מאמר פדה בשלום תשל"ח

בס"ד. י"ט כסלו ה'תשל"ח*

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, וידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן בעל הגאולה באגרת הקודש שלו2 (בנוגע להגאולה די"ט כסלו), כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום, שהגאולה שלו שייכת לענין פדה בשלום נפשי. ומזה מובן גם בנוגע להגאולה של בנו וממלא מקומו כ"ק אדמו"ר האמצעי (ביו"ד כסלו), שהיא שייכת להענין דפדה בשלום נפשי3, שהרי פסוק זה הוא בשיעור תהלים החדשי דיום העשירי לחודש4. [ויש לקשר זה גם עם אריכות הביאור וכו' בהדרוש ד"ה פדה בשלום נפשי שלו5]. וגם הגאולה די"ב וי"ג תמוז של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ממלא מקומם (דאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי), שייכת לענין פדה בשלום נפשי6, כדמוכח גם מזה שכמה ממאמרי י"ב וי"ג תמוז7 מתחילים בפסוק זה.

ויש לומר, דענין זה [השייכות דהגאולה לפדה בשלום נפשי] שייך גם לזה שהגאולה די"ט כסלו היתה ביום השלישי שהוכפל8 בו כי טוב9 ובחודש השלישי (דחדשי החורף)10 [וגם הגאולה דיו"ד כסלו ודי"ב תמוז היו בשלישי, הגאולה דיו"ד כסלו – בחודש השלישי, והגאולה די"ב תמוז – ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב], כי עיקר החידוש בהכתוב פדה בשלום נפשי הוא (לא כ"כ ענין הפדי', כ"א) שהפדי' היא בשלום11 ושלישי12 הו"ע השלום13.

ב) והנה בפסוק זה שני פירושים. פירוש הפשוט בפדה בשלום נפשי הוא שהקב"ה פודה את הצדיקים [הן לפי פשטות הענין שקאי על פדיית דוד, שהקב"ה פדה אותו מהמלחמות שבאו עליו14, וכדאיתא בירושלמי15 שפדה בשלום נפשי קאי על פדיית דוד ממלחמת אבשלום, וכ"ה גם בנוגע לפדה בשלום נפשי דהגאולות די"ט כסלו יו"ד כסלו וי"ב תמוז, שהקב"ה פדה את הצדיקים], ופירוש הב' הוא כמרז"ל16 אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני כו', שהאדם (העוסק בתורה וכו') הוא פודה את הקב"ה כביכול. וצריך להבין השייכות דשני הפירושים, דנוסף על הידוע שכל הפירושים שבאותו פסוק שייכים זה לזה17, הנה זה שבהדרושים די"ט כסלו18 ודי"ב תמוז7 (שאז הי' הענין דפדה בשלום נפשי כפשוטו, כנ"ל) מובא (בכו"כ מהם) בתחילתם וראשיתם דרשת חז"ל הנ"ל, הרי זה מדגיש עוד יותר דשני פירושים אלה שייכים זל"ז. וצריך להבין השייכות דשני הפירושים. ואף שגם לפי מרז"ל הנ"ל מדבר הכתוב (גם) בענין פדיית ישראל, פדאני לי ולבני [ובחדא"ג מהרש"א19 שם שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי עם מקרב לי מלשון קרובים דהיינו בני], הרי זהו בנוגע להנפדה, אבל בנוגע להפודה, הרי לפי פירוש הפשוט, פדה גו' קאי על הקב"ה, ולפי מרז"ל הנ"ל, פדה גו' קאי על האדם העוסק בתורה וכו'.

ג) ויובן זה בהקדים שג' הענינים דתורה וגמ"ח ותפלה (בצבור), שעל ידם פדאני לי ולבני, הם ג' העמודים שעליהם העולם עומד20 (כמ"ש בחדא"ג מהרש"א שם21 ועד"ז ברשב"א שם22). ומכיון שקיום ועמידת העולם הוא על ג' עמודים אלה, צריך לומר, דג' ענינים אלה היו גם בתחילת הבריאה. ואף שידוע שבריאת העולם היתה מצד כי23 חפץ חסד הוא (ורק עכשיו באתעדל"ת תליא מילתא)24, אעפ"כ, מכיון שכוונת הבריאה מלכתחילה היא בשביל ישראל ובשביל התורה25, צריך לומר, שג' ענינים אלה הם עמודי העולם גם בתחילת התהוותו.

