בס"ד. יום ד', חמשה עשר באב ה'תשל"ה*

לא. היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים1, ואיתא בגמרא2, בשלמא יום הכפורים משום דאית בי' סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי היא, ומתרץ שבט"ו באב אירעו כמה ענינים טובים (יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה וכו'). וצריך להבין, מהו גודל העילוי דמאורעות אלו, שמפני זה, היו"ט דט"ו באב הוא גדול יותר משאר הימים טובים. ובפרט שמפשטות הלשון לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו' משמע3 שהוא גדול יותר מכל הימים טובים, גם משלש רגלים. גם צריך להבין, דמזה שלא היו כו' כחמשה עשר באב וכיום הכפורים משמע שט"ו באב ויוהכ"פ שייכים זה לזה. וגם צ"ל זה שמאמר זה הוא הסיום והחותם דמס' תענית, דלכאורה, תענית ויו"ט [ובפרט יו"ט גדול ביותר, שלא היו ימים טובים כמותו] הם הפכים4.

והענין הוא, דעיקר היו"ט דט"ו באב הוא כמובא בהמאמר שמבאר ענין חמשה עשר באב של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע5 מפע"ח6 כי אז הוא [שלימות7] מילוי הלבנה [והענינים שאירעו בחמשה עשר באב הם כמו תוצאות מענינו העיקרי של יום זה – שלימות מילוי הלבנה8]. ומבאר בהמאמר, דהגם שבכל ט"ו בחודש הוא מילוי הלבנה, מ"מ, גודל המעלה דמילוי הלבנה הוא המילוי והשלימות שלה שלאחרי חסרון, דהשלימות שלאחרי חסרון היא שלימות נעלית יותר מהשלימות שמצד עצמה, כידוע9 הכלל בעליות וירידות, דהעלי' שלאחרי הירידה היא עלי' למעלה יותר מהדרגא שלפני הירידה, וכל שהירידה היא ביותר, העלי' היא ביותר. ולכן עיקר המעלה דמילוי הלבנה הוא בט"ו באב, כי בחודש אב, הירידה דהלבנה (דישראל דומין ללבנה10) היא ירידה גדולה ביותר, לכן, העלי' דט"ו באב (שלאחרי הירידה דתשעה באב) היא עלי' גדולה ביותר. וזהו לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, שהוא יו"ט גדול יותר גם מהימים טובים דפסח וסוכות, אף שגם ימים טובים אלה הם בט"ו בחודש, כי העלי' דט"ו בניסן (פסח), אף שהיא באה לאחרי הירידה דגלות מצרים, הרי11 כשיצאו ישראל ממצרים היתה התחלת עבודתם דרגת צדיקים12, דגר שנתגייר13 כקטן שנולד דמי14, ולכן העלי' דט"ו בניסן אינה בהמשך כ"כ להירידה שהיתה לפני זה. וגם העלי' דט"ו בתשרי (סוכות), אף שהיו"ט דסוכות בא בהמשך להתשובה וכפרה דיום הכפורים15, הרי11 העלי' עצמה מהמצב הבלתי רצוי שהי' מקודם הוא ביום הכפורים, אלא שהגילוי דהענינים שנמשכו ביוהכ"פ הוא בסוכות16. משא"כ העלי' שלאחרי הירידה דתחלת חודש אב, שהעלי' עצמה היא בט"ו באב17, לכן, היו"ט דחמשה עשר באב הוא גדול יותר מהיו"ט דפסח וסוכות.

ב) אך עדיין צריך להבין, הרי היו"ט דפסח וסוכות (ודחג השבועות) הוא מן התורה, ואיך אפשר שהיו"ט דחמשה עשר באב יהי' גדול יותר מהיו"ט דשלש רגלים. גם צריך להבין, דמזה שאומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שמקדים חמשה עשר באב ליום הכפורים [אף שהיו"ט דחמשה עשר באב נתחדש (לפי כל הטעמים שבגמרא) כמה שנים לאחרי היו"ט דיוהכ"פ], משמע, דהיו"ט דחמשה עשר באב הוא נעלה יותר גם מהיו"ט דיוהכ"פ, וצריך ביאור, הרי גם ביוהכ"פ עלי' ממצב בלתי רצוי, ומהי המעלה דחמשה עשר באב לגבי יוהכ"פ.

