בס"ד. שיחת* ש"פ קרח, מבה"ח תמוז, ה'תשי"ד.

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה. אח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויקח קרח גו'.

* * *

ב. פרשתנו פותחת בהענין ד"ויקח קרח", שבו מסופר אודות מחלוקת קרח על כהונת אהרן; לאח"ז מסופר אודות מטה אהרן1, שהוא הוראה על אמיתות כהונתו של אהרן; ולאח"ז מדובר ע"ד מתנות כהונה2, שגם ענין זה שייך להנ"ל3.

ענינם של מתנות כהונה הוא – שמכל דבר שהי' לאדם, הוצרך ליתן לכהנים, הן מענינים של אור פנימי והן מענינים של אור מקיף: אור פנימי – כמו תרומה וביכורים, ואור מקיף – כמו ראשית הגז, שהו"ע השייך ללבושים.

הכתוב4 מבאר את הענין של מתנות כהונה – שמכל דבר יש ליתן את ראשיתו להקב"ה, שהרי הכהנים "הוי' הוא נחלתם"5, אינם מתעסקים בענינים גשמיים ו"הוי' נחלתם", ולכן הנתינה להם נחשבת כנתינה להקב"ה, והכהנים "משלחן גבוה קא זכו"6.

ולכן – כמ"ש הרמב"ם7 – גם עתה ישנו ענין זה: כשאדם נותן לעני לאכול, עליו לתת לו "מן הטוב והמתוק שבשולחנו", "כיסה ערום (כמ"ש8 "כי תראה ערום וכסיתו") יכסה מן היפה שבכסותו", וכן "אם בנה בית תפלה, יהי' נאה מבית ישיבתו", כמ"ש9 "כל חלב להוי'".

– בכלל נחשב הרמב"ם לספר של נגלה, ואעפ"כ, במקומות רבים הכניס רמזים של פנימיות התורה10, וכמו כן כאן נקט הרמב"ם ג' הענינים דמזון, לבוש ובית11 –

כלומר, שמכל הענינים שיש לאדם – ממזון, לבוש ובית – עליו ליתן את הראשון והטוב ביותר ("דאָס ערשטע און דאָס בעסטע") להכהן שבנפשו פנימה, כלומר לענינים של קדושה, שהרי "עני" (שצריכים ליתן לו מזון ולבוש) קאי על הנפש האלקית אצל בינוני12.

ובנוגע לבית – כותב הרמב"ם בפירוש "בית תפלה", שזהו להקב"ה.

בכדי שפרטי ההנהגה יהיו באופן זה, צריכה להיות הכנה כללית – שזהו שמסיים הרמב"ם "הקדיש דבר כו' וכן הוא אומר כל חלב להוי'", שצ"ל הכנה כללית שהעיקר הוא "להוי'", ואז נעשים גם פרטי הנהגותיו בעניני מזון לבוש ובית באופן שהטוב ביותר נותן הוא להכהן שבנפשו פנימה.

וענין זה נוגע גם בגשמיות, כי מכיון שזהו ענין של מתנות כהונה, הרי בענין זה ישנה הוראה – המעשה13 באחד שנתן פחות מעשר ממה שהי' צריך ליתן, ולשנה הבאה הי' לו רק אותה כמות כפי שהי' צריך ליתן לכהן.

ג. וכן הוא גם בנוגע לזמנים: ישנם זמנים שבהם אין לאדם שייכות להוויות העולם, ובכלל הרי זה שנותיו הראשונות של האדם, וישנם זמנים שבהם עסוקים בהוויות העולם. וכן במשך השנה ישנם ימי החול שבהם טרודים, ושבתות ומועדים שבהם אין טרודים, ובפרט ראש השנה ועשרת ימי תשובה, שאז הוא "קירוב המאור אל הניצוץ"14.

יש לדעת ש"כל חלב להוי'": יש לתת להקב"ה את הזמן הראשון והטוב ביותר. בכל יום גופא, הזמן הטוב והרגוע ביותר של האדם הוא מיד בקומו בבוקר, שאז ראשו רגוע – זמן זה יש לתת להקב"ה, כמ"ש15 "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה גו"', ופירש כ"ק מו"ח אדמו"ר16: "ראשית עריסותיכם" – "דתומ"י בקום האדם מעריסתו, יתנו לה' תרומה", שעליו ליתן זמן זה להקב"ה.

