"13, שלימות העבודה, אלא גם בשביל לימוד התורה וקיום המצוות בהידור – כפשוטו.
וראי' מוחשית לזה ראינו בתקופתנו במדינות ששם היו נסיונות גדולים על לימוד התורה וקיום המצוות, שאלו שלמדו חסידות חב"ד והתנהגו בהנהגותי' והדרכותי', הם עברו את כל הנסיונות ונשארו שלמים בלימוד התורה וקיום המצוות.
אלו שלית ברירה – צריך להיות דחק ללימוד זה ונכנס14. ואין לך דבר העומד בפני הרצון15.
אלו שלא היתה להם עדיין קביעות ללימוד חסידות חב"ד, צריכים להתחיל ללמוד, ואלו שכבר למדו גם לפני כן – צריכים להוסיף, והוספה גדולה, הוספה גדולה ביותר, ועד שהתוספות תהי' מרובה על העיקר.
וזה יהי' הכנה וכלי ל"כמים לים מכסים", בגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
* * *
ח. מצד הענין ד"והייתם נקיים"16 – ברצוני לבאר מילתא דתמיהה. ובהקדמה:
בשנת תרצ"ה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר בווארשא, וגם לי נזדמן להיות אז בווארשא במשך כל חודש תשרי, ורשומים אצלי כמה מנהגים מאותו זמן. ומהם17:
א) בכלל נוהגים חסידים להתפלל עם הטלית על הראש, ומכ"ש בזמני התעוררות דר"ה ויוה"כ, ובפרט בתפלת נעילה. – כן הוא המנהג אצל כל החסידים, ובפרט אצל הנשיאים. ואעפ"כ, ראיתי באותה שנה – וכן הי' בכל השנים – שתפלת "אשרי" בתחילת נעילה (עד "ובא לציון") התפלל הרבי כשהטלית על כתפיו. וזאת, למרות שההתעוררות דתפלת נעילה מתחילה כבר מאמירת "אשרי", שלכן לאמירת "אשרי" פותחין הארון ונשאר פתוח עד אחרי תפלת נעילה18, ואעפ"כ, התפלל הרבי כשהטלית אינה על ראשו19. ובזה גופא – לא כבזמנים אחרים שאף שמתפללים ללא הטלית, מ"מ, לובשים את הכובע או השטריימל, כדי שיהיו ב' מקיפים20, ואילו תפלת אשרי דנעילה התפלל הרבי עם הכפה ("יאַרמולקע") בלבד.
– מנהג זה לא כללתי בהמחזור, כיון שאינני יודע אם זהו מנהג השייך לרבים.
ב) בשבת בראשית בשנה ההיא אמר לי הרבי את סדר ההפטרות שיש בהם חילוקי מנהגים, ואמר, שבנוגע להפטרה דפרשת בראשית יש נפק"מ בין שנה פשוטה לשנה מעוברת, שבשנה פשוטה מסיימים את ההפטרה ב"יגדיל תורה ויאדיר"21, ובשנה מעוברת מוסיפים ומסיימים ב"ואחרי לא יהי'"22.
בשעה שהדפיסו את הסידור (בשנת תש"א), שהה הרבי בנאות-דשא במאריסטאון, והיתה אז שעת הכושר לשאול ולברר אודות מנהגים שונים. נוסף לכך ביקשו אז מהרבי להכניס בסידור – במקום התפלה "הנותן תשועה" עבור הקיסר ניקולאי שהיתה מודפסת בסידורים הישנים, וכיון שהשמיטוה מהסידור, נשאר מקום ריק – ענין שיש בו הוראה לרבים: סדר ההפטרות שיש בהם חילוקי מנהגים.
ואז הורה הרבי לכתוב בנוגע להפטרה של פרשת בראשית, שסיומה ב"יגדיל תורה ויאדיר". וכאשר שאלתי את הרבי שפעם אמר לי שיש חילוק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת, השיב לי, שאין זו הנהגה לרבים.
ומזה הבנתי שני ענינים: (א) שהסדר השייך לרבים הוא שמסיימים "יגדיל תורה ויאדיר" הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת. (ב) שישנם כאלו שבשנה מעוברת צריכים לסיים ב"ואחרי לא יהי'"23.
ט. והנה, בנוגע להענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" – שבודאי שייך לכולם – מצינו שני הפכים24:
מחד גיסא – מצינו ש"יגדיל תורה ויאדיר" הו"ע נעלה ביותר בלימוד התורה, שכן, לגבי ענינים בתורה שאין בהם נפק"מ להלכה, איתא בגמרא25 הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר", והיינו, שזהו ענין לימוד התורה (לא בשביל לידע את המעשה אשר יעשון, אלא) לשמה, לשם התורה עצמה.