ג) ויובן זה ע"פ המבואר בהמאמר פירוש הכתוב18 יתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד19, דארץ הוא כללות העולם, ושדה (המובחר שבארץ) הוא ג"ע. וחילוק זה שבין כללות העולם לג"ע (שכללות העולם נק' ארץ וג"ע שדה) הוא בשרשם. דהתהוות העולם היא מבחינת הדיבור דמלכות (חיצוניות המלכות20) שנק' ארץ, והג"ע הוא מבחי' ג' ראשונות דמלכות (פנימיות המלכות20) שנק' שדה, כמבואר בהמאמר. שהדיבור דמלכות (העשרה מאמרות שבהם נברא העולם21) ענינו הוא להוות את הנבראים, בדוגמת הדיבור שבאדם שהוא בשביל הזולת, והג"ר דמלכות הוא פנימיות המלכות שמקבלת מיסוד, שהוא22 סיום האצילות (סיומא דגופא23), בדוגמת המדות שבאדם, דהגם שהם שייכים להזולת, הרי ענינם הוא24 שהאדם מתעורר ומתפעל.

ומוסיף בהמאמר שיש עוד יתרון בג"ע על כללות העולם, דההמשכה בעולם היא מהמדות, כי הדיבור דמלכות מקבל מהמדות25, וההמשכה בג"ע היא מהמוחין, וכמבואר שם, דזה שהיסוד נקרא בשם כל26 הוא על שם נו"ן שערי בינה שנמשכים בו (כל בגימטריא נו"ן27), ולכן, כיון שהג"ע הוא מפנימיות המלכות שמקבלת מהיסוד, הרי ע"י היסוד נמשכים בג"ע גם המוחין. וזהו יתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, שהיתרון דארץ (כללות העולם, שהתהוותה היא מהדיבור דמלכות) היא בכל, המשכת היסוד, ועי"ז – המשכת המוחין, ואז נמשך גילוי אלקות גם בכללות העולם, כמו בג"ע. ומלך לשדה נעבד הוא כמ"ש בזהר28 מאן מלך דא מלך עילאה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד, שע"י העבודה בג"ע (שדה נעבד) נעשה המשכת הכתר (מלך עילאה) שלמעלה מהשתלשלות.

ומבאר בהמאמר, דאז, כשמאיר במלכות הכתר שלמעלה מהשתלשלות, קיימא סיהרא באשלמותא, שמאיר האור גם בחיצוניות המלכות (דיבור דמלכות, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם), ועי"ז, גם בעולם. דבההמשכה שע"פ סדר השתלשלות, יש חילוק בין פנימיות המלכות (שדה) וחיצוניות המלכות (ארץ), ולכן, כשההמשכה במלכות היא מבחינת המוחין, הגילוי הוא רק בהדרגא דמלכות שמקבלת מז"א (פנימיות המלכות), ובהדרגא דמלכות שהיא שרש הנבראים (עשרה מאמרות) אין האור מאיר. בדוגמת29 הלבנה בזמן פגימתה, שאור השמש מאיר רק בחצי כדור העליון שבה. וכשההמשכה היא מהכתר שלמעלה מהשתלשלות, הגילוי הוא גם בהעשרה מאמרות (ועל ידם גם בהעולם), בדוגמת29 הלבנה בזמן המילוי (באמצע החודש), שאור השמש מאיר גם בחצי כדור התחתון שבה.

ד) וצריך להבין, דלכאורה ענין מיעוט הירח הוא שבכדי שיהי' התהוות העולמות נעשה מיעוט וחסרון בהמלכות (את עשית את השמים גו'30, את חסר ה'31), שאין מאיר בה האור דאצילות שלמעלה משרש הנבראים, וכיון שבג"ע מאיר בחי' כל, היסוד וגם המוחין, הרי אין בו חסרון. וכמבואר בהמאמר32, דהטעם שג"ע נקרא בשם כל, הוא, כי יש בו הכל בלי חסרון. ועפ"ז נמצא, שגם בג"ע הלבנה (מלכות) היא בשלימות. ובהמאמר אומר שהענין דקיימא סיהרא באשלמותא הוא דוקא כשמלך לשדה נעבד, שע"י העבודה נמשך בו הכתר (מלך עילאה) שלמעלה מהשתלשלות.

ויש לומר הביאור בזה, דאמיתית הענין דקיימא סיהרא באשלמותא הוא שהשלימות היא באופן שאין שייך שיהי' חסרון. ושלימות זו היא דוקא כשההמשכה היא מאור שלמעלה משייכות לעולמות, שאין שייך שיהי' בו צמצום. דאור השייך לעולמות, גם האור שקודם הצמצום, הוא אור כזה ששייך בו צמצום. ולכן, ההמשכה דבחי' כל שבג"ע, אף שההמשכה היא בשלימות [וכנ"ל מהמאמר דפירוש כל הוא הכל בלי חסרון], כיון שההמשכה היא מאור מוגבל (מוחין) ששייך שיהי' בו צמצום והפסק, אינו אמיתית השלימות33. ואמיתית הענין דקיימא סיהרא באשלמותא הוא ע"י העבודה דתומ"צ, שעי"ז נמשך אור הבל"ג (שלמעלה מהאור ששייך לעולמות) שאין שייך בו צמצום, מלך לשדה נעבד.

