מאמר מצותה משתשקע החמה תשל"ח

בס"ד. זאת חנוכה, ה'תשל"ח*

מצותה (של נ"ח) משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק כו' עד דכליא ריגלא דתרמודאי1, ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו2 החילוק שבין נרות חנוכה לנרות המקדש ונרות שבת, דנרות המקדש ונרות שבת זמן הדלקתם הוא מבעוד יום [דנרות המקדש הדליקו מפלג המנחה, שהוא הרבה (שעה ורביע3) קודם שקיעת החמה. וגם נרות שבת צריך להדליקן קודם שקיעת החמה, מצד שמירת שבת4], משא"כ נר חנוכה מצותה היא משתשקע החמה5. דהגם דזה שתקנו נ"ח הוא מפני הנס שהי' בנרות המקדש, וא"כ הי' ראוי שתהי' זמן הדלקתה כנרות המקדש, ובפרט דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון6, ומ"מ מצותה היא דוקא משתשקע החמה. וידוע הביאור בזה, שענין משתשקע החמה קאי על זמן הגלות7 שנקרא בשם חושך. והסיבה לחושך הגלות היא החושך הרוחני – ענין החטאים שהם היפך נר8 מצוה ותורה אור, כמו שאומרים9 ומפני חטאינו גלינו. וזהו מה שנ"ח מצותה משתשקע החמה, כי ענין נ"ח הוא להאיר את חושך הגלות [שהרי הזמן דנס חנוכה (אף שאז הי' ביהמ"ק קיים) נקרא ג"כ בשם גלות, גלות יון10, ובפרט בימים ההם (שלפני הנס) שהי' התגברות החושך11, וכמובן מנוסח ועל הנסים12 גודל הצרות וכו' שהיו אז]. וזהו ג"כ מה שזמנה של נ"ח הוא עד שתכלה רגל מן השוק עד דכליא ריגלא דתרמודאי, תרמודאי הם המורדים במלכות שמים (תרמוד אותיות מורדת13) והם מתעכבים בשוק14 בחי' רה"ר טורי דפרודא15. ועד דכליא ריגלא דתרמודאי בב' הפירושים. שהאור דנ"ח מכלה ומבטל את ריגלא דתרמודאי16, ושהאור דנ"ח פועל ענין הכליון גם בריגלא דתרמודאי, שגם המורדים יתבטלו ויתהפכו ויבואו לכלות הנפש17, ועד שהצמאון והכליון שלהם הוא ביתר עז [וכידוע18 שהצמאון של בע"ת הוא ביתר עז מצמאון הצדיקים], כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא19.

ב) והנה ידוע שכל מציאות שבעולם, גם הלעו"ז, יש לה התחלה ושרש בקדושה (ויתירה מזה ארז"ל20 אין עוד מלבדו21 ואפילו כשפים שמכחישין פמליא של מעלה). אלא שיש דברים שאי אפשר שיומשכו ממקורם ע"י השתלשלות (גם השתלשלות של ריבוי דרגות ביותר), כי אם צ"ל גם הפסק או צמצום או מסך או שבירה וכו'. ומזה מובן בנוגע לענינים הנ"ל [משתשקע החמה, שוק ותרמודאי] שהתחלתם ומקורם בקדושה, אלא שבאים ע"י צמצום והפסק וכו' ושבירה וכו'. [ובדוגמת ענין פרעה (שבפרשתנו22), שבשרשו הו"ע הכי נעלה בקדושה, כידוע23 שפרעה הוא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין, וע"י ריבוי השתלשלות ושבירה וכו' בא מזה פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואומר לי יאורי ואני עשיתיני24]. ומזה גופא שנפלו למטה כ"כ מוכח ששרשם היא בחינה נעלית ביותר, דכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר25. ולכן ע"י שמבררים הענינים שנפלו למטה ביותר [וכמו הבירור דפרעה שהוא דוקא ע"י משה רבינו26, וע"י שניתן לו על זה כח מיוחד, בא אל פרעה27] מתעלים הם לשרשם שהוא גבוה גבוה ביותר. ויתירה מזו, מכיון שכל ירידה היא צורך עלי', הרי עלייתם לאחרי הבירור היא למעלה יותר מכמו שהיו בשרשם קודם הירידה והנפילה.

