בס"ד. ש"פ עקב, מבה"ח אלול, כ"ג מנחם-אב ה'תשכ"ח*

ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'1, ואיתא בגמרא2 חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה3. וצריך להבין, הרי מה ומאה הם שני ענינים שונים, ויתירה מזו, שהם הפכים, דלשון מה מורה שהענין (המדובר) הוא דבר קטן4, ומאה הוא5 מספר גדול ועד לשלימות המספר6 [ובפרט לפי המבואר בחסידות7, דזה שניתוסף, במאה על מה הוא אות אל"ף אותיות פלא, אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות]. גם צריך להבין מ"ש הטור8 בשם רב נטרונאי גאון, דזה שצריך לברך מאה ברכות בכל יום הוא תקנת דוד המלך, כמ"ש9 נאום הגבר הוקם על, על בגימטריא ק', והדרשה אל תקרי מה אלא מאה היא אסמכתא10. והטעם שתיקן דוד לברך מאה ברכות הוא (כמ"ש הטור שם) כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום. וצריך להבין, דמזה שהחיוב לברך מאה ברכות בכל יום למדו (באופן דאסמכתא) מהכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך שנאמר בו (בהמשך הפסוק) ליראה את ה' אלקיך גו' ולאהבה אותו, מובן, שבכדי לבוא ליראה את ה' ולאהבה אותו הוא ע"י מאה ברכות11, ואעפ"כ במשך כו"כ דורות (כל זמן שלא מתו בכל יום מאה נפשות) לא תיקנו לברך מאה ברכות בכל יום.

ב) ויובן זה ע"פ המבואר בהדרושים המבארים ענין הברכות12 בפירוש הכתוב13 ברוך גו' מן העולם ועד העולם, דענין הברכה הוא המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, דבענין הספירות הוא ההמשכה מבינה (עלמא דאתכסיא) למלכות (עלמא דאתגליא). ובענין השמות הוא המשכת הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. והשייכות דבינה ומלכות לב' השמות הוי' הוא, כי הוי' דלעילא הוא סובב, ובבינה הוא גילוי הכתר (סובב), והוי' דלתתא הוא ממלא, ז"א שמאיר במלכות. וענין הברכה הוא המשכת גילוי הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. ומבואר בהדרושים, שהמשכת הוי' דלעילא בהוי' דלתתא שנעשית ע"י הברכה היא באופן שב' השמות מתחברים יחד. והגם דהוי' הוי' פסיק טעמא בגווייהו14, הפסיק טעמא אינו הפסק גמור (כשאר הפרסאות), ויתירה מזו איתא בפרדס15 שהפסיק טעמא שבין ב' השמות הוי' הוא מיחדם ומחברם, וע"י הברכה, החיבור דב' השמות הוא חיבור ויחוד גמור.

