בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ה'תשי"ג.
בלתי מוגה
א. חנוכה – שייך הן לחנוכת המזבח, והן להעלאת הנרות, שלכן קורין בימי חנוכה פרשת קרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח, ומסיימים בפרשת הנרות: "בהעלותך את הנרות"1.
וביאור הענין ד"בהעלותך את הנרות":
נר – ענינו אור, ואור קשור עם ענין האהבה, כפי שמביא אדמו"ר הזקן בתניא2 (מ"ש בספרים שלפנ"ז3) ש"ואהבת בגימטריא ב"פ אור".
וזוהי עבודתו של אהרן – "בהעלותך את הנרות" – שהמשיך אהבה אצל כל בנ"י.
ומשום זה היתה גם הנהגתו של אהרן – בגשמיות – באופן של "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'"4, וכמבואר בתניא5 דקאי על אלה ש"נקראים בשם בריות בעלמא", היינו, שמעלתם היחידה היא היותם "בריות" שנבראו ע"י הקב"ה – ע"ד המסופר בגמרא6 אודות א' התנאים ש"נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר .. אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש .. אמר לו .. לך ואמור לאומן שעשאני כו'", והיינו, שלגבי מעלת היותו ברי' של הקב"ה ("אומן שעשאני"), הרי גם כיעור היותר גדול (עד כדי כך שהתנא לא הי' יכול לסובלו) אינו נחשב לכיעור, ולא עוד אלא שמתעורר ברגש של אהבה אליו – "אוהב את הבריות"7.
ב. ובפרטיות יותר:
מצינו שענין האהבה מתייחס לאברהם, כמ"ש8 "אברהם אוהבי", ובזה נכלל גם ענין המשכת האהבה לכל בנ"י, כמבואר בחסידות9 בפירוש "אברהם אוהבי", "שהמשיך האהבה לכל ישראל אחריו". אבל אעפ"כ, מתייחס ענין האהבה גם לאהרן, ולא עוד אלא שיש מעלה באהבה דאהרן לגבי האהבה דאברהם.
וכללות החילוק ביניהם10 – שאהבה דאברהם היא אהבה מוגבלת, כמובן ממ"ש באברהם "הלוך ונסוע הנגבה"11, לצד דרום, ששם הוא תוקף החום, ובמדרגה זו היא האהבה דאברהם; משא"כ האהבה דאהרן היא אהבה בלתי מוגבלת, שנמשכת בכל מקום, כאמור, "אוהב את הבריות".
וכיון שאהבה דאהרן היא בלי גבול שנמשכת בכל מקום, מובן, שאהבה זו אינה נשארת באופן של רצוא וכליון, אלא הכוונה היא שתהי' ההמשכה למטה דוקא. והיינו, שאע"פ שכללות ענין האהבה היא תנועה של רצוא וכליון, מ"מ, האהבה דאהרן היא באופן שהכוונה בזה הו"ע ההמשכה למטה.
וכמו ענין הצמאון, שאף שזהו תנועה של כליון ועלי', הרי הכוונה והמבוקש בזה – שיתנו לו הדבר שמרווה את הצמאון, שזהו"ע ההמשכה למטה.
ובאופן נעלה יותר – "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי' דרחים לון יתיר מגרמי' כו'"12, והיינו, שאודות עצמו אינו חושב כלל, כי אם – "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דילי', לייחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים"13, לעשות לו ית' דירה בתחתונים14, כך, שהמבוקש של אהבה זו הוא – המשכה למטה.
וזהו גם מה שאהרן נקרא "שושבינא דמטרוניתא"15 – דאף שענינו להעלות את המטרוניתא, מ"מ, הכוונה בהעלאה זו היא שתהי' ההמשכה למטה דוקא.
ג. ענין הנ"ל נתבאר במאמר של הצמח-צדק16, וז"ל המאמר17:
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות גו'1. להבין כפל הלשון דבר כו' ואמרת כו' .. ולהבין ביאור הדברים הללו יש להקדים בבחי' ומדת אהרן שהוא בבחי' אהבה רבה. וידוע שיש ב' בחי' ומדריגת האהבה, והוא מדריגת אברהם שנאמר בו8 אברהם אוהבי (לשון פועל, כי אבות סימן לבנים) שהוא שהמשיך האהבה לכל ישראל אחריו. והב' הוא בחי' ומדריגת אהרן שהוא בחי' האה"ר, והוא ג"כ שהמשיך אה"ר זאת לכל נש"י כו'. וההפרש שבין אהבה דאברהם לאהבה דאהרן יובן ע"פ מ"ש11 באברהם הלוך ונסוע הנגבה .. ומעתה י"ל ענין ובחי' האהבה דאהרן שנק' בשם אהבה רבה כו'. דהנה אהרן הוא בבחי' כה"ג שהוא בחי' ורב חסד (דאית חסד ואית חסד, אית חסד עולם, כמ"ש18 כי אמרתי עולם חסד יבנה כו', ואית חסד דאיהו רב חסד דעצמות אוא"ס ממש), ה"ז בבחי' המשכה מלמעלה למטה (דהיינו שאהרן הי' שושבינא דמטרוניתא בבחי' העלאה דנש"י .. שז"ש בהעלותך את הנרות כו'. ואהבה זו הוא הנק' צמאון, כאדם הצמא למים לרוות צמאונו, דהיינו הצמאון שיהי' המשכות אורות העליונים למטה כמו למעלה כו') .. שיהי' המשכת והתגלות אור העצמות .. עד שיבוא למטה מטה גם בבחי' מקום וזמן הגשמי.
