בס"ד. שיחת מוצאי יום ד' פ' לך לך, ח' מר-חשון ה'תשנ"ב.

– לאחרי תפלת ערבית –

בלתי מוגה

א. נוסף לכך שבכל זמן ישנו הכלל ד"פותחין בברכה"1 – ישנה הדגשה מיוחדת על ענין הברכה בפרשת היום בתורה:

בסיום וחותם חלק הפרשה דיום זה נאמר2 "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם וגו'" – שמלבד זה שנתן לאברם "לחם ויין" כפי ש"עושים ליגיעי מלחמה"3, נתן לו גם ברכה ("ויברכהו ויאמר ברוך אברם גו'").

ויתירה מזה, שברכה זו היתה ברכתו של כהן (כמ"ש לפנ"ז "והוא כהן לא-ל עליון", היינו, שגם לפני מתן-תורה הי' מעין ודוגמת ענין הכהונה שלאחרי מ"ת, וכמודגש בסיום הענין ש"ויתן לו מעשר מכל", "ויתן לו אברם מעשר מכל אשר לו לפי שהי' כהן"4) – ברכה נעלית ביותר שנמשכת ממקור הברכות5.

ב. ובהמשך לזה באה גם הברכה (בחלק הפרשה דהיום שלאחרי היום שעומדים עתה בתחילתו) בכריתת ברית בין הבתרים – "ביום6 ההוא כרת ה' ברית את אברם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו' את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו'":

החידוש בכריתת ברית בין הבתרים – ש"עשר אומות יש כאן", אע"פ שבינתיים (עד היום הזה) "לא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה .. קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד"7 – כשיקויים הציווי שנאמר בערי מקלט "ואם8 ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך (לתת לך ארץ קיני קניזי וקדמוני) .. ויספת לך עוד שלש ערים וגו'" [ש"מעולם לא הי' דבר זה ולא צוה הקב"ה לתוהו"9] – "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש .. בערי הקיני הקניזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו, ועליהן נאמר בתורה ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך"10, שאז תתקיים מצות ערי מקלט בשלימותה, שיהיו תשעה ערי מקלט.

ונמצא, שבחלק זה דהפרשה מודגשת הברכה הכי גדולה הקשורה עם הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "עשר אומות".

ג. וענין זה מודגש גם בכללות (שם) הפרשה – "לך לך":

התוכן ד"לך לך גו' אל הארץ" הוא ציווי הקב"ה לאברהם לילך לארץ ישראל, אשר, בהמשך לזה באה גם ההבטחה והנתינה דארץ ישראל לו ולזרעו. ומזה מובן שהשלימות ד"לך לך" היא בהליכת כל בנ"י לארץ ישראל – בהגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיו "כל יושבי' עלי'"11, שכל בנ"י יתיישבו בכל ארץ ישראל, בכל עשר הארצות שהובטחו וניתנו בברית בין הבתרים.

כלומר: אע"פ שכבר הי' בעבר המעמד ומצב שכל בנ"י ישבו על אדמתם שלכן הי' נוהג דין יובל (שתלוי בהתנאי ד"כל יושבי' עלי'")11, מ"מ, השלימות האמיתית ד"כל יושבי' עלי'" תהי' בהגאולה האמיתית והשלימה, כי, נוסף לכך שיבואו לארץ ישראל כל בנ"י מכל קצוי תבל, כולל גם עשרת השבטים שגלו מעבר לנהר סמבטיון12, תהי' ההתיישבות דבנ"י בארץ ישראל השלימה, ארץ עשר אומות, שעי"ז ניתוסף יותר בהשלימות ד"כל יושבי' עלי'".

ולהוסיף, שהקשר והשייכות להגאולה האמיתית והשלימה מרומז גם בכפל ד"לך לך" – כדאיתא במדרשי חז"ל13 "חמש אותיות נכפלו וכולן לשון גאולה, ך"ך שבו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר לך לך", כפי שנתבאר בארוכה במאמרו הידוע של אדמו"ר מהר"ש14 (שענינו "לכתחילה אריבער"15) בסגנון שניתן להבנה והשגה לאנשים נשים וטף, ולכולם בבת אחת (כשם שהגאולה האמיתית והשלימה היא לאנשים נשים וטף בבת אחת).

