שיר המעלות ממעמקים, יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ט

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'1. הנה מזמור זה אומרים בעשרת ימי תשובה2, לאחרי הקדמת העבודה דערב ר"ה וליל ר"ה, ובפרט תפלת ערבית דר"ה, לאחרי זה התפלה דעשי"ת היא באופן דממעמקים קראתיך הוי'. והנה, בפירוש ממעמקים איתא בזהר3 ב' דעות, דעה א', ממעמקים של האדם, ודעה ב', ממעמקים דלמעלה. ומבואר בהדרושים4 דפירוש ממעמקים היינו ב' עומקים, ולב' דעות הנ"ל הנה ב' העומקים הם עומקא דליבא בעבודת האדם ועמיקא דעמיקתא בהמדריגות שלמעלה. והנה, ב' העומקים בעבודת האדם הם בענין התשובה, שהרי העבודה בימים אלו היא עבודת התשובה, וכמו שמורה פשטות הלשון עשרת ימי תשובה, ובתשובה יש בכללות ב' מדריגות (דבפרטיות הנה כל אחת מהם נחלקת לריבוי מדריגות, אבל בכללות הם ב' מדריגות), שהם תשובה תתאה ותשובה עילאה. וזהו הב' עומקים שבתשובה, העומק דתשובה תתאה [והיינו, שגם בתשובה תתאה ישנו ענין העומק, דכיון שענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על להבא, באופן שנעשה מציאות חדשה5, הרי מובן שגם העבודה דתשובה תתאה צריכה להיות מעומק הנפש], והעומק דתשובה עילאה. והענין בקצרה הוא, דהנה בכללות יש ב' אופנים בעבודה. העבודה דמ"ע ומל"ת, שהיא עבודת הצדיקים, והעבודה דבעלי תשובה. ובעשי"ת צריך להיות לאתבא צדיקיא בתיובתא6, שגם צדיקים צריכים לעבוד עבודת התשובה, כי העבודה דימים אלו הוא עבודת התשובה, ועבודה זו היא במשך עשרה ימים, כנגד עשר כחות הנפש7, והיינו, שבכל כח וכח צריכה להיות העבודה בב' העומקים דתשובה תתאה ותשובה עילאה.

ב) והנה בכדי לבאר ענין עבודת התשובה, צריך לבאר תחלה ענין העבודה דמ"ע ומל"ת. והענין בזה8, דהנה כתיב9 ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, דקאי על כנסת ישראל ונשמות ישראל שנקראים בשם רחל וגם בשם אסתר. וכתב רבינו בתו"א10 שהשם רחל הוא כמ"ש11 כרחל לפני גוזזי' נאלמה, והיינו, שרצונו הוא באופן שמניח את עצמו להיות נמשך היכן שמושכים אותו (ער לאָזט זיך פירן וואוהין מען פירט אים) עד כדי מס"נ, כצאן לטבח, והכוונה בזה היא (לא באופן קשה כו', וגם לא כמו שהוא בחסד וברחמים, אלא) בענינים טובים, היינו, שעבודתו בתורה ומצוותי' היא באופן של מס"נ שהו"ע מסירת הרצון כו'. וכאשר כח המס"נ הוא בהתגלות אזי נקראים ישראל בשם רחל. אמנם, ישנו מצב שכח המס"נ הוא בהעלם, והיינו, שלא כטעות העולם שאז אין ענין המס"נ, שהרי ענין המס"נ ישנו תמיד בשלימותו ובתקפו, אלא שהוא בהעלם והסתר, ואז נקראים ישראל בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר12, כמארז"ל13 אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר. והנה, כאשר ישראל הם כדבעי שאז נקראים בשם רחל, אזי עבודתם היא כמ"ש ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. והענין בזה, דהנה, ענין התואר הוא בציור תמונת האברים שהם מכוונים זל"ז ובערך זל"ז, וענין האברים למעלה הו"ע רמ"ח אברים דמלכא שבבחי' ז"א, כי ז"א הוא בעל ט' ספירות, וט' פעמים ט', שבכל אחד מהם יש ראש תוך סוף, וה' חסדים המגדילים, הם בגימטריא רמ"ח. וענין זה נעשה ע"י קיום רמ"ח מ"ע, וכמרז"ל14 ע"פ15 ועשיתם אתם, מעלה הכתוב כאילו עשאוני, היינו, שע"י קיום רמ"ח מ"ע נעשה המציאות דרמ"ח אברים דז"א. וענין המראה הוא זיו קלסתר פנים ששייך להילוך הדמים ע"י שס"ה גידים, שנמשך מצד פנימיות הנפש, ושייך לבחי' המוחין, כמ"ש16 חכמת אדם תאיר פניו. וענינו למעלה הוא כמ"ש17 שמי עם י"ה בגימטריא שס"ה, די"ה הוא בחי' המוחין, בחי' חב"ד למעלה, והמשכת בחי' המוחין היא ע"י שס"ה ל"ת שהם כנגד שס"ה גידים.

