להבין ענין נתינת התורה לנשמות ישראל, ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשט"ז

בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשט"ז

(הנחה בלתי מוגה)

להבין1 ענין נתינת התורה לנשמות ישראל דוקא, ולנשמות עצמם כמו שהם מלובשים בגופים דוקא, ולנשמות בגופים עצמם כמו שהם למטה דוקא, שהרי לא ניתנה התורה למלאכי השרת2, כי אם לנשמות דוקא, ולנשמות עצמם לא כמו שהם קודם התלבשותם בגוף, כי אם כמו שהם מלובשים בגוף דוקא, ולנשמות בגופים עצמם הנה וירד הוי' על הר סיני3 ונתן להם את התורה למטה דוקא, היינו, שלא העלה אותם למעלה, כי אם שירד על הר סיני ונתן להם התורה למטה דוקא, צריך לבאר תחלה מעלת הנשמות על המלאכים.

ב) והענין הוא, דהנה כתיב4 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, והיינו5, שהמלאכים נקראים בשם עומדים, דענין העמידה הוא שעומד על עמדו (ער שטייט אויף זיין שטאַנד), במעמדו ומצבו, דבכללות הו"ע המדידה וההגבלה, וזהו שהמלאכים נקראים עומדים, לפי שהם בהגבלה, דעם היות שעבודתם היא באהבה ויראה, מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה6, ויש גם מלאכים שהם שכליים7, מ"מ, הרי כל זה הוא במדידה והגבלה, ולכן נקראים עומדים. ויובן זה מכמו שהוא בהגלגלים, ששרשם מהמלאכים, דהנה הגלגלים הם בעלי חומר וצורה, גוף ונפש, והרי הם מוגבלים בגופם, שיש שיעור ומדה לגופו של הגלגל. ומזה יובן שגם נפשם היא בהגבלה, שהרי הגוף הוא בקירוב הערך וקירוב הענין אל הנפש, שלכן פועלת אמירת השירה דנפש הגלגל להיות השתחוואת וסיבוב של גוף הגלגל, כידוע8 בענין שמש בגבעון דום9, שהפסיק מלומר שירה10 ועי"ז הי' הפסק גם בסיבוב גוף הגלגל, וכל זה הוא לפי שהגוף הוא בקירוב הערך וקירוב הענין להנפש, ומזה מובן שגם נפש הגלגל הוא בהגבלה, להיותו בקירוב לגוף הגלגל. וכמו"כ יובן גם במלאכים שהם מוגבלים בגופם ובנפשם, שהרי גופם הוא בהגבלה, כמארז"ל11 (בהמשך לביאור ההגבלה שבעולמות, מן הארץ עד לרקיע וכו') רגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן וכו' עד קרני החיות כנגד כולן, שזהו ההגבלה בגוף המלאכים. וכמו"כ גם מצד נפשם הם בהגבלה, שהרי12 אמירת השירה של המלאכים היא באופן שהשירה שלהם נשמעת באזני הנביא, והיינו לפי שהיא מציאות של דיבור, דעם היותו דיבור רוחני עד שלגבינו הוא כענין המחשבה, מ"מ הו"ע של דיבור, ולכן הרי זה נשמע באוזן הנביא, וכיון שאמירת השירה דהמלאכים היא מצד נפשם, נמצא שגם מצד נפשם הם בהגבלה. וטעם הדבר הוא לפי שגוף ונפש המלאכים הם בקירוב זה לזה, וכמ"ש הרמב"ן13 ע"פ14 עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, שגוף המלאכים נברא מב' יסודות הדקים והרוחניים, בכדי שיהי' מתאים לנשמת המלאך, ומאחר שהגוף מתאים לנפש המלאך, לכן הנה גם נפש המלאך הוא בהגבלה. ואף שזוהי הגבלה גדולה ביותר, מ"מ הרי זה הגבלה. וכל זה הוא במלאכים, שלכן נקראים עומדים. משא"כ נשמות שנקראים מהלכים להיותם בלי גבול.