וכבר נתבאר לעיל26 בענין לימוד התורה לשמה – שבכללות יש בזה ב' אופנים: (א) לחבר תורה שלמטה בתורה שלמעלה. (ב) לחבר תורה שלמעלה בהקב"ה, והיינו, שע"י לימוד התורה לשמה ממשיכים נשמות ישראל תוספת אור בתורה.
והענין בזה – שנש"י הם למעלה מהתורה, והיינו, שבכל המדריגות, היכן שרק מוזכרים נש"י ותורה, הנה הנשמות הם למעלה מהתורה:
תורה – היא בחי' חכמה, ואילו נשמות – מושרשות בבחי' התענוג. וגם כפי שהתורה היא בבחי' א"ק, הרי היא בחי' חכמה דא"ק, שזהו חיצוניות א"ק, ואילו נש"י הם בבחי' פנימיות א"ק, ועד לבחי' עתיק שלעילא מגולגלתא דא"ק.
ואף שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק, וא"כ, גם החכמה (תורה) נמצאת בבחי' התענוג – הרי זה רק כפי שהחכמה נמצאת בבחי' התענוג, והיינו, שאין זה עצמות התענוג הפשוט, אלא תענוג מאיזה דבר, תענוג מהחכמה (אלא שהחכמה כמו שהיא בהתענוג אינה בבחי' מציאות, אבל אעפ"כ הרי זה תענוג מאיזה דבר), משא"כ נשמות שהם מושרשות בבחי' התענוג הפשוט, תענוג מצד עצמו.
ואפילו לפני הצמצום הרי הנשמות הם בעומק יותר מהתורה – שהרי לפני הצמצום גופא ישנם כמה מדריגות: יחיד, אחד וקדמון, וכמדובר לעיל26 שישנו הענין דהשערה בכח, ולמעלה יותר – עליית הרצון, והאור שקודם עליית הרצון, שזוהי המשכה כללית, ובחי' עתיק היא למעלה גם מהמשכה כללית, והו"ע העתקת העצמות שנותנת אפשרות שיוכל להיות לאח"ז מקור למקור לעולמות; ואילו נשמות ישראל מושרשות בעומק יותר מבחי' עתיק הנ"ל, והיינו, שהם מושרשים בבחי' אור ושם הכלול בעצמותו.
וזהו ענין לימוד התורה לשמה באופן היותר נעלה – שנש"י ממשיכים בתורה מבחי' אור ושם הכלול בעצמותו:
הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" קאי על דרגת התורה שלמעלה מענין ההלכות, כנ"ל.
ובענין ההלכות נתבאר בארוכה במאמרי הקיץ27 שישנו ענין ההלכות כפי שהוא בעוה"ז, בגן-עדן, ועד בעולם האצילות – שההלכה שבאצילות היא בענין השמות.
וכיון שהענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" הוא למעלה מענין ההלכות, נמצא, שזהו"ע של תוספת אור על בחי' התורה שבאצילות, כולל גם אצילות דכללות, והיינו, שאפילו בתורה כמו שהיא באצילות דכללות, שזהו לפני הצמצום – נעשה תוספת אור ע"י הנשמות, שהו"ע המשכת בחי' אור ושם הכלול בעצמותו.
י. ולאידך גיסא – מצינו את הלשון "יגדיל תורה ויאדיר" לגבי לימוד התורה של תינוקות של בית רבן, שזהו האופן היותר פשוט בלימוד התורה:
אף שהשגת גבול הוא א' הענינים החמורים, שלכן נמנה בין י"א הארורים שבפ' תבוא28 – הרי בנוגע ללימוד תינוקות של בית רבן לא שייך השגת גבול, כדאיתא בגמרא29 ש"במקרי דרדקי לא מצי מעכב (לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות) .. קנאת סופרים תרבה חכמה". והרמב"ם30 הביא על דין זה: "שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
ונמצא, שהענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" כולל שני הפכים: האופן היותר נעלה בלימוד התורה, והאופן היותר פשוט בלימוד התורה.
יא. והענין בזה – שגם באופן היותר פשוט שבלימוד התורה ישנו כל הענין דתורה לשמה באופן היותר נעלה, עד להמשכה בתורה מבחי' אור ושם הכלול בעצמותו!
וזהו משנת"ל26 במ"ש31 "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שעל זה דרשו חז"ל32 "א"ת מורשה אלא מאורסה", היינו, שנש"י הם בבחי' משפיע לתורה – שענין זה ישנו לא רק במדריגת "ישראל", אלא גם במדריגת "יעקב" ("מורשה קהלת יעקב"), היינו, שכל ענין זה ישנו גם אצל אנשים פשוטים.
