מאמר ויהיו חיי שרה תנש"א

בס"ד. ש"פ חיי שרה, כ"ב מרחשון ה'תנש"א*

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, וידועים הדיוקים בדרושי רבותינו נשיאינו [החל מדרושי רבינו הזקן2, ובתוספת הגהות וביאורים בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז3, וגם בדרושי אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע4, בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון5], שבמספר מאה ובמספר עשרים נקט שנה (מאה שנה ועשרים שנה) לשון יחיד, ובמספר שבע נקט שנים (שבע שנים) לשון רבים. גם, מהו אומרו שני חיי שרה, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה (ומפרט המספר דקכ"ז שנה), ולמה כופל שני חיי שרה. גם צריך להבין הלימוד וההוראה משני חיי שרה בעבודת כאו"א מישראל, כידוע שכל עניני התורה (גם סיפורי התורה6) הם הוראות לכאו"א מישראל, ובפרט מעשה אבות (ואמהות) שהם סימן (ונתינת-כח) לבנים7.

ב) ומבואר בהדרושים, שבפסוק זה נכלל כל סדר ההשתלשלות (למעלה וגם) בנפש האדם, בכאו"א מישראל, שעבודתו צריכה להיות בכל פרטי הענינים דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, כמו בשרה8. וביאור הענין, דאיתא בזהר9 ויהיו חיי שרה כו' מאה שנה כללא דכולא קוב"ה דאתכליל מאתר עילאה סתימא דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן בכל יומא, וכן עשרים שנה, ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא דלא אתפרש מחשבה ויובלא לעלמין, שבע שנים אלין אתפרשן ונפקאן מכללא כו' בדינא ורחמי בכמה סטרין ואורחין כו' ובגין כך כו' כתיב בהו שנים ולא שנה, וכולהו אקרון חיים כו'. והענין בזה, שמאה שנה קאי על הכתר (כי כתר כולל כל היו"ד ספירות, וכל א' מהם כלול מיו"ד, ויו"ד פעמים יו"ד הם מאה), שענינו בנפש האדם הוא רצון (חיצוניות הכתר) ותענוג (פנימיות הכתר). ועשרים שנה קאי על חכמה ובינה (שכל א' מהם כלול מיו"ד), בחי' המוחין [ובכמה דרושים10 מבואר שגם מאה שנה הוא בחי' המוחין (כידוע שיחידות במלכות, עשיריות בז"א, ומאות באו"א (חו"ב), ואלפים בכתר), ועפ"ז י"ל, שמאה שנה הוא מוחין בעצם, ועשרים שנה הוא מוחין השייכים להמדות (עשיריות בז"א)]. ובשניהם נאמר שנה (מאה שנה ועשרים שנה) לשון יחיד, כי, בכתר (מאה) כלולים כל הספירות יחד, וגם חכמה ובינה (עשרים) הם תרין ריעין דלא מתפרשין11, ולכן נכללים יחד. ושבע שנים קאי על שבע המדות, ולהיותם באופן של התחלקות עד לקוין הפכיים דחסד וגבורה (דינא ורחמי), נאמר בהם שבע שנים, לשון רבים. ומוסיף ומסיים שני חיי שרה, שע"י שלימות העבודה דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים באים לדרגא נעלית יותר שלמעלה מהתחלקות, שלכן לא נזכר בזה מספר (ע"ד לפני אחד מה אתה סופר12).

ג) וצריך להבין, דלפירוש זה, שני חיי שרה הו"ע בפ"ע שלמעלה מג' החלוקות דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ופשטות הכתוב ששני חיי שרה הם הקכ"ז שנים עצמם, ולא ענין בפ"ע שלמעלה מהם. וכמודגש בפירוש רש"י13 שני חיי שרה כולן שוין לטובה, שהענין דשוין לטובה (למעלה מהתחלקות) הוא בכולן, היינו, בג' החלוקות דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (ולא בדרגא שלמעלה מהם). גם צריך להבין מ"ש בפירוש רש"י בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', שמזה משמע שיש עילוי בז' לגבי כ' (בת כ' כבת ז') ובכ' לגבי ק' (בת ק' כבת כ'), אע"פ שכתר (ק') הוא למעלה מהמוחין (כ'), ומוחין הם למעלה ממדות (ז').