ד. ויש לקשר האמור לעיל בענין פרשת השבוע עם תוכנו של הזמן בימי החודש:

עומדים אנו לאחרי סיומו של חודש תשרי, החודש הראשון שבהתחלת השנה – בחודש מרחשון, ובחודש מרחשון עצמו – לאחרי ז' מרחשון שהי' אתמול, ועניניו נמשכים (באופן דפעולה נמשכת) גם היום, ח' מרחשון, ומח' מרחשון באים לט' מרחשון, ומט' מרחשון ליו"ד – "העשירי יהי' קודש"16 – דמרחשון.

והענין בזה:

ז' מרחשון הוא יום מיוחד בשייכות לארץ ישראל (גם בזמן הגלות) – שבו מתחילים לשאול מטר בברכת השנים: "ותן טל ומטר לברכה"17.

ובפרטיות יותר18: אף שהחידוש דז' מרחשון הוא בנוגע למטר, מ"מ, ניתוסף גם בענין הטל, שמבקשים גם על הטל (ולא עוד אלא שמקדימים טל למטר), אע"פ ש"טל לא מיעצר"19 – שבזה מרומזת ההוספה גם בהברכה שבאה באופן של ההמשכה מלמעלה, אתערותא דלעילא, שהיא בדרגא נעלית יותר מאתערותא דלתתא, ואפילו מאתערותא דלעילא שיש לה ערך ושייכות להמדידה והגבלה דאתערותא דלתתא כיון שבאה על ידה20.

ויש לומר, שבהמשך הימים הסמוכים להתחלת שאלת טל ומטר בארץ ישראל, ז' מרחשון עד לי' מרחשון, "העשירי יהי' קודש", מרומזת שלימות הברכה בעניני ארץ ישראל בהגאולה האמיתית והשלימה – שנוסף על ארץ שבעה אומות מקבלים בנ"י ארץ עשר אומות, שאז נעשה שלימות הענין ד"לך לך גו' אל הארץ", "כל יושבי' עלי'".

ה. ויש לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם – בההכנה להגאולה האמיתית והשלימה:

אע"פ שלעת-עתה נמצאים עדיין בזמן ומצב הגלות, ועד שגם בני ארץ ישראל אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו", מ"מ, כיון שישנה ההבטחה ש"אין הדבר תלוי אלא בתשובה"21, וכבר עשו תשובה, וכבר צחצחו את הכפתורים, ובמילא, אין הדבר "תלוי" אלא ישנו כבר ב"מזומן",

[והפירוש ד"חטאינו" עתה אינו אלא חסרון ("חטא" מלשון חסרון22, ולא ח"ו חסרון בהשלימות דקיום המצוות אפילו לפנים משורת הדין, אלא חסרון) בהשלימות הראוי' מצד היות כאו"א מישראל בן יחיד להקב"ה23, ששלימותו האמיתית היא כהשלימות דעצמות ומהות, "ישראל וקוב"ה כולא חד"24 גם בענין השלימות],

יש להשתדל שכבר עכשיו תהי' העבודה מעין ודוגמא והכנה לעבודה שתהי' בהגאולה האמיתית והשלימה.

ולדוגמא – בנוגע ללימוד התורה:

אע"פ שלימוד נגלה דתורה עד לפסק-דין בנוגע למעשה בפועל בענינים שהזמן גרמא עיקרו בהענינים השייכים בזמן הזה, זמן הגלות (שענינים אלו הם הענינים שהזמן גרמא), מ"מ, צ"ל השתדלות והוספה יתירה גם ובעיקר בלימוד התורה ששייך לזמן הגאולה – לימוד עניני התורה שמדברים אודות משיח צדקנו והגאולה האמיתית והשלימה.

ועוד ועיקר:

להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה [ובאופן שהלימוד דפנימיות התורה שמתפשט ומתקשר ומתאחד עם נגלה דתורה, עד שנעשים "תורה אחת", "תורה הנגלית ותורת החסידות תמימה"25, כפי שהתחילה העבודה ב"תומכי תמימים"26] – מעין ודוגמת המעמד ומצב דימות המשיח, כמ"ש הרמב"ם27 ש"באותו הזמן .. לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד .. שנאמר28 כי מלאה הארץ דעה את ה'".