ג) ועפ"ז יובן מה שמובא28 בענין משתשקע החמה מאמר הזהר29 עה"פ30 ואל מקומו שואף זורח הוא שם, כד אזיל שמשא למערב האי מערב אקרי מקומו דשמשא כו'. וידוע הביאור בזה31, מערב הוא מלכות32 (כמאמר33 שכינה במערב), וכד אזיל שמשא למערב הוא המשכת וירידת ז"א (שמש) במלכות, עד בהמלכות כמו שנעשית מקור לבי"ע ועד ש"נשקע אור האצילות", ואעפ"כ האי מערב אקרי מקומו דשמשא כו', שזה הוא מקומו האמיתי (כי הכוונה האמיתית בהאצלת האצילות היא בשביל התהוות בי"ע), ועד ששם דוקא זורח הוא, שעיקר ואמיתית ענין הזריחה הוא בבי"ע דוקא. וכמבואר בספר תניא קדישא34, שעולמות העליונים הם בבחי' ירידה מאור פניו ית', משא"כ עולמות בי"ע, ובפרט עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשים דירה לו ית', דירה לעצמותו (בדוגמת דירת האדם שעצמות האדם דר בהדירה35), ועד שכידוע36, יש הנברא (שבהרגשתו מציאותו מעצמותו) הוא דוגמת יש האמיתי. וזהו מה שנ"ח מצותה משתשקע החמה, כי ענין נ"ח הוא להאיר החושך דבי"ע (שקיעת השמש הוי' דאצילות), שעי"ז דוקא נעשה הזריחה, ועד לגילוי ודירת העצמות, כנ"ל.

ד) ויש לומר דענין משתשקע החמה למטה יותר קאי על התהוות הקליפות, שקיעה שלא בערך דאור הקדושה. ומכיון שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר (כנ"ל ס"ב), הנה הזריחה שע"י שקיעה זו היא זריחת אור נעלה יותר גם מהזריחה שע"י שקיעה הנ"ל דשמש הוי' דאצילות. [ובדוגמת העילוי שבהתהוות היש דבי"ע הפרטיים (שקיעת אצילות הפרטית) על העילוי דהתהוות בי"ע הכלליים (שקיעת אצילות הכללית), שבהתהוות היש דבי"ע (הפרטיים) דוקא מתגלה כח העצמות, ובבי"ע גופא עיקר גילוי כח העצמות הוא בהתהוות היש הגשמי דוקא37]. וכמאמר38 כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דעי"ז שיש מציאות דסט"א (ע"י שקיעת שמש דקדושה), ואתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, נמשך גילוי אור נעלה ביותר, אור שלמעלה מגדר גילוי, שלכן נקרא בשם אסתלק39. ועי"ז דוקא נשלמת הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים40. ובכדי שתושלם כוונה זו נתהווה מציאות הרע41 (כמרז"ל42 עה"פ43 נורא עלילה על בני אדם), דזהו שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן44 שקאי על בנין עולם התוהו ושבירתו45, בכדי שהאדם [אתם קרויין אדם46 אדמה לעליון47] יברר את הניצוצות (שלא נתבררו ע"י הבירור שלמעלה) ויתקנם ויעלם ע"י עבודתו, ועי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.

ה) וזהו פי' עד שתכלה רגל מן השוק: פירוש א', שהו"ע בקדושה, שוק, שוקיו עמודי שש48 זה העולם שנשתוקק49 הקב"ה לבראותו50. ורגל (מן השוק) הו"ע ג' רגלים51, דרגא הכי נעלית בקדושה כמרז"ל52 כשם שבא לראות כך בא ליראות וכשם שבא ליראות כך בא לראות. ופירוש הב' הוא, שוק ורה"ר, רה"ר טורי דפרודא, ועד שבשוק זה ישנם תרמודאי המורדים במלכות שמים (תרמוד אותיות מורדת13), ורגל מן השוק הוא ריגלא דתרמודאי, היינו שבהשוק נמצאים מורדים והם גם מהלכים בו (כי רגל מורה53 על הליכה54), ומן וע"י השוק. ושני פירושים אלו שייכים זל"ז, כי זה שנשתוקק הקב"ה לברוא את העולם (פירוש הא' בשוק) הוא כדי שיהי' לו ית' דירה בתחתונים, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'55, ולכן היתה ההתהוות באופן דנעשה56 לשון רבים [רשות הרבים (פירוש הב' בשוק)] והרוצה לטעות יטעה57, כי בכדי שיהי' ובחרת בחיים58 (ענין הבחירה) צריך להיות נתינת מקום לטעות. ודוקא עי"ז שהתהוות העולם היתה באופן דנעשה לשון רבים, ענין רשות הרבים, והאדם בעבודתו מהפך את העולם שיהי' רשות היחיד ליחידו של עולם59, עי"ז נשלמת כביכול שוקיו תשוקתו של הקב"ה בבריאת העולם שיהי' לו ית' דירה בתחתונים.