ד) ויובן בהקדם המבואר בכמה דרושים14 המשך דברי הזהר מאה שנה כללא דכולא, שמאה שנה הוא רזא דמאה ברכאן בכל יומא, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, כפי שלמדו חז"ל15 מהפסוק16 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, א"ת מה אלא מאה17. ונקודת הביאור, שמאה שנה הוא גם הכלל דעשרים שנה ושבע שנים, כללא דכולא. דנוסף לזה שכל מאה הדרגות (עשר ספירות שכל א' מהם כלולה מעשר) שבכתר הם כלל אחד שלמעלה מהתחלקות [למעלה גם מהכלל דעשרים שנה, שיש בו שתי דרגות (חכמה בינה) אלא שהם תרין ריעין דלא מתפרשין], הוא גם הכלל דכל ג' החלוקות, גם דעשרים שנה ושבע שנים. וכמבואר בהדרושים18 שמאה שנה (כללא דכולא) נמשך ומתלבש בהפרטים דעשרים שנה (מוחין) ושבע שנים (מדות). ויש לומר, שזה שמאה הוא (גם) הכלל דעשרים ושבע, הוא, לא רק להביאור שמאה הוא כתר, דכיון שכתר הוא מקיף ה"ה הכלל דכל העשר ספירות, אלא גם להביאור שמאה הוא עצם המוחין, דאף שמוחין הם כחות פנימיים, יש לומר, שעצם המוחין הוא גם הכלל דהדרגות שלמטה ממנו, שלכן, עצם המוחין נמשך ומתלבש (אח"כ) בהמוחין השייכים אל המדות, שנחלקים (בכללות) לב' קוין (עשרים שנה), חיוב ושלילה (עשה ולא תעשה)19, ועד שנמשך בהמדות עצמם (שבע שנים) שבהם היא עיקר העבודה.

ה) וביאור הענין דמאה שנה כללא דכולא שהוא רזא דמאה ברכות שבכל יום, יובן ע"פ המבואר בכמה דרושים20 שענין הברכות הוא כללות העבודה. דהנה, ברכה היא מלשון המשכה, והפירוש דברוך אתה הוי' הוא להמשיך שם הוי'21 שיהי' ברוך ונמשך בגילוי למטה. וסדר ההמשכה הוא, שתחלה נמשך שם הוי' בנפש האדם, הוי' אלקינו, להיות גילוי אוא"ס בנפש כל ישראל שתתחזק אמונת ה' בלבם בגילוי עד שנעשה אלקה שלנו, כוחינו וחיותנו, ולאחרי שנמשך ונתגלה בישראל, נמשך על ידם הגילוי גם למטה להיות מלך העולם. ויש להוסיף, שההמשכה והגילוי למטה מודגשים גם בתוכן הברכות, כי, נוסף לכך ש(רוב ה)ברכות קשורים עם עניני העולם (שהרי אפילו ברכות המצוות קשורים עם עניני העולם שבהם מקיימים המצוות, ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי כו'), הרי הברכות עצמם הם על עניני העולם, וכמו ברכות השחר22 שתקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום שיברכו להקב"ה על זה בפעם ראשונה שנהנין הנאה זו בכל יום23, ועד"ז הברכות על בקשת צרכיו הגשמיים רופא חולים ומברך השנים וכיו"ב, ועאכו"כ ברכות הנהנין שמברכים לפני אכילה ושתי', שע"י הברכה נעשה הדבר מותר באכילה ושתי', כמארז"ל24 כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר25 לה' הארץ ומלואה, לאחר ברכה הרי היא לבני אדם, היינו, שפעולת הברכה היא (לא לבטל ח"ו העילוי דקדשי שמים שבדבר זה, אלא) שקדשי שמים נעשים שלו, שאכילתו ושתייתו היא בבחינת קדשי שמים, כיון שע"י הברכה נעשה הבירור והזיכוך דהדברים הגשמיים להיות נמשך בהם הגילוי ד(הוי' אלקינו) מלך העולם. וזהו הפירוש בדברי הזהר מאה שנה כללא דכולא ברזא דמאה ברכאן בכל יומא26, כי הענין דמאה ברכות הוא כללות כל העבודה להמשיך אלקות למטה, וזהו"ע דמאה שנה כללא דכולא, כללות העבודה להמשיך אלקות למטה, ע"י ההמשכה וההתלבשות בהמוחין השייכים אל המדות (עשרים שנה) ועד לבחינת המדות (שבע שנים), שבעת ימי הבנין, שעל ידם נברא העולם27, ובהם (בבחינת המדות) היא עיקר העבודה בזמן הזה28.