ולכן כשדובר במדינה זו – אמריקא – אודות סדר הלימודים בישיבות, עמד הרבי17 בתוקף על כך שבשעות הבוקר ילמדו לימודי קודשדוקא, ולימודי חול יהיו רק אחר חצות היום, כיון שבבוקר, כשהראש הוא לאחר מנוחה ("אויסגערוט"), זהו הזמן הטוב ביותר, וכפסק הרמב"ם7 "כל חלב להוי'", ורק במשך היום, אזי יכול לעסוק בהענין ד"וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"18.

וענין זה נוגע לבעלי עסק: אף שעסקם הוא ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפלה, ואת הזמן הראשון והטוב ביותר ביום יש ליתן להקב"ה. לכל לראש צריכים להתפלל, אחרי התפלה צריכים ללמוד (כהדין שצריך לילך "מבית הכנסת לבית המדרש"19), ורק אח"כ לאכול פת שחרית (כפסק הצ"צ20 שפת שחרית היא אחרי התפלה, וכיון שמבית הכנסת צריך לילך לבית המדרש19, נמצא שפת שחרית היא גם אחרי הלימוד), ורק אח"כ אפשר לעסוק בעניני הרשות.

יש לדעת שהעיקר הוא תורה ותפלה, ולא שבעיקר יהי' שקוע בהעסק, וילמד "פרק א' שחרית ופרק א' ערבית"21 רק כדי לצאת ידי חובת השולחן-ערוך, לומר את התיבות ולא לשמוע מה שפיו מדבר, ולא להתבונן במה ששומע. את הזמן הטוב ביותר, את הכחות הטובים ביותר, את יגיעת הראש ואפילו את יגיעת הכפיים22 – יש ליתן לתורה ותפלה.

הן אמת שתרומה צריכה להיות "ראשית ששירי' ניכרין"23, וכן הוא גם במעשר שצ"ל חלק עשירי, וכפי תקנת אושא "אל יבזבז יותר מחומש"24 – מלבד מ"ש אדמו"ר הזקן25 שכאשר מדובר אודות הצלה, "לא גרעה רפואת הנפש כו' וכל26 אשר לאיש יתן בעד נפשו", אבל אין זה ענין הצדקה – אבל אפילו כאשר כל היום מנוצל לעסק ומיעוטו לתורה ותפלה, הרי מיעוט זה הוא העיקר דכל היום, ולכן הרי זה צריך להיות ה"חלב".

וההכנה הכללית לזה צריכה להיות קבלת עול, שמיד בקומו משנתו יאמר "מודה אני" בקבלת עול, ותהי' אצלו ההנחה ("דער אָפּלייג") ש"כל חלב להוי'" כנ"ל, וענין זה נוגע גם בגשמיות, כנ"ל.

ד. קרח חלק על כהונת אהרן. טענתו של קרח היתה שאין צורך לתת "כל חלב" להכהן, כיון ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו"27.

יש טענה שאפילו בשעה שאין עוסקים בתורה הרי גם אז "אכל בי עשרה שכינתא שריא"28, שענין זה הוא אפילו בשעה שאינם עוסקים בדברי תורה29; ואפילו אם הוא אחד – הרי יש לו נפש אלקית, ואפילו לקל שבקלים יש נשמה, אלא שהיא בבחינת מקיף30, ובמילא, בכל מקום שהולך, הולך הוא יחד עם הנשמה ועם הקב"ה, ואם כן – "מדוע תתנשאו"?

ובפרט אם הוא בעל תורה – יכול הוא בודאי לעשות כרצונו, שהרי "תורה מגנא ומצלא", "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה"31, וממילא יכול הוא לדבר כו', והתורה תגן עליו.

– איתא במאמר חסידות32, שטענת ופלוגתת קרח נגד משה ואהרן היתה, שכיון שכולם הם נשמות דאצילות, אין צורך בהענין ד"תתנשאו". בדורות שלאח"ז, שבהם נשמות דאצילות היו רק יחידי סגולה – יש צורך במשה רבינו; אבל דור המדבר, שהי' "דור דעה"33, ואצל שבעים הזקנים הי' הענין ד"ואצלתי מן הרוח"34, ועל ידם נמשך ענין זה בכל ששים רבוא בנ"י עם הנשמות פרטיות35, הרי מכיון שאוחזים במדריגת האצילות – טענו הם – "מדוע תתנשאו", לשם מה זקוקים למדריגה נעלית יותר?