וטעם הדבר – כמשנת"ל שגם בבחי' היותר אחרונה שבנשמה ישנם כל המדריגות, כפי שאומר כל אחד מישראל: "נשמה שנתת בי טהורה היא".
וזהו גם הפתגם שמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר33 בשם רבינו הזקן, שאנשים פשוטים, ע"י הפשיטות שלהם, מגיעים הם בפשיטות העצמות – דלכאורה, לשם מה הוצרך להוסיף "פשיטות העצמות", הרי מעצמו מובן ששם הוא באופן של פשיטות? אך הענין הוא, שגם לפני הצמצום ישנם כמה מדריגות: יחיד אחד וקדמון (כנ"ל), ולכן מוסיף ומדגיש שאנשים פשוטים מגיעים ב"פשיטות העצמות", היינו, בחי' אור ושם הכלול בעצמותו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שימכרו עתה את ה"עליות" וכו' השייכות לבית-הכנסת34, באמרו, שדובר עתה אודות "מפטיר", והרי "דרשינן סמוכין"35].
* * *
יב. הרבי36, כ"ק מו"ח אדמו"ר, אמר פעם, ש"בראשית" היא סדרה גדולה, ופירש: מהי סדרה גדולה? – בפשטות, שפרשת בראשית כוללת בתוכה משך זמן של יותר מחמש עשרה מאות שנה. אף סדרה אינה כוללת משך שנים רב כל כך37.
על פי החשבון – הרי כל הסדרות יחד אינם כוללים זמן רב כל כך, שהרי סיום החומש הוא בשנת ב' אלפים תפ"ח, ונמצא, שכל הסדרות יחד אינם כוללים זמן רב כל כך כמו פרשת בראשית בפני עצמה.
יג. הענין בזה ברוחניות:
ידוע הפתגם38, שכפי שנעמדים בשבת בראשית, כך נמשך כל השנה ("ווי מען שטעלט זיך אַוועק אין שבת בראשית, אַזוי גייט עס אַ גאַנץ יאָר"). וכאשר נעמדים בשבת בראשית בהתרחבות, אזי ישנה הרחבה כל השנה בכל הענינים, הן ברוחניות והן בגשמיות.
רוחניות וגשמיות בחיי נפש האלקית – הם תורה ומצוות. מצוות לגבי תורה הם גשמיות לגבי רוחניות39. תורה ענינה הבנה והשגה – רוחניות. ומצוות הם מלובשים בדברים גשמיים – גשמיות.
ולא רק מצוות מעשיות, אלא אפילו מצוות דחובת הלבבות גם הם ענין של גשמיות – לגבי תורה, שהרי גם מצוות דחובת הלבבות צריכות להיות נרגש בבשר הלב הגשמי, כמבואר באריכות בכמה מאמרי דא"ח40.
ויש גם גשמיות כפשוטו – אידישע גשמיות, גשמיות שכל יהודי צריך על פי תורה.
יד. ועל כל זה אומרים, שכפי שנעמדים בשבת בראשית, כך נמשך כל השנה, הן ברוחניות והן בגשמיות, דהיינו, בלימוד התורה, בקיום המצוות, ובגשמיות כפשוטו.
והטעם לזה – לפי שבראשית היא סדרה גדולה, היא כוללת בתוכה משך של כמה וכמה שנים. היא כוללת בתוכה כל סדר השתלשלות. ולכן ההנהגה בשבת בראשית נוגעת לכל השנה.
טו. הרמז לכך ששבת בראשית כוללת בתוכה כל סדר השתלשלות הוא – שבסדרה זו נימנו עשר דורות, מאדם הראשון עד "ונח מצא חן בעיני הוי'"41, והרי מספר עשר הוא מספר כללי, שכולל בתוכו הכל42.
וכן הוא גם בענין הספירות, שבהם נברא העולם – שישנם עשר ספירות, וכמ"ש בספר יצירה43 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. מספר עשר דוקא כולל בתוכו כל סדר השתלשלות44.
ולכן גם בגשמיות יש בכל דבר עשר ענינים. גם ע"פ חקירה אומרים חוקרים שבכל דבר יש תשע מקרים עם העצם, שהעצם נושא כל המקרים45.
טז. וכן מבואר בחסידות46, שבכל דבר ישנו אורך, רוחב ועומק (גובה), וכל אחד מהם יש לו ראש תוך סוף, שהם תשע, וישנו העצם שהוא כולל בתוכו את הכל.
וכן הוא בכללות משך הזמן, שכל ענין נקבע במספר עשר. וכדאיתא47 שישנם עשר פרות אדומות, אחת שעשה משה, ועוד שמונה, והעשירית תהי' בימות המשיח.