והנה במ"ת נאמר19 וידבר אלקים כו' לאמר, דלכאורה לאמר זה מיותר, דהרי כל ישראל שמעו עשרת הדברות. ואיתא בשם הרב המגיד ז"ל20 שזהו שע"י התורה הי' יחוד וחיבור דעשרת הדברות בעשרה מאמרות כו'. וזהו וידבר כו' לאמר כו' .. וז"ש דבר אל אהרן כו' ואמרת אליו כו', שיהי' החיבור והקשר הדברות למאמרות כו'.
ד. ובפרטיות יותר:
במתן-תורה21 נאמר19 "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". והקשו המפרשים22: בכל מקום שבו נאמר "וידבר גו' לאמר", הכוונה היא, שימסרו את הדברים לבנ"י שלא שמעו אותם בשעת מעשה. אבל, מכיון שבעת מ"ת היו נוכחים כל בנ"י, וכולם שמעו את הדברים – מהי הכוונה ב"לאמר"?
ואין לומר, שהכוונה ב"לאמר" היא בשביל דורות הבאים, שהרי בעת מ"ת היו נוכחים גם הנשמות של הדורות שלאח"ז23.
ומתרץ על זה המגיד ממעזריטש נשמתו עדן20 – שענינו של מ"ת הוא להמשיך עשרת הדברות של התורה בעשרה המאמרות שבהם נברא העולם24, כידוע הפירוש25 על הפסוק26 "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שעשרה המאמרות שקולים ומכוונים כנגד עשרת הדברות. ולכן נאמר "וידבר גו' לאמר", כי, הכוונה היא להמשיך את ה"וידבר" – עשרת הדברות, ב"לאמר" – עשרה המאמרות.
ה. וביאור הענין בעבודת השם:
אור התורה, עשרת הדברות – צריך להאיר גם בעניני העולם, עשרה מאמרות.
לא כדעת הסוברים שהתורה היא ענין בפני עצמו והעולם הוא דבר בפני עצמו; בהיותו בסביבה של תורה – יהי' יהודי תורני ("אַ תורה איד"), ואילו בצאתו לעולם יתנהג לפי הנחות העולם – לפי העמדה וההנהגות של העולם. אלא, נדרש מיהודי – שכל עניניו, גם עניני העולם, יהיו לפי הנחות התורה.
לא מדובר אודות דברים האסורים, שכן, דבר הפשוט שמה שאסור – אסור ("דאָס וואָס מען טאָר ניט – טאָר מען דאָך ניט"). הכוונה היא, שאפילו בדברים המותרים – לא צריכות להיות הנחות העולם, "בעל-הבית'ישע הנחות"27, אלא הנחות של תורה.
ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שכאשר דרו ברסטוב היתה דירת אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בדיוטא העליונה, ודירתו (של כ"ק מו"ח אדמו"ר) בדיוטא התחתונה. ולפעמים הי' אדמו"ר נ"ע הולך לדירת בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר לערוך קידוש והתוועדות. בא' ההתוועדויות אמר כ"ק אדמו"ר נ"ע אל בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר: "לחיים, בעל-הבית". וביקש כ"ק מו"ח אדמו"ר מאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע שיסיר ממנו את התואר "בעל-הבית", כי, "בעל-הבית" הוא דבר מזוהם. – כן הי' לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר28.
והיינו, שגם "בעל-הבית" שמתנהג כדבעי בכל הענינים, ובמילא לא שייך לומר עליו דבר בלתי-רצוי, דבר האסור או אפילו דבר שאינו טהור – הרי זה בכל זאת דבר מאוס, דבר מזוהם.
וכיון שחסידות שונאת ביותר "בעל-הבית'ישע הנחות", הנה סוף-סוף יהי' זה דבר מופרך אצל כל בנ"י, שהרי תורת החסידות היא לכל בנ"י, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר29 בשם אדמו"ר הזקן שתורת החסידות אינה עבור איזו מפלגה או כתה, אלא עבור כל בנ"י.
ז. וזהו כללות החידוש דמ"ת שבו נאמר "וידבר גו' לאמר" – שגם בעניני העולם, עשרה מאמרות ("לאמר"), תהי' ההנהגה לא ע"פ הנחות העולם, "בעל-הבית'ישע הנחות", אלא ע"פ התורה, עשרת הדברות ("וידבר"), היינו, להמשיך את התורה בעולם.
וזהו גם הביאור בכפל הלשון "דבר אל אהרן ואמרת אליו" – דכיון שהכוונה בענין "בהעלותך את הנרות" היא שתהי' ההמשכה למטה, לכן נאמר "דבר גו' ואמרת", להמשיך את עשרת הדברות בעשרה מאמרות.
*
ח. בנוגע ל"נר" – שזהו הענין שמדברים אודותיו ("בהעלותך את הנרות") – איתא בתניא30 שזהו"ע "נר ה' נשמת אדם"31, "שישראל הקרויים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו כו'".
