בס"ד. אור ליום ועש"ק פ' ואתחנן, ט"ו באב ה'תשל"ח*

(הנחה. בלתי מוגה)

ושננתם לבניך ודברת בם1, ולאח"ז נאמר וקשרתם לאות על ידך גו'2, מצות תפילין, עלי' אמרו רז"ל3 הוקשה כל התורה כולה לתפילין, שהכוונה בזה היא להמצוות שבתורה4, והיינו, שהכתוב מקדים ענין התורה לענין המצוות. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו5, שבפרשה שני' דק"ש נאמר6 וקשרתם אותם לאות על ידכם גו' ולמדתם אותם את בניכם גו', שכתוב זה הוא בסדר הפוך, שמקדים ענין המצוות (מצות תפילין) לענין התורה. גם צריך להבין מהו הטעם שהסדר שתורה קודמת למצוות הוא בפרשה ראשונה דק"ש, והסדר שמצוות קודמים לתורה הוא בפרשה שני' דק"ש דוקא. גם צריך להבין דיוק הלשון בנוגע לענין התורה, שבפרשה ראשונה נאמר ושננתם גו', כפירוש רש"י (ממדרשי רז"ל7) שהוא לשון חדוד, שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר (הלכה8) לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד (ורק אח"כ נאמר ודברת בם), ואילו בפרשה שני' נאמר ולמדתם גו', שלשון זה כולל כל אופני הלימוד (גם אם הלימוד אינו באופן דמחודד בפיך כו').

ב) ויש לבאר זה בהקדם ביאור ענין חמשה עשר באב (שזהו"ע שהזמן גרמא), דאיתא במשנה9 לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים (כמבואר בגמרא10 פרטי הדברים בארוכה). ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו11, שמלשון חז"ל לא היו ימים טובים כו', משמע, שט"ו באב הוא למעלה גם מהימים טובים שהם פסח שבועות וסוכות. ולכאורה12, אפילו את"ל הביאור במעלת חמשה עשר באב לגבי שבועות, שזהו מצד העילוי דיום חמשה עשר בחודש13, שבו קיימא סיהרא באשלמותא14, עדיין צריך ביאור והסבר במעלת חמשה עשר באב על חמשה עשר בניסן (פסח) וחמשה עשר בתשרי (סוכות), אע"פ שבשלשתם ישנו העילוי דיום חמשה עשר בחודש שבו קיימא סיהרא באשלמותא. וידוע הביאור בזה15, שמעלת חמשה עשר באב היא להיותו בחודש אב שהתחלתו היא באופן של ירידה גדולה, ועד לירידה אחר ירידה, שזהו"ע לקו בכפלים, בגלל הירידה במצב הרוחני באופן שחטאו בכפלים16. ולכן הנה גם העלי' שלאח"ז – שבאה לאחרי עבודת התשובה באופן דבכה תבכה17, בכי' בכפלים18 – היא באופן דנחמה בכפלים, ועד לעלי' הכי נעלית19, שלא בערך מהעלי' דחמשה עשר בניסן וחמשה עשר בתשרי.

ג) ובפרטיות יותר, הנה גם חמשה עשר בתשרי הוא עלי' שלאחרי הירידה. וכידוע20 החילוק בין ניסן לתשרי, שענינו של ניסן הוא עבודת הצדיקים, שהרי בצאתם ממצרים היו בנ"י בדרגא של צדיקים, דגר21 שנתגייר כקטן שנולד דמי22. וזהו שחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו23, שמדתו מדת החסד24, ועבודתו היתה באופן של השפעה מלמעלה למטה, כמ"ש25 ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, והיינו, שהמשיך אלקות בעולם להיות לו ית' דירה בתחתונים26, לא רק באופן שהקב"ה הוא א-ל העולם, אלא באופן שאלקות והעולם נעשה כולא חד27, שזהו כללות ענין עבודת הצדיקים. משא"כ תשרי, הרי השם תשרי עצמו הוא בסדר תשר"ק שהוא מלמטה למעלה28, וגם העבודה דחודש תשרי היא עבודת התשובה, שלכן באה לאחרי הקדמת העבודה דחודש אלול, בחרטה על העבר ואח"כ קבלה טובה על להבא, ועד שבאים לחמשה עשר בתשרי, שקיימא סיהרא באשלמותא, שאז הוא היו"ט דסוכות, עד להסיום וחותם שלו בשמע"צ ושמח"ת29 (כמבואר בארוכה בהדרושים בענין החילוק שבין ניסן לתשרי).

