מאמר לא היו ימים טובים לישראל תשמ"ז

בס"ד. יום ב' פ' עקב, חמשה עשר באב ה'תשמ"ז*

לא. היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים1, ומביא אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו המבאר ענין חמשה עשר באב2, דאיתא בפע"ח3 שהיו"ט דט"ו באב הוא שאז הוא שלימות4 מילוי הלבנה [והענינים שאירעו בחמשה עשר באב (המנוים בגמרא5) הם כמו תוצאות מענינו העיקרי של יום זה – שלימות מילוי הלבנה]. ומדייק בהמאמר, הרי זה שביום הט"ו קיימא סיהרא באשלמותא6 הוא בכל חודש, ואעפ"כ לא נקבעו ליו"ט מלבד פסח (ט"ו בניסן) וסוכות (ט"ו בתשרי). וביותר אינו מובן, שמפשטות הלשון לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו' משמע שהוא יו"ט גדול יותר מכל הימים טובים, גם מהימים טובים דפסח וסוכות, אף שגם ימים טובים אלה הם בט"ו בחודש7. ונקודת הביאור בזה (בהמאמר), שעיקר המעלה דמילוי ושלימות הלבנה ביום הט"ו הזה הוא שהמילוי והשלימות הוא לאחרי חסרון, שלאחרי חסרון היא שלימות נעלית יותר מהשלימות שמצד עצמה, כידוע8 הכלל בעליות וירידות, דהעלי' שלאחרי ירידה היא עלי' למעלה יותר מהדרגא שלפני הירידה, וכל שהירידה היא ביותר, העלי' היא ביותר. ולכן עיקר המעלה דמילוי הלבנה הוא בט"ו באב, כי בחודש אב, הירידה דהלבנה (וישראל דדומין ללבנה9) היא ירידה גדולה ביותר, ולכן העלי' דט"ו באב (שלאחרי הירידה דתשעה באב) היא עלי' גדולה ביותר.

ב) ויש לומר, דענין הנ"ל שהיו"ט דט"ו באב הוא לפי שאז היא העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באב מרומז גם בזה שהענין הראשון שאירע בט"ו באב הוא שכלו בו מתי מדבר10. דענין מתי מדבר קשור עם תשעה באב, שבת"ב נגזר על דור המדבר שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ1, וגם קיום הגזירה היתה בתשעה באב, שבכל ת"ב (דל"ט שנים האחרונות שהיו במדבר) היו עושין קבריהן11. והיו"ט דט"ו באב שבו כלו מתי מדבר הוא העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באב12. ומזה מובן גם בנוגע ל(עיקר) הירידה דתשעה באב שבו חרב הבית בראשונה ובשני'1 [ובפרט שגם גזירת החורבן היתה באותו היום13 (תשעה באב דשנה ראשונה שהיו במדבר) שבו נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, ושתי הגזירות היו בשביל אותו החטא (חטא המרגלים)13], שבט"ו באב מאיר מעין הגילוי דלעתיד14, שעיקרו15 הוא בנין ביהמ"ק השלישי16 – העלי' שלאחרי הירידה דחורבן בית ראשון ושני.

ג) וממשיך בהמאמר17 ביאור השייכות דט"ו [באב] לביהמ"ק השלישי, שלע"ל יהיו גם ו"ה בבחינת י"ה, כמ"ש18 ביום ההוא יהי' (יהי' הוא ב' פעמים י"ה)19. וכיון שיניקת החיצונים היא מבחינת ו"ה (זו"ן), משא"כ מבחינת י"ה (או"א) א"א להיות יניקה, לכן, לע"ל שגם ו"ה יהיו כמו י"ה, לא יהי' שייך אז חורבן וגלות. ומוסיף בהמאמר, שמהחילוקים בין י"ה (או"א) לו"ה (זו"ן) הוא, דאו"א הן תרין רעין דלא מתפרשין וזו"ן זיווגם הוא רק לפרקים20. ולע"ל שאז יהיו ו"ה כמו י"ה, גם ו"ה יהי' זיווגם בתמידות. ולכן, ביהמ"ק דלעתיד יהי' נצחי21. [דנוסף לזה שבביהמ"ק דלעתיד לא יהי' שייך חורבן לפי שלא יהי' שייך אז יניקת החיצונים, הנה גם הביהמ"ק עצמו יהי' באופן שאין שייך בו הפסק, אהל22 בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח]. וזוהי השייכות די"ה [באב] לביהמ"ק השלישי, כי המעלה דביהמ"ק השלישי שאין שייך בו הפסק הוא לפי שיהי' בבחינת י"ה.

