בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. התחלת דיבור רבותינו נשיאינו בביאורי ההגדה היתה מהפיסקא "הא לחמא עניא"; לא לפנ"ז – מקידוש, וגם לא לאח"ז – מהפיסקא עבדים היינו, אלא מ"הא לחמא עניא"1.
כלומר: אע"פ שהדיבור בביאור עניני ההגדה הוא מצד המצוה לספר ביציאת מצרים, והרי סיפור יצי"מ מתחיל מ"עבדים היינו", או עכ"פ מהשאלה "מה נשתנה", שעל זה בא המענה ד"עבדים היינו" באופן של "והגדת לבנך"2, ואילו הפיסקא "הא לחמא עניא" נתקנה אח"כ3, מ"מ, כאשר נתתקנה הפיסקא "הא לחמא עניא", קבעו אותה בתור חלק מהסיפור ביצי"מ, שלכן נקבע הסימן "מגיד" קודם הפיסקא "הא לחמא עניא".
ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בא' הסדרים4, בשם כ"ק אדמו"ר הצ"צ, הפירוש ד"הא לחמא עניא" – ש"הא" מספרו ה' (חמש), וזהו "הא לחמא עניא", שרומז על ה' מיני דגן שמהם עושים ה"לחמא עניא", מצה.
וע"פ הידוע שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ובפרט עניני תומ"צ, ומכ"ש בנדו"ד, שכיון שקובעים סימן על עשיית המצה מה' מיני דגן, הרי זה בודאי לא באקראי – יש לומר שענין המצה קשור עם הענין דה"א.
ג. והענין בזה:
התהוות כל הנבראים היא מספירת המלכות – אות ה', כמארז"ל5 "בה' נברא העולם הזה".
בכלל, נחלקים כל הנבראים לד' סוגים, כמו: דומם צומח חי ומדבר, ד' רוחות העולם, ועוד. וכן הוא גם בשרשם – שהתהוות כל הנבראים היא משם הוי', שיש בו ד' אותיות.
אמנם, כל זה הו"ע של הגבלה, שהרי אפילו אות יו"ד של שם הוי', שרומזת על ספירת החכמה – הנה גם החכמה היא אחת מעשר הספירות, אשר, גם כשמדובר אודות ספירות דאצילות, עולם האחדות6, הרי זה עדיין ענין של הגבלה: עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר7.
ואילו המדריגה החמישית – ה"א – היא למעלה מהגבלה: בענין האותיות – הרי זה בחי' קוצו של יו"ד, ובענין הספירות – הרי זה בחי' הכתר שלמעלה מאצילות, ובכללות יותר הו"ע העצמות, שהרי כללות העולמות הם בהגבלה, לא מבעי עולמות בי"ע, אלא גם עולם האצילות, ואפילו עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, שלהיותם "עולמות" הרי הם בהגבלה, ובכללות הרי זה ענין הד', ואילו ענין הה"א רומז על העצמות.
וענין זה מרומז בפסוק8 "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", שנוסף על ד' הענינים שכנגד ד' עולמות אבי"ע (כולל גם הרמז בתיבת אף שמרבה בחי' רביעית9), ישנו גם הרמז בתיבת "אף" שמרבה בחי' חמישית.
ועל בחי' זו נאמר10 "ונתתם חמישית לפרעה", כדאיתא בזהר11 ש"פרעה" הוא מלשון "דאתפרעו ואתגליין", שזהו"ע שלמעלה מהעלמות והגבלות, דהיינו גילוי העצמות.
וענין בחי' החמישית בנפש האדם הוא – בחי' איתן שבנשמה12:
בעבודת האדם ישנה האהבה ד"בכל לבבך"13, ולמעלה מזה: "בכל נפשך"13, כדרשת חז"ל14 "אפילו נוטל את נפשך".
אבל, עדיין אין זה אמיתית הענין דמסירת-נפש, כי אם, מסירת הגוף, בשביל חיי נפשו, והו"ע העבודה על מנת לקבל פרס, דכיון שעבודה זו אינה מצד עצם הנפש, הרי גם למעלה אינה מגעת בהעצמות, אלא בבחי' ההארה בלבד, ולכן נקרא בשם "פרס", מלשון פרוסה15.