ויתירה מזה – כפי שהרמב"ם מוסיף גם את סיום הפסוק "כמים לים מכסים" (דלא כבהלכות תשובה29 שמביא רק חציו הראשון של הפסוק, "כי מלאה הארץ דעה את ה'"), שקאי על התקופה השני' דימות המשיח30 – שבזה מודגש שנוסף על לימוד עניני התורה ופנימיות התורה השייכים לתקופה הראשונה דימות המשיח, צריכים כבר ללמוד גם עניני התורה ופנימיות התורה השייכים לתקופה השני' דימות המשיח.

ו. ובפרטיות יותר – בקשר ובשייכות ל"השלשה .. קיני קניזי וקדמוני (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד", בהוספה על ה"שבעה גוים" שניתנו כבר:

מבואר בדרושי חסידות31 תוכן הענין דירושת שבעה אומות וירושת השלשה אומות קיני קניזי וקדמוני בעבודת האדם – ששבעה אומות קאי על עבודת המדות (ז' מדות), והשלשה אומות קאי על עבודת המוחין (ג' מוחין), ומהחילוקים שביניהם, שעבודת המדות עיקרה בזמן הזה, ועבודת המוחין עיקרה לעתיד לבוא.

כלומר: בזמן הזה עיקר העבודה היא עבודת המדות, כמ"ש32 "ואהבת את ה' אלקיך ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"33) בכל לבבך", מדות שבלב34, ולא עוד אלא שגם עבודת המוחין אינה אלא כפי הדרוש לצורך השלימות דעבודת המדות; ולעתיד לבוא תהי' עבודת המוחין בפני עצמם.

וכיון שנמצאים בסמיכות ממש להגאולה האמיתית והשלימה צריך להיות כבר מעין ודוגמא והתחלה דעבודת המוחין בפני עצמם – ע"י הלימוד וההשתדלות לקיים בפועל הענינים הקשורים עם עבודת המוחין, אפילו כשאין זה נוגע לעבודתו או לעבודת שאר בנ"י בענין המדות, כי אם להמוחין בפני עצמם.

ז. ובנוגע לפועל:

ישנם כמה דרושים בתורת החסידות שבהם נתבארו דוקא ענינים עמוקים בפנימיות התורה הקשורים עם עבודת המוחין בפני עצמם, ובפרט בדרושי אדמו"ר האמצעי – שכמה מהם נדפסו דוקא לאחרונה – שענינו "רחובות הנהר" דתורת החסידות35, וקשור עם השלימות ד"רחובות הנהר" בהגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' רחבות אמיתית וגבהות ועומק אמיתיים בכל הענינים בתכלית השלימות.

ובהתאם לכך יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד הענינים העמוקים דתורת החסידות באופן של "רחובות הנהר", בהרחבת הביאור וההבנה וההשגה, והקב"ה עוזר ומצליח (ע"י השתדלותו עד כמה שהדבר תלוי בו) שהלימוד יהי' מתוך רחבות בגשמיות, שע"י טירחא קלה באצבע אחת נותן לו הקב"ה פרנסתו הגשמית בהרחבה, ועי"ז גם רחבות המוחין (ועאכו"כ רחבות המדות).

וכן יש להוסיף מתוך שמחה וטוב לבב בהתוועדויות חסידותיות, שבהן ידברו אודות הענינים דפנימיות התורה באופן של הבנה והשגה בהרחבה, כולל ובמיוחד ע"י "דיבוק חברים ופלפול התלמידים"36, שעי"ז ניתוסף עוד יותר בהרחבת ההבנה וההשגה.

ח. וכל זה – כההוראה דכללות הפרשה – באופן ד"לך לך":

ידוע37 שהליכה (לך לך) אמיתית היא בעילוי שלא בערך כלל לגבי המעמד ומצב הקודם. ומזה מובן שכשקורין בתורה פרשת לך לך, מודגש הציווי והנתינת-כח לעבודה באופן של הליכה אמיתית, שלא בערך לגבי המעמד ומצב הקודם.

זאת ועוד:

כיון שבמשך השבוע קורין ד"לך לך" כמה פעמים – במנחת שבת פרשת נח, ביום שני וביום חמישי בשבוע, וביום הש"ק פרשת לך לך (שבו קורין כל הפרשה כולה) – מובן, שהקריאה ד"לך לך" בפעם השני' היא ציווי ונתינת-כח להליכה שבאין-ערוך גם ביחס להליכה בקריאת "לך לך" בפעם הראשונה, וכן הלאה.