והנה נוסף על ענין התואר והמראה עצמם, צריך להיות בהם גם ענין היופי, יפת תואר ויפת מראה. והענין בזה, דהנה, יופי הוא מהתכללות כמה גוונין יחד דוקא, שהרי גוון אחד, לבן, ירוק או אדום, אין בו יופי, והיופי הוא רק מהתכללות ג' הגוונים יחד. וענינו בעבודה הוא התכללות ג' הקוין שעליהם העולם עומד18. והתכללות זו נעשית ע"י שמחה של מצוה, כידוע שלא מספיק קיום המצוות עצמם, גם כאשר אין זה בדרך מצות אנשים מלומדה19, אלא בדחילו ורחימו, שעי"ז פרחא לעילא20, אלא צריך להיות העבודה בשמחה דוקא, שזהו ענין עיקרי בעבודה, כמ"ש21 עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וכפל הלשון בשמחה ובטוב לבב מורה על ריבוי השמחה22. וכמשנת"ל23 הכרח ענין השמחה, כיון שהעצבות הנה לא זו בלבד שאין בה מעלה [ומ"ש24 בכל עצב יהי' מותר, הנה אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה הבאה אחר העצב כו'25], אלא עוד זאת, שענין העצבות הוא מקלקל, וכמ"ש בתניא25 שאם יהי' בעצבות ינוצח בקל גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ולכן, גם העצבות ממילי דשמיא צריכה להיות בעתים מזומנים דוקא, כמו בתיקון חצות, ובזה גופא הרי איתא באחד המאמרים26 שענין תיקון חצות אינו עפ"י דין רק עפ"י קבלה, ועוד זאת, שענין זה הוא רק ליחידי סגולה, ועוד כמה הגבלות27, וגם בעתים מזומנים אלו גופא הנה תכלית העצבות היא בשביל השמחה שלאחרי כן, וכמ"ש (בהמזמור שאומרים בסמיכות ולאחרי תיקון חצות) תשמיעני ששון ושמחה28. וגם ענין המרירות, שענינה הוא בכדי להוציא את הנה"א מהגלות, הן אם הגלות היא מצד ענינים בלתי רצויים, או רק מזה שנופלת חמדה בלב ומחשבה במוח, או אפילו רק מצד עצם הענין שנה"א יודעת מדברים גשמיים שהנשמה מצד עצמה אינה שייכת אליהם כלל, כמ"ש29 חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו, שכל ידיעתה הוא רק באלקות, וא"כ, הרי גם מה שהנשמה יודעת מדברים גשמיים הו"ע של ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא30, וענין של גלות להנשמה, ומצד זה הוא במרירות, הנה גם ענין המרירות הוא רק הכנה לעבודה, אבל העבודה דתומ"צ עצמה צריכה להיות בשמחה דוקא, ובשמחה יתירה כנ"ל. ואף שידוע ומבואר בכ"מ שהעבודה דתומ"צ צריכה להיות בקבלת עול, כלשון חז"ל עול מצוות31, חוקה חקקתי גזירה גזרתי32, והיינו, שמלבד זאת שכאשר העבודה היא מצד הטעם אזי עלול לטעות, וכדמוכח מהעובדא דשאול מרחובות הנהר33 שטעה לפי שהלך אחר הטעם34, הנה גם כאשר פועל בעצמו להיות בטוח שלא יטעה, צריך להיות ענין הקב"ע גם מצד גוף