אמנם ענין זה שגם חודש תשרי הוא עלי' שלאחרי הירידה, מצד עבודת התשובה שבו, הוא רק בערך ולגבי חודש ניסן, משא"כ בערך ולגבי חודש אב (שרק בו אב היתה הירידה שלא בערך – חורבן ביהמ"ק וגלות וכו' – בכל הפרטים), הרי גם העבודה דחודש תשרי שענינה עבודת התשובה היא ע"ד עבודת הצדיקים. והענין בזה, דהנה, עבודת התשובה שבחודש תשרי היא באופן של הליכה דרגא אחר דרגא, שלכן צ"ל ההקדמה ד"ירח ימים"30, כמבואר בלקוטי תורה להאריז"ל31 ולקו"ת לאדמו"ר הזקן32 שקאי על העבודה דחודש אלול, שעי"ז נעשית ההליכה דרגא אחר דרגא עד שבאים להדרגא דראש השנה (שהוא גם הראש דחודש תשרי), ועד שלאח"ז באים להשלימות דקיימא סיהרא באשלמותא, בימי הסוכות, שהתחלתם בחמשה עשר בחודש. משא"כ בחודש אב, אין זה באופן של הליכה מדרגא לדרגא, אלא העלי' היא תיכף לאחרי תכלית הירידה דתשעה באב, מן הקצה אל הקצה, ועד שענין הנחמה ישנו כבר בת"ב עצמו, שזהו שאומרים בתפלת מנחה מנחם ציון ובונה ירושלים, לפי שאז נולד משיח, מושיען של ישראל33, שענינו הוא הנקודה והעיקר והעצם דתשובה34. והיינו, שהענין דלידת משיח מתחיל באותו היום תומ"י[i]35 ובאותו הרגע[ii]36 של תכלית הירידה, ובאופן שנמשך בגלוי בכמה ענינים שמתחילים לאחרי חצות היום דת"ב37, שהסיבה לכך היא בגלל שזהו זמן לידת משיח. ורק כדי שהגילוי יהי' בשלימות, צריכים להמתין עד חמשה עשר באב38. וע"ד שמצינו בסיבת היו"ט דחמשה עשר באב להיותו יום שכלו בו מתי מדבר39, שעד חמשה עשר באב הי' ספק בדבר, וכאשר קיימא סיהרא באשלמותא, אזי נתברר שכבר כלו מתי מדבר בת"ב40, והם עדה שלימה41, שכתוב בהן42 ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום, ועומדים להיכנס לארץ43, בגאולה האמיתית והשלימה44 ע"י גואל ראשון, הקשורה עם הגאולה ע"י משיח צדקנו, שהוא גואל אחרון45 [כידוע שכל הגלויות נקראו ע"ש מצרים46, לפי שיש בהם הענין דגלות מצרים, ועד"ז ישנה גאולת מצרים בכל הגאולות47, ועל שמה נקראים כל הגאולות48, עד לגאולה האחרונה, גאולה האמיתית והשלימה מן גלות זה האחרון, שאין אחרי' גלות49, עלי' נאמר50 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות]. ולהעיר, שכן הוא גם בנוגע לפרשת השבוע, שתשעה באב והעילוי שבו הוא בפרשת ואתחנן (ובכו"כ שנים חל גם ט"ו באב בפרשת ואתחנן), הבאה ברגעא חדא לפ' דברים וחזון. וזהו העילוי דחודש אב אפילו לגבי העבודה דחודש תשרי (ועאכו"כ לגבי העבודה דחודש ניסן), כי, העבודה דחודש תשרי היא באופן של הליכה מדרגא לדרגא, שתנועה זו שייכת לעבודת הצדיקים, ואילו העלי' דחודש אב היא מן הקצה אל הקצה, שזוהי התנועה דעבודת בעלי תשובה, שהרי ענין התשובה הוא בשעתא חדא וברגע חדא51.