ושרש הענין הוא, שסיבת ההגבלה בהמלאכים היא לפי שהם בכלל הבריאה וההשתלשלות שנמשכת מבחי' הדיבור, שהרי גם התהוות המלאכים היא מבחי' הדיבור, כמ"ש15 וברוח פיו כל צבאם, דהיינו בחי' מלכות דאצילות המתלבשת בבריאה, שלכן הרי זה בהגבלה. ויתירה מזה, שענין ההגבלה הוא לא רק בהתלבשות בבריאה, אלא גם באצילות, שהרי גם באצילות ישנם עשר ספירות דוקא, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר16. וכללות ענין הספירות הו"ע אורות וכלים, שהם בקירוב זל"ז, כדי שהאורות יוכלו להתלבש בהכלים והכלים יוכלו לקבל את האורות, שהרי האורות דאצילות אי אפשר שיתלבשו בהכלים דבריאה והכלים דבריאה אי אפשר שיקבלו האורות דאצילות, וכיון שהאורות וכלים הם בקירוב זל"ז (שהו"ע דהתלבשות פנימי), הרי הם בהגבלה. וגם בכל ספירה גופא ישנה ההגבלה דעד פה תבא17 ותו לא, וכמו בספירת החכמה, שיש גבול להתפשטותה, ואח"כ יתעלם ויופסק אורה, ויומשך ספירת הבינה או החסד כו'. וכמו"כ ישנה ההגבלה בעצם ענין האצלת הספירות, באיזה אופן יהי' המשכת ספירת החכמה, ובאיזה אופן יהי' ספירת הבינה או החסד כו'. וגם למעלה מאצילות ישנו ענין ההגבלה, שהו"ע אור הקו שהוא האור שנמשך אחרי הצמצום, ונקרא קו המדה, שמודד מדידת האורות והכלים דאצילות. וגם למעלה מקו המדה יש ענין ההגבלה, שהו"ע ההשערה שהי' בעצמות אוא"ס שלפני הצמצום, כמאמר18 גליף גליפו בטהירו עילאה, והו"ע האותיות וכח הגבול שבא"ס, שזהו שרש כל ההגבלות. וזהו הטעם שההגבלה שבמלאכים היא הגבלה גדולה ביותר כנ"ל, לפי ששרש ההגבלה הוא מלמעלה מאצילות, ולמעלה יותר כח הגבול שבא"ס קודם הצמצום, אבל מ"מ הרי זה הגבלה. ולכן, הגם שעבודת המלאכים היא באהוי"ר, ויש להם עליות כו', מ"מ, הרי זה בהגבלה, והיינו, שאינם יכולים לצאת ממציאותם (זיי קענען ניט אַרויסגיין פון זייער ענין), וכאשר נמשך להם תוספות אור מתבטלים ממציאותם לגמרי, כמאמר19 הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, דכיון ששרשם הוא מכח הגבול שבא"ס, הרי כל מציאותם היא בהגבלה, ולכן כאשר נמשך להם אור שלא לפי אופן הגבלתם, מתבטלים ממציאותם (זיי ווערן אויס ענין) לגמרי, לפי שכל ענין מציאותם הוא בהגבלה מה שהם. וכל זה הוא במלאכים, שהם בכלל הבריאה ושרשם הוא מהדבור, משא"כ נשמות ישראל שעלו במחשבה20, הם בלי גבול, ולכן נקראים מהלכים.