ואילו אמיתית ענין המס"נ היא האהבה ד"בכל מאדך"13, שהיא באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"16, שאינו חפץ בשום דבר, כי אם בהעצמות בלבד17.
ד. וזהו הענין ד"הא לחמא עניא":
בלילות הפסח מאיר בחי' החמישית בגילוי, ויתירה מזה, שבחי' החמישית נמשכת ומאירה בכל ד' הבחינות, עד לענין המעשה – בהתאם להכוונה שהענינים היותר נעלים, עד לגילוי בחי' איתן שבנשמה הקשורה עם העצמות, יומשכו בגילוי במעשה בפועל, וענין זה מודגש בחג הפסח, כדאיתא בכתבי האריז"ל18 שהחידוש דחג הפסח הוא שהזיווג הוא גם בעשי', ובלשון החסידות: "המעשה הוא העיקר"19.
וזהו הפירוש ד"הא" – שאין זה רק מספר סידורי, אלא מספר הכולל, היינו, לא חמישי, אלא חמש – דקאי על בחי' החמישית כפי שנמשכת ומאירה בכל ד' הבחינות.
וגילוי זה נעשה ע"י המצה, "לחמא עניא", שנעשית מה' מיני דגן – כדאיתא בזהר פ' פנחס20 ש"חמשת מינין דאיהי חטה ושעורה ושיפון וכו' לא שוי ממנא עלייהו אלא קב"ה בלחודוי", ובזהר פ' בלק21 איתא ש"בחמשה זיני דגן לא אית חולקא לסטר אחרא .. ומאן חולקא אית לי' ("דהא כל מה דאתבלי בארעא לסטר אחרא איתא בי' חולקא") – מוץ", והרי המצה נעשית מ"נקיו דדגן" (ללא מוץ).
וזהו "הא לחמא עניא" – שע"י "לחמא עניא" ממשיכים ה"הא", בחי' החמישית.
ה. בהסדר הנ"ל הוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר לדבר בפיסקא "הא לחמא עניא" – שהתחלתה בענין של עניות ("הא לחמא עניא"), וסיומה ב"כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח", שזהו ענין של עשירות, שבכל מקום שישנו מי שהוא "דכפין" ו"דצריך", ביכלתו ליתן לו.
ויש להוסיף בזה:
ידוע שבמצה יש ב' ענינים22: (א) מצה הרומזת על הגאולה – המצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים, (ב) מצה הרומזת על השעבוד – המצה שאכלו בנ"י בהיותם במצרים, דכיון שהיו ממהרים אותם לעבודה, לא הי' להם פנאי להמתין עד שהבצק יחמיץ, אלא הוצרכו לאכול מצה.
ובפיסקא זו אומרים "הא לחמא עניא", ומוסיפים לבאר "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שזוהי תכלית העניות; ומיד לאח"ז אומרים "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח", שזה מורה על מעמד ומצב שיש לו לא רק "די מחסורו"23, אלא גם עשירות, ועד לעשירות בתכלית, שלכן ביכלתו ליתן ל"כל דכפין" ו"כל דצריך".
ואינו מובן: הרי הם ב' ענינים הפכיים?
ו. והענין בזה:
כללות הענין דיציאת מצרים הוא ענין של נס ביחס לנסים גופא – כי:
נוסף על ההגבלה של ארץ בכלל, היתה ההגבלה דארץ מצרים, "ערות הארץ"24, שהיתה ארץ קשה, שאפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם25, וכמו"כ ברוחניות, שבהיותם במצרים היו בנ"י משוקעים במ"ט שערי טומאה26;
ולפתע – הנה "בני ישראל יוצאים ביד רמה"27, וכמו"כ ברוחניות היו אז גילויים היותר נעלים, כמארז"ל28 "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו",
– וכמבואר בכתבי האריז"ל29 צורך הגאולה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי, אילו הי' זה ע"י מלאך או שרף או שליח או אחר, היו הם בעצמם נבלעים ביניהם, מצד גודל השיקוע במ"ט שערי טומאה –
דקאי על בחי' מלכות דא"ס ות"ת הנעלם עד לבחי' העצמות, כמבואר בדרושי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע30.