ו) והנה התענוג (תשוקה) שלמעלה מזה שהאדם מהפך את השוק רה"ר טורי דפרודא לרה"י, אתהפכא חשוכא לנהורא, הוא תענוג הכי נעלה. וכידוע בענין הצחוק [שהו"ע התענוג הבא מדבר חידוש דוקא. שכמו"כ הוא גם כביכול בהתענוג וצחוק שלמעלה, שהוא מהחידוש דאתהפכא חשוכא לנהורא60] שהוא תענוג גדול יותר משאר התענוגים שבעולם61. וי"ל שזהו מה שאמרו62 כל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנאמר63 ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי'. דהנה זה שהצדיק מבטל את גזירת הקב"ה64 (אף שיודע שהקב"ה גזר כן) הוא לפי שזה גופא הוא רצון הקב"ה שהצדיק יבטל את הגזירה ויש להקב"ה מזה נח"ר ותענוג גדול65. וע"ד מרז"ל66 מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא כו' קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, דמזה שנצחוני בני, נעשה למעלה תענוג הכי גדול, חיוך וצחוק. וכמו שהוא בעניני הלכה, שהקב"ה מחייך ואומר נצחוני בני נצחוני, עד"ז הוא בנוגע להליכות עולם67, הנהגות בעולם, גזירותיו של הקב"ה68, שיש להקב"ה נח"ר ותענוג גדול מזה [וע"ד שארז"ל69 גבי קידוש החודש אתם אפילו מזידין, שגם כשקידשו את החודש במזיד היפך דיני התורה הרי זה מקודש, ו(גם אז) אומר הקב"ה לב"ד של מעלה אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה70]. וזהו כל המלמד את בן עם הארץ תורה כו' שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי', כי התענוג והצחוק שלמעלה הוא מהעבודה דבירור הניצוצות, להוציא יקר מזולל, ולכן זה שמלמד ומפיץ תורה חוצה גם לבן עם הארץ עליו אמרו הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, כי מכיון שמעבודתו של צדיק זה נעשה התענוג והצחוק שלמעלה לכן הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני.