יז. כמו כן בענין השירה איתא בתרגום48 שהשירה הראשונה אמר אדם הראשון, ומונה עוד שמונה, והעשירית תהי' בביאת המשיח. וזהו גם הענין ד"שירו להוי' שיר חדש"49, דקאי על לעתיד לבוא, שלכן נאמר "שיר" לשון זכר50.
וכן גם בענין הרעב, איתא במדרש51 שהרעב הראשון הי' בימי אדם הראשון, ומונה עוד שמונה, והרעב העשירי יהי' בביאת המשיח, אלא שהרעב ההוא יהי' "לא52 רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי הוי'"53.
יח. וכשם שבכל הענינים שבמספר עשר יהי' העשירי לעתיד, כן הוא גם בהמנין שבפרשת בראשית שנימנו העשרה דורות מאדם הראשון עד "ונח מצא חן בעיני הוי'" – שתכלית הענין ד"מצא חן בעיני הוי'" יהי' לעתיד54.
וזהו הרמז ששבת בראשית כולל בתוכו כל סדר ההשתלשלות, מתחלת ההשתלשלות עד גמר ההשתלשלות, כאשר תושלם תכלית הכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים55 – הנה כל זה כלול בשבת בראשית.
ומה שקורין "ונח מצא חן בעיני ה" לפני זה וגם בזמן הגלות – הרי זה הוראה שכבר עכשיו צריכים לעשות כלי להגילויים דלעתיד, והיינו ע"י לימוד החסידות, וכידוע באגרת הבעש"ט56.
וכאשר נעמדים שבת בראשית בהרחבה בכל האמור, הרי זה ממשיך הרחבה על כל השנה, עד שעושים את העולם דירה לו יתברך – מרחב העצמי.
*
יט. בענין ה"חן" גופא – "ונח מצא חן בעיני ה'", "נח" אותיות "חן" – ישנם ב' מדריגות, כמ"ש57 "אלה תולדות נח נח", ב' פעמים, דהיינו, נייחא לעילא ונייחא לתתא58.
וזהו גם תוכן בקשת משה רבינו "הודיעני נא את דרכך למען אמצא חן בעיניך"59 – ומקשים על זה60: היתכן ש"חסיד" יבקש "חן" – הרי "חן" ענינו אתערותא דלעילא, והכוונה היא שתהי' עבודה בכח עצמו דוקא? אך הענין הוא60 – שאתערותא דלעילא כשלעצמה הו"ע שנאמר עליו61 "שקר החן", משא"כ אתעדל"ע שבאה לאחרי האתעדל"ע שע"י אתעדל"ת, הרי זה ענין של מעלה, ועל זה ביקש משה רבינו.
והנה, באותה שעה לא נתמלאה בקשתו, אלא נאמר לו62 "וראית את אחורי ופני לא יראו"; אבל אעפ"כ, כיון שכאשר רועה ישראל מבקש בקשה נותנים לו כל מה דשאיל – הרי בודאי תתמלא בקשתו, אלא שזה יהי' לעתיד לבוא, שהרי משה רבינו הוא "גואל ראשון" וגם "גואל אחרון"63.
ובנוגע למדריגת ה"חן" דלעתיד לבוא נאמר בס"פ בראשית "ונח מצא חן בעיני ה'" – כיון שבפרשת בראשית כלול כל סדר ההשתלשלות, כולל גם הגילויים דלעתיד לבוא.
כ. והנה, גילוי ה"חן" דלעתיד לבוא הוא בעוה"ז דוקא, כמובן מהמבואר בתניא64 ש"תכלית השתלשלות העולמות .. אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון כו'", ולכן דוקא בעוה"ז ינתן שלימות ה"חן" לעתיד לבוא.
וזהו גם מ"ש65 "מצא חן במדבר" – שדוקא "במדבר", מקום של "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"66, מתגלה ענין ה"חן".
ופסוק זה אומרים בראש-השנה67 – דכיון שהעבודה דראש-השנה היא מצד עצם הנשמה, אזי נרגש הצמאון בה"מדבר אשר אין מים", "אין מים אלא תורה"68, והיינו, שאמירת פסוקי התורה בראש-השנה מגלה את מעלת נשמות ישראל והצמאון שלהם, שזהו"ע "מצא חן במדבר".
וגמר ההמשכה היא בתפלת נעילה, שאז "ישראל ומלכא בלחודוהי"69, ואז מוותרים ונותנים הכל ("דעמולט גיט מען אַלץ נאָך"), ובשמיני-עצרת ושבת בראשית הרי זה נמשך על כל השנה כולה.
והיינו, שהולכים לקראת הענין ד"נח מצא חן בעיני ה'", אשר, ההכנה לזה הוא לימוד החסידות, שעי"ז באים להגילוי ד"מצא חן" לעתיד לבוא, במהרה בימינו.
הוסיפו תגובה