ענין העבודה, שזהו שאמר שמואל לשאול הנה שמוע מזבח טוב35, והיינו, שבנוגע לב' ענינים אלו, טעם ודעת שהוא בחי' זבח טוב, וקב"ע שהוא בחי' שמוע, הנה שמוע מזבח טוב, שענין הקב"ע הוא יותר טוב מטעם ודעת, הרי ענין העבודה בקב"ע אינו סותר לענין העבודה בשמחה, כי, גם בהיותו בקב"ע, הנה כאשר מתבונן שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו, שזהו ענין ששייך רק בישראל דוקא, הנה מזה גופא ישמח לבו, ובפרט כשיתבונן בגדולת הבורא ית', שאז ישמח יותר בקיום המצוות, שהרי אינו דומה מי הוא המצַוה, ועד"מ מקיום בקשת ופקודת חבירו, שאינו דומה אם המבקש והמפקד הוא איש פשוט או שר או שהוא מלך, ועאכו"כ שהציווי הוא ממלך מלכי המלכים הקב"ה. ולכן, הנה עם היותו בקב"ע, ולפעמים גם במרירות מצד ענינים שונים, הנה ביחד עם זה הרי הוא גם בשמחה, וכמאמר חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא36. וכאשר עבודתו היא בשמחה, הנה ע"י השמחה של מצוה נעשה ענין היופי, שזהו"ע יפת תואר ויפת מראה.

והנה עיקר היופי הוא במראה, יפת מראה. דהנה, נת"ל שתואר הוא בחי' אברים דז"א, וענינם בנפש האדם הו"ע המדות. והנה, כדי לפעול בהמדות שיהיו בהתכללות יחדיו (אף שמצד עצמם אינם נותנים מקום זל"ז, להיותם באופן של התרגשות והתפעלות), הרי זה ע"י המשכת המוחין, שעי"ז נעשה בהם ענין היופי. אך עיקר ענין היופי שמצד התכללות המדות הוא ע"י המשכת בחי' עתיק, והו"ע גילוי שרש המדות שלמעלה משרש המוחין, שהרי ז"א בעתיקא אחיד ותליא ואו"א במזלא אתכלילו37, וע"י התגלות עתיק בז"א נעשה עיקר ענין התכללות המדות שהו"ע היופי. וזהו"ע יפת מראה, כמשנת"ל שיופי המראה שייך להילוך הדם ע"י הגידים שבהם נמשך מפנימיות הנפש, וענינו למעלה הוא המשכת בחי' עתיק, כי, בחי' הארת פנים הוא מבחי' תיקון ואמת שפנוי משערות38, שנמשך היופי בתרין תפוחין שהוא המקום הפנוי משערות, והיינו, שבחי' או"א מצד עצמם במזלא אתכלילו, דמזל הו"ע השערות, והיופי הוא לפעול בהם המשכת בחי' עתיק שלמעלה משערות.

וזהו ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, שכללות העבודה דתואר ומראה והיופי בהם הוא ברחל דוקא, עולם הדיבור, עלמא דאתגלייא, והיינו39, דעם היות שם הגדולה לאה40, שהו"ע עולם המחשבה, עלמא דאתכסייא, מ"מ כתיב41 ויאהב יעקב את רחל דוקא, לפי שיעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה42, ולכן אהב את רחל להיותה עלמא דאתגלייא, שעל ידה נעשית ההמשכה למטה ביותר, ועד לעוה"ז, שבו נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים43.