ו) והנה, ע"י ההמשכה וההתלבשות דמאה שנה כללא דכולא בהמוחין השייכים אל המדות (עשרים שנה) ובהמדות (שבע שנים) עד לעבודה במעשה בפועל כדי שיהי' גילוי אלקות בעולם, אזי נעשה (נוסף על בירור וזיכוך המטה) גם עילוי גדול יותר בבחי' מאה שנה כללא דכולא, כידוע29 שע"י הירידה דהעליון להשפיע להתחתון מקבל גם העליון מעלת התחתון (שלכן כל סדר ההשתלשלות הוא באופן דנעוץ תחילתן בסופן30, שהעליון צריך גם לקבל מהתחתון). ויתירה מזה, כיון שההמשכה למטה היא מפני שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים31, הרי, ע"י ההמשכה למטה נשלמת כוונת העצמות שלמעלה מכל תואר וגדר, שלכן, מעלה ומטה, בלי גבול וגבול, שוין ממש. והחילוק דב' אופנים אלו בעבודה, שבאופן הא' יש חילוק בין עליון (עבודה בעניני קדושה) לתחתון (עבודה בעניני העולם), והעבודה למטה הו"ע של ירידה, אלא שירידה זו היא צורך עלי'. ובאופן הב', כיון שכל ענינו אינו אלא למלא חפצו ורצונו של הקב"ה שנתאוה להיות לו ית' דירה בתחתונים, הרי, מצד כוונת העצמות אין חילוק בין עליון (עבודה בעניני קדושה) לתחתון (עבודה בעניני העולם), ובמילא, העבודה למטה אינה ענין של ירידה, כיון שנרגש בה הנקודה הכללית (כללא דכולא) שבכל עניני העבודה בשוה ממש, כוונת העצמות. וזהו גם רזא דמאה ברכות בכל יום, כפי שלמדו חז"ל ממש"נ מה ה' אלקיך שואל מעמך, א"ת מה אלא מאה, כמבואר בהדרושים32 שמאה הוא מה בתוספת אל"ף, מה הו"ע הביטול (ונחנו מה33), וע"י הביטול דמה ממשיכים האל"ף, בחי' הכתר (מאה), שיומשך בגילוי למטה ע"י הברכות. דכיון שעבודתו היא מצד הביטול והקבלת עול שבה מתגלה עצם הנשמה, הרי כל ענינו אינו אלא למלא רצונו וחפצו של הקב"ה, שזוהי הנקודה הכללית דכל עניני העבודה, כוונת העצמות.

ז) ועפ"ז יש לבאר מ"ש ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ששני חיי שרה (אינו ענין בפ"ע שלמעלה מג' החלוקות דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, אלא) הם הקכ"ז שנה עצמם, שכולן שוין לטובה. כי, בתחילת הכתוב מבואר העילוי שנעשה במאה שנה ע"י ההמשכה למטה, שזהו"ע דבת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', שבמאה נוסף גם העילוי דעשרים, ובעשרים נוסף גם העילוי דשבע. ולאח"ז מוסיף בכתוב שני חיי שרה, שכל סוגי העבודה דמאה שנה (כתר) עשרים שנה (מוחין) ושבע שנים (מדות) הם שוין לטובה, שכל ענינם הוא להשלים כוונת העצמות, שהיא בכל עניני העבודה בשוה34. ויש להוסיף בהביאור דכולן שוין לטובה, שטובה רומז על עצם ומקור הטוב וטבע הטוב להיטיב35 כפי שנמשך ומתגלה בנשמתו של כאו"א מישראל שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"36, חלק מן העצם שעל ידו תופסים בהעצם37, וכאשר העבודה היא מצד עצם הנשמה, שזהו"ע הביטול והקבלת עול, אזי כל עניני העבודה הם בשוה, וההשתוות היא לטובה, שכל עניני העבודה חדורים בהנקודה הכללית דהמשכת וגילוי עצם הטוב למטה, להיות לו ית' דירה בתחתונים.

ח) ויהי רצון, שכיון שבימינו אלה נשלמו כל מעשינו ועבודתינו בכל פרטי הענינים דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ובאופן דשני חיי שרה שכולן שוין לטובה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שכבר צחצחו את הכפתורים38, ועומדים מוכנים39 לקבל פני משיח צדקנו, ובפרט שלאחרי זה עברו עוד עשיריות שנים שבהם צעקו בנ"י עד מתי (וואָס דאָס דאַרף דאָך אויך האָבן אַ שיעור), תבוא תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ואז יתגלה הענין דתולדות יצחק (כפי שמתחילין לקרוא בתורה במנחה), כמארז"ל40 שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו41, כיון שהתענוג והצחוק (יצחק42) שנעשה ע"י מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות43 יתגלה לעתיד לבוא, שאז44 ימלא שחוק פינו45, ואז יהי' הענין דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים באופן נעלה יותר46, הן הענין דמאה שנה, מאה ברכות, והן הענין דכ"ז שנה, שרומז (גם) לכ"ז47 אותיות התורה48, כיון שכל עניני התומ"צ יהיו בתכלית השלימות, כמצות רצונך49, ותורה חדשה מאתי תצא50, טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא בתורתו של משיח51, כולל גם התורה חדשה דרבותינו נשיאינו עד לבעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון, ובנו יחידו ממלא מקומו כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהקיצו ורננו שוכני עפר52, והם בראשם, ויאמרו תורה חדשה, חידוש גם לגבי הקב"ה, כביכול, ע"ד מארז"ל53 נצחוני בני נצחוני, עד לתורה חדשה מאתי תצא, מאתי54 דייקא, ובאופן שלא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי55, אותי54 דייקא, ועוד והוא העיקר, שכל זה יהי' תיכף ומיד ממש, ממש ממש.