וזהו גם מ"ש בזהר32 שמטעם זה מתנענעים בנ"י בשעת התפלה ולימוד התורה. וכידוע שזהו א' הטענות שטענו נגד ספר הזהר33.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) צריך להיות ענין של נענוע ("מ'דארף זיך צושאָקלען"). אינני יודע אם דרוש ענין של ניגון או ריקוד, אבל בכל אופן, שיהי' ענין של נענוע והזזה.
– יהודי אחד34 מאלה שלעת-עתה הם בפלוגה ד"חוצה" [שהרי הכוונה היא שיפוצו מעינותיך חוצה, שיש בזה ג' ענינים: "יפוצו", "מעינותיך", ו"חוצה"35], כתב פעם לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא מעריך מאד ("ער האַלט זייער שטאַרק") מהפעולות של ליובאוויטש בנוגע לישיבות וכו', אבל דבר אחד אינו מבין: מדוע מתנענעים תלמידי הישיבה באמצע לימודם, וכולם צועקים יחד – ללא סדר; למה לא יהי' הלימוד באופן מסודר, שכולם ישבו על מקומותיהם בשקט, מבלי להתנענע, וכשמישהו ירצה לשאול שאלה, יגבי' את אצבעו וכו'. – כ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב לו מאומה על שאלה זו. זוהי אחת השאלות היחידות שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב עליהם.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) צריכה להיות הזזה עצמית.
[באמצע הניגון והריקוד, הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר:]
מספרים שפעם רקדו בהתוועדות בליובאוויטש עד שהגג התרומם ("דער באַלקן האָט זיך געהויבן"). ובלשון חז"ל36 "פקע איגרא".
והענין בזה:
גג – הוא מקיף הרחוק, שהוא למעלה יותר ממקיף הקרוב, לבוש, שלהיותו עשוי לפי מדת האדם הרי הוא בודאי בהגבלה. אבל אעפ"כ, גם מקיף הרחוק יש לו שייכות להגבלה, שהרי הוא מקיף דבר המוגבל (עולמות כו').
וזהו החידוש ד"פקע איגרא" – שצריכה להיות הזזה עצמית עד שיתבטלו אפילו ההגבלות דמקיף הרחוק.
[ורמז כ"ק אדמו"ר שליט"א שירקדו בחוזק יותר].
* * *
ט. במאמר הנ"ל ממשיך בענין "דבר גו' ואמרת", "וידבר גו' לאמר" – ביאור החילוק בין דיבור לאמירה:
ואפשר לומר ההפרש בין דברות למאמרות, כי הנה המאמרות הוא בחי' אמ"ר, אש מים רוח, כמ"ש בזהר37, דהיינו כמו שבא כבר בהרכבה דהבל הלב שבא בקול הגרון שמורכב מיסודות הללו כידוע. ושרשו בעצמות הנפש הוא שנקרא בשם דיבור, וכמו שהאדם נקרא מדבר בכלל, וכנאמר38 ויהי האדם לנפש חי', לרוח ממללא כו'. והנה, אחר שבא כח הדיבור שבנפש מורכב בהבל הלב ובא במבטא ה' מוצאות הפה, אז נקרא ג"כ בשם דיבור, וכידוע דאמירה בלב ודיבור בפה כו'. והוא להיות כח נעוץ תחלתן בסופן39, ויש כח בדיבור שבפה מבחי' עצמות הדיבור שבנפש עצמה, וע"כ אנו רואים שע"י הדיבור הוא שיתוספו הכחות מכמו שהיו קודם שבאו בדיבור, וכמו השגת השכל כאשר יבוא בדיבור יבוא לעומקו ואשורו בתכלית יותר מכמו שהי' מצד עצמות השגתו כו'. וכן יש כח בבחי' הדיבור לבטל איזה כח המתלבש בו, וכמ"ש40 דאגה בלב איש ישיחנה, שע"י הדיבור יבוטל הדאגה כו'. וכ"ז מצד שהדיבור שבפה יש בו כח נעלה יותר מבחי' עצמות כח הדיבור שבעצמות הנפש כו'. ויובן מזה למעלה, דבחי' האותיות שנבראו בהם שמים וארץ כו' הוא שנקראים מאמרות כו', והוא מ"ש41 בריש הורמנא דמלכא גליף גליפו בטה"ע, אותיות החקוקים בעצמותו, אך שמתלבשים ובאים למטה לסיבת בריאת העולמות בלבושים השייכים להעולמות, והוא שנקראים מאמרות, שמורכבים בהיסודות כנ"ל. אבל אותיות התורה שרשם באותיות דטה"ע, והוא שנקראים בשם דברות כנ"ל. וכאשר באים בדיבור בפה ז"ש42 ודברי אשר שמתי בפיך, דברי ממש, וכנ"ל שנעוץ תחלתן בסופן. וע"כ מצות התורה בדיבור בפה דוקא, וכמו ודברת43 בם כו', וכן חיים44 הם למוציאהם בפה דוקא. אך באמת הרי התורה נתלבשה בלבושים דעולמות עד שבאה למטה בהתלבשות הלבושים דעולם העשי', זהו מפני שבתורה הי' התאחדות והתחברות דעשרת הדברות דעצמות בעשרה מאמרות דמעשה בראשית כו'. וע"כ נאמר במ"ת וידבר כו' לאמר כו' כנ"ל.
