מכתב

ב"ה*.

בחתימת המועדים – ר"ה, יוהכ"פ, חה"ס, שמע"צ ושמח"ת, ומתחילים ימי החול ונוסף על זה – ימי החול דימי החורף1, כחצי שנה בלא רגלים2, הרי זקוקים לכחות והמשכות אשר יתנו היכולת לקיים את הסדר של "ויעקב הלך לדרכו", שיוכל ללכת לבטח דרכו, אף כי כל הדרכים בחזקת סכנה.

ובפרט שידוע אשר בשמע"צ מקבלים3 כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה.

ולזה הוא: ביום השמיני עצרת – אסיפת וקליטת כל ההמשכות כלליות של חודש תשרי, ובשמח"ת – התחלת ההתגלות וההמשכה4 אשר על ידי זה נקל יותר להביא לפועל טוב, במשך כל ימי השנה, את כל ההחלטות טובות דחדש תשרי.

ובפרט שמח"ת דימים אלו תביא את השמחה של מצוה בכל ימות השנה, ובמילא יסורו כל ההגבלות מניעות ועיכובים ללימוד התורה וקיום המצות,

כי כמו שהתורה שקולה ומביאה5 לכל המצות, כך שמחת התורה שקולה ומביאה6 לשמחה של מצוה, והעבודה בשמחה7 ובטוב לבב פורצת כל הגדרים וההגבלות הן למטה והן למעלה, מרחקת מהתאוות, מבטלת הדינים – ואז באור פני מלך חיים.

כי שמח"ת הוא מקיף היותר עליון הכולל גם את המקיפים הכללים של חדש תשרי –

אשר בזה יל"פ מה שמצינו שני ענינים הפכיים בשמע"צ ושמח"ת: א) מנהגן של ישראל, אשר תורה הוא, לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית השואבה, ויותר8 משמחת יו"ט סתם. ב) שמחת יו"ט היא מצות עשה מה"ת. שמחה היתירה9 דחה"ס, ושמחת בית השואבה בכלל זה, מפורשת בכתוב. וכן גם9 שמחה של מצוה. משא"כ שמחת יו"ט אחרון של חג אינה נלמדת אלא מדרשה (ומובן שאין נלמד מזה השמחה היתרה) ויש אומרים10 אשר אינה מדאורייתא כלל.

והטעם על זה י"ל בדא"פ, שהיא הנותנת, להיות שמחה זו עליונה וכללית ביותר, אינה במנין המצות – וע"ד מש"כ הרמב"ם11 לענין צווים הכוללים. וגם י"א שאינה אלא מנהג, וע"ד משנ"ת בענין הקפות12 שאינו אלא מנהג, ושמחת ההקפות גבוה היא הרבה גם מבחי' שמחת בית השואבה וכל ישראל ראוים לה.

מנחם שניאורסאהן

ערב חה"ס, ה'תשי"ב.

ברוקלין, נ.י.