ז) וענין הנ"ל (סעיף ה) שהכוונה בההעלמות וההסתרים דעולם הוא בכדי שיוכל להיות ובחרת בחיים, נותן כח ועידוד להאדם שלא להתפעל מזה שרואה שהעולם הוא מלא קליפות וסט"א71, מציאות של שוק (רשות הרבים) שיש בו תרמודאי ועד שהתרמודאי הולכים בו (כנ"ל), מכיון שזה גופא שהעולם הוא במצב כזה הוא בכדי שהאדם יתגבר כו'. וע"ד המבואר בספר צוואת הריב"ש72, שכשאדם מתפלל בכוונה ועומד לנגדו נכרי73 המדבר ומבלבלו בתפלתו, הנה זה גופא צריך לפעול בו שיתעורר להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא. שכשיתבונן שחיותו של הנכרי הוא דבר הוי' ורוח פיו ית' המחי' ומהווה אותו בשעה זו גופא כשמדבר דיבורים המבלבלים את כוונת התפלה, ועד שבדיבורים אלה גופא מלובש דיבורו ית' בבחי' גלות, הנה ע"י התבוננות זו יתעורר להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא. דלא זו בלבד שאינו מתפעל מדיבורי הנכרי ומתפלל כמו שלא הי' מבלבלו, אלא יתירה מזו, שבלבול הנכרי גופא פועל בו התעוררות יתירה. כי ניצוצי הקדושה שהיו בגלות בדיבורי הנכרי הם מבחינה גבוה ביותר (שלכן נפלו למטה ביותר), וע"י שהאדם מוציא אותם מהקליפות, להוציא יקר מזולל, מתגלה בהם שרשם שהוא גבוה ביותר, ומזה נמשך תוספת כח להאדם בעבודתו. [ובפרט ע"פ משנת"ל (סעיף ב) בענין ירידה צורך עלי', דהעלי' שלאחר הירידה היא למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שקודם הירידה, דכמו"כ הוא גם בעליית הניצוצות, שלאחרי הירידה (והבירור) הן מתעלות למעלה יותר מכמו שהיו בשרשם (גבוה ביותר), דיש לומר, שעלייתם היא למעלה גם מהענין דגבוה ביותר, והוא, שע"י העבודה דבירור הניצוצות נשלמת (כנ"ל ס"ד) הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, לו לעצמותו, שבעצמותו ית' אין שייך כל הגדר דמעלה ומטה (גבוה ומטה)]. ובדוגמת ענין כליא ריגלא דתרמודאי, שלא רק שהוא מכלה ומבטל את המורדים (תרמודאי), אלא שהוא פועל בהם גופא ענין הכליון74, ע"י שמברר את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לשרשם.

ח) ועפ"ז יובן גם הקשר דשני הפירושים ברגל (מן השוק), שקאי על רגל דלעו"ז (ריגלא דתרמודאי), ושקאי על ג' רגלים דקדושה, כי בירור והעלאת הניצוצות שברגל דלעו"ז (שעי"ז נעשה בו ענין הכליון, כליא ריגלא דתרמודאי) הוא ע"י העבודה דג' רגלים. והענין הוא דהנה ידוע75 ההפרש בין תוהו לתיקון, שבתוהו היו הספירות בבחי' ב' קוין ובתיקון הם בבחי' ג' קוין. והעבודה דבירור הניצוצות דתוהו שנפלו בלעו"ז (ריגלא דתרמודאי דלעו"ז) הוא ע"י שמעלים אותם לבחי' התיקון שהוא בג' קוין, ענין76 ג' רגלים (דקדושה). ובעבודת האדם הו"ע ג' העמודים76 שעליהם העולם עומד77, הן העולם קטן זה האדם78, והן עמידת כללות העולם – עוה"ז הגשמי התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו, שעליו עומדים ומתקיימים כל העולמות וכל סדר ההשתלשלות. וזהו מ"ש גבי יעקב [ומכיון שנשמת יעקב היא כלולה מכל הנשמות79, מובן מזה שכמו"כ הוא בכאו"א מישראל] והנה הוי' נצב עליו80, וארז"ל81 הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, דזה שאלקותו ית' הוא בבחינת נצב (נצב מלך82), הוא מתקיים ונצב כביכול על מעשינו ועבודתינו, ובפרט על מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות83, ועד שע"י (בירור) חושך הגלות נעשה זה (דאלקיהם מתקיים עליהם), ועד שזה נעשה גם ע"י עבודה דאצבע קטנה84, וכידוע פס"ד הרמב"ם85 שע"י מצוה אחת [הן במחשבה, הן בדיבור והן במעשה] מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה.

ט) וע"פ כל הנ"ל תובן גם השייכות דשמונת ימי חנוכה לשמונת ימי החג [כמשנת"ל בארוכה במאמר הקודם (ד"ה ת"ר מצות נ"ח86), מיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, ששמונת ימי חנוכה הם דוגמת שמונת ימי החג] כי כמו שבחג הסוכות פועלים שיהי' הללו87 את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו [דזה שגבר עלינו חסדו (גילוי תגבורת החסד) פועל גם בהגוים והאומים שיהללו וישבחו את הוי'], עד"ז הוא גם בחנוכה, שפועלים גם בהגוים והאומים, וכנ"ל (סוס"א וסוס"ז) בענין כליא ריגלא דתרמודאי שהאור דנ"ח פועל גם בהמורדים שיהיו בבחינת כליון וכלות הנפש. והגם שבסוכות ההמשכה דגבר עלינו חסדו (מקיפים עליונים88) היא בגילוי גמור, משא"כ בחנוכה, שלכן הוצרכו אז למלחמה88, הרי ידועה הכרעת כ"ק אדמו"ר הזקן89 שגמר נצחון המלחמה הי' בכ"ד כסלו, משא"כ בכ"ה בכסלו הי' כבר יום מנוחה [דזהו פירוש חנוכה, חנו כ"ה90, שביום זה הי' מנוחה], ואז פינו את היכלך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשך91, ועד שנעשה להודות ולהלל לשמך הגדול91, שהוא בחינה נעלית ביותר, כמבואר בדרושי יציאת מצרים92 ענין שמו הגדול.