ה) והנה מבואר בהמאמר32, דבשדה אשר ברכו הוי'34, שני פירושים. פירוש רש"י שהוא ג"ע, ופירוש הת"י שהוא בית המקדש. וכמבואר בכ"מ35, דביהמ"ק הוא כמו ג"ע. וכמו36 שבג"ע יש ב' מדריגות, ג"ע מצד עצמו והתוספות אור שנמשך בו ע"י עבודה, עד"ז הוא בביהמ"ק, דנוסף על הגילוי שהי' בביהמ"ק מצד עצמו, הרי ע"י העבודה בביהמ"ק (עבודת הקרבנות) האיר בו גילוי נעלה יותר. וע"פ מ"ש בהמאמר שהענין דקיימא סיהרא באשלמותא הוא (בעיקר) ע"י העבודה בשדה (מלך לשדה נעבד), מובן, דכמו"כ הוא גם בנוגע לביהמ"ק, שהענין דקיימא סיהרא באשלמותא שהי' בביהמ"ק מצד עצמו, הן המקום דביהמ"ק שלית דין אתר הדיוט37, וכן הזמן דבנין ביהמ"ק שנבנה ע"י שלמה דור הט"ו לאברהם שאז קיימא סיהרא באשלמותא38, הוא דוגמת הגילוי שבג"ע מצד עצמו39, שדה, ועיקר קיימא סיהרא באשלמותא שהי' בביהמ"ק הוא שע"י העבודה בביהמ"ק נמשך בו תוספות אור שלמעלה מהשתלשלות, מלך לשדה נעבד.

ועפ"ז יש לומר, דהגילוי שהי' בביהמ"ק מצד עצמו, היתה המשכתו רק בזמן הבית. וכמבואר בהמאמר40, שהחילוק בין זמן הבית לזמן הגלות הוא בדוגמת החילוק שבין חצי כדור העליון דהלבנה לחצי כדור התחתון שבה. ולכן, כיון שהגילוי שהי' בביהמ"ק מצד עצמו הוא אור מוגבל שמאיר רק41 בהדרגא דמלכות שמקבלת מז"א (חצי כדור העליון דהלבנה), היתה המשכתו רק בזמן הבית. והאור שניתוסף בביהמ"ק ע"י העבודה [עבודת הקרבנות, ועד"ז העבודה דועשו לי מקדש42], כיון שאור זה הוא בל"ג שאין שייך בו הפסק, המשכתו הוא גם בזמן הגלות. אלא שמצד הירידה שבזמן הגלות, אין האור נרגש בהעולם (כדלקמן סעיף ו).

ו) וממשיך בהמאמר, שיש עוד פירוש בזהר43 במלך לשדה נעבד, שהוא לגריעותא. דשדה הוא שדה דלעו"ז [בשדה מצאה44], ומלך לשדה נעבד הוא שהמלכות דקדושה נעבדת לשדה דלעו"ז. ויש לומר, דזה שפירוש זה במלך לשדה נעבד בא לאחרי ובהמשך להפירוש דמלך לשדה נעבד הוא למעליותא, הוא, כי זה שישנו הענין דמלך לשדה נעבד לגריעותא הוא בכדי שהענין דמלך לשדה נעבד למעליותא, המשכת מלך עילאה (כתר), תהי' באופן נעלה יותר. ויש לומר דהעילוי שניתוסף בהמשכת הכתר ע"י הירידה (דמלך לשדה נעבד לגריעותא) לגבי ההמשכה שקודם הירידה, הוא הוספה שבאין ערוך. ועד שלגבי ההמשכה שלאחר הירידה, ההמשכה שהיתה מקודם היא בכלל הסדר השתלשלות. וזהו שארז"ל45 דזה שעלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל כו' הוא על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, וידוע46 דיבוא ארי' [זה הקב"ה, דכתיב בי'47 ארי' שאג מי לא יירא] הוא התגלות הכתר שלמעלה מהשתלשלות. ומזה שבכדי שיהי' יבוא ארי' (התגלות הכתר שלמעלה מהשתלשלות) הי' צריך להיות עלה ארי' כו' והחריב אריאל, אף שהענין דמלך לשדה נעבד (למעליותא) הי' גם קודם, מובן, שהמשכת הכתר (מלך עילאה) שהיתה מקודם, לגבי ההמשכה שלאחרי הירידה, היא בכלל סדר ההשתלשלות.

ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע48 דעבודת הצדיקים (כולל גם ההמשכה שע"י העבודה) היא בבחינת אור ישר, מלמעלה למטה, היינו שהגילוי שמאיר בעולם ע"י עבודת הצדיקים הוא (בעיקר) מצד למעלה, ובכדי שיהי' זיכוך ועלי' גם בהמטה עצמו, זה נעשה (בעיקר) ע"י עבודת התשובה. ועפ"ז יובן זה שהמשכת הכתר (מלך עילאה) שהיתה לפני הירידה דגלות, לגבי ההמשכה שלאחרי הירידה היא בכלל סדר ההשתלשלות, כי אמיתית הענין דלמעלה מהשתלשלות הוא שאין בו ההגבלה והחילוק דמעלה ומטה, וכיון שהעבודה שבזמן הבית היא (בדרך כלל) עבודת הצדיקים, דההמשכה שע"י עבודה זו היא (בעיקר) מצד למעלה, היינו דגם לאחרי ההמשכה יש חילוק בין המעלה להמטה, נמצא שהמשכה זו היא בכלל השתלשלות. [אלא שבהבחינות דהשתלשלות גופא, ההמשכה שע"י העבודה דתומ"צ היא מאור הבל"ג, שהוא בכל מקום בשוה. ולכן, האור שנמשך בביהמ"ק ע"י העבודה, ישנו גם בזמן הגלות (כנ"ל סעיף ה). אבל אעפ"כ, כיון49 דזה שהאור הוא בכל מקום הוא מפני שהאור הוא א"ס, לכן, בכדי שבהעולם יהי' נרגש האור, הוא דוקא כשהעולם הוא באופן שיש לו שייכות להאור50. וכיון שבזמן הגלות נעשה ירידה בהעולם, לכן, בזמן הגלות אינו מאיר הגילוי בהעולם]. וע"י העבודה שבזמן הגלות, שהיא (בדרך כלל) עבודת התשובה, ההמשכה היא ממקום שאין בו חילוק דמעלה ומטה, אמיתית הענין דלמעלה מסדר השתלשלות, שע"י המשכה זו, נעשה זיכוך ועלי' גם בהמטה עצמו51.

ז) ויש לבאר זה בעומק יותר ע"פ המבואר במק"א52 דהגילוי שנמשך בעולם ע"י עבודת הצדיקים, כיון שכוונת הבריאה לכתחילה היתה בכדי שהצדיקים (ועמך כולם צדיקים53) ע"י עבודתם יוסיפו גילוי אלקות בעולם, במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים54, לכן, הגילוי שנמשך בעולם ע"י עבודת הצדיקים, גם הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, כולל גם זה שע"י העבודה דתומ"צ נמשך אור חדש שלא האיר אפילו קודם הצמצום, אין זה חידוש אמיתי. משא"כ ע"י עבודת התשובה, כשהאדם חטא ופגם והעביר את הדרך (היפך הכוונה דבריאת האדם שהי' באופן דעשה האלקים את האדם ישר55) ואח"כ מתקן זה ע"י התשובה, עי"ז נעשה חידוש גם לגבי כוונת הבריאה כמו שהיא בהדרגא דבמי נמלך. וזה שבכח האדם לפעול חידוש זה הוא לפי ששרש הנשמות הוא בהעצמות, שהוא למעלה משרשם בהענין דבמי נמלך. דהגם שההמלכה היא למעלה מכל הגילויים, גם מהגילוי דחפץ חסד56, שהרי ההמלכה היא אם להיות חפץ חסד או לאו, מ"מ, ההמלכה היא בנוגע לגילויים (אם יהיו גילויים אם לאו), ושרש הנשמות הוא בהעצמות.

וזהו שהשלימות דעולם שתהי' לע"ל, אלה תולדות פרץ57 תולדות מלא58, תהי' נעלית יותר מהשלימות שהיתה בתחילת הבריאה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם59 תולדות מלא58, עולם על מילואו נברא60, שהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה, כולל גם השלימות שמצד כוונת הבריאה61 (הענין דבמי נמלך), היא במדידה והגבלה, והשלימות דעולם שתהי' לע"ל ע"י עבודת התשובה [שהגילוי דלע"ל יהי' בעיקר ע"י עבודת התשובה] תהי' למעלה ממדידה והגבלה, אלה תולדות פרץ, דענין פרץ [שנקרא כן על שם פרצת עליך פרץ62] הוא שפורץ כל המדידות והגבלות, כולל גם המדידה וההגבלה שמצד כוונת הבריאה כמו שהיא בבחינת ההמלכה, היינו שמים חדשים וארץ חדשה63.