ג) וע"פ הידוע16 שעבודת האדם (אתערותא דלתתא) שעל ידה נעשית ההמשכה (אתערותא דלעילא) צריכה להיות מעין ההמשכה, יש לומר, שהעבודה שעל ידה נעשית הברכה וההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, היא האהבה דבכל נפשך. והענין הוא, דפירוש בכל נפשך הוא בכל כחות הנפש, שכל ומדות17. ויש לומר הכוונה בזה, שמעלת האהבה דבכל נפשך על האהבה דבכל לבבך היא, שבהאהבה דבכל לבבך העיקר היא המדה [שלכן נאמר בה בכל לבבך דלב הוא מקום משכן המדות], כי ההשגה שמולידה אהבה זו היא בחיצוניות השכל השייך למדות, וההשגה דבחינה זו היא18 במוח ואינה מאירה בלב, ולכן הולדת האהבה מהשכל אינה בדרך ממילא אלא שהשכל צריך לפעול את האהבה. ובהאהבה דבכל נפשך, ההשגה שממנה באה האהבה היא בפנימיות השכל, שההשגה דבחינה זו מאירה18 בלב, והמשכת האהבה מהשכל היא באופן דבדרך ממילא. ולכן נאמר בה בכל נפשך, כל כחות הנפש, כי באהבה זו נרגש גם השכל. [ויש לקשר זה עם המבואר במק"א19, שהאהבה דבכל לבבך היא רק בלב והאהבה דבכל נפשך היא (לא רק בלב, אלא) מתפשטת גם בכל הכחות והאברים, דיש לומר הכוונה בזה, שבהאהבה דבכל לבבך, זה שמקיים את המצוות מפני אהבתו את הוי' הוא באופן שהאהבה פועלת על המעשה שלו, ובהאהבה דבכל נפשך, עשיית המצוות שלו היא כמו בדרך ממילא. ויש לומר, דהמשכת המדות בהכחות שלמטה מהם היא בדוגמת המשכת המדות עצמם, שהמדות נמשכים מהשכל באופן דפעולה, שהשכל צריך לפעול את המדה, והמשכתם בהכחות שלמטה מהם היא באופן דפעולה. והמדות שנמשכים מהשכל באופן דממילא, כי השכל מאיר גם בלב – המשכתם בהכחות שלמטה מהם היא באופן שהמדות עצמם מתפשטים בכל הכחות והאברים, ופעולתם בהכחות והאברים היא באופן דבדרך ממילא]. וכיון שמוחין הם נסתרות ומדות הם נגלות20, לכן, ע"י האהבה דבכל נפשך, שהמוחין מאירים גם בלב, נעשית הברכה וההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא.

ד) ועוד ביאור בהחילוק שבין האהבה דבכל לבבך והאהבה דבכל נפשך21, שהאהבה דבכל לבבך היא בבחינת ממלא כל עלמין, דכיון שהחיות דבחינת ממכ"ע הוא מלובש בהנבראים בפנימיותם, לכן ע"י ההתבוננות נרגש חיות זה גם בנפש הבהמית, והאהבה היא בכל לבבך בשני יצריך22. והאהבה דבכל נפשך היא בבחינת סוכ"ע, דכיון שאור הסובב הוא למעלה מהתלבשות בעולמות, לכן ע"י שנרגש בו ההפלאה דאוא"ס (סובב), אהבתו את הוי' היא באופן דמסירת נפש, אפילו נוטל את נפשך22. ועפ"ז, השייכות דהאהבה דבכל נפשך לההמשכה מעלמא דאתכסיא (ענין הברכה) היא לא רק לענין עלמא דאתכסיא כמו שהוא בספירות, בינה, אלא גם לענין עלמא דאתכסיא (סובב) כמו שהוא בכללות הגילויים (ממלא). ויש לומר, דזה שע"י האהבה שמצד הרגש ההפלאה דאוא"ס נעשית ההמשכה מעלמא דאתכסיא (סובב) לעלמא דאתגליא (ממלא), הוא בעיקר כשאהבה זו, שהיא מצד בחינת חי' (מקיף), נרגשת גם בהנר"נ (פנימי) שלו. ועי"ז נעשה החיבור דסובב וממלא.

ה) והנה ידוע23, שבכדי שיהי' החיבור דסובב וממלא הוא ע"י המשכת אוא"ס שלמעלה מסובב וממלא. וזהו24 אל תקרי מה אלא מאה, מה הוא מלכות, ממלא, מאה הוא אריך, סובב, ואל תקרי מה אלא מאה הוא שגם במה (ממלא) תהי' המשכת מאה (סובב). והחילוק בין מאה למה הוא שמיתוסף בו אות אל"ף, דאל"ף הוא בחינת עתיק (בחינת חד ולא בחושבן25) שלמעלה מסובב. ויש לומר, דהטעם על זה שע"י שמוסיפים אל"ף בתיבת מה נעשה מאה, הוא, כי אל"ף הוא בחינת עתיק, שעי"ז נעשה חיבור דסובב (מאה) וממלא (מה), ולכן, ע"י (הוספת) אל"ף נעשה מה למאה.