על דרך זה ישנה גם עתה טענת קרח זו (שהרי כל הענינים שהיו בשעת יציאת מצרים ישנם גם לאח"ז), שטוען: מכיון שהוא בעל תורה, הרי די בכך, ואין צורך ביותר מזה –

על כך אומרים36, שאין מספיק ב"טלית שכולה תכלת", אלא צ"ל ציצית דוקא, שענינה יראה וביטול37. וכן "בית שמלא ספרים", שהוא מלא תורה, חייב במזוזה, שבמזוזה ישנן ב' הפרשיות "שמע" ו"והי' אם שמוע", שבפרשת "שמע" נאמר38 "ואהבת", ופרשת "והי' אם שמוע" ענינה יראה.

וזהו ענין המזוזה: כשם שהמזוזה שומרת על הבית וכל אשר בתוכו, כמו כן ב"בית שמלא ספרים", שיש בו תורה – אם אין בו אהבה ויראה אזי חסר בענין התורה, כיון ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא"39. וזהו "בית שמלא ספרים חייב במזוזה", היינו, שהאהבה ויראה שומרים על התורה, שתהי' כראוי, "שיראתו קודמת לחכמתו" – רק אז "חכמתו מתקיימת"40. ו"כל האומר אין לו אלא תורה כו'"41.

ה. עונשו של קרח הי' "וירדו חיים שאולה"42. ואיתא על זה43, שהחידוש בזה הי' הצירוף ד"שאול" עם "חיים". נמצאים ב"שאול תחתית", שקועים ברע ובעומק רע, וחושבים שחיים; טוענים ש"כולם קדושים", מכיון שיש לו נשמה, ולכן בכל מקום שנמצא הרי הוא עם הקב"ה ("ובתוכם ה'").

טענתו של קרח ש"כולם קדושים" היא אכן אמת. בכל מצב שהוא יש בו נשמה, ויש בו תורה. אבל אעפ"כ הרי הוא שקוע ב"שאול" – שכן, מה היא פעולת התורה, בשעה שהתורה נמצאת במקום אחד, והוא נמצא במקום אחר?

יתירה מזו: כמ"ש אדמו"ר הזקן44 שכאשר לומדים תורה שלא כראוי, אזי נמצאת התורה בגלות בקליפות, שזהו מ"ש בתניא45 "כמשל האוחז בראשו של מלך .. וטומן פניו" במקום שהוא "מלא צואה". וזהו פירוש נוסף בהתיבות "חיים שאולה" – שלוקח עמו את התורה, שהיא חיים, לשאול תחתית.

והעצה לזה היא "מתנות כהונה" – לתת את זמנו הטוב ביותר, ואת כחותיו הטובים ביותר, לתורה ותפלה. הן מ"מזון", הן מ"לבוש" והן מ"בית" – יתן את ה"ראשית", הטוב ביותר, להקב"ה. והכנה כללית לזה – שמיד בקומו משנתו יאמר "מודה אני" בקבלת עול.

וע"י הענין דמתנות כהונה – ישנו הענין דברכת כהנים, "יברכך גו' וישמרך"46, "בבנים" ו"בממון"47 וכו', ובאופן ד"פרח מטה אהרן"48, היינו, ש"עד מהרה ירוץ דברו"49 – ההמשכה אינה נפסקת אלא יורדת למטה50; "שקדים" – שוקד על הטוב51, בכל הדברים הטובים, בכל המצטרך לו בגשמיות וברוחניות.

* * *

ו. שבת זו היא שבת מברכים חודש תמוז, חודש הגאולה דנשיא ישראל52.

כאשר מוציאים אדם משבי', מבור עמוק, הרי הסדר הוא שבתחילה מוציאים את הראש, אח"כ את הגוף (האמצע), ואח"כ את הרגליים. ונמצא, שכאשר ישנה הגאולה דהראש (ובעניננו: הגאולה דנשיא הדור), הרי זו הודעה שבקרוב ממש ("באַלד באַלד") תהי' גם הגאולה דהאמצע, וכן של הרגליים והעקביים.