ח) ועפ"ז יש לבאר חילוקי הדרגות שבמילוי ושלימות הלבנה (דלעיל סעיף א), דמילוי ושלימות הלבנה שבט"ו דכל חודש, כיון שהיא מצד הטבע שהטביע הקב"ה בהבריאה ואינה קשורה עם עבודתם של ישראל, הוא (בכללות) המשכה שע"פ סדר השתלשלות. וזה שבט"ו לחודש מאיר האור גם בחצי חלק התחתון דהלבנה הוא מצד מעלת יום הט"ו, שבו, גם חצי חלק התחתון הוא דוגמת חצי חלק העליון. ושלימות הלבנה שבט"ו בניסן וט"ו בתשרי, כיון שזה קשור (גם) עם עבודת האדם, היא (בכללות) המשכה שלמעלה מהשתלשלות. שלכן ט"ו בניסן וט"ו בתשרי הם ימים טובים, דענין יו"ט הוא המשכת אור שלמעלה מהשתלשלות. ושלימות הלבנה בט"ו באב שקשורה עם עבודת התשובה (העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באב), הוא, דזה שמאיר גם חצי חלק התחתון דהלבנה הוא (לא רק מצד זה שהאור הוא א"ס ולכן מאיר גם למטה, אלא גם) מצד העלי' שבהמלכות עצמה. וכמבואר בהמאמר, דבט"ו באב מאיר במלכות בחינת עתיק, די"ל שהוא הגילוי דמעלת ושרש המלכות עצמה. וזוהי גם השייכות דחמשה עשר באב ליום הכפורים, כי גם ביוהכ"פ הוא עליית המלכות בפנימיות עתיק, כמבואר בהמאמר.

ט) ויש לומר, דזה שהיו"ט דחמשה עשר באב הוא נעלה יותר גם מיוהכ"פ, אף שגם ביוהכ"פ הוא עבודת התשובה, הוא, כי מזה גופא שהתורה קבעה יום סליחה וכפרה בכל שנה ושנה, מובן, שהירידה לדברים הבלתי רצויים שלאחרי' באה העלי' דיוהכ"פ היא באופן שיש לה מקום מצד הבריאה, דזה שנקבע בתורה (אסתכל באורייתא וברא עלמא64) יום סליחה וכפרה על ענינים בלתי רצויים הוא, כי מצד גודל העילוי שבתשובה, דבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו65, יש מקום לזה (גם) מצד כוונת הבריאה כמו שנמשכה בגילוי, בהדרגא דבמי נמלך, אף שעיקר הכוונה בדרגא זו היא עבודת הצדיקים, במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים. משא"כ הירידה דתשעה באב, חורבן ביהמ"ק והגלות, היא ירידה כזו שאין לזה נתינת מקום [כמובן גם ממגילת איכה, דזה שאומר איכה בלשון תמי' הוא לפי שגם מצד העילוי שבתשובה, אין מקום לירידה כזו]. וזה שבפועל היתה ירידה זו בכדי שתהי' עלי' נעלית יותר, עלה ארי' כו' על מנת שיבוא ארי', הוא רק מצד הכוונה האמיתית (כמו שהיא בהעצמות), שע"י העבודה דישראל יהי' חידוש בהבריאה, שמים חדשים וארץ חדשה. ולכן, היו"ט דחמשה עשר באב הוא נעלה יותר גם מיוהכ"פ.

וזהו גם מה שהסיום והחותם דמס' תענית הוא לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו', כי זהו הביאור דכל התעניות. דזה שישנם דברים בלתי רצויים שצריך להתענות עליהם, ועד להדברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב66, הוא בשביל העלי' שלאחרי הירידה – היו"ט דחמשה עשר באב, שהוא יום שמחת לבו67 (דהקב"ה) זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו68.

ויהי רצון, שע"י מעשינו ועבודתינו69 שלא להתפעל מכל הנסיונות, כולל גם נסיונות כאלו שמצד כל החשבונות (גם מצד העילוי שבעבודת הנסיונות70) אין הסברה על זה, יקרבו ויזרזו עוד יותר הגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, שילחם71 מלחמות ה' וינצח [דרובם של מלחמות אלו אין להם מקום בשכל, גם לא בהשכל של הלוחמים, שלכן, המלחמות הם בתוקף גדול, ואעפ"כ ינצח], ויבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, כולל שיקבץ כל ניצוצות הקדושה72 וגם נדחי ישראל כפשוטם – קיבוץ גלויות, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

_________ l _________