ג) והנה כל זה הוא כאשר העבודה היא כדבעי. אמנם, כאשר העבודה אינה כדבעי, אזי נקראים ישראל בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר, ב"פ הסתר. דהנה, ברחל יש ב"פ יופי, היופי בתואר והיופי במראה, וכמ"ש44 הנך יפה רעייתי הנך יפה עיניך יונים, שהם ב' בחינות היופי דיפת תואר ע"י מצוות עשה ויפת מראה ע"י מצוות לא תעשה, וזהו היפה בנשים, בגימטריא תק"ב, כמספר שני חיי האבות, שהו"ע התכללות ג' הקוין שכנגד ג' האבות. ולכן, כאשר חסר ענין היופי, ועוד זאת, שחסר גם בהתואר, בקיום מ"ע, ויתירה מזה, שחסר גם בהמראה, שנכשל בענינים בלתי רצויים (מצוות לא תעשה), הנה אז נקרא בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר, הסתר, ה' סתר, היינו, שע"י הפגם במצוות עשה ששרשם בבחי' אברים דמלכא, נעשה הסילוק מבחי' המדות (תואר) לבחי' ה"א עילאה שהיא ספירת הבינה, כמאמר45 קוב"ה סליק לעילא, ואסתיר, א' סתרי, היינו, שע"י הפגם במצוות לא תעשה ששרשם מבחי' המוחין נעשה הסילוק מבחי' המוחין (מראה) לבחי' אלף שלמעלה מהמוחין, שזהו שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, וכידוע גם בענין הוי ואוי46.

ד) אך מ"מ בל יאמר לנפשו נואש ח"ו, כי, אסתר מן התורה מנין, שגם מן התורה יש לו עצה לזה, והו"ע עבודת התשובה, שע"י התשובה הרי הוא מתקן כל זה. ובתשובה גופא יש ב' בחי', תשובה תתאה ותשובה עילאה, דתשובה תתאה היא העבודה בכחותיו הפנימיים לתקן את עניניו הבלתי רצויים, ותשובה עילאה היא העבודה שמצד כחות מקיפים, וכידוע שתשובה תתאה היא באור הממלא, ותשובה עילאה הוא באור הסובב47. ובענין זה איתא במאמר של אחד הרביים48 מאמר העולם אַז מען קען ניט אַרונטער גייט מען אַריבער, והיינו, שכאשר אינו יכול לפעול (דורכטאָן) העבודה דתשובה תתאה, אזי יתחיל בעבודה דתשובה עילאה, עם כחות המקיפים שבנפשו. וזהו שאמרו רז"ל49 מאי דכתיב50 נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, דפירוש עולה של תשובה הוא בחי' היותר עליונה שבתשובה, תשובה עילאה. ובתשובה עילאה גופא יש ב' מדריגות, וכדאיתא בזהר51 ע"פ52 ישוב ירחמנו, דא עתיקא, והיינו, שכללות הענין דתשובה עילאה הוא בבחי' המקיפים, ובזה גופא ישנה התשובה שבבחי' עתיק, וענינם בעבודה הוא ההפרש בין התשובה שמצד המקיף דחי' לתשובה שמצד המקיף דיחידה, שענינם למעלה הוא בחי' אריך ובחי' עתיק. וענין הקים עולה של תשובה, שהיא תשובה היותר נעלית, היא המדריגה היותר נעלית בתשובה עילאה שמבחי' עתיק. וענין זה שייך לכאו"א מישראל, כפירוש רש"י שהוא שב תחלה ונתן דרך לשבים, והיינו, שכאו"א מישראל שייך גם להתשובה שבבחינת עתיק. וזוהי העבודה דעשי"ת, להגיע להתשובה דבחינת עתיק, וכמ"ש53 ותתפלל על הוי', למעלה מבחינת הוי'54, עד לבחי' עתיק. וכמו"כ גם בגמר סיום וחותם עשי"ת, ביוהכ"פ, שהעבודה היא באופן דלפני הוי' תטהרו55, למעלה מבחי' הוי'56, עד לבחי' עתיק. ובזה יובן גם הענין דיוהכ"פ שהוא כפורים57, דהנה, השייכות דיוהכ"פ לפורים היא שבשניהם העבודה היא במס"נ למעלה מכחות הפנימיים, אמנם, הלשון כפורים מורה שפורים הוא למעלה מיוהכ"פ. והענין בזה, דהנה, אמרו רז"ל58 בענין ד' חילוקי כפרה, שישנם ענינים שתשובה ויוהכ"פ תולין ויסורים ממרקים, ונמצא, שביוהכ"פ אינו נמשך עדיין סליחה גמורה על כל דבר, אלא צ"ל יסורים שימרקו החטא. אבל פורים הוא גבוה יותר, שהרי החטא שלהם הי' חילול השם בפרהסיא, ועל חילול השם אמרו רז"ל58 שמיתה מכפרת, ומ"מ, ע"י העבודה דמס"נ נמחל להם גם זה. וטעם הדבר הוא לפי שביוהכ"פ הוא מס"נ בכח, ובפורים הוא מס"נ בפועל. וזהו ג"כ מ"ש59 וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, מה שהחלו לעשות במתן תורה, היינו, שבמ"ת הי' רק התחלה, ובפורים היתה הקבלה והקיום, וכתיב וקבל לשון יחיד, כיון שהעבודה דפורים היא בענין מס"נ שמצד עצם הנפש שלמעלה מהכחות, שבזה כל ישראל הם בשוה. אמנם, אף שיוהכ"פ הוא למטה מבחי' פורים, הרי זה מצד יוהכ"פ עצמו, עיצומו של יום, אבל התשובה דיוהכ"פ היא לפני הוי', עד בחי' עתיק כנ"ל.