י. ביאור הדברים:
מחד גיסא – דיבור הוא למעלה מאמירה, כי, כאשר הבל הלב בא בקול הגרון שמורכב מג' היסודות אש מים רוח (ר"ת אמר45) שבהם נכלל גם יסוד העפר – אזי נקרא בשם אמירה, וכשהוא בשרשו בעצם הנפש – אזי נקרא בשם דיבור.
ולאידך גיסא – מצינו שאמירה היא בהעלם, כמ"ש46 "אמרתי אני בלבי", ויכול להיות שישאר בהעלם ולא יבוא בפועל ובגילוי, וכאשר בא בפועל ובגילוי אזי נקרא בשם דיבור – באותו שם שנקרא כשהוא בשרשו בעצם הנפש.
וטעם הדבר – כי דוקא כאשר הדיבור בא בהתגלות למטה, מגיע הוא למעלה מאמירה, בשורש האמירה כפי שהיא בעצם הנפש, ולמעלה יותר – בעצם הנפש ממש, כמ"ש47 "נפשי יצאה בדברו", וכן יש כח בדיבור לבטל את הדאגה שבלב, כמ"ש40 "דאגה בלב איש ישיחנה".
וזוהי גם השייכות דב' הפירושים "יסיחנה מדעתו", ו"ישיחנה לאחרים"48 – שכדי להסיח מדעתו צריך להשיח לאחרים, כיון שהדיבור כפי שמתגלה למטה דוקא, שרשו למעלה מאמירה, ונוגע בעצם הנפש, ולכן, גם כאשר יש דאגה שנוגעת לאדם, פוסקת התורה שע"י הדיבור, ישיחה לאחרים – יסיחנה מדעתו.
וכל זה הוא מצד מעלת ההמשכה למטה דוקא, וכנ"ל שצריך להמשיך עשרת הדברות שבתורה בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
יא. ובענין זה שצריך להיות ההמשכה וההתגלות למטה דוקא – ממשיך בהמאמר:
וז"ש49 היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום אי' אלקיך כו', שאין שום התגלות אור העצמות למטה כו', דהגם שיש לפעמים איזה התעוררות בהתגלות אלקות וכמו בעבודה בתפלה ותורה, אין זה רק לפי שעה כו', ולא כל היום, שזהו מ"ש באמור אלי כל היום דוקא אי' אלקיך, דהיינו שלא בא בהתגלו' למטה .. אך הבכי' זאת בהמר לו על גודל הסתר והעלם אור העצמות מלבוא בהתגלות למטה ולזה כל ישעו וחפצו .. עי"ז דוקא הוא שבא התגלות אור העצמות מלמעלה למטה. והוא ע"י התורה דוקא שז"ש היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, בחי' לחם דתורה (שעז"נ50 לכו לחמו בלחמי) לחבר יומם ולילה מדת יום ומדת לילה מדת יום כמו שהוא באצי' ומדת לילה כמו שבאה בבי"ע כידוע וד"ל.
"היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה": יהודי הוא ממורמר כל כך ("ער איז אַזויפיל פאַרביטערט") עד שהדמעות הם במקום הלחם, כידוע52 שמרירות פועלת שלא מרגישים רעבון. וממה נובעת המרירות? על זה ממשיך בפסוק – "באמור אלי", טוענים ותובעים מלמעלה: "כל היום אי' אלקיך".
"אלקיך" פירושו – כוחך וחיותך53, ומיהו "אלקיך"? "הוי' – אלקיך"54. "הוי'" הוא למעלה מזמן ומקום ולמעלה מהשתלשלות, ובחינה זו היא "אלקיך" – כוחך וחיותך. ויתירה מזו: "אנכי הוי' אלקיך"54, ש"אנכי", "אנכי מי שאנכי דלא איתרמז לא בשום אות ולא בשום קוץ"55, הוא "אלקיך" – כוחך וחיותך.
ודבר זה תובעים ממנו: "כל היום אי' אלקיך"?! ההרגש של "אנכי הוי' אלקיך" – היכן הוא אצלך במשך כל היום?!
מה שמרגיש את ה"אלקיך" בשעת התפלה והלימוד, או בשעת התוועדות – אין זה מספיק. לא זוהי הכוונה. ענין זה היו יכולים להשיג גם ע"י מלאכים או ע"י נשמות למעלה כפי שנמצאות תחת כסא הכבוד56. הכוונה של ירידת הנשמה בגוף, היא, כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית (שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל57), ולכן, ממנו תובעים, שבמשך "כל היום" – בשעה שאוכל, בשעה ששותה, בשעה שעוסק במסחרו, ובשעה שמדבר עם בני-אדם – יהי' אצלו ההרגש ד"אלקיך", כפי שהוא בעצמו הבין והרגיש ("דערהערט") בשעת התפלה ובשעת הלימוד.