והענין הוא, דהנה ידועה תורת הרב המגיד26 ותורת כ"ק אדמו"ר הזקן27 [שנקראת (גם) על שמו28] על מאמר רז"ל29 דע מה למעלה ממך, דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך. ומהמשך הענין שם מובן, שע"י עבודת האדם נעשה הענין למעלה גם קודם העבודה30. וכמ"ש הרב המגיד31 עה"פ32 נעשה אדם בצלמנו גו', שהוא כמשל אדם שיש לו בן, שמצד גודל אהבתו אליו, נחקקה צורת הבן במחשבתו. ומכיון שאצלו ית' העבר והעתיד אחד, לכן נחקקה צורתם של ישראל (כמו שנש"י הן בבחי' נברא, ויתירה מזה כמו שהן יורדות למטה33) במחשבתו ית' גם קודם שנבראו. דזהו גם ענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים34, דזה מה שהי' ידוע לפניו ית' שיתענג כביכול בעבודת הצדיקים, הנה תענוג זה עלה לפניו ית' גם לפני הבריאה (ועי"ז היתה הבריאה)35. וזהו מה שג' העמודים (תורה עבודה וגמ"ח) היו גם בתחילת הבריאה, דמכיון שהקב"ה צמצם את עצמו בצלם של ישראל (עוד לפני שנבראו), הנה על ידי העבודה דישראל דתורה עבודה וגמ"ח, שהם ג' הקוין חג"ת36 (וג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה37), נעשה למעלה (עוד לפני הבריאה) הציור דחג"ת (ודמחדו"מ), ונתהוו כל העולמות38.

ד) אלא שאעפ"כ, הענינים שנעשים למעלה (ע"י העבודה דישראל) לפני העבודה, אינם באותו העילוי כמו שהם לאחרי העבודה. וע"ד הידוע בענין מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל39 [שפירוש דבריו חוקיו ומשפטיו הוא שהקב"ה מקיים את המצוות40], שיש בזה ב' ענינים41. ענין הא' הוא, כדרשת רז"ל עה"פ מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות, היינו שבתחילה הקב"ה מקיים את המצוות וזה נותן כח לישראל שיקיימו את המצוות, אתעדל"ע שקודם לאתעדל"ת. וענין הב' הוא, דע"י שישראל מקיימים את המצוות הנה מזה נמשך כן למעלה שיהי' הקב"ה מקיים את המצוות42, אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת. וענין זה שבמצוות הקב"ה שנעשה ע"י קיום המצוות דישראל, הוא נעלה יותר מקיום המצוות דהקב"ה כמו שהוא מצד עצמו43. וע"ד אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת שהיא נעלית יותר מהאתעדל"ע שלפני האתעדל"ת44. וכמו שהמצוות דהקב"ה שנעשים ע"י שישראל מקיימים את המצוות הם נעלים יותר מהמצוות דהקב"ה כמו שהם מצד עצמם, עד"ז יש לומר בהמצוות דהקב"ה שנעשים ע"י קיום המצוות דישראל גופא, שהמצוות דהקב"ה שלאחרי קיום המצוות דישראל בפו"מ, הם נעלים יותר מהמצוות דהקב"ה (שנעשו ע"י קיום המצוות דישראל) לפני קיום המצוות דישראל בפו"מ.

ה) ובזה יובן מה שארז"ל45 עה"פ46 ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, שיום הששי דמעשה בראשית [שעיקר ענין מע"ב הוא ביום הששי, יום ברוא אדה"ר, כמו שאומרים בר"ה47 זה היום תחילת מעשיך48. ועד"ז הוא גם בנוגע לי"ט כסלו, ר"ה לתורת החסידות ודרכי החסידות, שזה היום תחילת מעשיך שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם49] תלוי ביום הששי דסיון שבו ניתנה תורה50, כי התנה51 הקב"ה עם מעשה בראשית כו' אם ישראל מקבלים התורה (אז דוקא) אתם מתקיימין כו'. דמזה שתלה הכתוב את יום הששי דמע"ב ביום הששי דסיון, משמע, דזה שתוקף הקיום דמעשה בראשית נעשה ביום הששי דסיון הוא (לא רק מפני הספק שהי' בארץ שמא לא יקבלוה52, אלא) גם לפי האמת, כפי שכלפי שמיא גליא (גם מקודם) שישראל יקבלו את התורה. [ויש להוסיף, דמכיון שאם ישראל מקבלים את התורה הוא תנאי במעשה בראשית, הרי (גם כשידוע מקודם שיתקיים התנאי) התוקף דהמעשה הוא כשיתקיים התנאי בפועל53]. ואף שגם ענין זה (מה שישראל קבלו את התורה בפועל) נעשה אצלו ית' גם בתחילה, הרי נוסף לזה שענין זה הוא רק מצד למעלה (מכיון שאצלו ית' העבר והעתיד אחד), משא"כ בהעולם54 לא הי' ענין זה55, שלכן לא הי' תוקף לקיום העולם עד יום הששי בסיון, הנה ע"י שישראל קבלו את התורה בפועל בעוה"ז הגשמי (בששי בסיון), נעשה עילוי נעלה יותר גם בהענין דקבלת התורה כמו שהיא במחשבתו ית' לפני הבריאה56.