והרי זהו מעבר ("אַ איבערשטעל") מעומק תחת עד עומק רום.
וזהו גם ענין גודל השמחה שבפסח, שבכל השנה כולה אין שמחה כמו בלילות הפסח (כדאיתא בכתבי האריז"ל18) – כיון שענין השמחה קשור עם פריצת הגדרים, שמחה פורץ גדר31, ומצד פריצת הגדרים יכולים לעבור ("זיך איבערשטעלן") ברגע אחד מעומק תחת לעומק רום.
ובהתאם לכך נקבע גם סדר אמירת ההגדה – ש"מתחיל בגנות"32, ומסיים "ונודה לך שיר חדש"33, דקאי על הגאולה העתידה.
והכח על היציאה מעומק תחת לעומק רום, לקבל את הגילוי ד"בכבודו ובעצמו" בפנימיות – לוקחים באכילת מצה (בכל ימי הפסח, ובפרט) בלילות הפסח, שהרי אכילת המצה היא בשיניים הגשמיים, ונעשית דם ובשר כבשרו, והיינו, שהגילוי ד"בכבודו ובעצמו" נמשך אצל האדם בפנימיותו.
ז. וזהו גם תוכן ב' הקצוות שבפיסקא "הא לחמא עניא":
ע"י אכילת מצה יוצאים מעומק תחת, תכלית העניות, שזהו"ע "לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים",
ועוברים מיד לתכלית העשירות – "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח",
ועד שבאים להגילוי דגאולה העתידה – שזהו שמסיימים "לשנה הבאה בארעא דישראל", והרי "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"34, ו"לשנה הבאה בני חורין", שזהו"ע גילוי העצמות, שזהו אמיתית ענין החירות, וכידוע בענין הבחירה ששייכת רק בהעצמות שהוא בבחי' בלי גבול (חירות), משא"כ בבחי' הגילויים שהם בהגבלה.
והמשכה זו שבחג הפסח נמשכת גם על כל השנה, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר35 בביאור הטעם שבנוסח חב"ד אין אומרים "חסל סידור פסח", לפי שההמשכות דחג הפסח נמשכים תמיד, על כל השנה כולה.
*
ח. בסידורים הישנים הגירסא היא "הבן שואל מה"36.
ויסוד הענין הוא – ע"פ מ"ש בתיקונים37 שבכל השנה שם מ"ה הוא בגלות ובהעלם (שלכן נאמר במשה – שהוא בחי' מ"ה38 – "ולא ידע איש את קבורתו"39), ובליל הפסח נמשך שם מ"ה בגילוי.
וזהו "הבן שואל מה" – ששם ב"ן מעורר וממשיך הגילוי דשם מ"ה. וזהו גם הפירוש "מה נשתנה", שבליל הפסח נעשה שינוי בשם מ"ה, שבכל השנה הוא בהעלם, ובליל הפסח הוא בגילוי.
והרי ידוע שגילוי שם מ"ה הוא ע"י שם ע"ב – שזהו "הלילה הזה", בליל שימורים, "בליל" בגימטריא ע"ב. והיינו, שע"י בחי' הלילה הזה נעשה השינוי בשם מ"ה שנמשך בגילוי, לאחרי ההתעוררות דשם ב"ן.
ט. והענין בזה:
איתא ב"פתח אליהו"40 ששם מ"ה הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וכיון שהתהוות הבריאה היא משם הוי', נמצא, ששם הוי' (שם מ"ה) ישנו בהבריאה תמיד.
אמנם, בכל השנה נמצא שם הוי' בהבריאה בהעלם, שהרי ישנו ה"מגן אלקים" שמעלים על ה"שמש הוי'"41. ומשום זה ישנו סדר העולם באופן ד"ואספת דגנך"42, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"43.