ויתרה מזה: כיון שהראש קשור עם כל הגוף, הרי כל זמן שעדיין לא הוציאו את כל הגוף מהשבי' – הרי גם עבור הראש אין זו גאולה שלימה. וכאשר ישנה גאולת הראש, הרי זו הודעה שבקרוב ממש (כיון שיכול להימשך זמן קצר בלבד) באה גם הגאולה של הרגליים.

והתחלת ההמשכה על ענין זה היא בשבת מברכים – כפי שאנו מתברכים בברכת החודש: "יחדשהו כו'", היינו, שכל הענינים שצריכים להימשך בחודש זה יומשכו באופן המתאים, בכל פרטי הלשונות שאומרים בברכה זו,

ומסיימים "ונאמר אמן" – ש"אמן" הוא לשון התאמתות53, ובגימטריא "הוי' אדנ-י"54, דהיינו שכל זה יתאמת בכל המדריגות, בשם הוי' ושם אדנ-י, שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, והיינו, שהגאולה תומשך בכל המדריגות, גם בבחי' עקביים.

* * *

ז. נעשה מנהג "לקחת" איזה ענין לחזור בבתי-כנסת ("מיטנעמען עפּעס אין די שולן").

הנקודה דפרשה זו היא הענין ד"ויקח קרח", שחלק על כהונת אהרן וטען ש"כולם קדושים". יש טוענים ש"כולם קדושים", כל אחד יכול לפסוק כרצונו, כל אחד הוא "פוסק" – מה מותר ומה אסור. ולכן, צריכים לדעת, שזו היתה שיטת קרח, וכתוצאה מזה נעשית מחלוקת גם ביניהם עצמם – "מחלוקת כו' שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו"55. צריך להיות ביטול לבעלי תורה, לאלו שיכולים לפסוק על-פי תורה, שהפסק שלהם פועל גם על המציאות, כידוע שהתורה היא "בעל-הבית" על המציאות56.

עוד יש "לקחת" מפרשה זו את הענין המדובר אודות מתנות כהונה, כפי שמבאר הרמב"ם7: "כל חלב להוי'", שכאשר נותנים לעני – שבזה נותן הוא להקב"ה, כמ"ש57 "מלוה ה' חונן דל" – צריך ליתן מהמובחר, וכן הוא בבית-תפלה.

כלומר: את הטוב שבזמנו, את הטוב שבכחותיו, את הטוב שבכל מה שיש לאדם, שהדבר הטוב והיקר ביותר לאדם הוא ילדיו – עליו לתת את ילדיו להקב"ה, ואת הזמן הטוב ביותר של ילדיו, שהם שנותיהם הראשונות.

ואז זוכים לברכת כהנים: "יברכך" – בבנים ובממון, "וישמרך" – שהממון ינוצל לענינים בריאים ושמחים. וכמדובר פעם58, שבכך שיש לאדם ממון בלבד, עדיין אינו מובטח ("מ'איז נאָך ניט באַוואָרנט"), כי בשעה שהכסף מתבזבז על רופאים, הרי מוטב להיות בריא ושלא ישתכר את הדולרים שיצטרך לשלם לרופאים. וזהו "וישמרך" – שהממון ינוצל לענינים בריאים ושמחים.

ומסיים: "וישם לך שלום"59 – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"60, שגם כאשר הענין ד"בכל אשר תעשה", הכלי לברכה, הוא כלי מועט – ישנו ענין השלום שהוא "מחזיק ברכה".

ואח"כ – מתחיל הענין ד"ואני אברכם"61, שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר62. כאשר נותנים להקב"ה מתנות כהונה, כדברי הגמרא28 "אלקיכם כהן הוא" – אזי "ואני אברכם", שהוא מרובה על העיקר.

ב"ואני אברכם" ישנם שני פירושים63: א) לכהנים. ב) לישראל. ועל-פי הנ"ל: "אברכם" לכהנים – שבנפשו, דהיינו ברכה ברוחניות, שתהי' לו חיות ועריבות ("געשמאַק") בלימוד התורה וקיום המצוות, וברכה לישראל – שהו"ע "בכל דרכיך"64, ובגשמיות בכל המצטרך.