ו) והענין הוא, כמו שנתבאר לעיל (בד"ה מים רבים57) בענין העלי' הנעשית בהנשמות ע"י ירידתן למטה דוקא, אף שגם לפני זה היו מושרשות בעצמותו ית' ובהם נמלך כו', שבהיותן בבחינת ההמלכה הן בבחינת צדיקים (כדיוק הלשון במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים58), וע"י העבודה דתומ"צ (בפועל) בירידתן למטה נעשים בדרגת בעלי תשובה, ענין והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה59. כמשנ"ת בארוכה בד"ה הנ"ל. וע"פ הידוע60 שתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא בכדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, יש לומר, שגם הפעולה בעולם (בהגוף בנה"ב ובחלקו בעולם, ועד בכללות העולם) שנעשה ע"י עבודת הנשמה, הוא ענין התשובה, עליית כל הבירורים בבחינת אור חוזר דתשובה61. ואדרבה, תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל העילוי דתשובה שנעשה בהנשמה, כי אם) בכדי לפעול בירור והעלאת הניצוצות שבעולם (ענין התשובה דעולם, והוא למעלה יותר מהתשובה דהנשמה62).

ז) ויש לקשר זה עם תורת הרב המגיד63 (בעל ההילולא64) עה"פ65 וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, שירידת יעקב ממדריגתו העליונה לישב בארץ בארציות (היינו, ירידת הנשמה למטה) [ועד לאופן דוישב, שאין ישיבה אלא לשון עכבה66] הוא בשביל מגורי אביו, מגורי לשון אסיפה וכניסה כמו אוגר בקיץ67, לאגור ולאסוף הניצוצות הקדושים (שבעוה"ז) ולהכניסם ולהעלותם לעילא.

והנה בתורת הרב המגיד הנ"ל בתחילתה68 מפרש, שמגורי אביו הוא יראת אביו שבשמים (מגורי לשון מגור ויראה69), ופירוש וישב יעקב בארץ מגורי אביו גו' הוא, דהגם שהוא בארץ, בארציות וחומריות עוה"ז [ויתירה מזו, שבעוה"ז גופא הוא בארץ כנען מלשון כנען בידו מאזני מרמה70, היינו שהוא נמצא בין הרשעים], עכ"ז הוא במגורי אביו, ביראת אביו שבשמים. ולאחרי זה מוסיף עוד פירוש, שמגורי אביו הוא אסיפת הניצוצות כנ"ל. ויש לומר, דשני פירושים אלה הם שני הענינים (דלעיל סעיף ו) שנעשים ע"י ירידת הנשמה למטה. שבתחילה מבאר העילוי שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה למטה, דע"י שגם בהיותה בארציות וחומריות עוה"ז [ויתירה מזו – בארץ כנען] היא ביראת שמים, עי"ז היא מתעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה. [ובפרט לפי המבואר בתו"א ד"ה וישב יעקב71 (ובהגהות הצ"צ לשם72), דע"י שהנשמה מתגברת על ההעלמות וההסתרים דהגוף וזמן הגלות ומתעוררת באהבה ויראה, גם האהבה ויראה גופא הם נעלים יותר מהאהבה ויראה שקודם ירידתה]. ואח"כ מבאר ענין נעלה יותר שנעשה ע"י ירידת הנשמה למטה, דענין זה הוא תכלית כוונת הירידה, לאגור ולאסוף הניצוצות הקדושים ולהעלותם למעלה.