וזהו העילוי דחג הפסח – ששם הוי' הוא בגילוי.
וענינו בנפש האדם הוא גילוי בחי' איתן שבנפש, שתאיר בכל המדריגות, כידוע12 בענין "משכיל לאיתן האזרחי"44, שבחי' איתן זורח ומאיר בכל המדריגות, ובחי' איתן, מלשון יושן, היא בחי' שם ע"ב שאינו מחודש, שהוא למעלה גם משם מ"ה.
וזהו גם הענין ד"כולנו מסובין" – כי, מצד בחי' איתן שישנה בנשמת כאו"א מישראל, באיזה דרגא שיהי', הרי כולם שוים, ולכן, כאשר מתגלה עצם הנשמה, בחי' איתן, אזי "כולנו מסובין", שזוהי בחי' האצילות45.
ועד שבאים למעמד ומצב ש"נודה לך שיר חדש", דקאי על הגאולה העתידה לבוא, שאז לא יצטרך להיות "ואספת דגנך", כיון שיהיו "עושין רצונו של מקום", שאז "מלאכתן נעשית ע"י אחרים"43.
*
י. "מזכירין יציאת מצרים בלילות .. ימי חייך הימים, כל ימי חייך להביא הלילות"46:
"בימים" – הרי זה דבר פשוט שמזכירין יצי"מ, והחידוש הוא ש"מזכירין יציאת מצרים (גם) בלילות".
ויובן ע"פ מ"ש הרמב"ן על הפסוק47 "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים", "מפני שאמר למעלה ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים48, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כולם מן הארץ, אלא שנותן להם רשות לצאת והיו בני חורין (היינו, התחלת הגאולה בלבד), אבל בעצם היום הזה יצאו מכל גבול מצרים כו'".
"וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח"46, וכדאיתא במפרשים49 שחכמים אינם חולקים על בן זומא שאומר "מזכירין יציאת מצרים בלילות .. כל ימי חייך להביא הלילות", אלא מוסיפים עוד ענין, שמזכירין יצי"מ גם לימות המשיח.
שמעתי מאאמו"ר ז"ל ביאור דיוק הלשון "להביא לימות המשיח", ולא "לרבות", כהלשון הרגיל בש"ס – שצריכים "להביא" ("אַריינבריינגען") את הגילוי ד"ימות המשיח" גם עכשיו "בעולם הזה".
הגילוי ד"ימות המשיח" הוא גילוי אור שלמעלה מהעולמות, והיינו, לא רק "די מחסורו", שזהו האור ששייך לעולמות50, אלא ענין של עשירות, ובלשון הקבלה51: פנימיות עתיק.
וענין זה הוא למעלה גם מיצי"מ, שלכן נאמר52 "עד יעבור עמך הוי' עד יעבור גו'", ב"פ, שההעברה הראשונה היתה ביצי"מ, ובה נזכר שם הוי', וההעברה השני' תהי' לעתיד לבוא, ובה לא נזכר שם הוי', לפי שאז יהי' גילוי אור שלמעלה מהוי'53.
וגילוי אור זה צריכים "להביא" גם עכשיו בעולם הזה.
ועפ"ז יש לפרש ג' הענינים שבפיסקא זו בסדר דמלמטה למעלה: לכל לראש צריכים לפעול הענין דיצי"מ בימים; ולאח"ז צריכים לפעול הענין דיצי"מ גם בלילות, שזהו הפירוש "להביא הלילות", להביא ("אַריינבריינגען") את הענין דיצי"מ בלילות; ועד "להביא לימות המשיח" – להביא עכשיו גם את הגילוי דימות המשיח.
*
יא. "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"54:
בטעם הצורך ב"רכוש גדול" אמרו חז"ל55 שזהו כדי "שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם". והיינו, שהצורך בענין ה"רכוש גדול" הוא כדי שיתקיים דיבורו של הקב"ה.