וזהו גם הדיוק במארז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבתחילה נזכר חמשה עשר באב ואח"כ יום הכפורים, להורות שמעלת חמשה עשר באב גדולה יותר ממעלת יום הכפורים, כי, אע"פ שבנוגע ליוהכ"פ נתפרש בגמרא52 שמעלתו היא "משום דאית בי' סליחה ומחילה", שהו"ע עבודת התשובה [ומזה למדים שגם ענינו של חמשה עשר באב הו"ע התשובה], מ"מ, גדלה מעלת חמשה עשר באב יותר ממעלת יוהכ"פ, לפי שבו מודגשת עבודת התשובה בשעתא חדא וברגע חדא, מן הקצה אל הקצה, משא"כ ביוהכ"פ שעבודת התשובה שבו באה לאחרי עבודה ארוכה עם כמה פרטים ופרטי פרטים, החל מר"ח אלול, כנ"ל.

ד) וביאור כללות הענין, כמובא בהדרושים15 הכלל שהעלי' היא בערך הירידה, ולכן, כאשר הירידה היא עד למטה מטה ביותר, הנה לפום צערא אגרא53, שדוקא אז נעשית העלי' למעלה מעלה ביותר. וע"ד המבואר בכ"מ54, שכאשר ניצוץ קדושה נמצא למטה מטה, הרי זה גופא מורה ששרשו גבוה גבוה ביותר, כי, כל הגבוה ביותר יורד ונמצא למטה ביותר. וכדאיתא בכתבי האריז"ל55 והובא בדרושי רבותינו נשיאינו בכ"מ56 בפירוש הכתוב57 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דאע"פ שגם באדם ישנו מוצא פי הוי', מ"מ, דוקא ע"י מוצא פי הוי' שבלחם שלמטה מן האדם, יחי' האדם עם המוצא פי הוי' שבו, והיינו, לפי שמוצא פי הוי' שבחי (ולמטה מזה) בצומח ודומם, שלמטה מהאדם, שרשו ממקום גבוה יותר, ולכן דוקא ע"י עבודת האדם בהמוצא פי הוי' שבדצ"ח להעלותו לשרשו ומקורו (שלמעלה משרש האדם), נעשה עילוי גם בהאדם, "יחי' האדם", ע"ד מרז"ל58 ארון נושאיו נשא.

ועד"ז הוא בכללות ענין הירידות, החל מהירידה דסדר השתלשלות, ועד לירידת הגלות (כמבואר באגה"ת59), שזהו ענינו של חודש אב ותשעה באב, שאז נעשה ענין הגלות כפשוטו באופן הכי תחתון – שע"י כל זה באים לעלי' גדולה ביותר, וזהו התכלית דכללות ענין הגלות, שאין זה בשביל ענין של עונש ח"ו, אלא כדי שיבואו לטהרה, וטהרה מביאה לידי קדושה[iii]6061, ומקדושה כו' עד לתכלית העלי' (כהסיום בברייתא הידועה62) – ביאת אליהו הנביא ותחיית המתים, החל מהענין דתחה"מ כפי שזוטרא דבכו מחי' מתים63, שבכללות הו"ע עבודת הבירורים, לברר הניצוצי קדושה שנפלו למטה, דמאן דנפיל מדרגי' אקרי מת64, וע"י שמבררם ה"ה מחי' אותם, ואח"כ מזכך ומעלה אותם עד לתכלית השלימות, כמצות רצונך65. וכאמור לעיל שעילוי זה (שלאחרי הירידה דגלות) נעשה בגלוי כבר בת"ב בתחלת זמן (ותפלת) מנחה, שאז כילה חמתו כביכול על העצים ועל האבנים36, שזה הראה בגלוי גודל האהבה דהקב"ה, שכל חמתו כילה – לגמרי, שלא נשאר ממנה כלום, ומיד נולד משיח מושיען של ישראל. וכאמור, שענין זה בא לידי גילוי באופן ההנהגה דתשעה באב לאחרי חצות היום. אך עדיין אין זה תכלית שלימות הגילוי, והולך ומתגלה מיום ליום, ככל שהלבנה מתקרבת להמצב דקיימא סיהרא באשלמותא, עד לשלימות הגילוי בחמשה עשר באב, שנעשה יו"ט גדול ביותר, ועד שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב.