יג. אמנם, ההנהגה בפועל היא – שלאחרי התפלה אומר ("ער זאָגט אָפּ") את השיעור תהלים, השיעור חומש, ושורות אחדות תניא, ויותר מזה לא ניכר עליו מאומה.
בעת האכילה – בורר לו חלק יפה, ואם חסר מלח במאכל – מוסיף מלח, מבלי שיהי' ניכר עליו רישומה של התפלה.
הוא אמנם "עושה טובה" ומברך ברכה ראשונה ואחרונה, אבל מלבד זה, לא ניכר חילוק בינו לבין מי שאינו חסיד, ויתירה מזה – בינו לבין אינו-יהודי, להבדיל, "ומותר האדם מן הבהמה אין"58, שהנהגתו היא באופן שעושה כל מה שחפץ, כמו בהמת בר ("אַ נאַוואָטנע בהמה") שאין עלי' בעה"ב59.
ולאחרי כל זה – יש לו טענות למה אין לו געשמאַק בתפלה, למה לימוד התורה הוא באופן שאינו מכוין הלכה לאמיתתה, למה יש לו ריבוי קושיות ללא תירוצים, ואם יש לו מקבלים – למה אינו מצליח לפעול עליהם.
הנה על זה נאמר60 "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו": "אולת אדם" – שמתנהג באופן כזה שאומרים לו "כל היום אי' אלקיך" – "תסלף דרכו", ואח"כ יש לו טענות – "על ה' יזעף לבו".
הוא בעצמו אשם בכך. זוהי "אולת אדם" – שהנהגתו במשך כל היום היא באופן ששולח ("ער פאַרשיקט") את הקב"ה לעומק רום, והוא עצמו נמצא בעומק תחת, באמרו להקב"ה: המתן לי עד שאתפלל, ואז61... הנהגה זו – "אולת אדם" – "תסלף דרכו", ואח"כ יש לו עוד טענות – "על ה' יזעף לבו" – שאין לו געשמאַק בתפלה וכו'.
ובאמת, גם הטענות שטוען אינם אליבא דאמת. הוא לא תובע זאת באמת, ואין הדבר נוגע לו. טענותיו אינם אלא לתפארת המליצה וצחות הלשון.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה מאד בדברו בענין זה, ולפתע הפסיק ואמר:]
איתא בגמרא62 אודות שני אנשים שהיו "אינשי בדוחי", "שמחים ומשמחים בני אדם"63, ואמרו עליהם ש"בני עלמא דאתי נינהו", והיינו, שבשכר זה שהיו שמחים ומשמחים בני אדם נתנו להם עוה"ז, עוה"ב, עצמות ומהות א"ס ב"ה – כל הענינים הטובים.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) למה לי איפוא לעורר אצלכם רגש של עצבות?! – תנגנו ניגון שמח ותהיו בשמחה.
[לאחרי הניגון – המשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
יד. ענין זה – "כל היום אי' אלקיך" – נוגע עוד יותר אצל אלה שיש להם שייכות אל הרבי.
ובהקדם שאצל בנ"י גופא יש כמה חילוקי מדריגות, כלשון הכתוב בפ' נצבים64: "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", ובלשון חז"ל65 "עשרה יוחסין כו'".
ובנוגע לעניננו:
יהודים אלה שזכו לראות את הרבי, ללמוד מאמרי החסידות שלו, או לשמור את התקנות שלו – צריך להיות אצלם עוד יותר הענין ד"כל היום אי' אלקיך", שהרי ענינו של הרבי שהוא ממוצע המחבר66 בנ"י עם הקב"ה, היינו, חיבור ללא הפסק כלל, ובמילא צריכה להיות הנהגתם באופן שאין הפסק וחילוק בין שעת התפלה ולימוד התורה לשאר עניני היום, כיון שבמשך כל היום צריך להיות נרגש אצלם הענין ד"אלקיך".
ענין זה מפורש הוא בדברי הרמב"ם67: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו .. כך צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו'". אלא שהרמב"ם כותב זאת באותיות וסגנון של נגלה דתורה, ובסגנון החסידות הרי זה תוכן הענין ד"כל היום אי' אלקיך", שההרגש ד"הוי' אלקיך" צריך להיות כל היום, בכל עשיותיו ובכל עניניו.
– חסידים הזקנים68 ישבו פעם בהתוועדות ודיברו אודות הענין דביטול היש לאין. לאחר ההתוועדות פגש שוטר ("אַ זשאַנדאַר", "פּאָליצעיי", "פּאָליס-מאַן") בא' החסידים שהלך ברחוב בחזרתו מההתוועדות, וקרא לעברו: "קטאָ אידיוט" (מיהו ההולך)? והשיב לו החסיד: "ביטול אידיוט" (ביטול הולך). כלומר: החסיד הנ"ל הי' חדור כל כך בתוכנה של ההתוועדות בענין ביטול היש לאין, עד שלא מצא בעצמו שום ענין מלבד ביטול!
אמנם, כאשר ענין זה אינו כדבעי, ובמשך כל היום חסר אצלו ההרגש ד"אלקיך" – הנה מצד זה היא המרירות בדמעות כו'.
[בענין זה הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א המובא בא' ממכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם הי' נהוג לאסוף את הדמעות ולרחוץ בהם את הפנים, כדי שיאיר ה"צלם אלקים"69].