וממשיך בהמאמר23 בביאור הענין דב' פעמים י"ה בהקדים הידוע24 בענין ואתחנן בגימטריא תקט"ו25, ת"ק עם ט"ו, דת"ק הוא ה' חסדים דאריך [שכל אחד מהם כלול ממאה] ולמעלה יותר ה' חסדים דעתיק, וענין תקט"ו הוא שה"ח דאריך ודעתיק מאירים בי"ה. וזהו גם חמש עשרה אמה קלעים לכתף26, חמש עשרה (אמה) הוא י"ה וכתף בגימטריא ת"ק27, וענין חמש עשרה אמה קלעים לכתף הוא המשכת עתיק בי"ה. וזהו גם ענין ב' פעמים י"ה, כי בחצר המשכן היו שני כתפים ובכל אחד מהם חמש עשרה קלעים28, ושני פעמים חמש עשרה הוא ב' פעמים י"ה. ויש לומר, שהשייכות דחמש עשרה קלעים לכתף (המשכת עתיק בי"ה) עם ב' פעמים י"ה (שזו"ן הם כמו או"א) היא, כי מצד סדר ההשתלשלות, זו"ן הם למטה מאו"א, ובכדי שזו"ן יהיו כמו או"א הוא ע"י המשכת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ובכתר עצמו – עתיק. והחילוק דשני הביאורים (בהמאמר) הוא, שבביאור הראשון מדבר בענין העלי' דזו"ן, ובביאור השני מדבר בענין המשכת עתיק (השורש והסיבה להעלי' דזו"ן). וממשיך בהמאמר דט"ו באב שייך גם לביאור השני דשני פעמים י"ה, כי בט"ו באב הוא גילוי ה"ח דעתיק באו"א29, ועי"ז נמשך גילוי עתיק גם במלכות30. ועיקר גילוי זה יהי' לע"ל, אלא שמעין זה מאיר גם עכשיו בט"ו באב, כנ"ל (סעיף ב) שבט"ו באב הוא מעין הגילוי דלעתיד.

ד) והנה הטעם לזה שבט"ו באב מאיר גילוי זה הוא לפי שבט"ו באב הוא השלימות דהלבנה שלאחרי הירידה דתשעה באב (כנ"ל סעיף א). וצריך להבין, דעיקר קיימא סיהרא באשלמותא (בחמשה עשר בחודש) הוא רק בנוגע להגילוי שלה. דהלבנה עצמה היא בשלימות בכל ימי החודש, והמעלה דחמשה עשר היא שהשלימות דהלבנה היא בגילוי. וכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, צריך לומר, שהמעלה דחמשה עשר באב היא בענין הגילוי. וצריך ביאור, הרי בט"ו באב הוא מעין הגילוי דביהמ"ק דלעתיד, שיהי' (נוסף על הגילוי דבית ראשון ובית שני31) גדול מבית ראשון ושני32, והגדלות דבית השלישי על בית ראשון ושני היא גדלות באין ערוך, וכמובן גם מהמבואר לעיל (סעיף ג) שביהמ"ק השלישי קשור עם ענין ב' פעמים י"ה שזו"ן יהי' כמו או"א ושבאו"א יהי' גילוי עתיק, ואעפ"כ, מקשרים המעלה דחמשה עשר באב עם זה שבחמשה עשר הוא שלימות הלבנה, שלימות בענין הגילוי33.