ג) אך צריך להבין, שהרי גם הנשמות הם בבחי' בריאה, כמאמר21 אתה בראתה, ומאחר שהם ג"כ בכלל הבריאה הרי הם בהגבלה. ויתירה מזה, שגם כפי שהנשמה היא בבחי' טהורה היא, דקאי על בחי' הנשמה כמו שהיא באצילות, הרי זה ג"כ בהגבלה, וכנ"ל שגם באצילות ישנו ענין ההגבלה. ואף שהנשמות הם אלקות, חלק אלקה כו', מ"מ, הרי זה כפי שאלקות בא (האָט זיך אויסגעשטעלט) בחלק נבדל, וא"כ הרי גם הנשמות הם בהגבלה. וכפי שמצינו שגם הנשמות נקראים בשם עומדים, כמ"ש22 חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו. אך הענין הוא, שמה שהנשמה היא בבחי' עמידה הוא מצד עצמה דוקא, אבל ע"י ירידתה והתלבשותה בגוף נעשית הנשמה בבחי' מהלך. וטעם הדבר הוא, לפי שבירידת הנשמה בגוף נעשה חיבור ב' הפכים, ומצד חיבור ב' הפכים נמשך כח הא"ס. ויובן זה עד"מ ממה שאנו רואים למטה ביחוד דכר ונוקבא, שכל אחד מהם כשהוא לעצמו הוא מוגבל, ומוגבלים גם בהשפעתם, אך ע"י היחוד דדכר ונוקבא שהוא יחוד וחיבור ב' הפכים, אזי נמשך כח הא"ס בענין התולדות23, שיוכל להסתעף מהם דורי דורות בלי גבול, שזהו מצד כח הא"ס דוקא, הנמשך ע"י יחוד ב' הפכים. וזהו שרואים שאפשר שכח המוליד יהי' בשלימות ומ"מ לא יהיו תולדות, והיינו לפי שענין התולדות הוא מצד כח הא"ס דוקא, ולפעמים לא נמשך כח הא"ס מצד איזה סיבה, וכדאיתא בשער הגלגולים24 שלפעמים יתגלגל נפש דנוקבא בגוף דדכר, שאז אין זה יחוד ב' הפכיים, ולכן לא נמשך אז כח הא"ס, וצריך זכות גדול שתתעבר בו נפש דדכר, שאז נעשה יחוד ב' הפכים, ועי"ז נמשך כח הא"ס. ועוד זאת, שצריך להזהר שלא יהי' העדר האחדות, דהעדר האחדות אינו כלי להמשכת אוא"ס. אבל כאשר נתעבר בו נפש דדכר, שאז ישנו יחוד ב' ההפכים, וגם יש ענין האחדות שהוא כלי לא"ס, אזי נמשך בו כח הא"ס בדור ישרים יבורך25. וכמו שהוא בענין דכר ונוקבא שע"י היחוד נמשך כח הא"ס, כמו"כ יובן עד"ז בירידת הנשמה בגוף, שהוא כענין יחוד דכר ונוקבא, כמארז"ל26 אשתו כגופו דמיא, דאף שהנשמה מצד עצמה היא בבחי' עמידה, הנה ע"י ירידתה והתלבשותה בגוף, שהוא יחוד וחיבור ב' הפכים, אזי נעשית בבחי' מהלך, מצד המשכת כח הא"ס שע"י יחוד ב' הפכים.