וזהו גם מ"ש "(היתה לי דמעתי) לחם יומם ולילה": "לחם" – קאי על תורה, כמ"ש50 "לכו לחמו בלחמי". וההרגש שישנו בשעת לימוד התורה70 – צריך להיות בכל הענינים, גם בענינים שהם בבחינת "לילה", עי"ז שמחברים אותם עם ה"יום", שזהו אומרו "יומם ו.לילה", בוא"ו המחבר.
טו. והנה, בביאור הקשר והשייכות ד"וידבר גו' לאמר" שנאמר במ"ת ל"דבר גו' ואמרת" שנאמר בהדלקת המנורה, שבשניהם מודגש ענין ההמשכה למטה דוקא, כנ"ל – מבאר בהמאמר:
וע"ד במ"ת שהי' בו התגלות אור העצמות ממש, בחי' שמי הוי' כמו שהוא לבדו, והי' התגלות זאת גם למטה בבחי' מקום וזמן (בחי' מקום הוא שארז"ל71 שהי' הקול נשמע מארבע רוחות, להיות שהמקום אינו נתפס כו', ובחי' זמן הוא מ"ש72 את אשר ישנו פה ואשר איננו פה .. והתורה הוא ענין א' עם בחי' המנורה שהי' בזמן הבית, וכמ"ש73 כי נר מצוה ותורה אור כו'.
טז. והענין בזה:
ידוע בפירוש הכתוב74 "ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו'", שנוסף על הפירוש הפשוט שזהו החזיון דזכרי', ישנו גם הפירוש ש"כללות נש"י נקרא מנורה ויש בה בחי' ז' נרות שהם ז' מדרגות בעבודת ה"75, וכמו כן ישנו הפירוש דקאי על התורה, כמובא בהמאמר ש"כמו שבהמנורה היו ששת הקנים שמצידה נוטים בהדלקתם אל מול קנה האמצעי כמו שפרש"י1, כמו"כ בתורה שיש בה ב' בחי' תושב"כ ושבע"פ שהן ששה סדרי משנה, שצ"ל הששה סדרי משנה נוטים אל קנה האמצעי שהוא תושב"כ, וכמו מ"ט אמר קרא כו'"76.
וב' הפירושים (שמנורה קאי על ישראל ועל התורה) מתאימים זה לזה – כיון שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד77.
וזהו שבהעלאת הנרות מודגש ענין ההמשכה למטה – כמו במ"ת שהי' התגלות אור העצמות למטה, היינו, שהבחי' שלמעלה ממקום וזמן נמשכה במקום וזמן.
דהנה, הגילוי דמ"ת הי' למעלה מבחי' המקום ובמילא גם למעלה מבחי' הזמן:
למעלה מבחי' מקום – כמארז"ל שהי' הקול נשמע מארבע רוחות, "מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא אנכי, וכן לארבע רוחות כו'", דלכאורה הי' צריך להיות באופן שאלה שעמדו במזרחו של הר סיני ישמעו את הדיבור מצד מזרח, ואלה שעמדו בדרומו של הר סיני ישמעו את הדיבור מצד דרום וכו', ואעפ"כ, באיזה צד שעמדו שמעו כולם את הדיבור מכל ד' הרוחות, כיון שהגילוי דמ"ת הי' למעלה מבחי' מקום;
ולמעלה מבחי' זמן – שהרי במ"ת היו כל הנשמות, כמ"ש "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה".
ובהקדם מ"ש78 "דור הולך ודור בא" – דלכאורה אינו מובן: מאי קמ"ל שלמה המלך, החכם מכל אדם, הרי כל אדם יודע שדור אחד הולך ודור אחר בא במקומו? אלא הפירוש הוא – שדור זה שהולך הוא הוא הדור הבא, כי, רוב הנשמות אינם נשמות חדשות [לא מבעי בדורות האחרונים שאין נשמות חדשות בכלל, כי אם, לעת מן העתים בלבד, אלא אפילו בדורות הראשונים הנה מלבד יחידי סגולה, רוב הנשמות אינם נשמות חדשות], אלא נשמות שכבר היו בעלמא דין, ובאים עוד הפעם לעולם כדי לתקן ולהשלים שליחותם79.
ועפ"ז אינו מובן: איך יתכן שבמ"ת היו כל הנשמות, גם הנשמות העתידים להיות – דכיון שהנשמות העתידים להיות הם אותם הנשמות שהיו לפנ"ז, בהכרח לומר שמציאותם של הנשמות העתידים להיות שייכת רק לאחרי שהנשמות שלפנ"ז אינן נמצאות, וא"כ, איך יתכן שבאותה שעה שהיו הנשמות שלפנ"ז היו גם הנשמות העתידים להיות?
והביאור בזה – שמ"ת הי' למעלה מהזמן, ולכן, כשם שבשני זמנים שונים יכולים להיות הנשמות שלפנ"ז והנשמות העתידים להיות, כמו כן היו יכולים להיות שניהם (אשר ישנו פה ואשר איננו פה) במ"ת, שהי' למעלה מהזמן, עבר הוה ועתיד באותו רגע.