ה) והנה ע"פ האמור לעיל שדוקא ע"י הירידה למטה מטה יכולים לפעול שתהי' העלי' למעלה מעלה, למקום גבוה יותר מהמקום שמשם היתה הירידה, מובן גם מעלת ענין המעשה לגבי ענין התלמוד, שזהו כללות החילוק שבין מצוות (מעשה) לתורה (תלמוד). דהנה, תורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, וביחד עם זה, הלא כה דברי כאש גו'66, שלכן אין דברי תורה מקבלין טומאה67, היינו, שגם כאשר נמצאים למטה, ואפילו אצל מי שהוא במעמד ומצב דהיפך הטהרה, גם שם אינם מקבלים טומאה. משא"כ מצוות הרי ענינם הוא בדברים גשמיים דוקא68, ועד שאפילו המצוות שענינם הוא הבנה והשגה שבמוח או הרגש שבלב, קשורים הם עם אברים הגשמיים, מוח הגשמי ולב הגשמי, ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ69, ששלימות העבודה בקיום מצוות אלו היא כאשר נעשה שינוי גם בהגשמיות דכלי המוח וכלי הלב (כיווץ והתרחבות והתפשטות). וכיון שבמצוות ישנו ענין של ירידה למטה יותר (בגשמיות), לכן על ידם דוקא מגיעים להגבוה גבוה ביותר.

ו) וביאור הענין, דהנה יש ב' דעות70 (ואלו ואלו דברי אלקים חיים71) אם תלמוד גדול או מעשה גדול. וזהו גם החילוק בין ב' הסדרים שבכתוב (כנ"ל שאלו ואלו דברי אלקים חיים), הסדר בפ' ראשונה דק"ש, שתחילה נאמר ושננתם ואח"כ נאמר וקשרתם, כהדעה שתלמוד גדול (שהרי קדימה בתורה מורה על קדימה במעלה), והסדר בפ' שני' דק"ש, שתחילה נאמר וקשרתם ואח"כ נאמר ולמדתם, כהדעה שמעשה גדול72. והענין בזה, דהנה, ענין התלמוד הוא בפשטות כדי לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה73 (שזהו כללות ענין המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה), ורק אח"כ אפ"ל קיום המצוות בפועל. וזהו הטעם שתלמוד גדול, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה (כמבואר בהלכות ת"ת לאדה"ז74). והיינו, שענין התלמוד קשור עם הראש שבאדם, שנקרא בשם ראש לפי שקודם במעלה ומושל ושולט על כל הגוף כולו, שדוגמתו הו"ע המצוות, רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידים75, שהם למטה מהראש, שלכן צ"ל תחילה החלטת הראש כיצד תהי' הנהגת הגוף. ורק שכאשר ישנם כבר ב' הענינים דתורה ומצוות, אזי יש מקום לב' דעות מה קדם, לימוד או עשי', ועד לדעה הב' שמעשה גדול, מצד העילוי שע"י הירידה למטה דוקא (שזהו ע"ד כללות העילוי דחודש אב, כנ"ל).

ואעפ"כ נאמר ושננתם לפני וקשרתם, תלמוד לפני מעשה, כי, אע"פ שגדלה מעלת המעשה, מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין המעשה צ"ל תחילה ענין התלמוד שמביא לידי מעשה. וכמו שהוא בכללות עבודת האדם, דאף שנת"ל (ס"ד) שחיות האדם היא דוקא ע"י מוצא פי הוי' שבלחם שלמטה מן האדם (מצד מעלת הירידה למטה דוקא), מ"מ, כדי שיחי' האדם ע"י אכילת הלחם צריך להכין תחילה את הלחם שיהי' ראוי למאכל אדם, כדאיתא בגמרא76 אדם מביא חטין חטין כוסס (בתמי'), אלא צריך לעשות החיטים מאכל אדם (ע"י העזר כנגדו77). וכמו"כ הוא בענין תלמוד ומעשה, שאף שמעשה גדול (מצד מעלת הירידה למטה), מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין המעשה צריך להיות הקדמת התלמוד. ועי"ז ניתוסף גם בהתלמוד העילוי דמעשה, כשם שניתוסף בהאדם ע"י אכילת הלחם, כנ"ל.