ה) אמנם עדיין צריך להבין, איך אפשר להגיע לבחי' עתיק. ויובן ע"פ המבואר במ"א60 בענין בכל מאדך61, שע"י מאד שלך ממשיכים מאד שלמעלה, אף שהוא באין ערוך. וכמו"כ יובן גם כאן, שע"י העבודה בבחי' עתיק שבנפשו, דפירוש עתיק הוא מלשון נעתק, כמו המעתיק הרים62, וענינו בעבודה שמעתיק את עצמו (ער רוקט זיך אָפּ) מהמדות דנה"ב ובפרט מהמדות דיצה"ר ומתעלה מהם (ער שטעלט זיך אַוועק העכער), הנה עי"ז מגיע בבחי' עתיק שלמעלה, אף שהוא באין ערוך כלל. וע"ד מארז"ל63 ע"פ64 בזאת יבא אהרן אל הקדש, באיזה זכות הי' אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים כו' זכות המילה היתה נכנסת עמו (ובמ"א65 איתא מפני מה כה"ג משמש בשמונה בגדים אלא כנגד מילה שהיא לשמונה ימים), ומבואר בזה66, שענין המילה הוא הסרת המחיצה בין הטוב והקדושה ללעו"ז, ועי"ז יבוא אהרן אל הקדש מבית לפרוכת, היינו, להיות העברת מסך הפרוכת והמחיצה המפסקת בין קדש ובין קדה"ק, אף שהמחיצה שבמילה אינה בערך כלל למחיצת הפרוכת שבין קדש וקדה"ק. וכמו"כ יובן שע"י העבודה בבחי' עתיק בנפשו, בחי' "על" שבנפשו, מגיע לבחי' על הוי', לפני הוי'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל67 שהקב"ה מבקש פתחו לי כחודה של מחט (ועי"ז) ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, דפתחו של אולם הי' ארבעים אמה68, שהם כנגד ב' כפי"ן דאנכי אנכי69, שהם בחי' אריך ובחי' עתיק, שמשם נמשך להיות מוחה פשעיך, ומסיים בכתוב למעני, למען יו"ד, שיומשך מבחי' עתיק לבחי' החכמה (יו"ד).