ועד"ז הוא בעבודת האדם, שבכדי שיהי' חיבור דבחינת חי' (מקיף) עם בחינת נר"נ (פנימי), שהאהבה דבכל נפשך תהי' נרגשת גם בכחות הפנימיים [ועד"ז חיבור דמוחין ומדות26], הוא ע"י העבודה דמס"נ, שמצד בחינת יחידה27. ויש לומר מהביאורים בזה, דע"י שמוסר את עצמו לאלקות, ענינם של כל הכחות שלו הוא למלאות רצון הקב"ה. וכיון שהמקיף והפנימי [וכן המוחין והמדות] ענינם הוא לא המציאות שלהם אלא למלאות רצון הקב"ה, לכן אינם סותרים זל"ז ואדרבא מתחברים יחד.

ו) וזהו שהתקנה לברך מאה ברכות בכל יום היתה דוקא כשמתו בכל יום מאה נפשות, כי גילוי כח המס"נ הוא ע"י ההעלמות וההסתרים. [וע"פ הידוע28 שבזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, כח המס"נ הוא בגילוי יותר מבזמן הבית]. ולכן, התקנה לברך מאה ברכות היתה דוקא לאחרי שמתו ק' נפשות בכל יום, כי זה שבכל יום מתו מאה נפשות (דמאה נפשות הוא שלימות המספר) הוא מפני שהיו אז במצב דהיפך החירות ממלאך המות29, הוא היצה"ר30, ועי"ז נתעורר אז כח המס"נ שלהם. ולכן תיקנו אז לברך מאה ברכות, שעל ידם נעשה החיבור דסובב וממלא, כי ע"י גילוי (כח המס"נ שמצד) היחידה נעשה המשכת עתיק, האל"ף דמאה, בחינת חד ולא בחושבן, ועי"ז נעשה החיבור דמה (ממלא) ומאה (סובב), אל תקרי מה אלא מאה.

ועפ"ז יש לבאר גם מאמר המדרש31 אין ועתה אלא לשון תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך. וע"פ הידוע32 שכל הפירושים שבאותו הפסוק שייכים זל"ז, מובן, דזה שה' אלקיך שואל מעמך מה, מאה ברכות, שייך לענין התשובה, ועתה. דכיון שהבעלי תשובה כובשים את יצרם יותר מהצדיקים33, ובכדי שהאדם יוכל לעמוד נגד יצרו הוא ע"י זכירת ענין המס"נ34, לכן, עיקר גילוי כח המס"נ הוא בבעלי תשובה. וזהו ועתה גו' מה ה' אלקיך שואל מעמך, דע"י גילוי המס"נ שע"י תשובה, ועתה, אפשר להיות הענין דמאה ברכות, מה ה' אלקיך שואל מעמך.

ז) וצריך להבין, דבלימוד הנ"ל, בכדי שמה (מלכות, ממלא) יהי' מאה (אריך, סובב) הוא ע"י האל"ף (עתיק) שמוסיפים בו, אבל מה מצד עצמו אין בו הענין דמאה, גם לא בהעלם, ומלשון רז"ל אל תקרי מה אלא מאה, שמאה הוא הקרי של הכתיב דמה (דכתיב וקרי הוא העלם וגילוי35), משמע, שבמה עצמו יש הענין דמאה אלא שהוא בהעלם. גם צריך להבין מה שבפרשה ראשונה נאמר36 בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ובפרשה שני' נאמר37 רק בכל לבבכם ובכל נפשכם, דלכאורה, כיון שבפרשה שני' מדבר באלה שצריך להזהיר אותם השמרו38 לכם פן יפתה לבבכם גו', הרי בפרשה שני' נוגע יותר ענין המס"נ, ואעפ"כ, הענין דבכל מאדך (שלכאורה הו"ע המס"נ) נאמר בפרשה ראשונה דוקא. וי"ל הביאור בזה, שהענין דבכל מאדך כמו שהוא בציור דאהבה (ואהבת גו' בכל מאדך), כיון שענין האהבה הוא (ככל המדות) ההרגש שהוא אוהב, אלא שהאהבה היא בלי גבול, הוא הגילוי דעצם הנשמה כמו ששייכת לגילוי (הרגש). דהאהבה שמצד כחות הגלויים (כולל גם האהבה שמצד המקיף דחי') היא בהגבלה, והאהבה דבכל מאדך שהיא בלי גבול היא מצד עצם הנשמה (כמו ששייכת לגילוי). והגילוי דעצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי, הוא בענין המס"נ. דזה שכל אחד מישראל, גם קל שבקלים, מוסר נפשו על קידוש השם, הוא לא מצד הרגש האהבה, שהרי זה שהוא מוסר נפשו הוא לא מצד הרצון שלו39 אלא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'40. ועד"ז הוא בנוגע לקיום כל התרי"ג מצוות שע"י זכירת ענין המס"נ, דלאחרי שמתבונן (ונרגש אצלו) שע"י כל עבירה נעשה נפרד מאחדותו ית' כמו בע"ז, זה שאינו עובר העבירה הוא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'. ולכן לא נאמר בפרשה שני' דק"ש בכל מאדך, כי השמירה פן יפתה לבבכם גו' הוא (לא ע"י האהבה דבכל מאדך, אלא) ע"י זכירת ענין המס"נ שמצד זה אינו יכול לעבור על ציווי השם.