ד) אמנם עדיין צריך להבין הטעם שכח הא"ס נמשך בהנשמה בהתלבשותה בגוף דוקא, שהרי ממשל הנ"ל מוכח רק שכן היא המציאות (שמצד חיבור ב' הפכים נעשה המשכת כח הא"ס), אבל עדיין צריך להבין טעם הדבר, מפני מה הוא כן. ולהבין זה צריך לבאר תחלה ענין ההפכיות דנשמה וגוף. והענין בזה, דהנה הנשמות עלו במחשבה, שזהו מעלת הנשמות על כל הנבראים והמלאכים בכללם, שכולם נתהוו מהדיבור, והנשמות עלו במחשבה. וההפרש בין דיבור למחשבה הוא, שהדיבור הוא לזולתו, שהרי לעצמו אינו צריך לענין הדיבור, כי אם לזולתו דוקא, ולכן הנה מה שמתלבש ומתגלה בהדיבור הוא רק חלק קטן ביותר. וכמו בהשפעת השכל מרב לתלמיד, הנה מה שנשפע ע"י אותיות הדיבור הוא חלק קטן מהשכל, ואילו פנימיות השכל אינו נשפע לגמרי, ולכן הנה בנביעת השכל, כאשר שכלו של הרב נובע ביותר, אזי מתבלבלים אצלו כלי הדיבור ואינו יכול לדבר כלל, והיינו לפי שפנימיות השכל אינו מתלבש בהדיבור כלל. וכל זה הוא בדיבור שהוא לזולתו. אמנם במחשבה שהיא לעצמו, הנה גם בפנימיות השכל ישנם אותיות המחשבה, שהרי כל גילוי הוא ע"י אותיות, ולכן גם גילוי היותר נעלה, מאחר שהוא בכלל הגילוי, בהכרח שיש בו אותיות. ואף שהאותיות שבפנימיות השכל הם באופן נעלה יותר, מ"מ, הרי הם בכלל אותיות, אלא שהם בכלל אותיות המחשבה שהם נעלים יותר, שהרי המחשבה היא לעצמו. וכמו"כ הוא גם בדיבור ומחשבה כפי שנעשים לבוש להמדות, שבדיבור מתלבשת רק חיצוניות המדה, ולכן כאשר המדה היא בתקפה, שהוא בתוקף האהבה או בתוקף הכעס, אזי אינו יכול לדבר, משא"כ במחשבה, הרי גם בתוקף ופנימיות המדות בהכרח שיש שם אותיות המחשבה, וכנ"ל שכל גילוי הוא ע"י אותיות, וכיון שהמדה היא במורגש ובגילוי, הרי בהכרח שיש שם אותיות. וכללות ההפרש בין דיבור למחשבה הוא, שהדיבור שהוא לזולתו הרי כל ענינו הוא ההמשכה, ומאחר שהו"ע ההמשכה, הרי הוא מוגבל כפי אופן ההמשכה, משא"כ במחשבה שהיא לעצמו, הרי הוא שייך וקשור עם העצם, ולכן הוא בלי גבול כמו העצם. ועפ"ז יובן ההפרש בין כל הנבראים ומלאכים לנשמות, שכל הנבראים והמלאכים בכללם נתהוו מהדיבור, כמ"ש15 וברוח פיו כל צבאם, ומאחר שהתהוותם הוא מהדיבור דכל ענין הדיבור הו"ע ההמשכה, הרי הם מוגבלים כפי אופן ענין ההמשכה, אמנם נשמות שעלו במחשבה, שהמחשבה היא לעצמו, הרי הם בלי גבול. ובפרט שבמחשבה גופא הרי הם באופן שעלו במחשבה, דבמחשבה גופא יש ג"כ כמה מדריגות, כדאיתא בזהר27 כמה מחשבתא אינון, ועלו במחשבה קאי על הכתר, או למעלה יותר על מחשבה הקדומה דא"ק ששם הוא שרש הנשמות, הרי בודאי שהנשמות הם בלי גבול. ומזה מובן גודל ענין ההפכיות דנשמה וגוף, שהרי הנשמות שהם בל"ג הם למעלה מכל הנבראים, ואילו הגוף הוא למטה מכל הנבראים, שהרי המלאכים נתהוו רק מב' יסודות הדקים והרוחניים, ואילו גוף האדם הוא מד' יסודות, ויתרה מזה, שעיקרו הוא מיסוד העפר, כמ"ש28 וייצר גו' את האדם עפר מן האדמה, ובד' היסודות גופא הרי יסוד העפר הוא יסוד התחתון ביותר, ועוד זאת, שנקרא משכא דחויא29, שהוא חומר עב וגס ביותר. ומזה מובן גודל ענין ההפכיות דנשמה וגוף, שהנשמה היא למעלה מכל הנבראים, והגוף הוא למטה מכל הנבראים. וכמבואר בתו"א30 ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם, שבכל שאר הנבראים נברא הגוף יחד עם נפש החיונית שבו, משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחלה בלי שום נפש חיונית בתוכו, שזהו לפי שגופות שארי הנבראים הם בקירוב לנפשם, ולכן נתהוו מלכתחילה בבחי' צומח וחי, משא"כ גוף האדם שאינו בקירוב להנפש, לכן נתהווה לכתחילה בבחי' דומם. והנה, אף שהנשמה והגוף הם ב' הפכים לגמרי, מ"מ מתייחדים הם ביחוד גמור, שהרי הנשמה מרגשת את הגוף ומתפעלת ממקרי הגוף כמו חום וקור כו' (כדאיתא בתניא31). ואיך אפשר להיות יחוד ב' הפכים, אך זהו דוקא ע"י כח המפליא לעשות32, המחבר ב' הפכים. ועפ"ז מובן שדוקא בירידת הנשמה בגוף נמשך בה כח הא"ס, ולכן עי"ז היא נעשית בבחי' מהלך.