ח) ויש לומר, שהפירוש דמגורי אביו הוא אגירת ואסיפת הניצוצות בא בהמשך וקשור עם הפירוש שמגורי אביו הוא יראת אביו שבשמים. [והקשר דשני הפירושים מובן גם מהמבואר בתו"א שם73, שב' הפירושים במגורי, לשון יראה ולשון אוצר, שניהם עולים בקנה אחד. והגם שבתו"א שם, גם להפירוש שמגורי הוא לשון אוצר, מגורי קאי על יראה (כמ"ש74 יראת ה' היא אוצרו, וכן בדברי רז"ל75 אוצר של יראת שמים), יש לומר, שהקשר דשני הפירושים הוא גם לפי הביאור בתורת הה"מ שמגורי לשון אסיפה וכניסה (אוצר) קאי על אסיפת הניצוצות]. דשלימות הבירור והעלאת הניצוצות (מגורי לשון אסיפה) הוא ע"י העבודה דיראה, ביטול דעבד, שכל כוונתו בעבודתו היא (לא בשביל עצמו, גם לא בכדי לדבקה בו כו', ורק) לשמש את קונו, לעשות דירה לו ית' בתחתונים, ועי"ז הבירור הוא בשלימות76.

ט) והנה הבירור דעולם בפועל הוא ע"י העבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח [אלא שהעבודה בכל ג' הקוין צריכה להיות ביראה, ראשית העבודה ועיקרה ושרשה77]. דכמו שהתהוות העולם היתה ע"י ג' הקוין חג"ת, כן הבירור דהעולם (ועד שהעולם יהי' דירה לו ית') הוא ע"י העבודה בכל ג' הקוין. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, דענין מגורי אביו (הבירור דעולם) הוא ע"י יעקב, השלישי והמשולש שבאבות78, בחיר שבאבות79, להיותו כלול מכל הג' קוין (כי יעקב הוא ת"ת הכולל גם המדות חו"ג), כמ"ש80 אלקי אבי אברהם ופחד יצחק הי' לי, שהי' בו גם ממדת החסד (אברהם) והגבורה (פחד יצחק)81. וזהו גם מה שהתורה היא אוריאן תליתאי, וגם כו"כ ענינים במ"ת שייכים לענין תליתאי82, כי התכלית דמ"ת הוא לפעול הבירור בעולם (כמרז"ל83 שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם), וזה נעשה ע"י עבודה בג' הקוין, ענין תליתאי.

וזהו גם מה שארז"ל (עה"פ פדה בשלום נפשי) כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאילו פדאני כו', שפדיית הניצוצות שבעוה"ז הגשמי [שעי"ז נעשה פדאני לי ולבני מבין אומות העולם כפשוטו] היא ע"י העסק בג' הקוין84 דתורה עבודה וגמ"ח85.

י) והנה מכיון שתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל העילוי דתשובה שנעשה בהנשמה, כי אם) בכדי לפעול בירור והעלאת הניצוצות שבעולם (כנ"ל סעיף ו), יש לומר, דזה שע"י עבודת האדם בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח נעשה עילוי בג' הקוין חג"ת דלמעלה (כנ"ל סעיף ג), הוא בעיקר מצד זה שע"י העבודה בג' קוין אלה נעשה הבירור דעולם, שזהו תכלית הכוונה.

ועפ"ז יובן התיווך דב' הפירושים בפדה בשלום נפשי [פירוש הפשוט שפדה גו' קאי על הקב"ה ופירוש חז"ל שפדה גו' קאי על האדם העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור], כי זה שהקב"ה פודה את ישראל [ועד להענין כפשוטו, שגם בזמן הגלות הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל86, שהקב"ה שומר את ישראל הן ברוחניות והן בגשמיות, אַז קיין זאַך זאָל זיי ניט קענען אָנרירן ח"ו, וכמבואר בפרטיות בהמזמור יושב בסתר87. ועד ש(אח"כ) יפדה את ישראל מהגלות] נעשה זה ע"י האדם (ע"י עבודתו בג' הקוין), פדאני לי ולבני. ועי"ז, הפדי' שמלמעלה (פירוש הא' בפדה בשלום) היא באופן נעלה יותר מכמו שהיא מצד עצמה.