ו) וזהו ג"כ מ"ש70 שקר החן והבל היופי אשה יראת הוי' היא תתהלל, ואמרו רז"ל71 שקר החן זה דורו של משה, והבל היופי זה דורו של יהושע, אשה יראת הוי' היא תתהלל זה דורו של ר' יהודה בר' אילעאי. והענין בזה, שדורו של משה הי' בבחי' אתערותא דלעילא, וכמ"ש גבי קריעת ים סוף מה תצעק אלי72, בעתיקא תליא מילתא73, שהוא בחי' שלמעלה מאתעדל"ת אתעדל"ע, וכיון שלא היתה אתערותא דלתתא, אין יודעים אם יהי' לזה קיום לעד ולעולמי עולמים, ולכן נקרא שקר החן. והבל היופי זה דורו של יהושע, דהגם שהיתה אז עבודה באתערותא דלתתא בקיום המצוות, שזהו"ע היופי דיפת תואר ויפת מראה (כנ"ל), מ"מ, נקרא בשם הבל, והוא74 בחי' ז' הבלים75 דפה דא"ק, שהוא שרש ומקור כל ההשתלשלות, דפום ממלל רברבן76, הנה כל זה הוא רק בחי' הבל בלבד לגבי העצמות. וכמו"כ הוא גם בקיום המצוות דעכשיו, כמאמר רז"ל77 התורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לגבי תורתו של משיח. וכמו"כ הוא גם בענין הזמן, שגם יום השבת, שבו שבת וינפש78, הרי הוא ג"כ הבל, הבל הז'79, לגבי יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים80. ומסיים, אשה יראת הוי' היא תתהלל זה דורו של ריב"א, שהיו אז גזירות שונות, ואעפ"כ עסקו בתורה במס"נ, ומתוך דחקות, שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה71, וע"י עבודה זו מגיעים בבחי' עתיק. וזהו הטעם שתובעים מכאו"א מישראל, גם מצדיקים, שיהיו בבחי' המס"נ ותשובה, כי, אע"פ שלומדים תורה ומקיימים מצוות, מ"מ הרי זה באופן דהבל היופי, ולכן צריך להיות ענין המס"נ ועבודת התשובה דוקא. אמנם, התשובה דצדיקים היא תשובה נעלית יותר, וכמבואר בלקו"ת פ' האזינו81 שזהו מש"נ82 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, להשיב את הנפש כמו שהיא בבחי' מתנה מלמעלה. ולאידך גיסא, הנה גם אצל אנשים פשוטים שייכת העבודה דתשובה עילאה, ועד בחי' הנעלית שבתשובה עילאה, כנ"ל.

ז) וזהו שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי', כנ"ל שמזמור זה אומרים בעשרת ימי תשובה שהם כנגד עשר כחות הנפש, לפי שהעבודה בימים אלו היא לפעול בכל כח וכח את ב' העומקים דתשובה תתאה ותשובה עילאה, והיינו, שגם אצל צדיקים צריכה להיות עבודת התשובה בדרגא היותר נעלית, וגם אצל אנשים פשוטים יכולה להיות עבודת התשובה בדרגא היותר נעלית. וזהו שהעבודה דעשי"ת היא באופן דדרשו הוי' בהמצאו גו'83, הא ביחיד84, שבכל השנה צריך להיות תפלת הרבים דוקא, ובעשי"ת הנה גם היחיד הוא כמו הרבים, לפי שבימים אלו העבודה היא בבחי' עתיק, ומצד בחי' עתיק הנה גם היחיד הוא כמו הרבים. וזהו גם מ"ש85 אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים תרועת מלחמה עם היצה"ר (ווי צו געווינען די מלחמה), ויודעים איך לשבור את החומריות, שענין זה הוא גם אצל אלו שהם בבחי' עם. וזהו גם מ"ש86 יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה, דהנה, ענין הבחירה החפשית שייך רק בעצמות דוקא, והוא בבחי' עתיק, ובענין זה נזכר שם יעקב דוקא ולא שם ישראל, דשם ישראל הוא שם המעלה בענין קיום המצוות, ושם יעקב הוא שם המעלה בענין העבודה דמס"נ, ולכן הנה גם ביעקב אפשר להיות המשכת בחי' עתיק, שמשם הוא ענין הבחירה, והיינו ע"י העבודה בבחי' עתיק שבנפשו, שעי"ז מגיע בבחי' עתיק למעלה כנ"ל. ומסיים, אשר אהב סלה, שהו"ע האהבה עצמית דהקב"ה לישראל, דאף שאח עשו ליעקב, מ"מ, ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי87, שהו"ע אהבת העצם לעצם. וכל זה נמשך ומתגלה גם בבחי' עם (כנ"ל), ועד שנמשך גם בענינים הגשמיים, בטוב הנראה והנגלה.