ה) ועדיין צריך להבין, איך אפשר שע"י הירידה בגוף תהי' הנשמה בבחי' מהלך, דכיון שהנשמה מצד עצמה היא בבחי' עמידה, שגם מצד שרשה היא מוגבלת, וכנ"ל דגם באצילות ולמעלה מאצילות עד קודם הצמצום הוא בבחי' גבול, א"כ איך אפשר שע"י התלבשותה בגוף הגשמי תהי' בבחי' מהלך, לצאת מההגבלות שלה. והיינו, שמובן הטעם שדוקא הנשמה צריכה להתלבש בגוף גשמי, כי, מצד הכוונה דדירה בתחתונים צריך לברר את הגוף הגשמי, וענין זה הוא בכח הנשמות דוקא, משא"כ המלאכים שהם מבחי' הדיבור, אי אפשר שיבררו את הגוף גשמי, שלהיותו חומר עב וגס ביותר, אין בכח המלאכים לברר אותו, ואדרבה, שע"י התלבשותם בגוף הם נופלים ממדריגתם, כידוע בענין הנפילים33 שנפלו למטה ולא עמדו נגד הגוף, והכח לברר את הגוף הוא בנשמות דוקא. אך צריך להבין, איך אפשר שע"י ההתלבשות בגוף תהי' הנשמה בבחי' מהלך, והרי גם מצד שרשה היא בבחי' גבול.

אך הענין הוא, דאמיתית הטעם שע"י ירידתה למטה נעשית הנשמה בבחי' מהלך הוא, לפי שבהיותה נמצאת בגוף הגשמי למטה הרי היא משלמת הכוונה דדירה בתחתונים, ומצד כוונה זו מתבטלים (גייט אראפ) כל ההגבלות. והענין בזה, דהנה, כל ההגבלות הם מצד הבריאה עצמה, אך הבריאה הרי יש לה תכלית, כמאמר34 בראשית35 בשביל ישראל שנקראים ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, והיינו שהבריאה עצמה אינה התכלית, והיא רק חיצוניות הרצון, ותכלית הבריאה הוא פנימיות הרצון, ומצד פנימיות הרצון אין שום הגבלות כלל. דהנה, ההפרש בין חיצוניות הרצון לפנימיות הרצון הוא ע"ד ההפרש בין מחשבה ודיבור (הנ"ל ס"ד), דחיצוניות הרצון הוא ע"ד ענין הדיבור שכל ענינו הוא המשכה, שהרי חיצוניות הרצון אינו קשור עם העצם, וכל ענינו הוא רק מצד ההמשכה, ולכן הוא בהגבלה כפי אופן ענין ההמשכה. אמנם פנימיות הרצון הוא ע"ד ענין המחשבה שהוא לעצמו והוא בל"ג, שזהו מעלת נשמות ישראל דעלו במחשבה כנ"ל, אלא שמצד ענין המחשבה הרי הם עדיין בכלל ענין הבריאה, שלכן הנה גם הנשמות שעלו במחשבה הם בבחי' עמידה, אך מצד פנימיות הרצון שקשור עם העצם ממש, הנה בזה אין שום הגבלות כלל, שהרי זה רצון וכוונת העצמות. וכיון שע"י ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף למטה משלמת היא כוונת הבריאה, בראשית בשביל ישראל ובשביל התורה והמצוות, דמצוה הוא מלשון צוותא וחיבור36, אַז זי ווערט פאַרבונדן מיט עצמות, ומאי פרי מצוות37, ע"ד ענין התולדות שהוא גילוי כח הא"ס, הנה מצד השלמת פנימיות הרצון וכוונת העצמות, יוצאת הנשמה מההגבלה שלה, שזוהי העלי' שנעשית בבחי' מהלך. וזהו ענין ירידת הנשמה בגוף, שהנשמה מבררת את הגוף, שהגוף יוצא מההגבלות שלו, ועי"ז נעשית הנשמה בבחי' מהלך, שהנשמה יוצאת מההגבלות שלה, שזהו מצד העצמות דוקא, והיינו לפי שמצד פנימיות הרצון אין שום הגבלות כלל, דכל ההגבלות הם מצד הבריאה עצמה, אבל מצד פנימיות הרצון אין הגבלות כלל. וזהו ג"כ הטעם שהנשמות פועלים עלי' בכל העולם וגם בהמלאכים שגם הם נעשים בבחי' מהלכים, כמ"ש38 ובשתים יעופף, שזהו לפי שמצד פנימיות הרצון אין הגבלות כלל.