וזהו החידוש דמ"ת – שהגילוי שלמעלה ממקום וזמן, נמשך למטה במקום וזמן, כיון שהעיקר הוא להיות ההמשכה למטה. וכן הוא בענין המנורה שקשור עם ענין התורה כנ"ל.
יז. וממשיך בהמאמר:
ולפי כל הנ"ל שהתורה ענין א' עם המנורה ע"כ .. כמו במנורה שהיו בה כ"ב גביעים י"א כפתורים ט' פרחים .. כמו"כ בתורה .. יש בה כ"ב אותיות שהן כ"ב גביעים כו'. והענין הוא, דהנה ענין ובחי' הגביעים מצינו ביוסף, וכמ"ש80 ואת גביעי גביע הכסף כו', אבל דוד המלך ע"ה אמר81 כוס ישועות אשא כו'. וכידוע ההפרש בין כוס לגביע, שהכוס הוא קטן, והגביע הוא גדול ובו מוזגין את הכוסות (כמ"ש המצ"ד82) .. וענין הגביע דיוסף הוא בחי' אותיות התורה שהוא כלי גדול כבחי' הגביע, וכידוע שאותיות התורה נקראים אתוון רברבן בכלל, אבל האותיות דעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ נקראים אתוין זעירין, וכמ"ש83 אלה תולדות השמים כו' בהבראם, וארז"ל84 בה' בראם, דה"ה הוא זעירא כידוע, להורות על שבא האור האלקי בתכלית הצמצום וההסתר .. אבל אותיות התורה נקראים אתוון רברבין שיש ביכולתם להביא אור התגלות העצמות גם למטה כנ"ל, ונקרא מפני זה בשם גביע, כוס גדול שבו מוזגין הכוסות הקטנים .. וכ"ב אותיות התורה הן כ"ב גביעים שבמנורה שעז"נ85 נגילה ונשמחה ב"ך בעצמותך וע"י כ"ב אותיו' התו' דוקא כנ"ל.
ובחי' י"א כפתורים זהו מ"ש86 וכפתור תחת שני הקנים כו', שהכפתור הוא המקשר ומחבר ב' הקנים שמימין ומשמאל, ושרשו בקו האמצעי כו'. ואיתא בספר יצירה87 חמש אצבעות כנגד חמש אצבעות וברית יחיד מכוון באמצע, שהוא בחי' קו האמצעי המחבר החסדים והגבורות שבע"ס בכלל, ושרשו באור העצמות שלמעלה מכל הע"ס, וכמ"ש בסה"ק דקו האמצעי עולה עד העצמות, שזהו מ"ש וברית יחיד מכוון כו' (כי כח המוליד בדומה לו ממש כו'), שזהו ענין י"א כפתורי' שהוא בכלל קשר הע"ס החסדים והגבורות ושרשם באור העצמות בחי' כתר כנ"ל בקו האמצעי כו'.
והט' פרחים הוא מ"ש88 יציץ ופרח ישראל, שזהו עיקר ההתגלות למטה .. כי המלכות נאצלה בסוד שרש רק בנקודה א' וצריך להמשיך בה ט' ספירות כו', וכנ"ל שעיקר ההתגלות הוא למטה במקום וזמן הגשמי ששרשם בא ע"י המלכות, ולהיות בבחי' המלכות תוספת גילוי אורות העליונים שזהו ט' ספירות שנתוסף בה, ע"כ יבא למטה ג"כ בבחי' מקום וזמן הגשמי כו' וד"ל.
יח. והנה, מ"ש בהמאמר בחצאי עיגול "כי כח המוליד בדומה לו ממש" – הוא בהתאם למשנת"ל (ס"י) שההמשכה למטה דוקא היא ממקום עליון ביותר.
ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון ד"כח המוליד בדומה לו ממש":
בביאור מ"ש בתניא89 שהנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש" – שתיבת "ממש" היא הוספת אדמו"ר הזקן על לשון הכתוב90 "חלק אלקה ממעל" – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו91 ש"ממש תוארו גשמיות שבגשמיות", מלשון ממשות (בניגוד ל"ממעל", ש"תוארו רוחניות שברוחניות").
אמנם, כאשר תיבת "ממש" באה בסמיכות ובהמשך להתיבות "חלק אלקה ממעל", פירושה, שזה שהנשמה היא "חלק אלקה ממעל", אין זה דמיון בעלמא, או השתוות באיזה פרטים בלבד, אלא שכן הוא (חלק אלקה ממעל) ממש.
ושני הפירושים קשורים זב"ז – שהענין ד"חלק אלקה ממעל ממש" (אלקות ממש) נמשך ומתגלה בהתלבשותה בגוף הגשמי, ממש מלשון ממשות.
ועפ"ז יש לבאר גם הדיוק "כח המוליד בדומה לו ממש" – שעיקר מעלת המשכת קו האמצעי שעולה עד הכתר היא לא בענין הולדת בן ובת ברוחניות, שזהו"ע דאהבה ויראה92, אלא בענין ההולדה "בדומה לו ממש", בגשמיות דוקא.