ח) וזהו41 ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך, מה הוא ביטול כמו ונחנו מה42, והוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה. ופירוש מה הוי' אלקיך שואל מעמך הוא שה' אלקיך שואל מעמך הביטול דמ"ה. והגם שביטול זה (שמצד עצם הנשמה) הוא תמיד בשלימות, הרי הביטול דמ"ה שישנו בכאו"א מישראל הוא בהעלם. וההעלם הוא לא רק מפני נפש הבהמית שמעלמת ומסתרת על זה, אלא שגם מצד עצמו הוא נעלם, להיותו למעלה מגילוי43, וה' אלקיך שואל מעמך לגלות את המ"ה. ובבקשה זו (שה' אלקיך שואל לגלות את המ"ה), שני ענינים. לגלות את המ"ה כמו שהוא ע"י זכירת ענין המס"נ. וגם לגלות אותו ע"י מאה ברכות44 (כדרשת חז"ל א"ת מה אלא מאה), החיבור דבחינת חי' עם בחינת נר"נ, שעי"ז מתגלה המ"ה דבחינת יחידה (כי בכדי שיהי' החיבור דמקיף ופנימי הוא דוקא ע"י העצם).

ועפ"ז יובן מה שמאה הוא הקרי דמה, כי הביטול דמ"ה שמצד עצם הנשמה הוא בחינת העלם שלמעלה מגילוי (כתיב), ומאה, החיבור דחי' עם נר"נ שנעשה ע"י גילוי עצם הנשמה, הוא הגילוי (קרי) דמה. [ויש להוסיף, שגם האל"ף דמאה, בחינת היחידה שעל ידה נעשה החיבור דחי' עם נר"נ, הוא למטה מבחינת מה. כי בחינת היחידה שעל ידה נעשה החיבור דחי' עם נר"נ (אל"ף דמאה) הוא העצם ששייך לכחות הגלויים, והביטול דמ"ה הוא מצד עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי].

וע"י שישראל ממלאים בקשת הקב"ה לגלות המ"ה דנשמה בשני אופנים הנ"ל – גילוי המ"ה עצמו כמו שהוא למעלה מציור, והגילוי שלו כמו שנמשך לפועל במדריגות הפרטיות בהנשמה (נרנ"ח) – עי"ז ימלא הקב"ה בקשתם של ישראל, הן הבקשה הכללית והעצמית אחת שאלתי45 כמו שהיא מצד עצמה – שבתי בבית ה' כל ימי חיי, וגם כמו שנמשכת בכו"כ פרטים (לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו'), והקב"ה נותן לכאו"א מישראל כתיבה וחתימה טובה46 לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות למטה מעשרה טפחים.

_________ l _________