וזהו ג"כ הטעם שאף שהתלבשות הנשמה בהגוף היא באופן שמתלבשת רק בחי' אחרונה שבנשמה, שהיא בחי' רגל שבנשמה, מ"מ, הרי זה קשור גם עם עצם הנשמה, דהגם שעצם הנשמה מאיר רק בבחי' מקיף ובבחי' מזל, מ"מ, הרי גם עצם הנשמה קשורה עם גוף זה דוקא, שזהו הטעם שד' אמות של אדם קונות לו39. וזהו ג"כ הטעם שיש בכאו"א מישראל כח המס"נ, שהוא מצד חבוקה ודבוקה בך יחידה לייחדך40, ולאו דוקא בכח המס"נ, אלא גם בעבודה דאהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא41, הרי ענין האהבה הוא דביקות האוהב להנאהב, וענין האהבה ישנו בכאו"א מישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו. וכל זה הוא לפי שהנשמה שבגוף קשורה גם עם עצם הנשמה, וגם נשמות נמוכות דנפש דנפש דעשי', הרי שרשם הוא באצילות, וגם בפשוט שבפשוטים וקל שבקלים יש כח המס"נ שהוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מאצילות, וזהו שאמרו רז"ל42 שכאו"א מישראל חייב לומר מתי יגיע מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, וכמו"כ גם למשה רבנו שהוא נשמה דאצילות, והיינו לפי ששרש הנשמה מאיר ג"כ בהנשמה שבגוף. וטעם הדבר הוא, דכיון שבהיותה בהגוף למטה משלמת היא את הכוונה ופנימיות הרצון, הנה מצד זה מתבטלים כל ההגבלות, ומגיעים עד העצם.

ו) ועפ"ז יובן הטעם שלא ניתנה התורה למלאכי השרת, כי אם לנשמות, ולא להנשמות כמו שהם קודם התלבשותם בהגוף, כי אם לאחר התלבשותם בגוף, ובזה גופא הנה וירד הוי' על הר סיני, שניתנה התורה למטה דוקא, הנה הטעם לזה הוא לפי שעי"ז נשלם פנימיות רצון וכוונת העצמות, שהוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות למטה דוקא. והיינו, שנוסף לכך שבענין מ"ת ישנו ג"כ חיבור ב' הפכים, שהרי במ"ת נעשה חיבור בני רומי ובני סוריא43, שהו"ע חיבור ב' הפכים, הנה העיקר הוא שדוקא עי"ז נשלמת הכוונה ופנימיות הרצון, ולכן הרי זה אמיתית ענין הבלי גבול, דישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה44, היינו שמצד השלמת פנימיות הכוונה נעשים ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד45.