* * *
יט. איתא בספרים של חסידי פולין93 [לעת-עתה לא מצאתי ענין זה בחסידות חב"ד, אבל מסתמא נמצא גם שם] שיום השמיני דחנוכה, "זאת חנוכה", מסוגל לפקידת עקרות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א רמז לכמה מהמסובים שיאמרו לחיים, ואח"כ המשיך:]
והענין בזה:
ידוע94 שבחנוכה מאירים י"ג מדות הרחמים, וכנגדם יש בנוסח הברכה של נר חנוכה י"ג תיבות – שזהו א' הטעמים95 שאדמו"ר הזקן קבע את נוסח הברכה: "להדליק נר חנוכה" (ולא "נר של חנוכה"), כדי שמספר התיבות יהי' י"ג. ומצד התגלות י"ג מדה"ר שהם למעלה מהשתלשלות – נמשך כח ההולדה להוליד בדומה לו ממש.
ובפרטיות יותר הרי זה שייך ליום השמיני דחנוכה – כי, בכל יום משמונת ימי חנוכה מאירה מדה א' מי"ג מדה"ר, ובה כלולים כל י"ג המדות, וביום שמיני דחנוכה מאיר מזל השמיני, שהוא מזל "ונוצר", וע"י הבטישה דנוצר ונקה (שהם כנגד טיפת האב וטיפת האם), דא בדא, נעשה ענין ההולדה94.
[ולהעיר מביאור הצמח-צדק במק"א96 בענין מספר שמונת ימי חנוכה, אף שמספר המדות הוא שבע – שיש בזה ב' ביאורים: (א) בספירת המלכות יש ב' מדריגות: כפי שהיא באצילות, וכפי שנמשכת בבי"ע. (ב) נוסף על שבעת המדות ישנו הכח העליון כו'61. ויש לתווך ב' הביאורים – שהירידה לבי"ע נעשית מצד כח עליון דוקא].
וזהו גם תוכן הבקשה "ולמלשינים אל תהי תקוה": ענין הלידה – נעשה ע"י יחוד י"ה עם ו"ה, שעי"ז נעשה השם שלם והכסא שלם כו'97. אמנם, הקליפות שנקראים "מלשינים" רוצים לעשות כיסוי על בחי' ו"ה, שלא יאיר שם בחי' י"ה. וזוהי הבקשה "ולמלשינים אל תהי תקוה", תק ו"ה – שלא יוכלו לעשות תיק (כיסוי) על בחי' ו"ה98.
* * *
כ. איתא בספר מאור עינים99 להרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל שמ"ש100 "ערכתי נר למשיחי" קאי על נרות חנוכה.
ומזה מובן שבימי חנוכה צריכים לעסוק ביותר בהפצת המעיינות דתורת החסידות, שעי"ז מאירים את חשכת הגלות, שזהו"ע שמצותה משתשקע החמה עד דכליא רגלא דתרמודאי101, ופועלים ביאת משיח.
וענין זה נעשה ע"י מתתיהו כהן גדול,
– שהרי כללות הענין דחנוכה הי' "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול"102. ולהעיר מב' הדעות אם "כהן גדול" קאי על מתתיהו, או על יוחנן "(מתתיהו בן) יוחנן כה"ג"103. אבל בכתבי האריז"ל104 מפורש להדיא שמתתיהו הי' כהן גדול –
דקאי על נשיא הדור, שכולל את כל הנשיאים – כמו בזמנו של משה רבינו, שהיו י"ב נשיאים, ומשה רבינו, נשיא הדור, הי' כולל את כולם, וכן הוא בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא105, שהוא כללות הכל,
והוא פועל את הענין ד"ערכתי נר למשיחי" – להאיר עם נרות חנוכה בכל מקום, עד דכליא רגלא דתרמודאי, שזוהי ההכנה להגאולה השלימה ע"י משיח.
כא. כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר יצא עם הקריאה "לאלתר לגאולה", הי' זה בפירסום גדול, כך שכולם ידעו שהרבי מליובאוויטש מרבה לדבר אודות משיח.
– פעם נסעו שני יהודים ברכבת, וכאשר עברו בתחנה שבה יורדים להגיע לביתו של הרבי, נענה אחד מהם ואמר לחבירו: כאן גר הרבי מליובאוויטש. שאל אותו חבירו מי הם ה"ליובאוויטש'ערס"? והשיב לו – בפשיטות – אלה הם היהודים שמאמינים במשיח!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) הרי מדברים כל הזמן שהעיקר הוא המשכה למטה,
– וכידוע הסיפור106 שהמגיד אמר פעם לאדמו"ר הזקן איזה ענין הקשור עם גילוי אליהו, ואמר אדמו"ר הזקן שרוצה לראותו, ואמר המגיד שזוהי דרכו של "ליטוואַק"... –
ועד"ז בנוגע להענין דמשיח – שיומשך ויבוא בגילוי, באופן הנראה לעיני בשר, היינו, שתהי' ביאת המשיח בפועל ממש, בגשמיות.
[במהלך ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לא' המסובים: זהו אותו הרבי, עם אותם ההנהגות ("עס איז דער זעלבער רבי, מיט די זעלבע הנהגות"), אלא שהתלבש בלבושים אחרים – לבושים מאירים יותר ("ליכטיקערע לבושים")... וא"כ, מה איכפת לכם, העיקר שזהו אותו הרבי].
הוסיפו תגובה