גם צריך להבין, דכיון שהענין דחמשה עשר באב הוא ע"ד הענין דחמש עשרה אמה קלעים לכתף שהיו בחצר המשכן, שהי' עוד לפני הענין דחמשה עשר באב, גם לפני ענין הראשון שאירע בחמשה עשר באב, יום שכלו בו מתי מדבר [ויתירה מזו – גם לפני שילוח המרגלים שבשביל זה נגזר הענין דמתי מדבר], מהו גודל העילוי והחידוש דחמשה עשר באב, ועד שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב.

והנה ענין זה (שהיו"ט דט"ו באב קשור עם ענין הגילוי) מובן גם מזה שמהטעמים על קביעת היו"ט דחמשה עשר באב הוא לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר (כנ"ל סעיף ב), דתוכן יום שכלו בו מתי מדבר הוא, שאז נתברר ונתגלה, איגלאי מילתא למפרע34, שתשעה באב הוא יום שכלו בו מתי מדבר11. ואעפ"כ קבעו היו"ט בחמשה עשר באב, שבו נתברר ונתגלה שכלו מתי מדבר, כי יו"ט זה קשור עם ענין הגילוי.

ה) ויובן זה בהקדים, דכמו שהגזירה דמתי מדבר כלתה בת"ב, אלא שלא ידעו ברור עד שנתמלאה הלבנה ביום הט"ו11, עד"ז הוא בהגזירה דחורבן ביהמ"ק והגלות, שביטול גזירה זו הוא בתשעה באב, דבתשעה באב נולד משיח35, ובמוצאי תשעה באב מקדשין הלבנה שענינה (דקידוש לבנה) הוא שהם36 עתידים להתחדש כמותה37, אלא שגילוי ענין זה (ובשלימות) הוא בט"ו באב, שבו הוא מילוי ושלימות הלבנה.

ובעומק יותר יש לומר, דזה שבתשעה באב היתה התחלת הענין דגאולה העתידה הוא לא רק ברגע שלאחרי החורבן שאז נולד מושיען של ישראל, אלא גם לפנ"ז. שהרי זה שעלה ארי' והחריב את אריאל הוא על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאל38, דמזה מובן, שהכוונה דיבנה אריאל היתה לפני שהחריב את אריאל39, אלא שאז, היתה כוונה ומחשבה זו בהעלם (בדרגא דמחשבה) ולא נמשכה בגילוי, בכדי שיוכל להיות חורבן ביהמ"ק, שעי"ז דוקא יהי' בנין ביהמ"ק השלישי שגדול יותר מבית ראשון ושני, וברגע שלאחרי החורבן, הותחל הגילוי דגאולה העתידה, נולד מושיען של ישראל. אלא שהלידה שבת"ב הוא רק התחלת הגילוי [כמובן גם מהענינים דת"ב שישנם גם לאחרי מנחת ת"ב וגם לאחרי קידוש לבנה במוצאי ת"ב40], ועיקר הגילוי הוא בט"ו באב. ועפ"ז יובן הקשר דמעלת חמשה עשר באב עם זה שבחמשה עשר הוא שלימות הלבנה, שהיא שלימות בענין הגילוי, כי ענין חמשה עשר באב הוא שבו הוא גילוי הגאולה שהיתה (בהעלם, במחשבה וכוונה) בת"ב.