וכיון ש"רכוש גדול" הוא דיבורו של הקב"ה, הרי מובן, שהכוונה היא ל"רכוש" כזה שבכל מקום, בכל מדריגה איזו שתהי', יהי' נקרא בשם "רכוש גדול", להיותו למעלה ממדריגה זו, ונמצא, ש"רכוש גדול" הו"ע שאין בו הגבלות כלל.
ובכללות – הרי זה הענין ד"לגדולתו אין חקר"56, שזוהי גדולתו העצמית שלמעלה גם מהגדולה דשם הוי', שעלי' נאמר57 "גדול הוי' ומהולל מאד", ואילו גדולתו העצמית אין לה חקר כלל58.
יב. וההוראה מזה:
אמרו רז"ל59 "בכל דור ודור (ורבינו הזקן מוסיף60: וכל יום ויום) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים". וסדר היציאה ממצרים – מיצרים וגבולים – הוא באופן שיש צורך ב"רכוש גדול", ובאופן שהקב"ה קורא זאת בשם "רכוש גדול".
יהודי יכול לחשוב, שכיון שנמצא במצב ירוד, לא נוגע אם יהי' לו רכוש גדול או רכוש קטן; העיקר הוא שיצא ממצבו הקודם.
ועל זה באה ההוראה מיצי"מ – שגם אז טענו בנ"י "ולואי שנצא בעצמנו"55, היינו, שהם מוותרים על ה"רכוש גדול", ובלבד שיצאו כבר ממצרים, ואעפ"כ, הוצרך להתקיים דיבורו של הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ועד שכל הכסף וזהב שבעולם נתלקט במצרים61, ואז "וינצלו את מצרים"62, "כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים"63.
וזוהי גם הוראה בנוגע ליצי"מ הרוחנית בעבודת כאו"א מישראל – שאין לו להסתפק בכך שיתעלה במדריגה אחת, בב' מדריגות, או אפילו בעילוי של מאה מדריגות, אלא עליו לצאת מכל המיצרים וההגבלות, ולהגיע ל"רכוש גדול" לאמיתתו – "לגדולתו אין חקר".
* * *
יג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ועברתי בארץ מצרים וגו'.
* * *
יד. ביאור הפיסקא "וימררו את חייהם"64 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א65 (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 848 ואילך.
*
טו. "ונודה לך שיר חדש":
איתא במכילתא66 (ובכמה מדרשים67) – והובא בתוס'34 – ש"כל השירות לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד לבוא דלשון זכר .. תוקף שיר אחרון כזכרים", שתהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות.
והענין בזה:
סיבת הגלות – "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – היא מצד רוח הטומאה, ולכן לעתיד לבוא נאמר68 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
וע"פ המבואר בתניא69 שקליפת נוגה היא ממוצע בין קדושה לג' קליפות הטמאות, הרי מובן, שעי"ז שמעלים קליפת נוגה לקדושה, אזי מתבטלים בדרך ממילא ג' קליפות הטמאות, שזהו"ע "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ובמילא נעשית גאולה שלימה שאין אחרי' גלות.
והכח על זה ניתן כבר ביצי"מ, כמארז"ל70 שאילו זכו היתה יצי"מ גאולה שלימה, ונמצא, שבכח היתה כבר גאולה שלימה, וכיון שלמעלה "אין כח חסר פועל"71, נמצא, שגם בפועל היתה כבר שלימות הגאולה, אלא שהיתה בהעלם, וצריכים לגלותה מן ההעלם אל הגילוי.
וכדי שתתגלה שלימות הגאולה, הרי זה ע"י העלאת קליפת נוגה (כנ"ל), ובאופן שמעלים את כולה, שלא ישאר מאומה, וע"ד שמצינו בענין טבילה במקוה – שענינה ברוחניות הוא הטבילה במי הדעת (כמ"ש הרמב"ם72) – שצריך לטבול "את כל בשרו"73, כולל גם השערות, "את הטפל לבשרו"74.
ועי"ז תבוא הגאולה השלימה – "עלה הפורץ לפניהם גו' מלכם גו' בראשם"75.
הוסיפו תגובה