י)א) ומדייק בזה כל העוסק בתורה כו', שעבודתו בתורה (וגמ"ח ותפלה) היא באופן דעסק88. דכמו בעל עסק הוא טרוד ועסוק בזה כל היום, גם בשעה שאינו עוסק בגוף ועצם מסחרו, כ"ה גם ענין העוסק בתורה, שהוא עסוק בזה במשך כל היום (גם שלא בזמן לימודו), היינו שגם כשעוסק בעניני הרשות עושה זאת לשם שמים89 ועד באופן דדעהו90, שגם בעת עסקו בענינים גשמיים הוא עסוק בעניני ד(ידיעת הוי') תורה91. ועי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, שלום בכל עניני (וכחות) נפשו, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה92 שב' ענינים אלה ישנם גם בנפש האדם93 [ועד שנעשה שלום בשלימותו בין נברא לבורא, שנעשה ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חד94], וגם בחלקו בעולם. דנוסף על שעניני העולם אינם מונעים אותו מעבודת ה', אלא שהם עצמם מסכימים ומסייעים, כי ברבים היו עמדי, שגם הניצוצות קדושה עומדים בתשוקה עצומה (ומתפללים) שיבררו אותם, בדוגמת ענין כי ברבים היו עמדי בפשטות, שגם אנשי אבשלום התפללו95 לנצחונו של דוד.

ואומר פדה בשלום, בשלום הוא ב' שלום (ע"ד המבואר בתו"א ד"ה ושבתי בשלום אל בית אבי96), שלום מלמעלה למטה, ההמשכה מלמעלמ"ט ע"י תומ"צ, ושלום מלמטה למעלה, עבודת התשובה, עד להתשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה – נשמה בגוף (לאריכות ימים ושנים טובות), וגם בהיותו בגוף הוא בבחינת והרוח תשוב גו', וע"ד עולמך תראה בחייך97. וב' אופנים אלה שייכים לג' הקוין דתורה וגמ"ח ותפלה (בצבור), תורה וגמ"ח הם המשכה מלמעלמ"ט, ותפלה היא העלאה מלמטלמ"ע.

י)ב) והנה אמיתית ענין השלום הוא כמרז"ל98 עה"פ99 ונתתי שלום בארץ גו' וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום. וידוע100 שחרב של שלום היא העבודה דתפלה, ושלום (שלא יש אפילו חרב של שלום) היא העבודה דתורה. ובזה יובן101 הסדר דמרז"ל הנ"ל (כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור), שמקדים תורה לגמ"ח ותפלה, הגם שבסדר עבודת האדם בכלל לימוד התורה הוא (בעיקר) לאחרי התפלה102 [שבאה לאחרי קדימת גמ"ח, כמרז"ל103 יהיב פרוטה לעני והדר מצלי], כי אמיתית ענין השלום הוא דוקא ע"י התורה, חיי עולם104, באופן דתורתו אומנתו, שאופן זה בלימוד התורה (בפנימיות הענינים105) שייך לכאו"א בכל מקום ובכל יום, היינו שבשעה שלומד תורה הלימוד שלו הוא באופן דתורתו אומנותו106, כי בשעה זו אין לו בעולמו אלא התורה בלבד, ואז הלימוד שלו הוא גם באופן דפעולה נצחית, שפועל על כל עניניו במשך כל היום כולו, ועד במשך כל ימי חייו, שנעשים חיים של תורה.

וזה נעשה הקדמה קרובה להזמן דימות המשיח שלא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד107, שאמיתית ענין הידיעה בה' היא ע"ד מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע108, שכשלומד לקו"ת "הערט ער עצמות", ועי"ז ניתן הכח שיהי' מעין זה לכל ההולכים באורחותיו, וכידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע109 בענין ידעתיו הייתיו110, ש"כאו"א מאנ"ש העוסק בלימוד החסידות ובעבודה שבלב .. דערהערט יעדערער און דערפילט דעם הייתיו וואָס עס קומט פון דעם ידעתיו שבנשמה".

י)ג) וזהו פדה בשלום נפשי כו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני כו', ואמירתו של הקב"ה הוי מעשה111, אלא שבתחילה המעשה הוא באופן דכאילו פדאני (בכ"ף הדמיון), לפי שאין זה נראה עדיין לעיני בשר, אבל אח"כ נמשך זה גם במעשה דעולם העשי' שאין תחתון למטה ממנו, פדיית הקב"ה וישראל מבין אומות העולם (פדי' כפשוטה, בלי כ"ף הדמיון), שאז יהי' העסק בתורה ובגמ"ח ובתפלה בצבור בתכלית השלימות, כמצות רצונך112, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש, וגם בלשון תרגום113, בעגלא דידן.