ועד לשלימות הקריאה ד"לך לך" ביום הש"ק הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה – שבו קורין גם כל פרטי הענינים דירושת הארץ, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו' את הקיני את הקניזי ואת הקדמוני וגו'", "עשר אומות יש כאן" – שבזה מודגשת שלימות ההליכה מהמעמד ומצב דזמן הזה (ארץ שבע אומות, עבודת המדות) למעמד ומצב דלעתיד לבוא (שיתוספו גם השלשה אומות קיני קניזי וקדמוני, עבודת המוחין), שהליכה זו מתחילה ונעשית כבר עתה בהוה, תיכף ומיד ממש, ע"י ההוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד פנימיות התורה באופן ד"רחובות הנהר", כנ"ל.

ט. ועוד והוא העיקר – שעי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים תיכף את ההליכה דכל בנ"י יחד לארצנו הקדושה, "קהל גדול (לשון יחיד) ישובו הנה"38, שמתוך שמחה וטוב לבב, "אין הנה אלא לשון שמחה"39, באים כל בנ"י לארצנו הקדושה כפי שהיא בשלימותה, "ירחיב ה' אלקיך את גבולך", לא רק ארץ שבעה אומות, אלא ארץ עשר אומות.

ובפרטיות יותר:

כיון ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו' את הקיני את הקניזי ואת הקדמוני וגו'" היא הבטחה מפורשת בתורתנו הקדושה, שיש בזה התוקף ד"דבר ה' זו הלכה"40 – נעשית כבר ע"פ התורה ההליכה (הקשורה עם הלכה41) להמעמד ומצב דירושת קיני קניזי וקדמוני, היינו, שגם בזמן הזה שהשטח דארצות אלה (שישנו בקיומו בגשמיות ואפילו בחומריות) הוא בשליטת אינם-יהודים, שייך הוא לבעלותם של בנ"י.

ובפרט ע"פ הידוע42 שגם בזמן הגלות (כש"גלינו מארצנו") יש לכאו"א מישראל חלק בארץ, אמה אחת או ד' אמות, כפי שמצינו לדינא בנוגע לכתיבת פרוזבול על הקרקע, שגם בזמן הזה סומכין על החלק בארץ שיש לכאו"א מישראל, ויש לומר שכן הוא גם בנוגע לארץ קיני קניזי וקדמוני.

ומזה מובן שירושת ארץ עשר אומות היא ב"מזומן", וצריך רק שכאו"א יושיט ידו ("אויסשטעקן די האַנט") ויטול חלקו בארץ – בדרכי נועם ובדרכי שלום, שהרי "באותו הזמן לא תהי' שם לא רעב ולא מלחמה כו'", כי אם שלום אמיתי, הן בחיים הפרטיים והן ועאכו"כ בחיים הכלליים.

י. ויש לסיים – כרגיל – בנתינת וקבלת שליחות-מצוה לצדקה, ובפרט שענין הצדקה מודגש בסיום פרשת היום בתורה: "ויתן לו מעשר מכל" (כנ"ל ס"א).

ובודאי יוסיף ויתן כאו"א כפי נדבת לבו, ובאופן שנדבת לבו תהי' בהרחבה – שעי"ז יתוסף בזירוז ההרחבה בהבנה והשגה בלימוד פנימיות התורה, ובהרחבה בהבנה והשגה בנגלה דתורה, ועאכו"כ בהרחבה ב(הבנה והשגה ד)קיום המצוות במעשה בפועל.

וכל זה ימהר ויזרז עוד יותר את המעשה בפועל דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו – ש"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"43, ביחד עם הבתי-כנסיות (בתי תורה) ובתי-מדרשות (בתי תפלה) ובתי גמילות חסדים ומעשים טובים שבכל העולם כולו, ועאכו"כ בית זה, בית תפלה ותורה ומעשים טובים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, והוא בראשנו ("הקיצו ורננו שוכני עפר"44) – באים מתוך שמחה וטוב לבב לארצנו הקדושה, ושם גופא – לירושלים עיר הקודש ולהר הקודש, ושם גופא – לבית המקדש, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"45.

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.