והנה כמו שבסוכות זמן שמחתנו לשון רבים, על שם ב' השמחות דישמח93 הוי' במעשיו וישמח94 ישראל בעושיו95, עם היות שבשניהם נאמר ישמח לשון עתיד לפי שעיקר ענינם יהי' לעת"ל96, ואעפ"כ מזה שחג הסוכות נקרא (עכשיו) זמן שמחתנו מובן שב' שמחות אלו ישנם גם עכשיו בחג הסוכות בגילוי, עד"ז הוא גם בענין כליא ריגלא דתרמודאי, הפעולה באוה"ע שבימי חנוכה, שעם היות ששלימות ענין זה יהי' לע"ל, כמ"ש97 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד, מ"מ נעשה זה גם עכשיו בחנוכה98. וכמו שהי' בימים ההם שנתבטלה שליטת מלכות יון הרשעה, אע"פ שגם לאח"ז לא היתה עדיין גאולה שלימה [וכמובן גם מזה שבבית שני חסרו, עוד לפני זה וגם לאחר זה, ה' דברים99], עד"ז הוא גם בימים ההם בזמן הזה, דהגם שנמצאים עדיין בזמן הגלות (גם לפני אתחלתא דגאולה100), מ"מ ע"י מעשיו ועבודתו של כל אחד ואחת (שאף הן היו באותו הנס101) במשך זמן הגלות, ובפרט בהענין שהזמן גרמא – העבודה דימי חנוכה, שעיקרה הוא הדלקת נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ102, נעשה כליא ריגלא דתרמודאי (בשני הפירושים דלעיל) עוד לפני הגאולה. וע"ד שהי' בהגאולה דיציאת מצרים (שכל הגליות נק' על שם מצרים103), שלכל בני ישראל הי' אור במושבותם עוד בהיותם במצרים104, ועי"ז וינצלו את מצרים105, כמצודה שאין בה דגן (בירור הניצוצות דעלמא דאתגליא) וכמצולה שאין בה דגים106 (בירור הניצוצות דעלמא דאתכסיא), עד"ז הוא גם עכשיו, שעוד ברגעים האחרונים שלפני הגאולה יהי' לכל בני ישראל אור במושבותם, ומזה באים אח"כ, ויתירה מזה תיכף ומיד, לגאולה השלימה, שאז יהי' (כנ"ל) כליא ריגלא דתרמודאי בשלימות.

י)ו"ד) וע"י מעשינו ועבודתינו מקרבים וממהרים את הגאולה עוד יותר, וכפס"ד הרמב"ם85 שאפילו ע"י מצוה אחת גורם לכל העולם תשועה והצלה, ועאכו"כ ע"י לימוד והפצת פנימיות התורה שנתגלתה בדורות האחרונים דוקא (כידוע בענין טועמי' חיים זכו107), וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה108, שזה (לימוד פנימיות התורה) מוסיף גם חיות והידור בקיום המצוות, ועד להידור באופן דמהדרין מן המהדרין (כמנהג הפשוט במצות נ"ח109), ועי"ז מקרבים וממהרים עוד יותר את הגאולה, שבקרוב ממש הולכים לקבל פני משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו110 (תכלית השלימות בלימוד התורה), ושם נעשה לפניך כמצות רצונך111 (תכלית השלימות בקיום המצוות112), וזוכים קהל גדול דישובו הנה113, כולם להודות ולהלל לשמך הגדול, בבית המקדש השלישי, בית הנצחי114, מקדש אד' כוננו ידיך115, ובמהרה בימינו ממש.