ז) וזהו גם הביאור (בדא"פ) בסדר ב' הפרשיות דק"ש והשינויים ביניהם. דהנה אמרו רז"ל78 (למה) קדמה פרשת שמע לפרשת והי' אם שמוע, והקדימה בסדר הכתובים היא לפי שכן הוא סדר העבודה, וכיון שסדר העבודה הוא שתחילה צ"ל לימוד התורה, ואח"כ הלימוד מביא לידי מעשה, לכן בפרשה ראשונה הסדר הוא ושננתם ואח"כ וקשרתם, שע"י הלימוד (ושננתם) יודע איך לקיים המצוות (וקשרתם) ומקיימן בשלימותן (וזה נעשה הכנה לקיום המצוות לעת"ל כמצות רצונך79). וזהו ג"כ דיוק הלשון "ושננתם", שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר הלכה כו', כי, בכדי שהלימוד יביא לידי מעשה, הרי זה רק כאשר הלימוד הוא באופן של לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא80. אמנם לאחרי שקדמה פרשת שמע, שכבר ישנו הלימוד (ושננתם) והמעשה הבא על ידו (וקשרתם), אזי באה פרשה שני', שבה הסדר הוא בתחלה וקשרתם גו' ולאח"ז לימוד התורה. וכיון שהלימוד לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ישנו כבר לפנ"ז (שזהו מש"נ בפרשה ראשונה ושננתם גו' וקשרתם), לכן נאמר כאן "ולמדתם" סתם, שכולל כל אופני הלימוד (אפילו האופן דדרוש וקבל שכר81).

ועוד ענין בזה72, דהנה ידוע שלעתיד לבוא יהי' מעשה גדול. ולכן הסדר וקשרתם ואח"כ ולמדתם (מעשה גדול) נאמר בפרשה שני' דוקא, כי, מההחילוקים בין פרשה ראשונה ופרשה שני', שפרשה ראשונה היא בלשון ציווי (בעבר ובהווה), ופרשה שני' היא בלשון ציווי וגם בלשון סיפור (בעתיד), והסיפור הוא שיהי' וסרתם ועבדתם גו'82, ואח"כ יהי' ענין התשובה, שזהו מ"ש ושמתם את דברי אלה גו'. ולכן נאמר לאח"ז וקשרתם גו' ולמדתם, כיון שלעת"ל יהי' מעשה גדול.

ח) וזהו כללות הענין דהאי יומא דקא גרים83 – חמשה עשר באב – שהוא שלימות העלי' לאחרי הירידה דת"ב, כפי שנמשך בגילוי בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ועד שאפילו בזמן הגלות ישנם כמה מנהגים בט"ו באב לפי שבזמן ביהמ"ק הי' יו"ט גדול מהרבה טעמים שנאמרו ע"ז בגמרא (כדאיתא בהשלמה לשו"ע רבינו הזקן84), ובפרי עץ חיים[iv] (המובא בדרושי רבותינו נשיאינו ד"ה נחמו11) מונה ז' מעלות טובות של אותו יום המכונה ליסוד שהוא ז'. וע"י כ"ז בא ט"ו באב למעלתו ומדרגתו כמו שיהי' לעת"ל, שאז יתגלה גודל העילוי שהי' בהירידה בגלות, ואז יהי' גם מעשה גדול.

וכן תהי' לנו בקרוב ממש, שע"י עבודת התשובה בזמן הגלות (כמרומז בפרשה שני' דק"ש בלשון עתיד), יקויים מ"ש85 ושב הוי' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים גו', היינו, ששכינתא שבגלותא86 תשוב מהגלות יחד עם בנ"י87, ובאופן שאתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל88, שהקב"ה מלקט את כל אחד ואחד מישראל89 – ע"י ה"אחד" שבו, ומוליכו לקבל פני משיח צדקנו, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו90, וכספם וזהבם אתם91, עם כל הבירורים וכל הניצוצי קדושה, ועד ונצלתם גו'92, שיבררו את הכל, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ93, ויראו בגלוי ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", למטה מעשרה טפחים, בירושלים עיר הקודש ובארץ הקודש בכלל[v], בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

_________ l _________