ו) ויש לומר, דהטעם על זה שהציווי41 ועשו לי מקדש, שהוא ציווי לדורות לעשות בית לה'42 [ציווי על כל בתי מקדשות, כולל גם ביהמ"ק דלעתיד], נאמר (בגילוי) בנוגע לעשיית המשכן, הוא, לפי שבהמשכן הי' כלול בהעלם גם ביהמ"ק שהוא דירת קבע43, וגם ביהמ"ק דלעתיד שהוא אהל בל יצען גו', עיקר ענין הקביעות (כנ"ל סעיף ג). וע"ד הידוע44 בענין הגאולות, שבהגאולה דיציאת מצרים נפתח הצינור והיו כלולים בה כל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה. אלא שהגילוי דביהמ"ק השלישי ודגאולה השלישית הוא ע"י העבודה שבזמן הגלות, שהיא ע"ד עבודת התשובה. וכיון שביציאת מצרים היו ישראל במדריגת צדיקים45, לכן, הענין דגאולה העתידה שכלול בהגאולה דיציאת מצרים, הי' אז בהעלם.

ועפ"ז יש לבאר זה שבחצר המשכן היו חמש עשרה אמה קלעים לכתף, אף שענין זה שייך לביהמ"ק השלישי, כי במשכן הי' כלול גם ביהמ"ק וגם ביהמ"ק השלישי. ואעפ"כ לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, כי לפני חטא המרגלים, כאשר מצד סדר ההשתלשלות לא הי' נתינת מקום לחורבן ביהמ"ק ובמילא גם לא לבנין ביהמ"ק השלישי, הי' זה בתכלית ההעלם. ולאחרי חטא המרגלים, כשנגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ וגם התחלת הענין דחורבן ביהמ"ק [כי אז היתה התחלת ההמשכה דביהמ"ק השלישי בהדרגא דמחשבה], הנה בחמשה עשר באב בכל שנה (מתחיל מחמשה עשר באב בו כלו מתי מדבר, ועאכו"כ לאחרי חורבן ביהמ"ק) הוא גילוי הפנימיות דחמש עשרה אמה קלעים לכתף שבחצר המשכן, שענינם הוא המשכת עתיק בי"ה ועי"ז גם במלכות, ענין אהל בל יצען, ביהמ"ק השלישי שאין (שייך) בו הפסק. ואז מתגלה גם הכוונה הפנימית של הבכי' דתשעה באב הראשון, ויבכו העם בלילה ההוא46 שעי"ז נקבע בכי' לדורות13, שהיא בכדי שתהי' הבכי' למעליותא דלע"ל, בבכי יבואו47, בכי' של שמחה48 מצד התגלות מדרגות הגבוהות49, וע"ד שאמרו רז"ל50 גבי ר"ע שכשהשיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות, דמעות של שמחה מצד ריבוי האור51.

ז) וזהו שבחמשה עשר באב היו1 בנות ירושלים [ויש גורסין52 – בנות ישראל] יוצאות וחולות בכרמים, שהמחול דחמשה עשר באב הוא בדוגמת ומעין המחול דלע"ל53 שעתיד54 הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו ואומר55 הנה56 אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, דביציאת מצרים אמרו "זה" פעם אחת (זה א-לי ואנוהו57) ולע"ל יאמרו שני פעמים זה58 (הנה אלקינו זה גו' זה הוי' גו'). דביציאת מצרים שהיו אז במדריגת צדיקים אמרו זה רק פעם אחת – גילוי הוי' דז"א, ולע"ל, שיהיו במדריגת בעלי תשובה [דתשובה היא כפלים לתושי'59] יאמרו שני פעמים זה – גילוי הוי' דז"א וגילוי הוי' דעתיק60. וממשיך בכתוב נגילה ונשמחה בישועתו, דיש לומר, שישועתו (דהקב"ה) שלאחרי "זה" השני, הוא פנימיות עתיק. וכידוע61 שלע"ל יהי' (גם) הגילוי דפנימיות עתיק.

ויהי רצון, שכל ענינים אלו יהיו בקרוב ממש, ובפרט לאחרי שאמרו בההפטורה דמנחת ת"ב קרובה ישועתי לבוא62, שישועתי (דהקב"ה), הישועה שעלי' נאמר נגילה ונשמחה בישועתו, היא קרובה לבוא בקרוב ממש ובעגלא דידן, אמן63 כן יהי רצון.